פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום גיא,

אני דוקא מאד מבינה אותך. לי עצמי יש תופעה דומה, כאשר אני שמה לב לנשימות, הן בדרך כלל נהיות כבדות יותר, ואני חשה כאילו הריאות שלי קטנות ומתכווצות, ואפילו יכולה להרגיש מחנק.

אנשים אחרים (רבים רבים) יכולים לשים לב לדפיקות הלב, ואז להרגיש כאילו הדופק מואץ או מועצם, ולחוות חרדה מפני התקף לב. אחרים חווים דברים דומים מול פעולות אוטונומיות אחרות של הגוף: הזעה, פעילות מעיים וכיוב'.

המשותף לתופעות האלו הוא, שמדובר על הפניית קשב אל פעולות אוטונומיות של הגוף, המתבצעות באופן אוטומטי ללא צורך בניהול מודע.

הפניית הקשב גורמת להעצמת התחושה, כמו למשל, אם נשים ליבנו לשעון המתקתק ברקע, לפתע תקתוקו ישמע לנו חזק ובלתי נסבל.

לעיתים ההרגשה מלווה בתחושה של איבוד שליטה, תחושה שמשהו לא בסדר ולחץ נפשי. במקרי קיצון היא מובילה להתקף חרדה, אך לא לנזק גופני ממשי.

סביר שהתופעה תתגבר בתקופות של מתח, אז יש נטייה להרגיש יותר פגיעים, לשים לב יותר לגוף ולפרש לא נכון את איתותיו.

מעולה שעקבת והגעת למסקנה שהתופעה פסיכולוגית ולא פיזיולוגית. כבר עשית מחצית הדרך של הטיפול הנפשי. כעת נותר ללמוד לקבל את התופעה כחלק מהטבע המאד אנושי שלך, לא להילחם בה (יותר מאשר "אוף, הנה זה בא עוד פעם" מנומס), להישאר בפרופורציות וללמוד להסיח את הדעת. לפעמים גם תירגול נשימות והרפייה מאד מסייע.

אם אתה חש שיש לך עוד תופעות שקשורות ללחץ ואובססיה, או לתופעות סומטיות, בהחלט כדאי להעזר בטיפול.

וכמובן שעלי צריך לציין שתארתי תופעה כללית, ולצורך איבחון מדוייק ואבחנה מבדלת מקצועית עם מצבים גופניים ונפשיים אחרים, יש צורך בהערכת איש מקצוע.

בהצלחה

שלום לך

מבלי להתיייחס לנתונים, את סובלת מרגשות אשמה קשים, ומאבל שקשה יהיה לעבד אותו במצב זה.
איבדת את שני הורייך בבת אחת, מאורע כואב מאין כמוהו ואליו מתווספת האשמה שזה בגללך
את מה שקרה לא תוכלי לשנות, רק את תחושותייך מול הארועים.
אני מציעה לך לפנות בדחיפות לעזרה פסיכולגית


בהצלחה!

הסירי מיד כל אשם מלבך. את בת נהדרת. רצית לסייע. אני בטוחה שאם יש חיים לאחר המוות, הורייך שולחים לך המון אהבה. עשית הכל כדי לסייע להם ולא כדי להרע. שאחיך יפסיק לבלבל לך את המוח.

הי מיכאלה,

אנחנו חיים בחברה רב-תרבותית, שסועה ומסוכסכת, עם פערים וקונפליקטים בין קבוצות רבות.

למרבה הצער המקרה שאת מתארת הוא כלל לא חריג, אלא נפוץ מאד ואופייני לאנשים רבים שנופלים "בין הכסאות", בין עולמות, בין נאמנויות, בין השתייכויות, בין זהויות. אני שומעת סיפורים דומים אצל אנשים המצויים, לכודים, באזור ביניים בין עולם דתי לחילוני, בין מהגרים וילידי הארץ, מזרחיים ואשכנזים, שמרנים וליברליים. ככל שהסנקציות והמחירים במעבר בין העולמות כבדים יותר, כך הקרע הפנימי גדול יותר.

מזלו של ידידך שיש לו אותך, נפש אחת שמבינה לליבו, לא שופטת אותו ולא אומרת לו מה לעשות ולאן להשתייך, אלא מלווה אותו במסע הזהות הפרטי שלו, ובסבל הכמוס שלו. תאמיני לי, שבטיפול הוא היה מוצא משהו לא מאד שונה.

