פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

את מתארת התפתחות של מצוקות גופניות שהרופאים לא מוצאים להן הסבר. האם במהלך השנה האחרונה חל שינוי משמעותי או משבר רגשי כזה או אחר בחייך? כמו כן, האם את חושבת שמדובר בהפרעת אכילה? (בכל זאת פנית אלינו דרך פורום בנושא זה)

היי.תודה על המענה. לגביי שאלתך, יש לי חבר שנה..לפני כן לא הייתי במערכת יחסים רצינית. יש קשר למה שקורה לי? כי אני לא חושבת..לא נראה לי שיש קשר
ולגביי הפרעות אכילה, אני לא מקיאה אבל יש ימים שאני לא אוכלת במשך כל היום בכלל..הייתי אצל כל רופא ועשיתי המון בדיקות והרופאים בעצמם לא יודעים מה קורה לי מאחר וכל פעם כואב לי משהו אחר ואני מרגישה שונה אבל בעיקר סובלת המון המון זמן מבחילות וכאבי ראש.

היי.תודה על המענה. לגביי שאלתך, יש לי חבר שנה..לפני כן לא הייתי במערכת יחסים רצינית. יש קשר למה שקורה לי? כי אני לא חושבת..לא נראה לי שיש קשר
ולגביי הפרעות אכילה, אני לא מקיאה אבל יש ימים שאני לא אוכלת במשך כל היום בכלל..הייתי אצל כל רופא ועשיתי המון בדיקות והרופאים בעצמם לא יודעים מה קורה לי מאחר וכל פעם כואב לי משהו אחר ואני מרגישה שונה אבל בעיקר סובלת המון המון זמן מבחילות וכאבי ראש.

בוקר טוב,



קיימות מספר שיטות לטיפול בבולימיה אך היעילה מביניהן היא טיפול בשיטת טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), במסגרתה ניתנים לבעלי בולמיה כלים ודרכים לשנות את התפיסה העצמית השלילית, את המחשבות אשר מכשילות אותם ואת ההתנהגות ההרסנית. שיטה זו הוכיחה את עצמה כיעילה יותר מטיפול תרופתי או מתרפיה מכל סוג אחר, ב-10% לפחות, והיא עומדת על למעלה מ-85% אחוזי הצלחה.

טיפול CBT עבור בולימיה, מקטין את הסיכוי לחזרה לדפוסי ההתנהגות המכשילים של המחלה ומספק פתרון מהיר תוך מספר מועט של חודשים. במסגרת טיפול CBT נבדקים הנחות העומדות בבסיסה של בולמיה וניתנים כלים לזיהוי והחלפה של מחשבות מכשילות, וכן הבחנה בינם לבין עובדות. בשלבים הראשונים של טיפול CBT, מוגדרים תחליפים להתקפי האכילה, והרגלי האכילה שנוצרו בעקבות בולימיה, מוחלפים באחרים, בריאים יותר.

טיפול CBT משפר את הדימוי וההערכה העצמית אל סובלים מבולמיה, ומאפשר להם להתמודד עם הרצון לרדת במשקל ועם הצורך בשליטה עצמית בצורה בריאה ומבוקרת.

מקווים שעזרנו,
צוות מכון CBT

מהתיאור שלך אכן נשמע שיש בעיה שמצריכה טיפול ולא רק דרך ניסיון להפחית במשקל. היות ובעלך אינו מתחבר בשלב זה לכותרת ״הפרעת אכילה״, הייתי ממליץ לא להתעקש לשכנע אותו שבכך מדובר, אבל כן לדבר באופן ישיר על הדברים שגורמים לך להרגיש שיש בעיה שהוא סובל ממנה ועל האופן בו בעיה זו גם משפיעה על חיי הזוגיות והמשפחה. בשלב הראשון ייתכן שיהיה קל יותר לגייס אותו לטיפול תזונתי בלבד, ובהמשך להרחיב את הטיפול על פי צורך. עם זאת, חשוב שתזונאית אליה יפנה תהיה כזו שבקיאה ומנוסה בהתמודדות עם בעיות מסוג זה. בהצלחה.

