פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שלום לך (לא כתבת את שמך..)
אני שומעת את מצוקתך הגדולה ובעיקר את התחושה שאין לך לאן לפנות, הרגשה שכל הדלתות סגורות בפנייך. וזה בהחלט מעורר תחושות של ייאוש וחוסר אונים.
עם זאת, אני מאמינה שיש דרך לעזור לך, אך היא מחייבת פנייה לגורם מקצוע שיתערב. אחת האפשרויות היא לנסות לערוך שיחות של גישור ובירור עם ההורים כדי למצוא לך אפשרויות נוחות יותר ומגדלות. אני מאמינה בדיבור פתוח על הקשיים כקרש לפתרון בעיות או לפחות לריכוך שלהן. ואני בטוחה שמאחורי כל ההאשמות והשנאה שאת חשה מצד הורייך - בתוך תוכם הם מאוד אוהבים אותך. במידה ולא תמצא אף אפשרות כזו ולא תהיה היענות של חברי המשפחה, יש אפשרות של מסגרות מחוץ לבית (תלוי בגילך וברצון שלך).
הכתובת הטובה ביותר היא ליועצת בית הספר או לעובדת סוציאלית לנערות ברווחה. שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך להגיב. קרן

איתי הי,
התיאור שלך מקיף ואפילו אולי מבטא תחושה של הצפה מכל הרצונות והמחשבות והרגשות שכאילו מתנגשים האחד בשני, ובסוף רק מחפשים דרך לצאת מהמערבולת הפנימית. נדמה שאתה קצת שואל את עצמך "מי אני?" ואיך אני יכול גם להיות מקובל ועם חברים וגם לשמור על "איתי" שאתה מכיר ושרוצה ללכת בדרך משל עצמו. גיל ההתבגרות הוא נורא מסובך כי פתאום יש לחברים הרבה כוח ומספיקה שמועה אחת כדי להעציב ולפגוע.אולי העצה הטובה ביותר שאני יכול להציע לך היא לבחור בקפידה את החברים שלך. תמיד יש רצון להיות מקובל ופופולארי אבל לפעמים לרצון הזה יש מחיר של צורך להעלים חלקים מ"איתי" כדי לזכות בחברויות הללו ולפעמים גם להיפגע. אולי אם תצליח למצוא חברים שיוכלו לקבל אותך כמי שאתה וגם תרגיש שאתה יכול לקבל אותם יהיה בכך עזרה משמעותית. שי

דכאון ולחץ בתקופה כזאתזה טבעי תנסי להרגע תחשבי חיובי ושזה קטן עלייך מקסימום מה כבר יכול לקרות אם חס וחלילה תכשלי זה לא סוף העולם תמיד אפשר לנסות שוב קחי את הכל בקטנה אין דבר ששווה את האנרגיה השלילי שאת חשה בה על הכל אפשר להתגבר תמצאי משהוא שישחרר אותך שיעשה לך טוב ובנוגע לחבר שלך אם את לא מרגישה ממנו אכפתיות אז זה אומר שאין לך מה לעשות איתו

הי, נשמע כי את מצויה תחת לחץ מתמשך סביב תקופת הבגרויות מצד אחד ומנגד נשמע כי אינך מוצאת דמות (חבר, ידידה, הורה) שאיתו מתאפשר לך לחלוקה את שאת עוברת. נדמה כי את מנסה לסייע לעצמך אולי ממש כפי שניסית בתקופות לחוצות בעבר אך הפעם מעט קשה יותר להקל על המעמסה הנפשית. פעמים רבות אכן לחץ ותחושה של עצבות חודרים לחלומות ומעצימים את הכאב (לעיתים יכול להיות בכך גם דבר מה מקל, אך לא אצלך). אני רוצה להציע לך מספר הצעות מעשיות: 1. במידה ויש לך מישהי או מישהו שאת מסוגלת לדבר איתו בפתיחות תעשי כן. אפשר לחשוב על יועצת בית ספר ואולי עם אח בוגר או סבתא. נדמה כי כל עוד ההרגשה תשמר בתוכך תוך חשש מה יחשבו עלייך (ואולי מה את חושבת על עצמך) היא לא תקבל הרגעה. 2. תנסי לצאת שלוש ארבע פעמים בשבוע לפעילות גופנית במהלך שעות היום או אחהצ: הליכה, ריצה. לפעמים מפליא עד כמה שהגוף והנפש מגיבים בחיוב לפעילות זו. 3. ותנסי לישון מוקדם ולהקפיד על שעות שינה (גם על תזונה טובה). את מוזמנת להמשיך ולהגיב. שי

