פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שלום אני בכיתה י שנה שעברה היה לי חברה ואני והיא היינו הכי חברות
ממש כתבתי לה מכתבים והיא לי
ואז המנהלת הפרידה בינינו כי היא אמרה שאנחנו לא מתאימות
בקיצור מאז אני לא סומכת על חברות אין לי חברות בכלל אני פוחדת לאבד אותם
והנה השנה הכרתי חברה ואני והיא חברות מאוד טובות אבל אני מקנאה בכל מי שנמצא סביבה אני לא מסוגלת לראות אותה מדברת עם משהי אחרת
ואמרתי לה את זה והיא אמרה שהיא לא יכולה להיות רק חברה שלי
ואני כל יום מתקשרת אליה וגם מספרת לה תרוצים כי שתתיחס רק אליי ולא לעוד בנות
אני לא יודעת מה לעשות

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואני שונאת את עצמי
יש לי חבר טוב שנכנס לי עמוק מדי ללב. באמת עמוק מדי.
והוא החבר הכי טוב שלי והוא טוען שגם אני שלו אבל זו ממש לא אותה רמה של קרבה. אני ממש פרנואידית ולא יודעת מה לעשות ואנשים ממש אוהבים אותו והוא נפגש מלא עם אנשים וכל פעם שהוא נפגש עם מישהו שהוא לא אני, אני פשוט רועדת בבית ואני ממש מפחדת שהוא יפסיק איתי את הקשר ויתרחק ואני לא יודעת מה לעשות ואני פשוט בוכה בכי היסטריה סתם ככה כי אני חושבת על זה שהרבה זמן לא נפגשנו או כשהוא נפגש עם מישהו אחר. ואני פשוט בחרדות כל זמן שאני לא איתו או שאני מדברת איתו. וממש פיתחתי תלות כי זה לא תקין שכדי להיות רגועה אני אצטרך להיות לידו
אבל זה המצב
ואין לי מה לעשות עם זה
ואני רועדת ואני מתחרפנת פה ולא ידעתי לאן לפנות וזה ככה כבר כמה חודשים

אז הסיפור שלי הוא ארוך מאוד, אבל אני מרגישה שאני צריכה לשתף או לכתוב אותו.
הכל התחיל בכיתה ה', שמתי לב שאני שונה משאר הבנות, הייתי ילדה יחסית שמנה. במשך השנים עד כיתה ז ניסיתי דיאטות מהאינטרנט עד שאמא שלי בכיתה ז רשמה אותי לשומרי משקל. ירדתי שם 4 קילו ואז אמא שלי ראתה שזה מתחיל להיות מוגזם: המדריכה רצתה שארד עוד ואני התחלתי לאכל פתית ביום או פשוט לא לאכל כלום. יצאתי משם בחודש ינואר. באפריל חליתי באולקוס- חיידק בבטן. היה לי אותו 7 חודשים. האולקוס בעצם זה כמעט כמו הריון: בחילות בוקר, צרבות,בחילות,כאבי בטן חזקים. לא יכולתי לאכל כמאט כלום. במשך הזמן שהייתי חולה זה שינה אותי. הפכתי מילדה שמחה ותמימה שבאמת מאושרת מהחיים ורוצה רק טוב בעולם לילדה מתבודדת שלא יודעת מי היא ועם אופי לא ברור. אחרי האולקוס היה לי מאוד קשה לחזור לבית הספר, הייתי בערך 24 שעות לבד רק דיברתי עם אמא שלי ופתאום לחזור לבית הספר, קשה נפשית. שחכתי לציין שאני בת 15 וחצי כרגע ולא קיבלתי מחזור. אני מתרומת זרע, ואני שונאת את הגוף שלי, חצי מהמשפחה הכי קרובה אליי נפטרו וכרגע אני לבד. זהו. נהפכתי לילדה דיכאונית.נגמרו לי הכוחות. אין לי יותר חברים וחברות והדבר היחיד שאני עושה זה לאכל. אני לא אומרת סתם באמת אין לי כבר אף אחד.
ועד היום ישלי בעיות בריאותיות.
אני יסכם בקצרה:
אני לבד בעולם הזה
לא קיבלתי מחזור
אני שמנה
אופי מגעיל
מראה מכוער