הבת שלי מטופלת התל השומר ונותת הרגשב למטפלים פסיכולוג ודיאטני שהכל בסדר היא ממשיכה
לבלוס להקיא ונותת הרגשה לכולם שהכל בסדר חשבו וחושבים שהיא כבר אפילו החבר הקרוב חושה שהכל מצויין ורק אני יודעת שהיא ממשיכה להקיא ולבלוס לא שיתפתי את אפאחד ה מה אני עושה

בת כמה הבת שלך רגינה? האם היא מטופלת במח' ילדים או מבוגרים בתל השומר? ברגע שאת לא מדווחת לצוות שמטפל בה על הבולמוסים וההקאות שלה, את הופכת למשתפת פעולה עם המחלה שלה. לדעתי, כאמא לאמא, את חייבת לשתף את הצוות (הפסיכולוג, הדיאטנית והפסיכיאטר) בעובדות שידועות לך. הם שם בשביל לטפל בסימפטומים של בתך ולהבריא אותה ואת, בשתיקתך, למעשה מונעת מהצוות לעשות את עבודתו. אני מציעה לך לדבר עם הצוות שלה ולשתף אותם, גם אם התוצאה תהיה שבתך תכעס עלייך... אל תשכחי שאת לטובתה ולא נגדה. אין לך ממה לפחד, כי יום אחד, כשהיא תחלים, היא תודה לך על כך שעמדת מולה ועשית מעשה.

קודם כל, לא ציינת בת כמה בתך וזה דבר חשוב.
אנשי מקצוע שמטפלים בהפרעת אכילה תמיד לוקחים בחשבון שייתכן ו"מאחורי הקלעים" מתרחשים דברים שהם אינם מודעים להם, כי זו טיבה של ההפרעה. הורים רבים מתוסכלים מכך לא פעם, כי נדמה להם שהבת "עובדת על המטפלים" וככה הטיפול לא יצליח. מניסיוני הרבה פעמים זהו שלב ראשוני בטיפול, ומגיע הרגע בו המטופלת "מתוודה" על מה שקורה, כי עמוק בפנים היא הרי מבינה שהיא עובדת רק על עצמה. הרגע הזה יכול להיות נקודת מפנה בטיפול, וחשוב לאפשר את הזמן ואת האמון כדי שהוא יוכל להתרחש. ברור לי שמאד קשה לך לראות את הבת שלך ממשיכה להתנהל בצורה כזו, ומה שאולי ניתן לעשות במצב כזה הוא לומר לה ישירות עד כמה זה מדאיג אותך ולהציע שתאזור אומץ לשתף בכך את מטפליה.
עם זאת, אם בתך צעירה, אני מניח שגם את לוקחת חלק בטיפול (בטיפול משפחתי או הדרכת הורים). ייתכן שזה נכון גם אם בתך מעל גיל 18. במקרה כזה ניתן לחשוב על האפשרות לשתף את אנשי המקצוע שמלווים אותך ולהתייעץ עמם בנושא.

נשמע שדווקא הניסיון הכל כך מאומץ לרדת במשקל גורר בסופו של דבר תוצאה הפוכה - חוויה של חסך, הלקאה עצמית, הקאות כניסיון ״לתקן״, ואולי גם לזילות בידיעה שאחר כך מקסימום אפשר להקיא...בקיצור, מלכודת שכדי להיחלץ ממנה משהו צריך להשתנות מהיסוד בעמדה שלך כלפי עצמך, כלפי הגוף וכלפי האכילה.
יש מספר אפשרויות לטיפול. ניתן לפנות דרך קופת החולים למרפאות הפרעת אכילה, או באופן פרטי לפסיכולוג או דיאטנית. בכל מקרה הטיפול המתאים צריך לכלול גם טיפול תזונתי וגם טיפול פסיכולוגי, וחשוב שיתבצע אצל אנשי מקצוע עם מומחיות בתחום. לגבי החסיון - מובן שבטיפול פרטי רמת החסיון גבוהה יותר, אך גם בקופות החולים יש שמירה והקפדה רבה על פרטיות המטופל.