דן הי, לכל אחד מאיתנו חשוב שלא לחשוף עצמו מעבר למידה שעלולה ליצור תחושת חוסר נוחות. כוונתי בחשיפה היא גם נפשית וגם פיזית. נדמה שהתרחש אירוע בו חווית חשיפה שהיית מעבר לשרצית ומעבר לשליטתך ועוררה תחושת בושה (ואני מניח עוד רגשות נוספים) ושהותירה אותה מבולבל ונבוך. לפני שאמשיך, אודה לך אם יתאפשר לך להגיב במה אתה אתה מתבייש ומה מביא את תחושת המבוכה? שי

אני מתבייש ממנה אחרי זה ואני נבוך כל הזמן כשאני נזכר בזה ואפילו כשאני לבד אני מרגיש שאני מתבייש מעצמי

דן הי, תחילה התנצלות על משך הזמן הממושך למענה..בגיל ההתבגרות מתחוללים שינויים רבים חיצוניים ופנימייים כאחד. השינויים הללו אשר קשורים לצמיחת הגוף הפיכתו לגברי (או נשי) שינויים הורמונליים, הופכים את הזמן הזה למסובך ואינטנסיבי. לפעמים אפילו נדמה כי יכולים להיות יחדיו רגשות הפוכים כעס ושמחה, אהבה ושנאה, משיכה ודחייה, מבוכה וסקרנות, אשר רק מעצימים את הבלבול.
נדמה כי בתיאור שלך התרחש מקרה שלא היה בשליטתך אך עדיין אתה מרגיש מבוכה, בושה וייתכן אף אשמה. אני יכול לחשוב שגם עבור האישה היה בכך אירוע מביך שהייתה מעדיפה כי לא יתרחש. אני מציע לך בשלב הראשון אולי לכתוב לעצמך את מכלול הרגשות שעלו אצלך בעקבות האירוע. ייתכן ובשלב שני (או ראשון) תוכל לשוחח על כך עם יועצת בית הספר או דמות אחרת שתסייע לך להקל מעט. כמובן שאתה מוזמן להגיב.שי

הי חן
אני שומעת שאת במצוקה קשה ("רק בוכה, בקושי ישנה..")
על מנת שאוכל לעזור לך יותר אני מבקשת לקבל קצת יותר פרטים: מה גילך? ממתי את חשה כך? האם את יכולה לחשוב על משהו שעורר את התגובה זו אצלך? האם זו פעם ראשונה? מה המחשבות שאת מוטרדת בהן?
קרן

אני בת 16 זה התחיל לפני חודש וחצי משו כזה זה היה קורה לי לפעמים אבל זה
היה עובר אחרי יומיים שלוש. אני לא יודעת מאיפה זה בא לא קרה משו חדש
שאני יכולה להגיד שזה גרם למצב הזה אני מפחדת שהמצב הזה לא יעבור.

הי חן.
חודש וחצי זה אכן זמן ארוך כדי להרגיש לא טוב ומדוכאת כמו שאת מתארת.
מכיון שאת לא יודעת לומר או לשער מה יכול היה לגרום למצבך זה, קשה לי קצת להתייחס לעומק. אך בכל זאת ישנן דרכים לעזור לך להרגיש טוב -
טיפול נפשי בשיחות ובמקרים מסויימים אפשר גם להיעזר בתרופות. שני אלו יכולים לסייע ולשפר את מצבך.
האם יש לך אפשרות לשתף את הורייך בקשיים שאת עוברת? במידה ולא, אני מציעה שתפני במהרה ליועצת בית הספר או למורה ותספרי לה את מצוקתך והיא תעזור לך לפנות ולקבל עזרה מסודרת וקבועה.
שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך להגיב בפורום. קרן

