פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

הרופאה לאחרונה אפילו רשמה לי כדורים נגד דיכאון בתקווה שזה יעזור לי לעלות במשקל, לקחתי פקסט למשך שבועיים וזה השפיע עלי לא טוב. עשה לי מצבי רוח ואף החמיר את המצב. אז הפסקתי. לא יודעת עד כמה זה המקום הנכון לכתוב את זה, אבל בשנתיים האחרונות יצא לי להתנסות לא פעם בעישון גראס רפואי. ואני רוצה לציין שאלו היו הפעמים היחידות לצערי שחשתי רעב בחיי ושהצלחתי לאכול כמו בן אדם נורמלי. (ואני אומרת כמו בן אדם נורמלי כי כרגע כל דבר שאני אוכלת זה כי אני מכריחה את עצמי ולוקח לי גם המון זמן לאכול ) קשה לי להאמין שלא המציאו עד היום משהו שמעודד רעב בצורה כזאת שהוא גם חוקי. אולי המציאו ואני לא מודעת לזה. אני יותר מאשמח אם תעירו את עיניי בנושא. המצב הממושך הזה של משקל ירוד בהחלט לא מוסיף לי למצב רוח . אנשים בכל העולם מנסים להרזות וחושבים שזה כזה כיף להיות רזה. זה לא.

נלחמים בינכם מי יגיב?

הפורום הזה נועד לשאלות ותשובות בנושא הפרעות אכילה, ולא בנוגע לייעוץ תזונתי. אם יש לך חשש שהנוהג של אכילת גרעינים עם קליפתם ממסך הפרעת אכילה, לא הבנתי זאת משאלתך ואני מתנצל. אם השאלות הן תזונתיות גרידא זה אינו הפורום המתאים.

פתרון להפרעת אכילה. אוהב לאכול למרות שברור לי שצריך לשלוט בכמויות האוכל. עלה לי פתרון שהחל מסיבה אחרת לגמרי והוא לאכול גרעינים עם הקליפה (ללעוס היטב עד שמתפרק לגמרי לפני הבליעה). ההספק הוא כ 30-40 גרעינים לשעה שזה כ 11-15 קלוריות בסה"כ. הדבר דוחק את תחושת הרעב ומסייע להימנע מאכילת מאכלים שמביאים להשמנה ועודף משקל. גם אי אפשר עשות את זה כל היום ולפיכך 2-3 שעות ביום פרוש שהכנסתי לגופי 30-40 קלוריות בסה"כ והרווחתי דחיקת הצורך בזלילה הנוראית שגורמת להשמנה. לא לפצח גרעינים (שזה 900 גרעינים לשעה) אלא לאכול עם הקליפה וללעוס היטב. גרעין אחד לוקח 2-3 דקות. כך נמצא בתחשוה של אוכל בפה אך כמות אפסית של קלוריות. כמו ללכת עם ולהרגיש בלי.
האם ייתכן נזק מהפעילות הזאת?

פתרונות של ללכת עם ולהרגיש בלי נוטים להתברר לרוב כפתרונות של ללכת בלי ולהרגיש עם. אם יש הפרעת אכילה ראוי לברר במה היא מתאפיינת, מה סיבותיה, מה מחיריה, ומתוך כך ניתן יהיה להמליץ על טיפול מתאים. היות ולא מספיק ברור לי מה דפוס האכילה הכללי, קשה לתת מענה לשאלתך. האם תוכל לפרט יותר ולומר מה אתה מכנה הפרעת אכילה? איך נראו דפוסי האכילה והמשקל בעבר ומה מצבם כיום?

אותה הבעיה ומעוניינת לשתף ולדבר איתי אשמח מאד ואולי כך נוכל לעזור אחת לשנייה, כיוון שכמעט אף אחד מהסביבה הקרובה שלי לא יודע על זה (מלבד אולי משפחה)

לשמור ארוחה אחת לשעת הלילה\ לשים בקבוק דיאט ספרייט ליד המיטה, גם מתוק וגם ממלא את הבטן.

מה שעזר לי זה לדעת שאני יכולה לשלוט על זה, ומאד הקפדתי שלא לקום\לצאת מהחדר ושהארוחה הנ"ל והבקבוק יהיו ממש ליד המיטה.