ומחכה לגואל שאני כבר לא יהיה פה

שלום,
אני בת 14 ואני כבר כמה שנים שאני מאוד עסוקה במשקל שלי. השנה אני חושבת שנושא המשקל אצלי הרבה יותר משמעותי ואני לוקחת את זה נורא ברצינות. אני שונאת את עצמי על כל דבר שאני אוכלת עם הוא לא פרי או ירק ואני אוכלת רק בבית. נוצר מצב שאני כל הזמן עצבנית בגלל זה ואם אני אוכלת ומרגישה שהשמנתי אני מרביצה לעצמי. אני מבולבלת נורא ומסתובבת עצובה כל הזמן ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לשתף חברים או את ההורים שלי אבל אני לא רוצה שהם יגרמו לי להפסיק. אני יודעת שזה לא בריא אבל אני רוצה לרזות גובהי הוא 1.69 מטר ומשקלי הוא 57-58. אני לא יודעת מה לעשות אם עצמי ואפילו שאני כותבת את זה אני פוחדת לשלוח כי אני לא רוצה להודות בזה בעצמי. תודה רבה

שלום אני בת שלוש עשרה ויש לי שאלה ממש דחופה ואני צריכה עזרה אתמול יצאתי לפארק עם חברות וכשחזרתי ונכנסתי לגינה ראיתי את אמא שלי והבן זוג שלה מהחלון עושים אהבה ואני בשוק אני לא יכולה להוציא את התמונה הזאת מהראש שלי מה לעשות לספר לה או לא אני כול כך מבולבת אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות

הי שלום אני בחורה בת 22
יש לי חברה מאוד מאוד מאוד טובה
כבר מכיתה א אנחנו מכירות,
אתמול היא הודיע לי שבקרוב היא עומדת להתחתן
ואני פשוט שבורה לגמרי מקנאה בה מאוד מאוד ואני רק בוכה
מזה כל היום פשוט נשברתי נפשית, אני לא יכולה לחשוב
שהיא תקיים יחסי מין לפניי ותינשא ותעבור הכל לפניי
היא אגב גדולה ממני בשנה וחצי, זה הדבר היחיד שמעודד אותי שאני אומרת לעצמי שהיא יותר גדולה אבל זה גם שובר אותי אשמח מאוד מאוד אם תתנו לי איזשהיא עצה טובה תודה רבה