נוקשות יתר וקושי להגמיש את ההתנהגות היא דפוס שיש לו מחירים רבים, וזה נכון במיוחד בתחום התזונתי. גם כשהולכים לדיאטנית ומקבלים תפריט, חשוב להיזהר לא לקדש אותו ולא לחשוב במונחים של "אסור ומותר". זה רק מוביל לראייה נוקשה, להתבוננות על עצמך ועל ההתנהלות שלך במושגים של "שחור-לבן", ואז כל חריגה או סטייה נתפסת כאסון והתמוטטות ומובילה לתחושות אשמה - ובמקרה שלך גם להתנהגויות שהן בהחלט מאפיינות הפרעת אכילה. חשוב לבדוק עם הדיאטנית כיצד אפשר גם במסגרת התפריט המוצע לך לתת מקום לדברים שמתחשקים לפעמים, ובעיקר להגמיש את החשיבה וההתנהלות.

מהדברים שאתה כותב נשמע שיש לך רצון כן לסייע לחברה שלך בהתמודדות שלה עם הפרעת האכילה, והעובדה שיש לה מישהו שיכול לתת לה סוג כזה של תמיכה היא חשובה ומועילה. עם זאת, בהתמודדות עם הפרעת אכילה אין קיצורי דרך או פתרונות קסם, והדרך היא טיפול ממושך אצל אנשי מקצוע שמכירים את המאפיינים של ההפרעה הזו ואת דרכי הטיפול בה. אם הטיפול שחברתך נמצאת בו כיום לא עוסק בשאלות האלו, היא יכולה לבדוק בטיפול איך מתמודדים עם הנושאים האלו בצורה הכי מקצועית ויעילה (כולל טיפול תזונתי וטיפול תרופתי במידת הצורך), אבל המוטיבציה להציב את הפרעת האכילה כבעיית חיים חמורה שצריך להיפטר ממנה (והכוונה לא רק לאכילה הבולמוסית אלא כמובן קודם כל לאכילה המצומצמת) חייבת להיות בעיקר שלה.

שכחתם לענות

היי ענבל, סליחה על העיכוב בתשובה. באופן עקרוני טיפול CBT הוא טיפול שבהגדרתו מתמקד בהפחתת סימפטומים מסוימים, וטיפול שממוקד ב סימפטומים של ה PTSD עלול לא לכלול התייחסות גם לסימפטומים הבולמיים. עם זאת, בהחלט ייתכן שהפחתה במצוקה הרגשית ושיפור במצבך יוביל גם להפחתה בסימפטומים הבולמיים, ובכל מקרה לא רצוי לערבב טיפולים פסיכולוגיים שונים בעת ובעונה אחת. המלצתי, אפוא, היא להקדיש זמן ומאמץ לטיפול בו התחלת, תוך הקשבה והתייחסות גם לסימפטומים הבולמיים. במידה ויש הקלה בכך - מה טוב. במידה ולא, ניתן להתייעץ עם המטפל בנושא זה. מה שכן אפשר ורצוי לשקול זה לשלב כבר בזמן הנוכחי פניה לטיפול תזונתי.

למיטב ידיעתי קיימות קבוצות של אכלנים כפייתיים. קבוצות לבולימיה ואנורקסיה קיימות ככל הידוע לי רק במחלקות להפרעות אכילה בבתי חולים, ובאופן כללי יש חילוקי דעות לגבי היעילות שלהן. רוב אנשי המקצוע ממליצים דווקא על טיפול פרטני.

