פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

מיה שלום, מכתבך מעורר תחושה שעברת בחייך חוויות רבות כואבות שנדמה כי גילך הנפשי גבוה בהרבה מזה הביולוגי. על מנת לסייע לך האם את יכולה לחשוב (ולכתוב)) מה לא הסתדר בטיפולים הנפשיים שעברת? האם היה כזה שכן סייע ומדוע? ומהי מטרת הקבוצה הטיפולית שבה את משתתפת כיום (כמובן מבלי פרטים מזהים)? ונמשיך משם, שי

אני לא יודעת מה הייתה מטרת הטיפולים.. הקבוצה נקראת קבוצת העצמה ואני חושבת שמטרתה היא לשנות את כיוון החשיבה ועזור לנוער בעל דמוי עצמי נמוך.. למרות שאני לא רואה איך היא עוזרת לי...

מיה הי, אפשר להבין את הכאב שלך ואת חוסר האונים שאת מרגישה למולו. אני מבין את הרצון למות כניסיון להפסיק את הסבל שאת מרגישה פעמים רבות. יחד עם זה, נדמה לי שמקור הסבל הוא לא רק במחלה, שגם אם מפריעה ומקשה על חייך, ניתן לחיות אתה חיים מלאי סיפוק ולחוות קשרים מגוונים. אולי הקושי הוא בכאב שנוצר מסביב למחלה ולאכזבה מאנשים. בסוג הכאב הזה שהוא מסביב למחלה טיפול פסיכולוגי וגם טיפול קבוצתי יכולים לסייע. אולי אפילו טיפול משפחתי שבו יושבים בני המשפחה יחד או ההורים ואת ומדברים האחד עם השני. השינוי הוא לעתים אטי ויכול לתסכל אך כדי להרגיש בו חשוב שתתמידי לאורך זמן בטיפול. אולי תחשבי עם עצמך מדוע קשה להתמיד בטיפול לאורך זמן ומדוע התאכזבת? ואולי זה דומה לאכזבות שלך מקשרים ומאנשים בכלל. שי.

הבנתי שמצבך הנפשי החמיר בחצי שנה אחרונה. נראה לי שזה יכול להיות קשור לבעיות בתוך המשפחה עצמה, מה שאמרת לגבע יחדים עם הורים. האם את יכולה לפרט מה קרה בבית לאחרונה, מה גרם להחמרה של מצב רוח שלך?

ולגבי הבעיה הרפואית הפיזית שלך - תאמיני שבעוד 5-10 שנים היא לא תשפיע על כ-ל-ו-ם בחיים שלך. זה ממש לא אמור למנוע ממך לחיות חיים מלאים ומאושרים. יש אנשים, שחס וחלילה, אין להם ידיים או רגליים - וגם הם בהרבה מקרים מצליחים לחיות חיים אקטיביים ושמחים. אז באמת הבעיה שלך זאת לא סיבה להתאכזב מהחיים.

שלום לך,
נשמע מדבריך שהמצב המשפחתי שלך הינו מורכב וסוער במשך תקופה ארוכה, שבמהלכה חווית רגעים קשים מאד. נראה שלאחרונה התחזקת והצלחת לקבל יותר גם את הדברים הקשים, שגיבשת בתוך עצמך קול חיובי ומעודד שעוזר לך להמשיך הלאה, ושמצאת בחייך אנשים מיטיבים שמרככים את המקומות הכואבים. יחד עם זאת, כנראה מתוך ניסיון העבר, את חוששת מנפילה ומתחילה לזהות בעצמך סימנים לחלקים דיכאוניים יותר.
אני חושבת שיש בך חלקים שונים - גם דיכאוניים וגם עם כוחות - והם באים לידי ביטוי במצבים שונים. אני אומרת זאת בכדי שלא תיבהלי מהרגעים בהם את מרגישה עצובה או פגועה, ושתדעי שהם יתחלפו ברגעים טובים יותר.
יחד עם זאת, חשוב שתמצאי מישהו\י לשתף אותם בחלק ממה שעובר עליך - אם זה אדם בחייך עליו את סומכת, או איש מקצוע מהתחום הטיפולי. את יכולה לפנות גם לקופת החולים אליה את שייכת ולקבל טיפול בתעריף מסובסד.
את מוזמנת להמשיך ולהגיב כאן בפורום.
בברכה,

הי שאלתך מעניינת אך אולי כדאי לך להפנות אותה לפורום רפואי שעשוי לתת לך תשובה.
יחד עם זאת האם עולה אצלך שאלה האם כדאי לצאת עם אותה נערה מבחינה אחרת? שי