המשיכי להיות ידידת אמת, ללוות אותו בכל השאלות הקשות, ומעולמך שלך נסי להדגים לו סיבות מספיק טובות לחות ולשמוח בחלקו. המוות הוא פתרון סופי ובלתי הפיך, אני בטוחה שישנן פשרות שהוא יוכל לחיות איתן, ולחוות איכות חיים טובה. חשוב שתעזרי לו לקבל את המוצא שלו, להיות גאה בו, ולא להתבייש בו, ועם זאת לחתור להשתלב בחברה מודרנית ליברלית אם זה מה שנכון לו.

ובואו ניבנה כולנו חברה יותר סובלנית, מקבלת, לא נלחמת ולא משתלטת. בואו נהנה מהשוני והמגוון. בואו נלמד לחיות ולתת לחיות.

כל טוב

תודה רבה לך. אמרתי לו שמחר ארצה לפגוש אותו ולדבר על המחשבה שחלפה במוחו, הוא אמר לי שעכשיו הוא בסדר שזה הולך ובא. אמרתי לו שאהייה טיפשה בכדי להאמין לו ושחייבים לדבר על כך.
ברשותך אעדכן בהמשך אם יהיו דבריםשלא אוכל לתת להם מענה.
ושוב תודה!

שלום שני,

הצצת ונפגעת..

העולם הוא מקום שיש בו הרבה יופי, וגם הרבה רוע. גם האינטרנט הוא מקום קסום ומהנה, אך יש בו מוקשים וסכנות. אני לא יודעת בת כמה את, אך לאור הרגישות הרבה שלך, כדאי שתתנהלי יותר בזהירות ברשת, כדי שלא תיפגעי. אם את ילדה או נערה, כדאי שתשוחחי עם הורייך על העניין. הם יעזרו לך לעכל את הארוע, ללמוד על טבעם המורכב של העולם והאנושות, וכן יעזרו לך לגלוש בזהירות.

אני מקווה שאת כבר מרגישה יותר טוב. אני מצטערת שאת סובלת כל כך, אבל לפחות טוב לראות שיש עוד אנשים רגישים בעולם, שלוקחים ללב את סיבלו של הזולת, ומקווים להפוך את העולם למקום שיותר טוב לחיות בו. אני מאחלת למנהיגים שלנו להיות רגישים ואכפתיים כמוך.

אם המראות והמצוקה לא יעזבו אותך, כדאי לפנות לעזרה מקצועית, ישנן טכניקות קצרות שעוזרות לאנשים להשתחרר מטראומות ממוקדות (כמו תאונות), ויעזרו גם לך.

כל טוב

שוב שלום,

בפורום כותבים בני נוער רבים, על כן ייחסתי לך גיל צעיר.

אני מקווה שהתאוששת מן המראה. כהורים לילדים, על אחת כמה וכמה חשוב להיות מודעים לסכנות הרשת, ולהתנהל בה בזהירות.

בתקווה שהעולם יהיה קצת יותר טוב, ולא נצטרך להסתיר תמונות זוועה מילדינו.

שלום לך,

אני שומעת בדברייך כאב ומצוקה גדולים, וגם הרבה חוסר הבנה מדוע דברים לא מסתדרים ולא הולך לך בחיים.

אתה מייחס הצלחה וכשלון למראה חיצוני, ולא מבין למה אנשים שנראים טוב לא מצליחים, ואילו אנשים שלא נראים טוב כן מצליחים. כמו כן, אתה שם דגש על השיער בעניין הזה.

להערכתי, מידת ההצלחה של אדם בחייו ומידת האושר שלו תלויים הרבה פחות במראה החיצוני שלו, מאשר בתכונות אופי, כמו: כשרון, מוטיבציה, התמדה, אמונה, בטחון עצמי, מחוייבות, נדיבות, טוב לב ועוד ועוד. עבודה פנימית, ולא מראה חיצוני, היא המפתח להצלחה.

כדי שגם אתה תוכל ליצור לעצמך חיים טובים, למצוא את מקומך, וליצור לך קשר זוגי ומסגרת תעסוקתית, כדאי לך לפתח חלק מהתכונות האלו. הדבר ידרוש ממך הרבה עבודה פנימית, עזרה והכוונה.

אתה זקוק לעזרה מאיש מקצוע, שיכוון אותך, ויעזור לך לגלות מהם הכוחות, הכישורים והנטיות שלך. לשם כך אתה יכול לפנות לאיבחון פסיכולוגי ותעסוקתי. גם תהליך של אימון יוכל לעזור. בנוסף, הערכה פסיכיאטרית תסייע לך לבדוק מהם נקודות החוזק והחולשה באופי שלך. אם קשה לך לפנות לעזרה בעצמך, בקש מאדם קרוב או בן משפחה שיעזור לך לארגן את זה.