המינימום שאת צריכה לשקול בשביל לקבל פרופיל 97 הוא 50. במידה ואת מטופלת, אין להם דרך לדעת זאת אלא אם את מחליטה לספר להם. הם יחשבו את המשקל והגובה ויחליטו לפי הנתונים כיצד לשקלל את הפרופיל שלך. באם את שוקלת פחות מחמישים (אולם עדיין נמצאת בגדר המשקל הסביר) תקבלי פרופיל 64 כשבעתיד תוכלי להעלות אותו.
מקווה שעזרתי

תודה רבה רבה ! עזרת לי מאוד ! ?

במשפחה שלי אבא שלי שוקל 82 קילו והוא 174 ואמא שלי 145 שוקלת 55 כך שאני לא יודע אם זה קשור למשפחה אני חושב שזה בגלל המצב שאני נימצא בו שאני מופנם וחושב יותר מדי על המשקל שלי רוצה לעלות במשקל כלכך ולא מצליח ואני חושב בעצמי שאין מצב שאני באמת יצליח לעלות שגם אם אני יצליח אני בסוף ירד אולי זה בגלל תראומה בגלל מה שקרה לי בגיל 16 רציתי לציין גם שאפילו כיום יש פעמים שאני רוצה להקיא את האוכל שאני אוכל הרבה אני כמעט מקיא ואני צריך להרגיע את עצמי על ידי שטיפת הפה ולא להמשיך לאכול. ומה עוד מלחיץ אותי זה שאיזה מישהו ירשום לי יו איזה רזה פעם ראשונה אני שומע על בנאדם אם BMI נמוך כמו שלך זה מלחיץ אותי. אני רוצה עוד להגיד שבעקבות כך שאני רזה אני סובל מחוסר ביטחון ומרגיש כאילו שום בחורה לא תרצה אותי אני סכ"ה רוצה לעלות ל60 - 66 קילו להפסיק להיתקע על ה50

גם כשאנחנו מדברות על להפסיק אנחנו אחרי דקה צוחקות ויודעות שזה לא יקרה. אנחנו לא יודעות מה לעשות, אנחנו מודעות לנזקים שנגרמו אבל זה קשה בגלל שאנחנו יודעות שגם אם נאכל הרבה אז יש לנו את הפתרון הדפוק הזה - להקיא! היום כבר שתינו היינו חלשות ומתוסכלות מזה. מה לעשות? תבינו שכל זה עוד בתמצית! דניאל לא רוצה לספר לבעלה כי הוא יתעצבן ואמא של ירדן יודעת שהיא עשתה את זה כמה פעמים בארץ כי היא תפסה אותה אבל היא לא יודעת את גודל הבעיה והמצב.
עזרה דחופה!!
באמת שאנחנו מרגישות שפשוט זה יצא משליטה.
קראנו באינטרנט על בולימיה והיה רשום שבולמים הם אנשים שעושים את זה בין פעמיים לשלוש בשבוע. מה זה אומר עלינו שאנחנו עושות פעמיים שלוש ביוםםםם?!
כל יום אנחנו אומרות חבל שהכרנו את השיטה הזאת ומקללות את היום שבו התחלנו.
תודה לכל מי שיוכל לעזור אפילו במעט.