שלום מ',
מדבריך עולה תמונה קשה וכואבת על המציאות בה את חיה - מציאות שבה הדמויות הבוגרות מסביבך אינן מתפקדות ולכן קשה לסמוך עליהן, מציאות שבה הילדים נאלצים לדאוג לעצמם אך לא תמיד מסוגלים. נראה שאת "נדחפת" להיות מבוגרת עוד לפני שסיימת להיות ילדה, ונאלצת לקחת אחריות על טיפול בבית וטיפול באחיך ובאחיותייך, במקום הוריך. נראה שפירוק המשפחה הביא לקשיים רבים אצל כולם. אני מניחה שבמציאות שכזאת, שבה את צריכה להתרכז בלשרוד, קשה יותר לעצור ולעכל את מה שקורה לך. נשמע שיש לך כוחות - את חושבת על אחיך ואחיותייך ומנסה לדאוג לצרכיהם עד כמה שאת יכולה, את מבינה את הבעיות של הוריך, פנית ליועצת בית הספר לעזרה. זה חשוב שלמרות הכל את גם מתרכזת בעתיד שלך ומתכננת מה יהיה איתך בסיום התיכון. יש עוד מקומות בהן את יכולה להיעזר, בעיקר אני חושבת על מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש שם יש צוות טיפולי של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכד'. חשוב לציין שמכיוון שאת קטינה תזדקקי להסכמה של הוריך לצורך קבלת טיפול. אני מאמינה שיועצת בית הספר תוכל להפנות אותך למרפאה שכזאת באיזור מגוריך. כמו כן, יש אפשרות לערב את הרווחה על מנת לוודא שאת ואחיך ואחיותייך מקבלים טיפול הולם, ואם זה לא המצב יש להם אפשרויות שונות לתת מענה לכך.
את מוזמנת להמשיך ולכתוב כאן, ולו בכדי לפרוק מעט ממה שעובר עליך.
בברכה,

שי לי, תחילה התנצלות על משך הזמן שהמתנת לתגובה. המכתב שלך מעלה תחושה שלעתים דברים "קוראים לך" מבלי שתכננת אולי בכלל ואולי בקשר ליחסי מין בפרט. בשני המקרים סיפרת שהמצב המיני לא היה מתוכנן וכאילו יצא משליטה פעם הורמונים ופעם אלכוהול. נדמה לי שכדאי לחשוב מה המשמעות עבורך שדווקא חלק כל כך משמעותי מתרחש כך. יחד עם זאת, אולי באופן שלא תכננת יחסי המין היו תחליף למילים אולי לרצון להיות גדולה או להשאיר אתך את החבר המבוגר ממך, יחד עם זאת, יתכן שדווקא זה ששכבתם קרב את הפרידה בנכם. אותו דבר בקשר עם האח שאולי יחסי המין אתו ביטאו תחושות של פגיעה ורצון לנקום על שהתרחש בעבר או אפילו דרך לחדש קשר עם האח הבוגר. במילים אחרות, יתכן שהמעשים שלך "מדברים" משהו שמתחולל בתוכך. אולי כדאי לך לחשוב האם דברים דומים מתרחשים גם בתחומים אחרים. יתכן וכך תוכלי לנסח לעצמך גם את הדברים שכדאי לומר לאח. את מוזמנת להגיב, שי

הי, ההרגשה מקריאה של מכתבך היא של פערים בין האופן בו רואים אותך בסביבתך לבין ההרגשה שלך בעצמך. בעוד שבמשפחה שלך חושבים שאתה חי חיים טובים וחסרי דאגות, בינך לבין עצמך אתה חווה כאב נפשי ובדידות. כמו כן, נראה כי בדיאלוג שלך עם משפחתך ועם עצמך יש צד שרוצה שיראו בך גם את הצדדים הכואבים והבודדים אך יש צד נוסף שמאשר לאנשים סביבך את היותך "ילד רע" וחסר מחויבות וכך משתמר הדימוי שלך בעיני הסביבה. למעשה, נדמה כי יש בך צד שפועל באופן סמוי נגד עצמך, אולי כי באופן מסוים אתה מאמין לדברים שאומרים עלייך ומתקשה לראות את החלקים המוצלחים שמתקיימים אצלך.
האם יש לך מישהו בסביבתך שתוכל לשוחח אתו? ואולי יתאפשר לך לדבר עם הורייך על שאתה מרגיש ולבקש סיוע?שי

שלום, בפנייה שלך לפורום את שמה במרכז את הההשפעה של ההתמודדות שלך על חייך החברתיים ולמעשה מצמצמת את החופש שלך לעשות דברים כפי רצונך. בשל עוצמת החוויה שחלק מההתמודדויות מעלות אצלך את נאלצת לעשות דברים שאף הם פוגעים בך (להימנע מללכת לחוג וגם לפגוע בגופך) ומביאים אף הם סבל.
כיוון שאני חושב שהיה טוב עבורך לפנות לדמות בוגרת (אפשרי לפסיכולוגית בית הספר או יועצת) על מנת שניתן יהיה לסייע לך, אולי תוכלי לומר מדוע לא מתאפשר לך עם עצמך לפנות לסיוע? שכן מענה מתאים עבורך דורש לשוחח איתך ולהבין לעומק את מהות קשייך. חשוב לי לומר שניתן לסייע לך וליצור שינוי משמעותי בחייך. את מוזמנת להגיב. שי