היי,
אני לא יודעת איך להתחיל בכלל אז אני מניחה שאתן לזה לזרום..
אני לא יודעת איך להחזיק מעמד, השנים האחרונות שעוברות עלי שברו אותי ומוטטו אותי ..
אני מרגישה לבד, שלאנשים פשוט לא אכפת ממצבי..
אני תמיד מתמודדת לבד שזה נוגע למצבים הנפשיים, אפילו מרחיקה אנשים כי אני יודעת שהם לא יעזרו.
קשה לי עם עצמי, יש לי בעיות של שנאה עצמית, אני שונאת כל סנטים וסנטים אצלי אם זה באופי ואם זה ביופי.
זה גורם לי להרגיש לא שווה, בלי זכות כלשהי בכלל לנשום, וזה גרם להמון דברים לא בהכרח טובים, אם זה פגיעה עצמית, דיכאונות, בכי ..
אבל אנשים לא ממש אכפת כמו שאמרתי, הם באים עם התלונות שלהם, הבעיות שלהם, וכמובן שאני ה"חזקה" שתמיד שם לשמוע ולעזור להם כי גם ככה לא אכפת לי מעצמי.
אם זה ההורים שלי שמבקשים עזרה, חברים, כל אחד ואחד. אבל שזה נוגע אלי זה לא מזיז להם במילא אז למה לנסות..
אני הרי ניסיתי, שוב ושוב ושוב, ההורים שלי יודעים ממצבי אבל לא מי יודע מה מזיז להם..
הם שלחו אותי לפסיכולוגית, אבל לא התחברתי אליה והטיפול לא מי יודע מה עזר.. היא גם לא איבחנה בסופו של דבר את ה"בעיה" או ה"שריטה" שלי ..
אני חשבתי אחרי זה שאני יכולה להשאר חזקה, להחלים.. להפטר מההתמכרויות שלי ולצאת מהדיכאונות.. זה גם עבד - לזמן מה..
הספקתי לשפר את מצבי החברתי, התחברתי טיפה למשפחה (שהייתי מתבודדת ממנה.. ), אפילו היה לי חבר מה שאעלה לי את הביטחון טיפה..
אבל אחרי חודש וחצי שוב הדברים התמוטטו .. ההורים שוב התרחקו, התעלמו, הרגיש כאילו לא הזיז להם ממני... חלק מהחברות עזבו.. ובשאר אני לא רואה דרך לסמוך. הם יותר חברי יציאות מאשר חברי נפש..
ונפרדתי מהחבר שלי שהסתבר שהוא שיקר לי לגבי המון דברים ..
אחרי זה שוב הדברים טיפה השתפרו, אבל גם דברים נהפכו לגרועים יותר.. .
מצאתי מישהו חדש.. שהוא ילד טוב לשם שינוי ואני יודעת שאכפת לו ממני... אבל הוא לא יודע מעברי וממעשי.. לא מהצלקות ולא מהבעיות הנפשיות.. ואני מפחדת שהוא יינטוש אותי שיידע עליהם (היו הרבה אנשים שמתי שגילו פשוט עזבו.. ), עם אמא שלי טיפה התחברתי יותר אבל תמיד שאני מנסה איכשהו לדבר איתה על מה שעובר עלי היא מתעלמת או מתעסקת בשאר האחים שלי ואני פשוט מוותרת ומתרחקת ממנה...
אבא שלי.. הייתה לי איתו תקרית לא נעימה.. הוא חושב שגנבתי ממנו כסף כי נעלמו לו 600 שקל ואני הייתי איתו רוב היום (בעבודה) .. אבל באמת שלא נגעתי לו בכסף.. גם לא הייתה לי סיבה כי מתי שאני צריכה משהו אני ישר מקבלת .. אבל הוא פשוט לא מאמין לי וזה שובר אותי מבפנים...
אני לא יודעת מה עובר עלי... באמת שלא, מצד אחד הכל נראה יחסית סביר והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, ואני עדיין שמחה וצוחקת שאני עם החברות ועם החבר והכל... אבל שאני מגיעה לבית, אני פשוט מאבדת את זה, כאילו יש 2 אנשים בתוכי, אחד שמח ואופטימי אבל השני פשוט שבור ורוצה להרוג את עצמו.
אני מפחדת שלא אחזיק מעמד ואשבר..