בשעות הלילה יש באופן טבעי "התרופפות" של ההגנות והמאמצים שלנו, כך שלא פעם קורה שאנשים שבמהלך שעות היום מפעילים הרבה מאמץ כדי לשמור ולצמצם את התזונה מוצאים עצמם מפצים על כך בלילה. האם ייתכן שדווקא השמירה במהלך היום היא קפדנית מדי ותורמת לדפוס הזה? כך או אחרת, כדאי להתייעץ עם תזונאית בתחום הפרעות האכילה כדי למפות את האכילה במהלך היום והלילה ולהבין טוב יותר מה תורם לדפוס הזה ואיך אפשר לאזן אותו.

חבל שתמשיכי לסבול, כשיש עזרה יעילה. בהצלחה.

היי אלה,
אולי יש מי שינסה למכור לך שיטות ופתרונות קסם, אבל אני חושב שלבעיות מורכבות אין פתרונות פשוטים. הפרעת האכילה, בטח אחרי שנים, יצרה דפוסים עמוקים שלא יהיה קל לשנות בן לילה. מניסיוני זו עבודה שדורשת הרבה תמיכה, ליווי פסיכולוגי, דיאטני, ייתכן שגם תרופתי, ואולי מעבר לזה. אני מבין שניסית דברים רבים ומתאר לעצמי שהחוויה היא ש״ניסית הכל וכלום לא עוזר״, ושהמחשבה הזו מייאשת. צריך לנהוג כלפיה בספקנות. יכולות להיות סיבות שונות לכך שהטיפולים לא הועילו: ייתכן שהטיפולים לא היו מתאימים לך, ייתכן שאת התקשית מסיבותייך להיעזר בהם, ולפעמים יש תהליכים שדורשים הבשלה של שנים לפני שמשהו נפרץ. אם קיימת בך מוטיבציה ונכונות לטפל בהפרעה, שנשמעת קשה וסוערת, כדאי לנסות למצוא את הכתובת הטיפולית הכי מתאימה (במגבלות המציאות), ולנסות לדבוק בה ככל הניתן - לפחות על מנת למתן את הנזקים ולהפחית את עוצמת ההפרעה. אני, באופן אישי, לא מאמין שצריך להשלים עם המחלה והחיים איתה.

מציעה לך להתייעץ גם באתר
אתר מדהים שעזר לי המון.
אני ממליצה עליו בחום..


בהצלחה לך :)

קודם כל בואי נרגיע אותך קצת: את לא תסתבכי בגלל זה, וגם לא הייתי ממליץ להפוך את זה לאיזו דילמה מוסרית קשה, סך הכל הרצון שלך לשרת שירות איכותי וממצה הוא ראוי להערכה. הנקודה החשובה העיקרית היא בריאותך ושלומך (ובעיני בשורה התחתונה זה גם יותר חשוב משירות צבאי), וזה מה שצריך לעמוד בראש מעיינייך.
היות ואת מטופלת היטב, עם מוטיבציה אמיתית להבריא ועם זמן לעשות עבודה, המלצתי אלייך היא להתמקד בזמן הזה במלוא המרץ בניסיון להתגבר על ההפרעה. התייעצי עם מטפלייך לאורך הדרך, ונסי לשמוע מהם איך הם מתרשמים ומה המחשבות שלהם לגבי מה מתאים לך ומה לא - במיוחד ככל שהגיוס יתקרב. אם לקראת הגיוס הרושם הוא שהמצב שלך עדיין דורש תנאים מותאמים ואולי אפילו מוגנים קצת, בהחלט הייתי ממליץ לפנות לצבא ולשתף (אפשר לעשות את זה ממש עד הרגע האחרון). אל תחששי מהתגובה הצבאית, אף אחד לא יעניש אותך, אבל כן חשוב שייקחו בחשבון את המצב - מה הטעם לקבל שיבוץ איכותי אם המשמעות של זה היא התדרדרות (מה שלרוב ממילא מוביל להיפלטות מהתפקיד)? אם לעומת זאת תצליחי להתקדם ולהתייצב, אז אפשר להתגייס כרגיל ולהיות עם יד על הדופק. במידה ויצופו קשיים במהלך השירות תמיד ניתן לפנות לקב"ן לאורך הדרך. עוד המלצה קטנה - הרבה אנשים מפסיקים טיפול בגיוס או לקראתו, אבל דווקא הגיוס הוא שינוי גדול ומאד כדאי להיות מלווה בטיפול בתקופה הזו. שווה לנסות למשוך את הטיפול לפחות קצת לאחר מכן, ככל שהתנאים יאפשרו זאת.
מחזיק לך אצבעות.