שלום. ממש לפני שהרגשתי שהעניינים מתחילים להחמיר (כלומר בסוף מאי או תחילת יוני) ישבתי לשיחה עם ההורים שלי. בשיחה ניסיתי להסביר להורים שלי את הסיטואציה. מיותר להגיד שהם לא ממש הקשיבו. ההורים שלי שניהם היו אנשים ביישניים בילדותם, אבל לאף אחד מהם הביישנות לא הפריעה ליצירת קשרים חברתיים ולא הפריעה להם בחיי היום יום שלהם. לכן כבר כשישבתי איתם ידעתי מה דעתם תיהיה והם לא איכזבו אותי. הם האשימו אותי בחוסר היכולת שלי, וצחקו עלי שאני עצלנית ושאין לי חשק בכלל לנסות לדבר עם אנשים, הם הקניטו אותי על הקשיים שתיארתי להם וחזרו והסבירו לי שהכל בדמיון שלי ושאם אני רוצה אני יכולה. לאחר ששבתי ו"הצקתי להם" הם התחילו להגיד דברים כמו זה שאין לנו כסף כרגע, או שטיפול פסיכולוגי הוא חזר משמעות ושפסיכולוגים לא מחליפים יחסי אנוש אמיתיים וחזרו להקניט אותי על חוסר היכולת שלי. לבסוף הם "נשברו" ואמרו שהם יראו מה הם יוכלו לעשות ככה שהפסקתי לדבר איתם על הנושא כי כבר ניהיה לי לא נעים והרגשתי שאני מרגיזה אותם.
אני כבר איבדתי תקווה בעצמי. חוץ מההורים שלי אני לא רואה עם מי אני יכולה לדבר (כיוון שמן הסתם לבד אני לא מסוגלת לפנות לפסיכולוג), ואם לומר את האמת הגעתי למצב שבו כבר נמאס לי לנסות, בגלל שכבר ראיתי מספיק את התגובות המזלזלות של הסביבה, עד למצב שאני כבר חצי משוכנעת בעצמי שאני פשוט לא בסדר ואני לא פעם מוצאת את עצמי נוזפת בעצמי על זה שאני מונעת מעצמי דברים אפילו שאני יודעת מה הסיבה האמיתית. אני לא מרגישה אמיצה מספיק לפנות ליועצת בית הספר כי היא "מפחידה" אותי ואני חושבת שיש לה דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלה מאשר להקשיב לילדה בת חמש עשרה מתבכיינת על דברים מטופשים שכל אחד יכול לעשות.

הי,
התחושה שלי מקריאה של דברייך היא שאת נושאת עמך התמודדות משמעותית לאורך תקופה ארוכה. התמודדות אותה את מתארת בדרך בהירה בוגרת ושקולה, ומחפשת אחר דרך להקל על הסבל אותו את מתארת. במילים אחרות, איני מרגיש נימה של "בכיינות" מקריאת מכתבייך, ולהפך. נדמה לי כי השאלה המרכזית היא כיצד יתאפשר לך לשתף איש טיפול בקשייך תוך התגברות על הקשיים שבחוץ (הורייך שאינם מעוניינים כעת לפנות לפסיכולוג) ואלו שמן הפנים (הקושי לפנות ליועצת). אנסה לסייע לך תחילה באלו מן החוץ: פנייה לפסיכולוג מעוררת לעיתים תגובה של חרדה ואיום שהיא טבעית ועל פי רוב מתפוגגת ברובה לאחר מספר מפגשים. חשבתי שאולי הורייך יסכימו שלא תלכי לטיפול כי אם להערכה בת 3 פגישות שבתומה הם יוכלו לשמוע מהפסיכולוג את דעתו על קשייך ורק אז תוכלו להחליט לגבי המשך. כיום יש אפשרויות שאינן יקרות ללכת גם באמצעות קופת החולים.
לגבי הקשיים מהפנים, החשש מפניה ליועצת קשורה לתחושות שהעלת בפנייה הראשונה של חוסר הצלחה ואולי שאינך מעניינת את סביבתך ושאולי ממש כפי שסביבתך אומרת את "מתבכיינת". כלומר, הסיבות שמכבידות עלייך אלו הן הסיבות שגם מקשות על פנייה ליועצת. אציעה לך שתי עצות, במידה ויש לך קשר טוב יותר עם המחנכת שוחחי איתה קודם או עם כל דמות בוגרת אחרת. אפשרות אחרת את יכולה לספר ליועצת את ההתלבטויות שלך כי את גוזלת מזמנה ולתת לה את האפשרות להחליט מה לעשות עם הזמן שלה. היא דמות בוגרת ויכולה לקבל החלטה עבור עצמה בעניין. את מוזמנת להמשיך ולפנות. שי

וואו! עם כמה שזה נשמע מוזר-- עודדת אותי עכשיו! חשבתי שאין עוד אנשים כמוני חחח ?? תראי..אני היום בת 16 וחצי..עד כיתה ז׳ הייתה לי הבעיה שלך בדיוק! רק שהבעיה הזו נגרמה כתוצאה מפגיעה מאוד קשה מהחברה.. כל הזמן הרגשתי שמסתכלים עלי! אני מכירה את ההרגשה. אם את עונה תשובה לא נכונה בכיתה הגוף שלך מתחי להתחמם ואת מרגישה מועקה ענקית שאין דברים כאלה! ככשמסתכלים מהצד זה לא ככ נורא, הרי אנחנו בני אדם וכולנו טועים. אבל ההרגשה הזו באמת בלתי נסבלת..
בכיתה ז׳ קיבלתי מכתב ש״הושיע״ אותי מהצרה הזו. במכתב היה כתוב שנבחרתי להיות חלק מחוגים לתלמידים מצטיינים. משום מה בחרתי חוג דרמה. החוג עזר לי למצוא בעצמי דברים שאף פעם לא ידעתי שקיימים בי! צד חדש לגמרי שממש אהבתי!הייתה לי הזדמנות לעמוד על במה חמש פעמים ובכל מחזה קיבלתי תפקיד ראשי! תראי מה זה! מילדה שמרגישה נחותה ככה, חסרת אופי,חסרת חברים,,הגעתי למצב של ביטחון בשמיים, חברים בכמויות ובעיקר הרגשה טובה! אז באמת ממליצה בחום! ורק שתדעי לך, שאת ענקית שפנית לכאן. שהיה לך את האומץ לכתוב את זה. גם אם זה אנונימי, זה עדיין מאוד חשוב שתשתפי ושתחפשי עזרה. בנוגע לפרקי הידיים- לא חושבת שזה רעיון טוב ככ.. תכתבי על דף את כל מה שמפריע לך ואז תקרעי אותו או תשרפי אותו. תמיד עובד :) בהצלחה!!!!׳