הי, נשמע כי המפגש עם סוסים מהווה נקודת אור משמעותית בחייך, וזה לגמרי מובן שלמול תחושות כואבות שאת מתארת יש לך רצון לחוות עוד ועוד מהזמן הנעים הזה בחברת הסוסים. את מציינת שלא רק הרכיבה על הסוסים מהווה מקור להנאה ולכן הייתי מציע לך לחשוב על פעילות כמו התנדבות או אף עבודה של מספר שעות עם סוסים ואולי אף עם חיות אחרות. יחד עם זאת, גם אם תהיי כל יום בקשר עם סוסים עדיין ישאר זמן רב לחוות מחשבות ורגשות מכאיבים כאשר את לא לידם. לכן, אני מציע לך לפרט מעט על שקורה בחייך בפורום ואולי כדאי להיוועץ בדמות בוגרת (יועצת ביס או פסיכולוגית ביס או עובדת סוציאלית) בסביבתך שתסייע לך להבין מדוע את מרגישה את התחושות הכואבות. בכל מקרה נראה שאם תרגישי שחייך טובים יותר האיסור של הורייך על קניית סוס יהיה נסבל יותר עבורך (גם אם עדיין מכאיב). את מוזמנת להמשיך ולהגיב. שי

אור הי,
תיארת את מצבך בדרך בהירה ומפורטת. יחד עם זאת, אני לא בטוח שהבנתי את המקום בו אנו יכולים לסייע לך. שי

הי, טוב שכתבת את המכתב לפורום, שכן תחושת הלבד שאת מצויה בתוכה היא מכאיבה, כך שאני מקווה שתוכלי להרגיש שיש מקום בו מקשיבים ומבינים את שעובר עלייך. חברי הפורום מוזמנים להגיב ואולי לשתף בחוויות דומות.
נדמה כי בצד הבדידות את מתארת הרגשה כאילו "העולם התהפך" ומי שהיו חברות קרובות ואמורות להבין אותך הפכו למי שמכאיבות לך. במובן הזה כשאת אומרת "אין לי טעם לחיים" אולי את מדברת על תחושת הכאב שמרוקנת את היפה שקיים בחייך ושעד לאחרונה יכולת לחוש אותו.
אולי חשוב בתקופה הזו לסייע לך עם תחושת הלבד כדי שהכאב לא יביא אותך לפגוע בעצמך שוב, שכן הרי את עוברת לבית ספר חדש בו רצית ושבו תוכלי למצוא חברות שאולי יתאימו לך יותר. תוך כדי קריאה עלתה שאלה האם שוחחת על כך עם הורייך, האם מישהו יודע על שאת מרגישה? נדמה כי אם תשוחחי עם מישהו בסביבך תרגישי שאת לא לבד ויש מי שמקשיב (אולי בדומה לפורום). אפשר להעזר גם ביועצת בית הספר. יש דברים שקשה להתמודד איתם לבד בוודאי כשאת מתארת את האובדן של החברות שהייתה לך. את מוזמנת להמשיך ולהגיב ועצתי לך היא לשוחח עם מישהו בוגר בסביבה שלך: הורים, אחים, יועצת בית הספר ובעזרתם תרגישי שיש מישהו איתך. שי

אני לא משתפת את ההורים שלי בשום דבר כי אני לא פתוחה איתם .. אני לא מרגישה בנוח לספר להם על החיים האישיים שלי כי הם אף פעם לא מבינים וגם לא יבינו .. אין לי אחים .. אין לי למי לפנות לעזרה אני רק מחכה שהחודשיים האחרונים של השנה יסתיימו שאני יוכל ללכת לבצפר החדש .. נמאס לי להיות בדיכאון .. :(

הי טוב שיש לך יעד קרוב שאת מרגישה שלאחריו יתאפשר לך להרגיש טוב יותר עם עצמך. אולי הזמן הקרוב מאפשר גם לחשוב כיצד ניתן ליצור קשרים נכונים יותר עבורך ואולי גם לראות מה למדת מהתקופה האחרונה לגבי עצמך. שי

אני מזדהה עם תחושותייך, אכן לא כל ילד מסוגל להיות פתוח עם הוריו, לדעתי זה נובע מכך שהילדים חושבים שהם יודעים הכל או חוששים שברגע שיספרו להוריהם משהו עמדתם של ההורים תהיה שונה משלהם והם (הילדים) לא יוכלו לממש את מחשבתם.