אפשר לומר עליי הרבה דברים.
אני חכמה, אינטיליגנטית, אסרטיבית, כריזמטית, כנה וישירה.
מצד שני, אני דחיינית, חסרת אחריות, עצלנית, בלי משמעת עצמית ונוטה להתעצבן בקלות.
גיל 18 הכה בי קשה מדי.
תקופת המעבר הזאת, בין הלימודים לצבא, לא עושה לי טוב בכלל.
מאז ומתמיד לא הייתי ילדה מפונקת ולצערי לא תמיד היה מי שידאג לי ב4-5 שנים האחרונות. הרבה פעמים התמודדתי לבד וחשבתי על דרכים יצירתיות כדי לעשות דברים שונים.
אבל מגיל 18, התחושה היא ממש ש״אם אין אני לי מי לי״.
אני לא מסוגלת לבקש אפילו 5 שקל מאבא שלי לאוטובוס, כי אני יודעת שאני אקבל על זה פרצופים של ״את כבר בת 18, איך זה יכול להיות שאין לך 5 שקל בארנק?״
בחודש האחרון התפטרתי מעבודתי ומאז כל הזמן דחיתי את החיפוש אחר עבודה. נוצר מצב שממש לא נשאר לי שקל, לא בארנק ולא באשראי. מצב של חוסר אונים, חוסר יכולת להתנייד או לעשות כל דבר אחר.
2 החברות הכי טובות שלי התגייסו, אבא שלי רוב היום בעבודה, ואני מוצאת את עצמי יושבת כל היום בבית בלי שום אינטראקציה עם העולם.
אפילו עם החברה הכי טובה שלי אני יכולה לדבר רק פעם אחת ביום.
מצאתי עבודה חדשה ואני מתחילה לעבוד מחר, אבל לקחתי אותה בסוג של לית ברירה, למרות שהמקום לא כל כך מצא חן בעיניי (לא ניתן לקבוע לפני שאני מתחילה לעבוד שם, אבל משהו בתחושות בטן שלי אומרות לי שזה לא מתאים).
על פניו המצב נראה טוב מתמיד - מצאתי עבודה חדשה, התפייסתי עם אבא שלי אחרי ריב ממושך והבית חזר להיות מקום שכיף להיות בו, אני בפתחה של מערכת יחסים חדשה...
אבל משהו פשוט לא מרפה ממני וגורם לי לתחושת מועקה.
אני מרגישה שהגיל הזה פשוט גדול עליי.
העבודה שאיתה מגיעה האחריות (זה לא בית ספר שפשוט אפשר להבריז אם לא מתחשק לי), הפחד שישבצו אותי בתפקיד פקידותי בצבא אחרי שהתמיינתי לכל כך הרבה תפקידים חשובים ומסווגים ונפלתי מכולם, הפחד התמידי שיהיה שוב פיצוץ בבית על הטעות הכי קטנה שאני אעשה ושוב תהיה אווירה עכורה, הפחד לאכזב את המנהלים בעבודה, הפחד מהביקורת שתהיה למשפחה ולסביבה על בן הזוג החדש.
מה שמניע אותי ביום יום הוא בעיקר הפחד לאכזב והפחד להכשל.
בשלוש שנים האחרונות גדלתי כשהאנשים מסביבי כל הזמן החמיאו לי על היכולות שלי, על כמה שאני חכמה וכשרונית (דבר שמעצים את הפחד לאכזב), ובזמן האחרון אני מתחילה לחשוב שאולי אני מעריכה את היכולות שלי יתר על המידה.
אם אני כל כך חכמה, איך זה יכול להיות שמתוך ארבעה תפקידים שהתמיינתי אליהם לא עברתי את המיונים של אף לא אחד מהם?
אני מרגישה שאני נותנת את כל מה שיש לי בכל דבר שאני עושה, אבל זה פשוט לא מספיק.
אני מרגישה שאני לא טובה כמו שחשבתי, שיש לי הרבה נקודות בעייתיות באופי שמונעות ממני להתקדם ואני פשוט לא מצליחה לשנות אותם.
כל אלה גרמו לי להסתובב בימים האחרונים עם תחושת מועקה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה.

,איך להתחבר לאנשים,איךלחזור ליזום יציאות ובילויים.
איך להכיר חבריםחברות חדשים כדף חלק.
אני לקראת גיוס...

אני לא מאמינה שהגעתי למצב כזה שאני שואלת..