לין שלום, במכתבך את מספרת על קשרים שנוצרו בינך לבין נערות אחרות והתחושה שעולה היא שלעתים קשה לך למצוא את המינון הנכון בין מרחק לבין קירבה למישהו אחר באופן שמביא את הקשרים לסיומם אם בגלל גורמים מבחוץ (המנהלת) ואם בגלל שהקשר לא יכול להחזיק סוג כזה של עצמה לאורך זמן. כאשר את בקשר נדמה כי התחושה היא של אהבה ורצון אין סופי להיות עם החברה (גם במחיר של שקרים וקנאה עזה) באופן בלעדי. אך כאשר אתן נפרדות נפערת תהום מתחת לרגלייך ואת צונחת למצב של יאוש ודיכאון. השאלה שעולה היא כיצד יכול להתאפשר עבורך להיות בקשר בדרך שתהיה טובה ונכונה עבורך ועבור החברה, כך ימנע ממך המשבר שנלווה לסיום הקשר ואולי גם יפחת הצורך בבלעדיות והצורך להסתיר את האמת במהלך הקשר. להבנתי רצוי שתפתחי את המורכבות שיחסים בין אישיים מעוררים אצלך עם יועצת או פסיכולוגית בית הספר ותחשבו יחדיו כיצד ניתן לסייע לך. כמובן אם באפשרותך להיכנס לטיפול נפשי אז מה טוב שי

היי אריאל :) אני מבינה אותך לגמרי! הלבד הזה שנועץ בך ציפורניים ולא מעז להרפות! הרגשת המועקה הקבועה הזו, התחושה שלאף אחד לא באמת אכפת אם תהי בעולם הזה או לא .. אני ככ מבינה אותך ושמחה שאת מספרת! אני גם בערך בגילך, ויש לי כמעט את אותה בעיה! הצביעות, המסיכה שאת שמה על הפנים כל הזמן כדי לכסות את מי שאת באמת, כי אם תחשפי מעט, תרגישי שלא אוהבים אותך, שאת משעממת. אבל זה ההיפך הגמור. דעי לך, שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה לפחות אדם אחד שאוהב אותך, שמבין לליבך. בטוחה שיש מישהו כזה שאת מכירה, אבל גם אני התווספתי כרגע לרשימה :) את גיבורה בעיני:) מבינה אותך שממש קשה, המועקה מתגברת ועוטפת אותך חזק ולא נותנת דקה מנוחה של הקלה, אבל את צריכה לצאת מהכל. אני מציעה שתרדי לשורש שעניין. תביני מה באמת מפריע לך. מה באמת מציק לך ורע לך. מאיפה הלבד הזה בעצם הגיע?? אני מבינה שמבחינה משפחתית נורא קשה לך להשיג תמיכה.. אבל תמיד להסתכל קדימה! תחשבי על העתיד. אולי לא טוב לך בבית, תחשבי שבעוד פחות משנה את מתגייסת לצבא. תוכלי לא להיות בבית שבועות! להשיג חברים אמיתיים לחיים! את תחיי עם אנשים שונים,שיקבלו אותך איך שאת כחברה וכמשפחה. תצאי מהצבא, תתחילי ללמוד או שתשיגי עבודה, תנהלי חיים יפים ופורחים כי את יכולה! את בעצמך כתבת שאת חזקה! את מודעת לכוח שלך ! תנצלי אותו! אל תפלי לדכאו ות עמוקים חסרי משמעות! אל תשבי ותחשבי כל הזמן! תהי פעילה, תשדרי אהבה! אם את רוצה לדבר, תכתבי פה בתגובה ואביא לך פרטים שלי, את ממש מזכירה לי אותי! אולי נוכל לחלץ אחת את השניה מתוך הבוץ ביחד :) רק אל תוותרי, !