דוגמה נוספת לאי היכולת לשתף, כשילד מקבל ציון נמוך במבחן הוא חושש לספר להורים שלא יכעסו, אך מנגד הילדים לא מבינים שההורים כועסים מדאגה על כך שהילד לא סיפר להם שהוא מתקשה בחומר הנלמד לפני מועד הבחינה זאת מכיוון שאם הילד היה מספר להורים עוד לפני המבחן או שהיו עוזרים לו או ששוכרים לו מורה פרטי כדי שיעזור/תעזור לו.

אחרי הכל עלייך ועל כל הילדים לזכור הורה לא רוצה ברעת ילדו אלא תמיד חושב על טובתו, ולהורה בהיותו גדול מהילד יש לו ניסיון חיים יותר מהילד וגם יש לו השקפה רחבה יותר מהילד.

לכן, עמדתי שצריך וטוב לספר להורים כי אם הם לא יעזרו לילדים שלהם אז מי כן יעזור?!

לילי הי,
האם את יכולה לפרט במעט: מידת ההכרות שלך איתה? המחשבות שלך בנוגע לחתכים שראית? גיל? ונתייחס לשאלתך. שי

הי עומר.
אתה נשמע מאוד בודד ומאוד סובל. האם זה תמיד היה כך? או שאולי בתקופות אחרות היית יותר בטוח בעצמך בחברה ויותר פתוח? האם היו אירועים חריגים שקרו?
אני שמחה שבחרת לשתף ולא להישאר בודד בתחושותיך. עם זאת יש מקום לקבל עזרה נפשית יותר משמעותית.
האם פנית אי פעם לטיפול נפשי? דרך בית הספר? באופן פרטי? בתקופתינו ילדים ובני נוער רבים פונים לעזרה נפשית, יותר מבעבר. יש אפשרות דרך יועצת בית הספר או דרך קופת חולים לקבל טיפול בעלות לא גבוהה מאוד (כמובן בידיעת ההורים)- אני רוצה להציע כיוון כזה. זה יכול מאוד להקל עליך ואף לעשות שינוי מהותי פנימי.
שיהיה בהצלחה. קרן

זאת הפעם הראשונה שאני מספר על זה למישהו. אני מניח שמאוד קל לי לכתוב דרך האינטרנט מכיוון שלא יודעים מי אני, וממש קשה לי לספר על זה לבן אדם פנים מול פנים כי אני לא רוצה להיראות פגיע או שירחמו עליי או משהו כזה.. לכן קשה לי לספר להורים כי אני רוצה לחסוך את כל הדבר הזה מהם.. אם היית רואה אותי במציאות לא היית חושבת שמשהו קורה איתי כי אני תמיד מחייך ותמיד אופטימי אבל בתוך תוכי תמיד יש את התחושה של לאן זה הולך? עוד מבחן ועוד בגרות ובשביל מה? עוד יום שעובר בלי תועלת.. הייתי ילד עם ביטחון עצמי מאוד גבוה ואז שעברתי לחטיבה היו ילדים שכל הזמן צחקו עליי בגלל נושא מסוים- אני מניח שזה גרם לירידה של הביטחון עצמי.. ההורים שלי הציעו לי ללכת לייעוץ אבל מסיבה אחרת.. הם לא יודעים על זה כלום.. אני לא רוצה ללכת לטיפול גם כי אז ההורים שלי ידעו מכל העניין (אני לא רוצה לגרום להם לעצב) וגם האחים שלי ידעו ורוב הסיכויים שעוד ילדים בבית ספר ידעו.. שמועות מתפשטות אצלנו מהר. אני תמיד מרגיש מוקף ב״חברים״- חברים מזויפים.. אני יודע שלא משנה מה אם הם יצטרכו לבחור ביני לבין החבר הכי טוב שלהם הם לא יבחרו בי.. כי אין לי שום חבר טוב.. השנה במיוחד ירד לי הביטחון בגלל הילדים משכבה מעליי שכל הזמן צוחקים עליי שאני יוצא מהכיתה- אז אני פשוט לא יוצא מהכיתה.. אני מקווה שזה ישתפר, אני תמיד רואה וקורא על התאבדות ואפילו שקלתי, אבל הבנתי שכדאי קודם לשתף מישהו בזה- גם מישהו שאני לא מכיר, ואז לראות לאן זה הולך.....