תמיד יש אלטרנטיבות, השאלה היא רק אם הן יעילות. כשמדובר בנערות עם הפרעות אכילה שלא מוכנות לשתף פעולה בשום דרך אחרת, אשפוז הוא לפעמים הדרך היחידה לעצור התדרדרות ולייצר עלייה משקלית. זו אינה חוויה נעימה, אך גם אשפוז בבית חולים בשל בעיה רפואית אינה חוויה נעימה ואם צריך עושים זאת פשוט כי האלטרנטיבה מסוכנת יותר. השאלה היא האם בתך מסוגלת לשתף פעולה אם סוג אחר של טיפול, והאם עד כה נעשו ניסיונות כאלו שלא צלחו.
בכל אופן אני ממליץ להעלות את הדילמות החשובות האלו בפני הצוות המטפל ולשמוע ממנו את שיקוליו והמלצותיו. כך תוכלי גם לברר בדיוק באילו תנאים נעשה האשפוז, עם אילו גילאים (לרוב ההפרדה היא בין נערות מתחת לגיל 18 ומעל), מה הטיפולים שיינתנו וכל שאלה אחרת שתעלה בדעתך.

האם יש עוד מסגרות אשפוז לבולימיות פרט לתל השומר?

היי יסמין,
אז בתור אמא לאנורקסית שאושפזה בתל השומר במחלקת הילדים אני רוצה לומר לך שהגיל של הבנות שמאושפזות שם נע בין 9.5-19 והרוב הן בנות 10-12. בתי במקרה היתה בין הבוגרות. יש מקרים קשים, אין ספק בכך אולם ראשית הצוות מדהים ונותן לילדה את האפשרות להתאקלם בשבוע הראשון כך שאת או מישהו אחר מהמשפחה יכול לשהות איתה במהלך כל השבוע - דרך אגב, זו חובה לילדות צעירות יותר.
שנית, את צריכה להבין שהילדה כרגע צריכה מסגרת ופיקוח משום שכנראה אין דרך אחרת. כשבתי היתה מאושפזת שם היו שתי ילדות בנות 11 ששוחררו איתה והיום הן פשוט פורחות ומאושרות.. הצוות שם מאד מכיל ומבין, אולם יש כללים ומסגרת שהיא חייבת לעמוד בהן וטוב שכך. הטיפול הנפשי שם הוא מאסיבי, ויש גם כיתות לימוד כך שהן לא מפסידות את הלימודים.
אני מאד מזדהה עם החששות שלך, כפי שהיו לי, אולם אני היום מברכת על האישפוז שם, משום שאם היה משהו אחד שעזר לבתי, זה האישפוז במחלקת הפרעות אכילה.
מקווה ומאחלת לכם המון הצלחה ובריאות.. ואם תרצי, תמיד תוכלי לשוחח איתי.

בוקר טוב,

מכיוון שהפרעות אכילה הן הפרעות מסכנות חיים, חשוב לטפל בהן ברגע שמזהים את הבעיה. בעבר, נהוג היה להגיע לטיפול פסיכואנליטי משפחתי לפתירת הפרעת האכילה שאובחנה. בשנים האחרונות, הפסיכואנליזה אבדה את קרנה, וכיום מושם דגש רב על טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אשר הוכח כמועיל במיוחד לטיפול בהפרעות אכילה בשיעורים של למעלה מ-65%.
מכיוון שקיים קשר הדוק בין הפרעת אכילה מסוג בולימיה לדכאון, טיפול בה באמצעות תרופות נוגדות דכאון כגון פרוזאק, הפך מקובל, והוא מסייע בשיעור של כ-60%. הטיפול אינו יעיל במיוחד עבור אנורקסיה, ובאופן כללי ההמלצה היא לשלבו עם טיפול CBT, בכדי להקטין את הסיכוי לנסיגה בחזרה אל ההפרעה.