אריאל שלום, מקריאת מכתבך אפשר להבין עד כמה הפניה לפורום היא צעד משמעותי עבורך. נדמה כי בחייך חסרה חוויה של דמות שמעוניינת בטוב עבורך ושאת מרגישה את רצונה לסייע לך, לראות אותך ולהיות אתך בהתמודדות עם קשייך. מחסור בדמות זאת, מעמיס קושי על המחשבה לפנות למישהו לסיוע נפשי ולהאמין שיש בכך על מנת ליצור שינוי, שכן אין לך ניסיון רב בחוויה מיטיבה עם דמות בחייך אז מדוע שתאמיני כי שיש כזו. וכן אפשר להבין את העייפות שאת מתארת בחייך שכן את נושאת מעמסה נפשית כבדה.
הרצון הראשוני שלי הוא לומר לך לפנות לפסיכולוג/ית על מנת לברר כיצד ניתן לסייע לך ( ואני מאמין שניתן) ושטיפול פסיכולוגי אינו כרוך במתן טיפול תרופתי (פסיכולוג אינו רופא). לתחושתי, אולי עצה זו לא תהווה סיוע משמעותי עבורך, ולכן הייתי רוצה לשאול אותך כיצד היית רוצה שהפורום יסייע לך? ואולי נמשיך משם.שי

הי, בצד תחושת האובדן של הרגשות נדמה שלא אבדת מידה של רגישות כלפי עצמך ולגבי דבר שאפשר לכנות כ"מה טוב לך". אני רוצה להעלות שתי מחשבות שאולי נכון לבחון. הראשונה קשורה לטיפול התרופתי. לעיתים יש תגובה לתרופה אנטי דיכאונית שיוצרת כהות רגשית. כאילו הרגשות פחות עוצמתיים ובכל מקרה כדאי לברר זאת עם הפסיכיאטר או רופא המשפחה שנותן לך את המרשם. השניה היא שלעיתים הנפש מגיבה לסבל, בדגש על טראומה, בתגובה שנקרא לה "לא להרגיש יותר". התגובה הזו יכולה להביא לצמצום של העולם הרגשי בדומה לאופן בו את מרגישה. בכל מקרה רצוי שתתיעצי עם איש מקצוע בנושא (יכולה להיות גם יועצת או פסיכולוגית בית הספר). שי

וכל פעם יצא שהמצפון לא נתן לי להגיד לו עזוב אותי אהבתי אותו והכל כוסית וודקה שהוא שתה האשמתי את עצמי..
אחרי שהוא שתה בקבוק וודקה שלם ונכנס לבית חולים .. הוא אפילו לא סיפר לי על זה ידיד שלי היתקשר וסיפר לי ואז אחיו הבכור איים עליי שבגללי הוא שתה ושאני בסוף יחטוף ממנו...
ספגתי את זה אכלתי את עצמי..
ועכשיו כש״ניפרדתי ממנו״... לא רציתי להיפרד ביקשתי שבועיים.. שבועיים לחשוב מה אני יעשה אחרי שהרופא היתקשר והודיעה לי ש75% שלא יהיה לי ילדים בעתיד.. איבדתי שליטה לרגע על הכל כאילו הכל התחיל לקרוס...
ביקשתי שבועיים לחשוב בלי להסביר לו את הסיבה.. אחרי זה ביום השלישי של ההפסקה ביננו הוא התחיל עם ״את לא רוצה אותי,, אני נטל ,, נמאס לך ממני״ יצא שניפרדנו ..
בראש השנה... דיברתי איתו הוא שוב התחיל עם אותו סיפור ״אני נטל...״ הסברתי לו שהוא לא אבל כמו תמיד לא שמע בי..
אחרי זה .. הודיעו לי ששתי חברות שלי שהם כמו אחיות בשבילי נהרגו בתאונת דרכים.. הרבה בעיות בבית ואני מבינה שאני קורסת .. דיברתי עם אחיו של אותו חבר בוואצאפ ואחרי כל הודעה ממנן בכיתי שעות ולא יכולתי לקום מהמיטה.. עכשיו אני מבינה שהוא שיחק לי על המצפון.. סיפר עד כמה שאותו חבר אוהב אותי .. והיה לי כל כך כואב שלא יכולתי לספר למה נפרדתי מההתחלה..