הי עומר
אני שומעת את הפחד שלך שיגלו מה יש מאחורי הפנים המחייכות והנחמדות, שמישהו יראה את העצב, הבושה והכאב. ואני מבינה שהצעד של לכתוב באינטרנט הוא משהו גדול ואולי הפעם הראשונה שנתת ביטוי לתחושות האלה בפני מישהו. זוהי ההתחלה.
התאבדות היא פתרון מאוד קיצוני שלא משאיר מקום עוד לשום דבר אחריו. זה סוגר את כל הדלתות. אז בוודאי המשפחה תדע, ותגרום להם בכך צער רב מאוד. אני חושבת שזו תהיה בחירה רעה לך ולכולם.
אני חושבת שאתה בדרך הנכונה ואני בטוחה שאפשר לעזור לך לחוש טוב יותר. אני מבינה שישנם עוד הרבה רבדים, תחושות ומחשבות שלא ניתן לכתוב עליהם ושאולי עוד קשה לך לומר אותם לעצמך. אבל זוהי בדיוק הדרך של טיפול נפשי - שם אפשר להכיר את המטפל, ללמוד לבטוח בו, ללמוד להישען עליו ולהיעזר בו, לדבר, לנסח את הקשיים והכאבים הפנימיים ובתוך כך חווים הקלה ותקווה מחודשת. ההורים לא צריכים להיות מעורבים בתהליך, רק להסכים לו. לכן אני מציעה לך לא לוותר, ישנם הרבה נערים שפונים לטיפול עם בעיות שונות קטנות כגדולות. אתה מוזמן להתקשר לטלפון שלי ואעזור לך לחשוב למי כדאי לפנות לפי איזור מגורייך. קרן 054-5572217

לקח לי כמה ימים לחשוב על מה שהצעת.. אני פשוט לא מסוגל נפשית להתמודד עם ההשלכות בכך שהמשפחה שלי תגלה מה עובר עליי.. הם לא רואים אותי כמישהו כזה, עם נטיות אובדניות ועצוב, אני כל הזמן מחייך ושמח.. אני מאוד מפחד מהרגע שהם יגלו ומנסה להימנע כמה שאפשר מזה. אשמח אם תוכלי לתת לי הצעות אחרות להתמודד עם המצב כי כרגע אני לא בטוח שאוכל נפשית ללכת לטיפול- במיוחד אם זה כרוך בידיעת ההורים..

הי עומר
הפער בין מה שקורה לך בפנים לבין מה שאתה מבטא החוצה בוודאי דורש ולוקח ממך הרבה כוחות ומעייף מאוד
אני מבינה שפנייה לטיפול כשלעצמה היא צעד גדול ולא פשוט ואתה מוסיף ואומר שלומר להורים מקשה על כך עוד יותר. אני מאוד מאמינה בכוח של לדבר את הכאבים הנפשיים בפני מישהו, ולכן אני יכולה להמליץ לך על עוד פתרונות כמו לכתוב במחברת את תחושותיך, או לצייר אותן. אך אני מאמינה כי מה שיכול להקל עליך בצורה המשמעותית ביותר זה לדבר. ישנם מרכזי נוער בערים השונות בארץ שניתן לפנות בצורה לא מחייבת - מרכזים של על"ם (עמותה לנוער), בתי קפה שנקראים "הפוך על הפוך" - יכול להיות שאפשר לפנות חד פעמי כדי קצת לשחרר מהמועקה שאתה נושא.
במידה ואתה זקוק להפנייה יותר מדוייקת או לייעוץ נוסף אתה מוזמן לפנות. בהצלחה. קרן