לעיתים חברויות כאלה הן הרסניות, בדיוק כפי שזה אצלכן. אתן מעודדות האחת את השניה, סומכות האחת על השניה ואני משערת שגם מתחרות האחת בשניה מי תקיא יותר טוב, מי תהיה רזה יותר.. זוהי מערכת יחסים הרסנית כרגע משום שהיא אינה מובילה למקומות טובים. לפי מה שקראתי, שתיכן חייבות טיפול דחוף. בולימיה אינה דוקא הקאה מספר פעמים בשבוע. היא יכולה להתרחש כל יום ואף מספר פעמים ביום ממש כפי שזה אצלכן. אני משערת שההקאות אינן נובעות מהצורך רק לרזות, אלא מקושי נפשי אחר שאיתו עליכן להתמודד בטיפול. שתיכן הורסות את גופכן ואת המערכות הפנימיות, הושט, הקיבה, השיניים ועוד... וחבל...
לי באופן אישי אין הרבה מה לומר מעבר לעובדה שאתן כבר בוגרות וצריכות בעצמכן להחליט על המשך חייכן... אם תרצו להמשיך בהרס ובהקאות אז איש לא יוכל לעזור, אולם לפחות מזה שפניתן לכאן, מראה שאתן מעוניינות בעזרה כלשהי. יש היום מערכות רבות שיכולות לעזור לכן בתהליך - כל מה שקשור להפרעות אכילה.. לכו שתיכן לטיפול ותשנו את חייכן כי חבל...
ואין סיבה שהבעל יתעצבן על בת הדודה שלך... זוהי מחלה לא פשוטה שתהליך ההבראה שלה הינו ארוך ומייגע אולם בסופו של דבר ישנן תוצאות..
שיהיה לכן המון בהצלחה ובבקשה תפנו ליעוץ ועזרה במרפאות להפרעות אכילה..

אפשר להבין מדבריכן כי העובדה שהייתה לכל אחת מכן מישהי לדבר איתה ולחלוק איתה את הדברים הקלה עליכן, בייחוד לאור ההסתרה שמאפיינת התנהלות כזו על פי רוב. עם זאת, אני מאד מסכים עם המגיבה שקדמה לי, נשמע שהשותפות והשיתוף האלו הפכו למעין משחק מזיק והרסני שמזין את הפרעת האכילה (במקרה שלכן מה שנשמע כמו בולימיה חמורה). אתן מותשות וכאובות, הסימפטומים שלכן סוערים מאד ומסוכנים, ובהחלט רצוי וחשוב שתפנו לקבלת טיפול בהפרעות אכילה.

בוקר טוב,

מכיוון שהפרעות אכילה הן הפרעות מסכנות חיים, חשוב לטפל בהן ברגע שמזהים את הבעיה. בעבר, נהוג היה להגיע לטיפול פסיכואנליטי משפחתי לפתירת הפרעת האכילה שאובחנה. בשנים האחרונות, הפסיכואנליזה אבדה את קרנה, וכיום מושם דגש רב על טיפול קוגניטיבי התנהגותי[/a] (CBT), אשר הוכח כמועיל במיוחד לטיפול בהפרעות אכילה בשיעורים של למעלה מ-65%.

מכיוון שקיים קשר הדוק בין הפרעת אכילה מסוג בולימיה לדכאון, טיפול בה באמצעות תרופות נוגדות דכאון כגון פרוזאק, הפך מקובל, והוא מסייע בשיעור של כ-60%. הטיפול אינו יעיל במיוחד עבור אנורקסיה, ובאופן כללי ההמלצה היא לשלבו עם טיפול CBT, בכדי להקטין את הסיכוי לנסיגה בחזרה אל ההפרעה.

טיפול בהפרעות אכילה במכון CBT

מכון CBT מציע טיפול קוגניטיבי התנהגותי עבור הפרעות אכילה. במסגרת הטיפול, המטופל לומד כיצד לזהות את הסימנים החוזרים הקשורים להימצאותה של הפרעת אכילה, מקפיד על ניהול יומן אכילה מסודר, לומד כיצד להתגבר על המחשבות השליליות ולשפר את הדימוי העצמי וכיצד להתגבר על בעיות ופיתויים שעלולים להופיע ביומיום.

מקווים שעזרנו,
צוות מכון CBT

הי רונן, האם ההורים שלה בחו"ל מודעים למצבה של בת הדודה שלך? מכיוון שהיא בת 25 זה מאד קשה לקחת לטיפול. האם היא מודעת למצבה או שהיא חושבת שהיא "בסדר גמור"? לדעתי אחד מהוריה חייב להתערב ולהגיע לארץ ולשכנע את הבחורה שהיא חייבת טיפול... אפשר גם לקחת אותה לדיאטנית קלינית שמתמחה בהפרעות אכילה בכדי לאבחן את מצבה ולנסות ולשכנע אותה לאכול לפי תפריט בריא ומאוזן.
בהצלחה.