רציתי לחזור אליו כבר אבל אמא שלי לא נתנה.. היא ראתה את כל הסיטואציה מהצד ואמרה לי תנתקי את הפלא ופשוט תחשבי מה את עושה ולמה.. ואז הבנתי.. שאותו חבר לא אוהב אותי .. הוא אובססיבי כלפיי.. הוא אוהב את עצמו יותר מאשר אותי.. אחיו בחיים לא מדבר בוואצאפ יותר מ 5 דק אם זה שיחה ארוכה הוא תמיד מתקשר.. פה שלושה ימים היה לחץ פסיכולוגי עליי מההודעות האלו ומעוד ידיד שכל הזמן אמר שאני הורגת אוצו ואת חבר שלנו שבגללי הוא חותך וחבר שלי שותה..
ואז בשנייה אחת הבנתי שהם דיברו בינהם ויתכננו את זה .הבנתי שהם שניהם אדישים אליי ורק צריכים אוצי ״כאמא״ שיושבת איתם יום וליל..
אחרי ראש השנה דיברתי עם אותו חבר בטלפון.. הסברתי לו הכל בכיתי לו בטלפון שאני קורסת שאני לא יכולה סיפרתי לו על מה שהרופא אמר סיפרתי לו על החברות על זה שאני לא יכולה לנשום בלעדיו..
באמצע שאני בוכה לו הוא אומר לי״חכי שנייה״ ואז פונה לחבר שלו ומדבר איצו..
באותה שנייה.. הבנתי סופית שאין שום אהבה מהצד שלו.. שזו רק אני שמאוהבת כמו סתומה וחוטפת על הראש .. כמה כאב הוא גרם לי.. אני עכשיו כותבת את זה תוך כדי שהאחות עושה אינפוזיה ..
אני עם הפרעות שינה ואכילה אני על כדורי הרגעה כי הם הכניסו אותי לדיכאון..
בן אדם שאוהב לא היה יכול לכתוב לי את כל השקרים האלה בוואצאפ משם אחיו ולהמשיך כשאני מתחננת שיפסיק.. הוא המשיך לכתוב בקור רוח .. שבר אותי נפשית..
בן אדם שלא מרחם עליי אני לא ארחם עליו.. כל פעם נשבר לי הלב כל כך הרבה אהבה שאני לא יכולתי לפגוע בו.. תמיד ניסיתי לחפש דרכים רק לא לפגוע בו ., הייתי מוכנה לקחת את המכה עליי העיקר שהוא יהיה בסדר והוא.. אדיש כלפיי פגע בי בלי סוף שיקר לי משם אחיו שהוא בבית חולים(והוא לא היה) שהוא שותה ונכנס לסמים וזה חרטה מוחלטת .. בדקתי את זה וכששמעתי את כל מה שסיפרו לי.. שהוא שיקר לי כל מילה ומילה ... בכיתי.. שוב בכיתי בגללו ..
ועכשיו הוא ממשיך .. הוא פונה לפסיכולוגים ומספר את הסיפור שלו.. שזרקתי אותי בלי להסביר,. שלא אכפת לי ממנו..
אז יש לי שאלה עכשיו.. מה אני אמורה להגיד לו ומה אני אמורה לעשות.. ?
תעזרו בבקשה ומצטערת על החפירות ..

כל פעם שיצאתי מהבית חום 45 מעלות בחוץ הוא רב איתי שאני לובשת גופיות (יש לי הורים מאוד קשוחים שלא נותנים לי להיתלבש ממש פתוח ולא צנוע ..) אבל הוא לא נתן לי לצאת בחולצות שההורים נתנו ,הוא רב איתי בלי סוף,כל הזמן הזכיר שהוא מוותר על הסטוצים והשתייה בשבילי ,שהוא לא יוצא עם חברים ... בחיים לא ביקשתי ממנן הוא עשה את זה לבד והייתי מאוד מודה לו ותמיד השווצתי מול חברות תראו איזה חבר זהב... והיה כמה קטעים שהוא היתנהג מאוד מגעיל עם חברות שלי .. וזה גם לא היה נעים לי ,., ועכשיו כשהוא מספר לכולם ״היא זרקה אותי בלי סיבה אחרי 4 חודשים ועשיתי ככה וככה למענה ולה לא אכפת זה כל כך מכאיב כי עשיתי כל כך הרבה בשבילו ואני לא מבקשת שבוא יגיד תודה ... פשוט אם הוא מספר אז שיספר כבר כמו שזה ולא יוציא את עצמו באור טוב ואותי כ ״דוקטור רשע״ ...

פסיכולוג טוב בחיים לא יגיד לבן אדם כן אתה צודק והיא רעה ,כששמעה רק צעד אחד ,אז כבר רואים את המקצועיות שבעיניין,צום קל וגמר חתימה טובה

שלום נטלי,
תודה ששיתפת אותנו בכזאת פתיחות במה שעובר עליך בזמנים אלה. העלית המון אירועים, רגשות ומחשבות, וניכר כי את שרויה בעומס גדול. לדעתי, דבר ראשון שיש לעשות במצבים כאלה הוא למצוא דרך להירגע – אם זה דרך תרגילי הרפיה שאת יכולה לעשות בעצמך (כמו סידרה של נשימות עמוקות), או דרך פניה לאדם עליו את סומכת על מנת לדבר ולפרוק מעליך את הדברים. לפעמים כשנמצאים בסחרור של אירועים ורגשות זה נראה כאילו אין לכך סוף, אבל דווקא במצב כזה חשוב לעצור ולהירגע. קשה לחשוב במצב של עומס ובלבול. כשנרגעים ונותנים לדברים לשקוע, אפשר לראות את המצב בצורה יותר ברורה ולחשוב בבהירות על מה שקרה.
נראה שהניסיון שלך להתרחק מהחבר ומהידיד היה דרך גם להתרחק רגשית לזמן מה מהאירועים, וזה כיוון נכון. זה בסדר גם להגיד לאדם השני שאת צריכה זמן לחשוב על הדברים, ותשובי לדבר איתו ברגע שתביני יותר מה קורה.
כשתחושי יציבה יותר תוכלי לחשוב כיצד את מעוניינת שהדברים יתפתחו, איזה סוג של קשר את רוצה עם החבר והידיד, ומה הדבר שטוב לך.
בברכה,

תודה רבה על התגובה אבל איך אני מסבירה לאותו חבר שאני צריכה זמן ,אמרתי לו אבל הוא מקבל את זה כפרידה וניתוק קשר ,ועם הידיד אני לא רוצה לחזור לקשר ,כי
לקחתי קצת שקט למרות הכל והבנתי שהוא פשוט הישתמש בי , עם חבר שלי זה יותר מסובך .. אני אוהבת אותי אבל אני לא יודעת עד כמה נכון שניהיה ביחד .