שלום אני בת 19
אני כל הזמן בדיכאון אני חושבת שאני לא יפה מספיק שאני שמנה אבל אני לא באמת שמנה פשוט אני מרגישה ככה ואני לא יודעת מה לעשות אני רוצה להיות בן אדם שמח
אני ממש לא אוהבת את עצמי ולא מרגישה שווה
אני חושבת שאם אני ירזה אז לפחות אני יהיה שווה משהו אני חושבת שזה הדבר היחיד שיש בי
שאני ירגיש יפה וכאילו לא אכפת לי איך אולי לקחת כדורי הזייה או להפסיק לאכול אין לי מה להפסיד כבר
אני ממורמרת
ואני לא עובדת או עושה עם עצמי משהו וזה גורם לי להרגיש ממש חסרת תועלת
ואני לא עובדת כי גם אני מרגישה לא שווה כלום כי אני חושבת שאני לא מספיק יפה וגם מבחינה חברתית אני לא מסתדרת
אני סיימתי שנה שעברה תיכון שהיה לי ממש רע שם!!!!! הייתי שם ממש בודדה כל הכיתה לא דיברו איתי הרגשתי תמיד לבד וגם עכשיו אני מרגישה בודדה כל הזמן והם לימדו לישנוא את עצמי כי הרגשתי שאף אחד לא אוהב אותי שכולם שונאים אותי
ועכשיו אני צריכה לעשות שירות לאומי ואני לא רוצה לעשות כי אני יודעת שאני לא יסתדר וירגיש בודדה ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ... אין לי בכלל שימחת חיים יש איזה טיפול שאתם מכירים שאני יכולה לעשות כדי קצת לאהוב את עצמי או להרגיש טוב עם עצמי
או איזה מקום לנוער פנימייה כלשהיא שאני יהיה שם שאני ירגע קצת אני כל הזמן בחרדות ובלחץ ...אני ממש בלחץ מהעתיד אני לא יודעת מה אני יעשה עם עצמי מה אני יהיה במה אני יעבוד וכו.(תיכנננתי לעשות שירות לאומי השנה אבל אני לא רוצה לעשות)
ואני רוצה לא להיות בבית בגלל שאני רוצה לשכוח כל מיני דברים כמו מה שהיה לי בתיכון אני מרגישה שאני חיה את הרגעים בתיכון מחדש .. וזה עושה לי רע
אני מפחדת שאני לא יהיה מוצלחת בעתיד וכאלה ...

שלום, אמנם אני בת 20 אבל אשמח עם תקראו את זה עד הסוף.
אני פונה לפורום נוער כי אני מרגישה שאני עדיין רק ילדה שנפלו עליה יותר מידי דברים בחיים והחוסר יכולת שלי להתמודד איתם מכניס אותי לדיכאון נוראי.
לפני כשנתיים נכנסתי להיריון לא צפוי, ולמרות כל ההתנגדות של המשפחות, והמצב הנפשי שלי שלא היה קל גם אז. החלטנו אני ובעלי להשאיר את התינוק.
היום יש לי תינוקת מקסימה, במשך שנה חייתי בשקר שהתגברתי על הכל ועכשיו יהיה בסדר, שהינה אני בחורה מבוגרת בת 20.
אבל זה שקרים, הכל שקרים. במוח שלי אני עדיין ילדה מתבגרת שרוצה לבלות עם חברים וללמוד, אני עדיין סובלת מחרדה חברתית ולוקחת דברים ביותר מידי דרמטיות. אין לי טיפת ניסיון בחיים ואני נופלת שוב ושוב, וכל פעם הדיכאון חזק יותר.
אני ובעלי רבים מלא עד כדי מחשבה על גירושים, וזה גורם לי לחשוב, מה יקרה לי, לאם חד הורית חסרת כל ניסיון שאפילו לא מצליחה לבשל. לאחרונה בגלל חוסר הניסיון שלי בניהול כספי המשפחה, נכנסנו למינוס, עכשיו הילדה נכנסה לגן ואני מחפשת עבודה בלחץ בגלל כל העניין שעם אני לא עובדת אנחנו משלמים אלף שקל יותר. אבל לא מקבלים אותי בשום מקום! אני לא יודעת עם זה בגלל שאני ביישנית או נראית ילדה קטנה, אני רואה איך האנשים בוחנים אותי, היום אפילו הייתה לי תקרית עם שתי בחורות צעירות שהתנהגו אלי בזלזול ולא רצו להפנות אותי למנהל וכשפניתי לצאת שמעתי אחת מהן אומרת לשנייה "מה זה היה הדבר הזה? קלטת??" והן צחקו. כמובן שהתסכול של שלושה ימי חיפוש אחר עבודה שלא העלו כלום העלו בי שעות של בכי מריר.
הברירות היחידות שיש לי זה להמשיך לחפש עבודה מחוץ לעיר שלי ואז כלל לא יהיה לי זמן עם הקטנה.
אני רוצה לפעמים לברוח, להתקפל באיזשהי פינה ולבכות, כמו ילדה קטנה.
אני מרגישה לגמרי לבד בעולם גדול ולא מוכר, אני לא בקשר עם אימא והמשפחה של אבא בקושי מדברים איתי מאז כל ההריון, האדם היחידי שיש לי הוא בעלי וגם איתו היחסים על הפנים. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני לא יודעת לאן נכנסתי ואיך לצאת.