מדברייך נשמע שאת בתהליך של התמודדות ממושכת עם הפרעת אכילה, תהליך שכלל עד לאחרונה גם אשפוז, ושעכשיו את עצמאית יותר, יציבה יותר במובנים מסוימים, אך עדיין עם חששות לגבי ההמשך ורצון לוודא שהיציבות נשמרת ושהפרעת האכילה לא תגרור אותך לאחור.
התקופה שלאחר אשפוז היא תקופה רגישה עבור אנשי רבים במצבך, ולכן חשוב ומומלץ מאד להמשיך בטיפול גם בתקופה זו. אם את נמצאת בטיפול כזה, כדאי להפנות את השאלות שאת מעלה פה למטפלייך. אני מתאר לעצמי שהם יגידו לך משהו בסגנון הזה: כל עוד את מנהלת את חייך סביב ההפרש בין BMI כזה ל BMI אחר, את משחקת במגרש של הפרעת אכילה, שבמגרש הזה אין מנצחים ואף פעם לא יוצאים רגועים ומסופקים, ושסוג זה של טורדנות הוא מאפיין של הפרעת אכילה שצריך להתגבר עליו בטיפול.

הפרעות באכילה בגיל הזה יכולות להיות ביטוי של כל מיני גורמים: בררנות, כפי שציינת, היא אחד מהם, והיא יכולה להיות קשורה לקושי רחב יותר בוויסות החושי (כלומר רגישות מוגברת למרקמים, ריחות, טעמים וכו'). ייתכן כמובן שיש בעיה גופנית, וחשוב להתייעץ ולשלול בעיות כאלו. קשיים אחרים יכולים להיות קשורים לחוויה טראומתית באכילה, כמו חנק מדבר מזון כלשהו. וכמובן, ייתכן שמדובר בתגובה רגשית שהביטוי שלה הוא באכילה. שאלה חשובה בהקשר זה היא האם מדובר בבעיה חדשה או בדפוס שאפיין אותה לאורך כל חייה? אם מדובר בבעיה חדשה יחסית, יותר סביר שמדובר בתגובה לאירוע או התרחשות מסוימת בחייה של הילדה מאשר בקשיי ויסות (שנוטים להיות התפתחותיים, כלומר להופיע מגיל הינקות).
כך או אחרת, האבחון והמענה צריכים להיות על ידי אנשי מקצוע שתחום מומחיותם טיפול ואבחון של הפרעות אכילה בילדים, ורצוי בצוות רב מקצועי. קיימים צוותים רב מקצועיים כאלו (הכוללים גם תזונאיות, גם רופאים וגם פסיכולוגים) בשניידר ובאיכילוב, וייתכן שהם יכולים להציע מענה מתאים.

טוב שהצלחת במהלך הזמן להפחית את ההקאות, אבל אני מבין שהעובדה ששארית של הסימפטום הזה מתעקשת להישאר היא מקור לתסכול. בטיפולים בהם נותרת שארית כזו, לפעמים עולה השאלה אם יש קושי לוותר או להיפטר לחלוטין על הפרעת האכילה ומתפתים להשאיר איזו "מזכרת" או חריץ בדלת, שלא תיסגר לגמרי. הייתי ממליץ להתייעץ עם תזונאית מתחום הפרעות האכילה, ולנסות לפרק את הדפוס הזה: מה משתמר שם? למה את בעצם קוראת בולמוס? מה זו ההתנתקות הזו ואיך אפשר לאתגר אותה? האם אפשר למשל להפוך את הבולמוס הזה לזלילה או אכילת יתר פעם בחודש ולחיות עם זה בשלום? אלו לדעתי שאלות שראוי להתלבט בהם בטיפול שכזה.