מקווים שעזרנו,
צוות מכון CBT

יש יותר מדי ״נעלמים״ בשאלה שלך בכדי שניתן יהיה לקבוע אם זו הפרעת אכילה , ובכל מקרה אבחנות באינטרנט הן לא עניין רציני. מה שכן, בולמוסים מהסוג שאת מתארת הם לא משהו שאת צריכה לקבל כחלק משגרת החיים שלך, וחשוב להבין מה עומד בבסיסם: האם זה פיצוי על חסך גופני כי הדיאטה מצומצמת מדי? האם האוכל הופך לאמצעי התמודדות עם קשיים רגשיים (כמו העצב מהפרידה)? מתי זה קורה ואיך ניתן למנוע?
את השאלות האלו כדאי לשאול יחד עם איש מקצוע. מה שאני ממליץ זה בשלב זה לפנות לדיאטנית, ולהתחיל לשאול איתה את השאלות האלו. הרבה אנשים חושבים שמה שדיאטנית עושה זה לתת תפריט ולנזוף כשלא עומדים בו, אבל זה לא נכון וזו לא הכוונה. אני מדבר על דיאטנית שקרובה לתחום הפרעות האכילה, ותוכל לעזור לך לאזן ולווסת את האכילה בהתאם לצרכים שלך. בנוסף אני מאד ממליץ ללוות את התהליך בטיפול פסיכולוגי, כי אם קשים רגשיים מקבלים ביטוי דרך האכילה והגוף שווה לעשות עבודה שתאפשר להתמודד איתם גם בדרכים שונות.

מה שאת מתארת זה בדיוק מה שאני חווה . אשמח לדעת אם יש דרך להפטר מזה בעצמי או שזה מחייב טיפול פסיכולוגי , הרי יש תקופות שלמות ואפילו שנים שאני לא מקיאה בהן ואז זה חוזר ונמאס לחיות את זה כבר

אחת התופעות המרכזיות של בעיות והפרעות אכילה היא ההשפעה שלהן על האופן בו חושבים על אכילה ואוכל, ונשמע שגם אם בדפוסי ההתנהגות רוב הזמן את מאוזנת, יש חשיבה לא בריאה על כך, וכתוצאה מכך גם בולמוס והקאה פעם בחודש. ייתכן שדפוס זה מתגבר בתקופות מסוימות, כנראה בתגובה לשינויים במציאות החיצונית או הפנימית, וככל הנראה את נמצאת בתקופה כזו כעת.
את צודקת כשאת מצביעה על המחשבה ש"להתפנק או לזלול מדי פעם זה חטא, כמחשבה בעייתית, וככל הנראה מחשבה שמשמרת את ההקאות. כדי להיפטר ממנה צריך ללמוד גם לשנות את דפוסי החשיבה, וגם לתרגל שינוי התנהגותי (למשל, ללמוד שגם אם עושים בולמוסים לא מקיאים, ומכילים את התחושות למרות הקושי והכאב). אם את רוצה לנסות לעשות זאת לבד את יכולה לנסות למשל לעשות רישום של המחשבות מהסוג הזה בכל פעם שהן עולות ולנסות למצוא להן חלופה בריאה יותר, ובמקביל לנסות לתרגל בהדרגה שינויים התנהגותיים (כמו לתרגל הרגעה עצמית בדרכים שונות, לדחות את ההקאה בהדרגה עד שתיעלם וכדומה). במידה וזה לא מצליח בכוחות עצמך (ומניסיוני זה לא קל לעשות זאת ללא עזרה), שווה לנסות לפנות גם לטיפול פסיכולוגי ותזונתי כדי להיפטר מהבעיה אחת ולתמיד.

באמת נשמע שעוברת עלייך תקופה לא קלה בכלל, ומאד סביר להניח שיש קשר בין המצוקה הרגשית שתקופה כזו ודאי מעוררת לבין התנהגות האכילה שיצאה מאיזון. עיסוק באוכל ובגוף יכולים לפעמים להיות ניסיון לפתור בעיות רגשיות בזירה של הגוף ושל האכילה, אבל הניסיון מלמד שלא רק שזה לא עוזר זה אפילו מקשה עוד יותר, כך שהמודעות שלך לכך שמשהו צריך להשתנות היא כבר צעד חשוב וטוב.
מבחינת האכילה, האם יכול להיות שאת אוכלת באובססיביות כשאת חוזרת הביתה משום שאת לא אוכלת מספיק או מנסה לצמצם בשעות בהן את בצבא? אם כן, חשוב להבין שדפוס זה משמר את האכילה האובססיבית ושחשוב לאכול מאוזן במהלך כל היום.
מעבר לכך, ברור שבתקופה כזו את צריכה מישהו שיתמוך בך, ולא ברור אם יש לך תמיכה כזו כרגע. היות ואת בצבא, אני ממליץ בחום לפנות לקב"ן כדי לקבל קצת תמיכה רגשית, לא לחשוש לעשות את זה. במקביל ניתן לפנות גם לתזונאית במסגרת הצבא כדי לחשוב איתה על דפוסי האכילה.