בהצלחה

שלום מיכל,

אי אפשר לאבחן את מצבך דרך תאורך הקצר.

יתכן שהתופעה קשורה לרגישות יתר חושית, בפרט לגרויי רעש (היפראקוזיס, מיזופוניה), אולי בשילוב עם מצב לחץ נפשי.

את יכולה לפנות לאיבחון אצל פסיכיאטר, נוירולוג, רופא אף אוזן גרון, מרפאה בעיסוק וכיוב'. מה שמרגיש לך הכי קרוב לשורש העניין.

עוד מעט יהיו פחות ארוחות חג ופחות צחצוחי מזלגות...

בהצלחה

בפורום זה אנו עוסקים רק בהיבטים פסיכולוגיים. לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href='Forums/פורום_הומאופתיה' id=link]הומאופתיה[/a].

פניתי אליה ושאלתי אם תרצה להיפגש (כשנה לאחר שנפרדנו). היא השיבה לי למחרת שתשמח להפגש לקפה, ושאלה מתי נח לי. השבתי לה שכל השבוע הקרוב נח לי, והמתנתי לתשובה. משלא קיבלתי תגובה, שלחתי לה הודעה כעבור יומיים ורשמתי לה שלמחרת זה יום מצויין. אז היא השיבה לי שהיא מאוד מאוד לחוצה בעבודה (מהימים שהיינו יחד אני זוכר שהיא עובדת בעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, וכן, אפילו לעשות טלפון פרטי היה סיפור - כך זה בעבודה קרייריסטית בארה"ב) ושהיא תהיה בקשר איתי בתחילת השבוע שלאחר מכן. חיכיתי ממנה למייל כל אותו השבוע. ממש בדקתי כל יום 10 פעמים את המייל לראות אם היא שלחה לי משהו. רק ביום חמישי של השבוע שלאחר מכן היא שלחה לי הודעה ושאלה אם נח לי להפגש ביום ראשון. באותה תקופה כבר כעסתי עליה שלקח לה שבועיים לקבוע פגישה. גם בגלל שההמתנה הוציה אותי משלבתי, וגם בגלל שחברים קרובים שידעו מזה, לחשו לי כל הזמן שההתעכבות מלמדת על חוסר עניין. (למרות שאני ידעתי שמאוד ייתכן שמדובר במחסור בזמן כפשוטו). כתוצאה מכך, אני פשוט לא עניתי לה למייל של הפגישה וויתרתי על זה.
כעבור כמה ימים מאוד התחרטתי על שהתעלמתי ממנה, ושלחתי לה SMS ושאלתי אם היא מעוניינת לדבר, היא ענתה בחיוב, אך ציינה שהיא בברביקיו משפחתי ושאלה אם אכפת לי אם נדבר יותר מאוחר, השבתי שלא. חכיתי עד מאוחר בלילה לקבל שיחה ממנה, אך זו מעולם לא הגיעה. גם אני מצידי לא הרמתי טלפון מאז.
הערת אגב, בזמנו אמרתי לה שאני בארצות הברית לחודש. למעשה אני עדיין כאן (וכבר עברו מאז 3 חודשים ואיני יודע אם היא יודעת שאני כאן אם לאו).
מידי פעם אני נתקף געגועים עזים אליה. לפני כמה ימים ראיתי אותה מעברו השני של הרחוב, ונתקפתי געגועים כל כך עזים, שפשוט רציתי לבכות (ולמרות שייכול להיראות אחרת - אני לא בוכה כמעט כלל. פעם אחרונה שזה קרה זה היה לפני שנה וחצי לאחר שנפרדנו. אני רגיש אבל לא בוכה. תגובה של רצון לבכות מאוד מאוד מאוד נדירה אצלי), החל מאותו הערב ולמשך יומיים אני לא הרגשתי טוב פיזית.
לפעמים אני חושב שהתגברתי עליה, אבל לעיתים אני נתקף געגועים.
אין לי מושג האם הגעגועים מקורם בגעגוע לקשר אמיתי וטוב, ולזמנים יפים יותר, או שאני באמת מתגעגע אישית אליה.
שאלותי הן:
מה עלי לעשות?
האם עלי לנסות ולחדש את הקשר?
איך עלי להתמודד עם הפרידה?
האם זה נורמאלי?\
איזו עצה יש לכם לתת לי כדי להשתחרר מזה, במידה ולא כדאי לי לנסות שוב את מזלי.