שלום נטלי,
אני מבינה שאת נמצאת במצב מעט מבולבל ומסובך. במצב כזה, קשה יותר לחשוב בבהירות ולקבל החלטות. בשלב הראשון חשוב שאת תחליטי עם עצמך מה את רוצה, איך היית רוצה להמשיך את הקשר עם החבר ועם הידיד, ומה טוב לך. זה בסדר ולגטימי לחשוב על הדברים הללו עם עצמך ולקחת את הזמן שלך. חשוב לי להגיד לך זאת כדי שתרגישי טוב עם עצמך שאת מבקשת זמן לחשוב. אני חושבת שברגע שתתני לעצמך את האישור הפנימי לכך אז תוכלי לעמוד מול החבר ולהגיד לו את אותו הדבר מתוך מקום בטוח יותר. קשה לנו לשלוט על האופן בו אנשים יגיבו לדברים שאנחנו אומרים, ולעיתים אנשים מגיבים באופן לא צפוי או שונה ממה שהתכוונו.
אני שוב ממליצה לך לחשוב אם את יכולה לפנות למישהו\י בסביבתך עליו את יכולה לסמוך ואיתו להתייעץ ולחשוב ביחד על הכל.
בברכה,

היי יאיר:) תראה.. אני חושבת שהשינוי שעשית למענה היה שינוי עצום! יש לי מלא ידידים סטוציונירים והם מספרים לי כמה זה קשה להפסיק. זו כאילו סוג של התמכרות לדברים שהם לא קבועים וזה חודר גם למהלך החיים הרגיל לא קשור בכלל לחיי האהבה שלך, ככה שיוצא שרק הרווחת מזה כשהפסקת:) הכל לטובה:)
לגבי הקטע של אותה ילדה-באופן אישי, לא הייתי שמה עליה אם היא ככה מתנהגת. עברת שינוי מאוד מעצים בשבילה והיא מצידה מרחיקה אותך. אנשים כאלה צריכים להרחיק. ברור שהיא יצאה ״דוקטור רשע״ בכל הנושא הזה, אבל זו באמת לא סיבה לשתות ולעשות את כל מה שעשית.. היא לא שווה את זה. אתה לא מבין כמה יקר ערך אתה! אל תוריד מהערך של עצמך! אל תעשה לעצמך רע! במיוחד לא כדי לקבל תשומת לב מאנשים כמוה! אתה עברת שינוי גדול, היא לא שמה לב לזה, אז היא גם לא תשים לב לכל הדברים האחרים שתעשה, היא לא רואה את מה שיש בך, לא רואה מה עברת כדי להיות האדם שאתה היום, אז תראה לה שגם אתה לא שם עליה. שגם לך לא אכפת! הגעת עד לבית חולים והיא לא שלחה הודעה או התקשרה, מגיע לה שתסתכל לכוונה אחרי דבר כזה?!
עצה שלי, עם כל הקושי הרב והכאב ובלתי נסבל כשאתה רואה אותה או כשהשם שלה נאמר בסביבה שאתה נמצא - תשחרר
. גם אם היא תרצה לחזור אליך, אל תחזור כי היא עלולה לשוב על עקבותיה ולרמוס שוב. אתה לא צריך את זה. תסתכל על הדברים החיוביים שיש לך. על המשפחה,החברים. תעשה דברים שיעזרו לך לשכוח אותה. תשיג חברה חדשה! אתה יכול לעבור את זה אתה חזק!

יאיר שלום, תחילה התנצלות על ההמתנה לתגובה מאיתנו. יש משפט שפחות או יותר מדבר על המצב שלך בעקבות הקשר עם חברתך, והוא שככל שהקשר חזק יותר כך הכאב שבסיומו גדול יותר. המשפט הזה הוא מעט קלישאתי אך נדמה שנכנסת לקשר שעבורו שינית חלק מדרכיך והוציא ממך צדדים שאולי לא הכרת בעצמך. צדדים של קשר ללא סטוצים עם הנאה מהקשר ורצון להרגיש אינטימיות וקירבה. הצדדים האלו יישארו אתך גם אם תיפרדו וילוו אותך בקשרים אחרים שעוד נכונו לך.
תיארת את הוויתור שלך על חברים בעקבות הקשר. כאילו הקשר מילא את כל עולמך וברגע שהקשר הסתיים כך גם, בהרגשה שלך, העולם התמוטט עלייך ושכחת את הקיום שלך קודם לקשר. פרידה כרוכה בכאב ובוודאי מקשר שאותו רצית להמשיך והסיום לא היה בשליטתך. יחד עם זאת, אני מאמין שכשירגע הכאב יש דברים שתוכל ללמוד מהקשר לגבי הבחירות הבאות שלך בבנות זוג ובחברים בכלל. שי

היי :) יש לי משו להגיד על הכדורים האלה שאת מדברת עליהם. אני לא נגד זה, יש אנשים שזה ממש עוזר להם להתפקס והם לא יכולים לעבור את היום בלעדיהם. אבל לא במקרה שלך. אל תהרסו לעצמך את החיים עם כדורים ושטויות.. את בסך הכל נמצאת בדיכאון שבוע. תחשבי על זה, האיש ההוא מתחתן, יעבור לך! גם את תתחתני! את עוד צעירה, יש לך את כל החיים לפניך! אמנם יהיה לך קשה להתגבר עליו, אני מבינה את זה. מי לא היה במצב הזה! אבל זו לא סיבה לקחת כדורים נוגדני דיכאון.
לגבי החשיש-מה שעושה לך טוב. זה גם בדיוק כמו הכדורים, מביא אותך למצב של בריחה מהמציאות. ממש האסקפיזם המושלם. אבל זה יהרוס לך את רב המערכות בגוף.. אז כעצה ממישהי שלומדת על זה, עזבי את זה בצד. תתמקדי בדברים היותר חשובים. אפילו תזייפי שמחה. תהי עם חברות שלך, תצאי לקניות, תבלי! תמצאי לך מישהו חדש שאותו תאהבי באמת ! אל תוותרי על עצמך, את שווה הרבה יותר מזה!