היי עומר אני יכולה להבין את התחושות שעוברות עליך אבל קודם כל בקשר להורים שלך תאמין לי שאין בו אדם שלא חווה משבר או חולשה נפשית אפילו עם אתה לא רואה את זה מההורים שלך תהיה בטוח שגם הם חווים את זה הם פשוט לא רוצים בתור הורים להפגין את זה כלפי ילדיהם עכשיו אני מבינה שהשהות שלך בבית הספר היא לא הכי כיפית אבל תמיד תזכור שהיום לימודים נגמר בסופו של דבר ואתה תסיים את הלימודים אל תחשוב אפילו שבגלל שאין לך כל כך חברים שם או שבגלל שמקניטים אותך אתה צריך לשקול בכלל התאבדות מי שיפסיק לחיות זה יהיה רק אתה והם ימשיכו את החיים שלהם אז באמת שעדיף לוותר על המחשבה הזו ובקשר לזה שאתה לא מוצא שום עניין בחיים אתה חייב למצוא נגיד מוזיקה אתה יכול להתחיל ללמוד לנגן על גיטרה או קלידים להתחיל לצייר למצוא את התחומים והכישורים ששיכם רק לך עומר ומייחדים רק את עומר ותאמין לי שכל מה שאני אומרת לך גם אני חוויתי ופשוט כל מה שאני חוויתי ואני גדולה ממך רק בשנתיים אז באמת עדיף שתבחר בדרך החיים ופשוט תבנה לך את מודל עומר המחודש והאמיתי כי לחייך לאנשים כשבפנים אתה מרגיש זוועה זה עוד יותר מתסכל אתה כאילו רוצה לצעוק "היייי לא טוב לי בפנים ונמאס לי לחייך כשככה אני מרגיש"זה רק נותן לך הרגשת זיוף אז קודם כל אני אשמח לשמוע ממך עוד ואפילו שאני לא מכירה אותך ניראלי שיש לך עוד הרבה דברים להעניק לעולם הזה את תפקידך עוד לא סיימת פה חחחח בקיצור שיהיה לך יום מקסים ומחכה לשמוע יעל:)

היי דבר ראשון כמו שכתבו להתאבד סוגר לך את כל האפשרויות
אני גדולה ממך בכמה שנים וממה שעברתי ועוברת שגם
לי היו פעמים שחשבתי להתאבד וכשהיו
את הדברים הטוביפ שקרו שמחתי שזכיתי לחוות אותם
לקח לי שניפ עד שהגעתי לטיפול כעת כשאני
באמצע שנות ה20 אבל מה שעשיתי כל
השנים כתבתי יומן בלוג. וניסיתי ומנסה
כמו שכתבו כאן להמציא לי מקומות טובים
בחיים שלא תלויים באם יש או אין לי חברים
כמו לדוגמא קריאה של דברים שקשורים
סיכולוגיה. תנסה דברים חדשים תחפש
באינטרנט נושאים. אם אתה לא יודע מה מדבר אלייך
בקיצר שיהיה לך טוב לבד
ולדבר פנים מול פנים זה מפחיד לפעמים
אולי תנסה עלם סהר אלו צטים באינטרנט
עם אנשים שעברו הכשרה ואתה כותב להם מה עובר עליך
עוד דבר אחרון בגלל שכתבת שאחיך מאוד אהובים
עליך אולי תתרכז בהם. אולי תעשה לאחד מהם
איזו פעילות פעם בשבוע זמן איכות.
בכל מקרה תתחיל לפעול זה הצעד הראשון :)

אתה פשוט מאוד היית תלוי בילדה הזאת, ועכשיו אין לך על מי להתלות חברתית. אתה פשוט צריך להתחיל להפגין נוכחות, ותגיד מה אכפת לי אם אתה מרגיש מבוייש. אם מקניטים אותך תחזיר מלחמה- תמצא בדיוק תדברים שהם הכי שונאים בעצמם ותהרוס אותם דרך זה. זה ייתן ךף תחושת ניצחון וחשיבות. אולי זה נשמע נורא אכזרי אבל הם עשו לך את זה. הרסתי את חברה הכי טובה שלי ומאז אני רק פורח. אני כבר סוג של מנהיג חבורה שיצרת סביבי. לכל אחד יש תדרכים שלו- אני יותר סודי. פשוט כך שליטה מלאה על החיים שלך, ותתחיל לשתף פעולה עם אחותך ולא נגדה. תתחיל לרקוד באמצע החדר בתור התחלה- פשוט שמע מוסיקה ותתחיל לרקוד לא משנה איך אתה רוקד, אפילו אם אתה חושב שאתה נראה מטומטם לגמרי. תתעלם מהמטומטם לגמרי ופשוט תתחיל להרגיש חיי