שלום רונן,
לא לחינם יש מגבלה לאורך ההודעה. איננו ערוכים להתייחס למכתבים ארוכים.
אנא כתוב מחדש את הודעתך בהתאם למרחב המוקצה להודעה.
אני מאמינה שתימצות דברייך יעזור לך לארגן את המחשבות, למקד בעיקר ולהתחיל תהליך של עיבוד.
נסה לחשוב מה יחסך לשאלות של מקום, גבולות והצפה מול אירגון.
להשתמע

רציתי להוסיף גם שחוויתי שני התקפי חרדה , האם זה קשור לאלימות ? אם לא אז למה זה קשור ואיך אפשר למנוע אותם .

שלום לך,

קראתי בכאב וצער את הודעתך.

מלמדים בבית ספר הרבה מקצועות, אך אף אחד לא מלמד להיות הורה, ואף אחד לא נותן רשיון לשאת ילד..

צר לי בשבילך ובשביל אחותך שאתן נאלצות לחיות חיים של פחד והישרדות, בצל אב אלים ולא צפוי. הכל היה צריך להיות אחרת, ואני מאחלת לך בבגרותך להקים משפחה תומכת ואוהבת.

חבל שאת לא רוצה לפנות לגורמי סיוע. אמא נשמעת חלשה, ומתקשה להתמודד עם הסיטואציה. לשרותך הרבה גורמים שיכולים להתערב ולתמוך, גורמי חוק, גורמים סוציאליים וטיפוליים: המשטרה, מחלקת הרווחה, פסיכולוגים בשרות הציבורי, יועצת בית הספר ושירות פסיכולוגי חינוכי, ארגונים למען זכויות הילד, ער"ן, על"ם ועוד... אנא נסי להעזר בחלק מהם, אפילו באופן אנונימי.

הורות טובה אמורה לנסוך בטחון עצמי ובטחון בעולם, כוחות, אופטימיות, שלוות נפש, מימוש עצמי ועוד. רק את יכולה לדעת עד כמה אלימותו של אביך וחוסר תמיכתו פגעה בהתפתחות התקינה של כל אלו אצלך.

דברים שחשוב להיזהר מהם: לעיתים ילדים להורים פוגעים "מפנימים" את היחס הפוגע, וכתוצאה מכך עלולים לפגוע בעצמם. זה עלול להתבטא בצורות שונות של הרס עצמי, ביקורת עצמית או דכאון. קושי נוסף שעלול להתעורר הוא ביחסים בינאישיים, במיוחד עם בני המין של ההורה האלים. בודאי תעברי תהליך כדי לתת אמון בגברים, ולבחור לך את הבחור הטוב, המעניק והנכון עבורך (היזהרי מאד מלשחזר את מערכת היחסים של הורייך!!).

סביר שהחרדות נובעות ישירות מהחיים בצל תחושת סכנה ואיום. קשה לטפל בזה בכוחות עצמך. גם אם תהיי מאד חזקה, את עלולה להדחיק את הצדדים החלשים והפגיעים, ולבסוף זה פורץ החוצה בצורות של התקפי חרדה, עניינים גופניים, בעיות אכילה. וכד'. עכשיו זה זמן טוב לטפל בזה, ולהכין לעצמך יסודות נפשיים טובים לחיים טובים.

מכתיבתך קל להתרשם שיש לך הרבה כוחות. את אינטליגנטית, מאורגנת, חושבת בבהירות, יודעת לשים גבולות. נצלי את כל אלו כדי להמשיך להתפתח בכיוון הנכון.

לא הבנתי מדוע הגיעו סימני השאלה, מעט מעל יממה מכתיבת ההודעה. האם התרשמת שאנחנו מתחייבים להשיב כל כך מהר? אולי כשלא ענינו לך, חשת משהו מהסיבוכים שאת עלולה לחוות: חוסר אמון, תחושת נטישה, תחושת קיפוח, כעס, הרגשה שסוף סוף פנית לעזרה והושבת ריקם וכיוב'. זוהי רק השערה, אם יש בה משהו, תצטרכי לעזור לעצמך להתעזר בסבלנות ולתת קצת יותר אמון בעולם.

שיהיה לך רק טוב ובהצלחה!

תביאו לי בבקשה מספרים שאפשר לפנות אליהם בצורה אנונימית .
תודה.

לצערי איו לי רשימת טלפונים.

התחילי בעל"ם, עמותה לנוער במצבי סיכון. תמצאי את כל הפרטים באתר שלהם באינטרנט.

גם ללשכת הרווחה העירונית תוכלי לפנות באופן אנונימי, ולקבל הנחיות. תמצאי את מספרה ב-144.