מילת המפתח היא ״חסכים״. אם את מוצאת את עצמך מבלמסת ומקיאה בסוף השבוע, אין ספק שמשהו בהתנהלות היומיומית משאיר אותך במצב של חסך ושל צרכים שלא מקבלים מענה. עכשיו, השאלה לטעמי היא לא רק האם שתיים שלוש הקאות בשבוע מזיקות (הן כן, ואגב ההגדרה של בולימיה ״דורשת״ שתי הקאות בשבוע), אלא האם סגנון החיים הזה מתאים לך? האם זו הדרך בה את רוצה להשלים את החסכים שלך ולבלות את סופי השבוע (וגם את אמצע השבוע,כי ברור הרי שהבעיה לא מתחילה בשישי ונגמרת במוצש)?
אני מבין שעשית דיאטה מבוקרת וכנראה הגעת להישגים יפים, אבל ככל הנראה צריך איזו התכווננות קטנה נוספת כדי שעכשיו תוכלי להמשיך לעבוד על האכילה כדרך וסגנון חיים, ואת זה אני ממליץ לעשות לא בקבוצה אלא אצל דיאטנית, רצוי מתחום הפרעות אכילה (כי אלו הדיאטניות שמתמחות בדיוק בכך - באכילה לא כדיאטה נקודתית אלא כדרך חיים). חוץ מזה ייתכן שטיפול פסיכולוגי יכול גם לעזור ולחזק, במיוחד אם מתחת לחסכים שאת מתארת מסתתרים גם חסכים וצרכים אחרים, עמוקים יותר, שנשארים גם הם ללא מענה.

שלום

פעמים רבות קיים קשר ישיר בין המצב הפיזיולוגי למצב הפסיכולוגי / הנפשי... מדבריך עולה שאתה חווה קשיים נפשיים לא פשוטים שמובילים אותך לחוסר אכילה ושתייה ובעקבות כך לבעיות פיזיולוגיות רבות ולא פשוטות. כמובן שיש לטפל בכול אותן ההשלכות הפיזיולוגיות מהן אתה סובל אך יש לזכור שלא טיפול נפשי מתאים אותן בעיות לא יפתרו... הן רק יופיעו כול פעם בצורה ובמינון אחר.
על כן אני ממליצה בחום לפנות למטפל/ת מתחום הנפש - פסיכולוג, פסכיאטר וכו' לשתף אותם במחשבותיך ובקשייך ובמקביל כמובן להמשיך לטפל במצב התזונתי והפיזיולוגי.
חשוב לי לציין שבעזרת טיפול מתאים תחוש הקלה פזית וכמובן נפשית... אף אחד לא נועד לסבול גם לא אתה.

בהצלחה רבה

שלום

חוסר אכילה ומשקל ירוד בהחלט יכולים לפגוע בבריאות הפיזיות והנפשית.
לא הצלחתי להבין מדבריך האם במשך כול אותן שנים שאת סובלת מאנורקסיה טופלת ומדוע כרגע אינך בטיפול... בכול מקרה ממליצה בחום להתחיל טיפול המשלב את הפן הפסיכולוגי והנפשי.
לשאלתך האם את זקוקה לאשפוז איני יכולה לענות כיוון שנדרשים פרטים רבים נוספים, על כן אני ממליצה לך לקבוע פגישה דחופה עם איש מקצוע מתחום ההפרעות האכילה לצורך אבחון, ייעוץ ובניית מסגרת טיפולית.

בהצלחה

בשנה הראשונה לא טופלתי והצלחתי לנהל אורח חיים תקין .
בשנה השנייה הייתי במצב של דיכאון והפחדים היו כ''כ גדולים
שלא יכולתי להתמודד . הייתי בטיפול של קצת יותר משנה שבמהלכו נאמר לי שאם המצב לא ישתפר אז ישלחו אותי לאשפוז ( גהה !!! ).
המרפאה כל הזמן לחצה עלי לעלות במשקל וזה הדבר העיקרי שעניין אותה ואני רק התנגדתי לטיפול והמצב רק נהיה יותר גרוע אז לבסוף עזבתי .
היום אני כבר כרבעה חודשים ללא טיפול ועליתי חמש קילו לבד
והמצב נהיה גרוע כשהתחלתי לשים לב לזה .
הכל חזר .. הבררנות הצורך בקיזוז הפחדים והדיכאונות .. רק שהפעם המאגרים בגוף
התחילו להיגמר .