שלום שחף.
קראתי בעיון את שכתבת וניכר היה שאת מאוד סובלת מדברים שאת "עושה".
הדבר המרכזי שבלט לי הוא שאת הורסת לעצמך דברים טובים שקורים לך, וכועסת על עצמך לאחר מכן.
ציינת שזה התחיל לפני חודש, חודש וחצי ועניין אותי לברר איתך אם היה משהו שקרה אז, אפילו משהו קטן שאת יכולה לסמן כקשור לשינוי הזה שחל בך.
חשוב שתדעי שמצבך יכול להשתנות ולהשתפר מאוד ואני מאמינה שתוכלי לשוב להיות "הילדה הכייפית" הזו שכתבת עליה, אך אני מציעה, מתוך מעט המידע שכתבת, שתפני לטיפול נפשי. בטיפול תוכלי לברר יותר לעומק וביסודיות מה קרה לך, מה עורר את השינוי ומה את יכולה לעשות איתו. אני בטוחה שזה מאוד יקל עליך.
שיהיה בהצלחה. ואל תפגעי בעצמך! תטפלי. קרן

אני שוברת את הראש בניסיון להבין מה הביא אותי למצב הזה ואני לא מוצאת שום סיבה.. אמא אמרה שזה יכול להיגרם מזה שאני משועממת, שאין לי תעסוקה ואני בקושי לומדת אז אני גם לא מבלה הרבה בבי"ס אבל אני באמת לא חושבת שזה הגורם..
אני מאוד רוצה לפנות לטיפול, הבעיה היא שכל פסיכולוג לוקח מאות שקלים והמשפחה שלי איך לומר.. בקושי סוגרת את החודש.. כך שאין לי מאיפה לממן טיפולים..
אני יודעת שזה קצת חצוף אבל אוכל לקבל את המייל שלך ונדבר בפרטיות? אוליי ככה אני אוכל לדבר יותר פתוח ותעזרי לי..

פונים אליכם במטרה לעזרה ואתם אפילו לא טורחים להיכנס לפורום ולהגיב להודעות!! מה היה קורה אם זה היה מישהו עם בעיה קיצונית?? אנשים צריכים עזרה לפחות תתחברו פעם ביום לבדוק חצופים עברו שבועיים מאז שהיא רשמה את ההודעה והיא לא קיבלה אף תשובה או עזרה. איך אתם לא מתביישים?

שלום
אני רוצה לענות להודעה הראשונה וגם להודעת תגובה שמישהו הוסיף..
באשר לבנך - הילדים והנערים בתקופתינו אכן מבלים הרבה מזמנם במחשב, בניגוד לדור הקודם להם, ומקיימים שם קשרים חברתיים ענפים ומסועפים. כדי לדעת והבין האם לבנך ישנו קושי חברתי מכל סוג שהוא - לא מצליח לייצר חברים?, דחוי?, לא מתעניין בחברים? ויש עוד הרבה אפשרויות.. - יש צורך בבדיקה מעמיקה ומקיפה יותר. למשל לדבר עם המורה שלו שרואה אותו בבית הספר ולשאול לשלומו. האם בנך הולך לחוגים? האם היו בעיות חברתיות בעבר?
אם את אוספת מידע ומגלה שאכן ישנה בעיה, אז אכן כדאי לשקול התערבות כלשהי שתוכל לשחרר אותו ממצוקה. אך קודם כל יש לבדוק אם מצוקה קיימת. קרן

באשר לתגובה הנוספת שנכתבה: מנהלי הפורום שמחים להציע את הידע וההכשרה המקצועית שלהם בהתנדבות לכל בני הנוער הסובלים ומבקשים התייעצות ולכל ההורים המודאגים. אנו עושים זאת מתוך תחושת מחוייבות, ערכיות ואהבה גדולה. אכן יכול לקרות מצב שאנו לא עונים באופן מיידי כפי שהיה רצוי. במקרה ומדובר במקרה דחוף - יש לפנות לפתרונות אחרים ובוודאי שלא להסתמך רק על תשובה מפורום באינטרנט.
נשמח לענות לפניות שלכם. קרן ושי