היי. תודה , את צודקת לגמרי, מה גם שאני טיפוס די מתמכר.
אננ מניחה שתמיד ידעתי את זה , אבל זה לא הפתרון האמיתי. תודה על עזרתך,
את נשמעת חכמה :) בחרתי לנסות ליישם את עצתך.

שרית הי, בשאלה שלך יש שני חלקים: הראשון, זה המשברי עכשווי שהוא המצוקה שאת חווה בזמן הזה, ושיתכן שעל מנת להקל עלייך טיפול תרופתי עשוי לסייע. לשם כך רצוי שתפני לפסיכיאטר לשם הערכה (לציין, כי אפשר גם לקבל כדורים אנטי דיכאוניים באמצעות רופא משפחה). החלק השני הוא המצב המתמשך בו את מספרת על חוסר ביטחון, משיכה שמערערת את קיומך הנפשי ותחושות תלות. כל אלו דורשים התבוננות של איש מקצוע מתחום הנפש, שיחד אתו יתאפשר לך להבין את עצמך טוב יותר ולסייע לך להשיג מבנה נפשי יציב יותר, על מנת שקריסות נפשיות מסוג זו שמתרחשת כעת ימנעו או לפחות שעצמתן תפחת. את מוזמנת להמשיך ולהגיב, שי

הסיפור שלך ככ ענקי! להגיד את האמת? אני גאה בך שאת עדיין כאן! אני מבינה את הקושי בלחיות עם אדם שיש לו התפרצויות זעם, בעוד שגם לך יש בעיות משל עצמך. אבל להתאבד זה לא הפיתרון! החיים מלאים בקשיים, תמיד יבוא הדבר שנראה לנו הכי עצוב ומדכא שבגללו נראה שצריך לשים להם סוף! אבל יהיו לך עוד המון אכזבות, ובדיוק באותה מידה גם שמחות! יהיו לך המון חברים, יכולה להיות לך משפחה אוהבת שאת בעצמך תרכיבי! יש לך את היכולת לשנות לעצמך את החיים! להביא ילדים, לתת אושר לאדם שיהיה בעלך, זה שווה הכל! לפני שאת עושה צעד פזיז, תשבי ותחשבי על זה. האם זה באמת שווה את כל החיים שעברת עד עכשיו? אולי תנסי להוכיח את עצמך! תנסי להתקומם ולהוכיח לעולם האכזר הזה שאת לא נכנעת ! תילחמי! החיים שווים את זה :)

הי, טוב שיצרת איתנו קשר ונראה שמכתבך מבטא צד בתוכך שמבין שהחיים יכולים להיות מקום טוב יותר עבורך מזה שאת חווה כעת. זאת, מבלי להתעלם מהכאב הבלתי נסבל שאותו את חווה. הייתי רוצה שתשיבי לי על מספר פרטים משמעותיים על מנת שנחשוב יחד כיצד ניתן לסייע לך: 1. מה גילך? 2. כמה זמן את מרגישה את תחושת הבדידות והכאב? 3. ממתי את מרגישה דחף למות? 4. מתי התחלת טיפול פסיכולוגי כמה זמן התמדת בו ומה הביא לסיומו?
אודה לך אם תשיבי לשאלות ונמשיך.שי

שלום לך,

מדבריך עולים חזק שני כוחות מנוגדים שחשת בו זמנית במהלך כל הזמן שהכרת את הבחור עליו את מדברת: מצד אחד משיכה ורצון להתקרב אליו, ומצד שני צורך להרחיק אותו ממך כנראה מתוך חששות שהקשר איתו לא יוכל להתממש כפי שאת היית רוצה. נראה שבפועל עשית הרבה דברים על מנת שלא יהיה ביניכם קשר, למרות שבתוכך לא רצית לסיים את הקשר איתו. אובדן הקשר נחווה ככואב ובלתי נסבל, אף על פי שלאורך זמן פעלת בכיוון זה. הייתי מציעה לך לבדוק עם עצמך מה גרם לך "לבחור" בסיום הקשר איתו, מה המשמעות של העובדה שיש ביניכם נתק כרגע, ואיפה את רואה את עצמך מבחינת זוגיות. כמו כן, הייתי ממליצה לך למצוא מישהו\י עליהם את סומכת (יכול להיות חברים, מכרים או אנשי מקצוע) ואיתם תוכלי לחשוב ביחד על הדברים וכך לקבל פרספקטיבה רחבה יותר.
כמובן אנחנו כאן ואת מוזמנת להמשיך ולהגיב.

בברכה,