שלום לפני בערך 4 שנים חבר שלי צחק עלי שאני הומו לקחתי את זה נורא קשה הוא ידע שזה לא נכון היית לי חברה אותו זמן אני יודע שמה שהוא אמר זה לא נכון אבל המוח שלי לא עזב אותי ותמיד אמר לי שאני כזה(שבעקבות הדמיודות האלה התפתחו נטיות לצד השני ) לפני בערך חצי שנה הלכתי לפסיכו' והוא אמר לי שזה שום דבר אין פה בעיה נפשית זה רק לחץ שנוצר במוח וכל הנטיות זו תופעה של הדימיונות,לפני ראש השנה דיברתי עם אותו אחד וממש נכנסתי בו וכל הדמיונות עברו אבל הם חוזרים כל פעם אני כל פעם אומר לעצמי שזה לא נכון רושם על הדף דברים וזה לא עוזר מה לעשות?
נ.ב ראוי לציין שלא אוננתי מאז שאני זוכר את עצמי וכל פעם שיש גירויי כזה עולים דמיודות על אוננות וזה מה שגם מביא אותי לחושב ככה

בשירותים של הבת.. היא טוענת שלא הרגישה טובה אבל אני חושדת. מה לעשות??

יש לי בעיה ...
אני בת 16 וחצי, הרבה זמן רציתי חבר .. באמת רציתי .. וסוף סוף בזמן האחרון הרבה מציעים לי .. ומנסים להיות איתי בקשר .... אבל הבעיה היא שיש לי קטע כזה שברגע שרוצים אותי אני פשוט כבר לא רוצה את הבנאדם .. כאילו אני יכולה להדלק על מישהו ואם אני אדע שהוא בעניין שלי זה ממש יוריד לי את החשק ..
ובמיוחד קורה לי דבר מוזר שאני נדלקת על בנים שאני מנסה לעזור להם להשיג מישהי שהם מאוהבים בה .. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה כי זה בטוח יותר .. כלומר יש סיכוי קטן יותר שהם יהיו מעוניינים בי.
בכל אופן בקיץ הזה היו לי כבר כמה קטעים עם בנים שבאמת רצו אותי ואני פשוט לא מצליחה להרגיש אליהם כלום , וברגע שהם מעוניינים במגע אני אפילו נסלדת מהם.
אני אף פעם לא התנשקתי , ואני מודעת לזה שאני מפחדת מזה.. אבל האם זה יתכן שזה גורם לי להפסיק להמשך לבנאדם ? עכשיו אני במצב כזה, עם נער שמאוד מעוניין בי וכולם בטוחים שאנחנו ביחד .. אבל אני בכלל לא מצליחה להרגיש אליו כלום ..
מה אני אמורה לעשות ? והאם יש דרך להפתר מזה ?