מוכר לי מאוד מה שאת מתארת פה. בעצם את צודקת זו כן הפרעת אכילה כמו אנורקסיה. קוראים לה אורתורקסיה. ההפרעה לא מאוד שכיחה אך כן נכללת בהפרעות אכילה. פחד לאכול מאכלים "לא בריאים" ואוכל שאת לא הכנת. הכל נכלל בהפרעת אכילה הזו.
אני גם הובחנתי כאורתורקסית לפני כמה שנים. מעולם לא קיבלתי טיפול לזה. אני לא כלכך יודעת גם מה הטיפול הנכון. אשמח לדבר איתך (:

האם את עדיין עם האובססיה למזונות בריאות או שהצלחת להחלים לבד עם הזמן? האם זה מחמיר עם הזמן או לאט לאט לומדים לאכול כרגיל?
אשמח לשמוע ממך..
תןדה רבה

הי מרים,
במקרה אני מכירה את האובססיה הזו משום שגם בתי לוקה בה. ההפרעה נקראת "אורתורקסיה" שזו למעשה אובססיה למזון בריאות - את יכולה לקרוא על כך בויקיפדיה. למעשה, אותו קול של האנורקסיה הוחלף בקול אחר ולאט לאט היצע המזונות שניתן לאכול הולך ומצטמצם.. זו בעיה שמונעת מאלה הלוקים בה לאכול באופן חופשי ומשוחרר. אצל בתי, היא נדרשת להגיע שוב לאישפוז בכדי ל"שבור" את ההרגלים הללו - זה אינו תהליך פשוט או קל אולם בהחלט אפשרי. זה למעשה מנגנון שמירה שמורה לך מה צריך לעשות ואיך צריך לאכול. בסופו של דבר, כפי שהוסבר לי על ידי הדיאטניות, האובססיה הזו למזון בריא אינה בריאה משום שגם ישנה ירידה במשקל, גם אין חופש בראש וגם ישנה בעיה של ספיגה וכד' לטווח הרחוק.
בהצלחה...

התשובה שקיבלת בתגובה הקודמת אכן מדויקת - הכפייתיות של האנורקסיה יכולה להופיע גם בצורה הזו, של היצמדות לכללים נוקשים מסוג מעט שונה, וזו אותה גברת בשינוי אדרת. מה שכן, נשמע שאת עושה מאמצים להיאבק ולהתגבר על האובססיביות הזו, ושאולי השינויים האלו הם גם חלק מהמאמצים האלו להצליח לחיות חיים בריאים ואיכותיים יותר. מה שמומלץ לעשות זה למצוא לעצמך ליווי טיפולי מתאים. אנחנו יודעים כיום ששחרור מאשפוז הוא תקופה רגישה, ושהועבר מהמסגרת האינטנסיבית והליווי הצמוד של אשפוז לשום מסגרת טיפולית עלול להיות חד מדי. לכן מומלץ לעשות את התהליך בהדרגה: למצוא טיפול במינון מתאים, וככל שתתחזקי להפחיתו על פי הצורך. הרבה בהצלחה.

היי
שמעתי על מכון סאמיט שנמצא בירושלים ונותן מענה לכל התופעות אותן תיארת. אני מכירה בחורה עם הפרעת אכילה שמטופלת שם יותר בכיוון של פסיכיאטריה וטיפול נפשי. נסי לברר בנוגע למקום הזה.
בהצלחה,

יכול להיות שאני טועה, אך ככל הידוע לי מכון סאמט היא מסגרת שכוללת מגורים במקום. מעין הוסטל, לא? אם כך, זאת לא מסגרת שתוכל הנ"ל להשתלב בה שכן היא מסגרת סגורה ומחייבת את המטופלת לפרוש מחייה הרגילים וזו צורה יחסית פולשנית.
אני כיוונתי למקום אחר. מסגרת שלא כוללת מגורים ולא מחייבת הגעה בכל יום.
הנ"ל טופלה בעבר במסגרת יחידת היום בטלביה, אך גם שם לא היתה נגיעה בהפרעות האכילה.
אני חושבת שמה שיטיב לה הוא מקום שמתעסק בעיקר בטיפול בהפרעות אכילה אך אינו פולשני ומחייב עקירה מחייה ה(מנסים לפחות להיות) עצמאיים. מקום 'מאפשר' וידידותי ואולי אפילו מסגרת תמיכה חברתית כלשהיא העוסקת בעניין הפרעות אכילה.

ידוע לך על מקום שכזה?

לא הייתי ממש ברורה. השאלה בסוף ההודעה הקודמת ממוענת למנהלי הפורום ולכל מי שיכול לעזור במידע.

תודה.