שלום תמרה
אני מניחה שאם את חושדת יש יותר מגילוי של סימני הקאה בשירותים של הבת.
בואי תכתבי קצת יותר על ביתך, ועל הסיבות בגללן את חוששת שביתך סובלת מהפרעת אכילה. כך אוכל להתייחס לפנייתך באופן מקצועי יותר. קרן

היא משקרת. היא גם כנראה חדשה כי המיומנים כבר יודעים שצריך לנקות את האסלה טוב טוב אכ. תתעמתי איתה ראש בראש ותבלי איתה אפילו אחרי הארוחות. אחרי שעה בערך כבר אי אפשר להקיא תאוכל. גם לאחותי היה בולמיה.

אני הייתי קוראת לבת לשיחה, אומרת לה שאני מודאגת השאלה שנשאלת האם יש לבת על מי לסמוך והאם היא סומכת עליך שתוכל לדבר איתך חופשי.
אמא'לה כדאי לנסות, זה גם משפר את התקשורת עם הילדים.
הבעיה היא שאנחנו פוחדים הרבה פעמים ממה שנששמע מהם אבל ממש מה לפחד

הי, אפשר לחשוב שהורים רבים קוראים את מכתבך ושואלים עצמם שאלות דומות: האם השינוי שחל בביתם (או בבנם) הוא מסימני גיל ההתבגרות או מעבר לכך - מצב הדורש התייחסות טיפולית. האבחנה היא מורכבת כיוון שחלק ממאפייני גיל ההתבגרות דומים לאבחנות קליניות שונות בגיל מבוגר יותר. במילים אחרות אין לי תשובה ברורה באשר לאבחנה. יחד עם זאת, הייתי מנסה לחשוב יחד איתך האם ישנם מצבים שבתך מחייכת או צוחקת או חווה הנאה מדבר מה בחייה? האם חל שינוי בהישגיה הלימודיים? האם יש שינוי בהרגלי אכילה או שינה לאחרונה?
מעבר לכך, גיל ההתבגרות עשוי להעלות חרדות אצל ההורים מסיבות שונות, שביניהן החיבור בין העוצמות שהילד חווה לבין המרחק הגדל בינו לבין ההורה. השילוב בין השניים הוא מתכון מצוין לחרדות עבור ההורה.
ההצעה המעשית שיש לי עבורך היא לא להתלבט אלא ללכת להתייעץ עם איש מקצוע. לתחושתי בכל מקרה תרוויחי מכך, שכן במידה ויאמר לך שהתנהגות ביתך היא בגדר הנורמה יהיה בכך משום הרגעה עבורך וייתכן זו תיהיה הזדמנות לקבל כלים, בשבילך כהורה, להבין ולצלוח את התקופה המורכבת הזו של גיל ההתבגרות. מאידך, במידה ותעלה אפשרות כי יש צורך בהתערבות טיפולית יהיה בכך סיוע משמעותי ומיידי לבתך. את מוזמנת להמשיך ולהגיב,שי

הי נועה
קודם כל אני לא יכולה להישאר אדישה לסגנון הכתיבה שלך וליכולת שלך לבטא את התחושות שלך...
בתיאור שלך אני קוראת איך סגנון האשיות שלך, או מה שנקרא אופי, נפגש עם מציאות חיצונית, במקרה שלך הורים גרושים. אי אפשר לדעת מה השפיע על מה קודם ובאיזה אופן זה השפיע, מה את עשית כתגובה או מתוך עצמך. מה שברור הוא שכולם סובלים ובראש ובראשונה את מכל המצב הזה.
את מאוד צעירה ולכן להבנתי כל החיים עוד פרושים בפנייך והכל עוד אפשרי. אני מציעה לך לפנות לטיפול נפשי כדי לעזור לעצמך לעשות קצת סדר בפנים, להוריד קצת את הקליפות ואת השריון הקשה הזה שתיארת ולברר בינך לבינך את הכאבים האלה שכתבת עליהם, את ההשערות שלך לגביהם. נראה שיש לך יכולת יפה להתבוננות פנימית. תני לעצמך הזדמנות אמיתית לעשות משהו אחר עם הפרק הבא בחיים שלך.
שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך לכתוב בפורום. קרן