דרך צלחה

שלום מאיה,

פסיכולוגיים קליניים (ושאר המקצועות הטיפוליים) מתמחים בטיפול נפשי בשיחות, על פי תיאוריות שונות, ולעיתים על פי הפרעות נפשיות ואוכלוסיות שונות. פסיכאטריים מתמחים בטיפול תרופתי להפרעות הנפש, לעיתים יש פסיכאטריים אשר גם מתמחים בטיפול נפשי בשיחות.
אם את חשה שאת זקוקה לעזרה בכדורים, הרי שכדאי לפנות לפסיכיאטר. ניתן תמיד לפנות אחר כך גם לטיפול פסיכולוגי. מחקרים מראים כי השילוב בין טיפול תרופתי לטיפול נפשי הוא בעל היעילות הגבוהה ביותר.

בהצלחה

שלום עינב,

לא ניתן לדעת מתוך המידע הקיים האם המצב צריך להדליק נורה אדומה או לא. למעשה לך יש הרבה יותר כלים לענות על השאלה הזו, ועצם ההתייעצות שלך כאן, מראה כי איזשהי נורה אדומה נדלקה אצלך. אפילו אם לא מדובר בהדרדרות ממשית, הריחוק מכם ההורים, ההסתגרות וכן הלאה מעלים עבורך נורה אדומה וזה מספיק כדי לדבר על כך. כדי לפתוח ביניכם ערוץ תקשורת שבו ניתן לדבר על הדאגה שלך כהורה.
זהו גיל לא פשוט שבו הגבולות בין ההורים והילדים נמתחים שוב, ויש לעשות את ההתאמות. אך יש לזכור כי את עדיין ההורה, ולא רק שמגיע לך לדעת מה קורה עם ביתך, את צריכה לדעת מה קורה איתה. מאידך גבולות הפרטיות שלה חשובים מאוד. נראה כי החיפוש בהודעות הסמס שלה, שהוא חדירה לגבולות ולפרטיות שלה, נובעים מכך שהיא פרצה גבולות אחרים שחשובים לכם. חשוב שתחזרו לכבד את הגבולות אחת של השנייה. שהיא תרגיש בטוחה בפרטיות שלה, ואת תרגישי בטוחה בדאגות שלך.
חשוב שתנסי לנהל איתה שיחה על מה שמדאיג אותך, ולתת לה לענות, לשמוע אותה. יכול להיות שתרצי להכיר טוב יותר את הבחור שאיתו היא מסתובבת, לשאול אותה לגבי הפעילות שלה איתו, ואפשר גם בעדינות להעלות את הנושא המיני ולהעלות את החששות והדאגות שלך עבורה, כמי שרוצה לעזור ולשמור על הבת שלה. חשוב גם לראות איפה ניתן לתת לה את הפרטיות והאוטונומיה שלה (למשל בהודעות הסמס שלה). שום דבר לא יוכל להחליף את תחושת הביטחון שמגיעה מתוך שיתוף והדדיות, לכן כדאי מאוד לנסות ליצור ביניכן דיאלוג. אם אתן מתקשות לעשות זאת לבד, כדאי לפנות לטיפול משפחתי, ושאתם ההורים תלכו יחד איתה. שם תוכלו לפתוח את ערוצי התקשורת שכרגע חסומים.

בהצלחה

שלום ,אני בת 16 ולפי דעתי אין לך מה לדאוג כי בגיל שלנו הרבה מדברים על מיניות וכל הקשור לנושא , מה שכן - הייתי ממליצה לך לעשות איתה שיחה על מיניות ומה כן ומה לא בלי להראות לה את הנורה האדומה שנדלקה אצלך .
מה שיש לי להוסיף שאני למשל לא הייתי שמחה אם אמי הייתה קוראת לי את ההודעות כמו שלדעתי גם את לא היית שמחה אם היא הייתה קוראת הודעות אישיות שלך.
בקיצור ההתנהגות שלה נורמאלית לגמרי , אולי פשוט יותר נעים לה להיות בחברתו מאשר בחברת החברות שלה (מה שגם אני הייתי מרגישה פעם) בגיל הזה אנחנו תמיד מחפשים דברים חדשים ומעניינים שמושכים אותנו ואולי פשוט נמאס לה מהחברות ובא לה לשנות טיפה , למצוא משהו חדש , לגוון .
מקווה שעזרתי .

גם אני תמיד מסתגרת בחדר ומתבודדת מההורים , אני מרגישה יותר פרטיות ויותר בנוח לבד לפי מה שאני יודעת זה מאפיין את הגיל הזה בכל זאת , אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני בחדר עם דלת סגורה ואני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה בלי שיפריעו לי בין אם זה לרקוד בין אם זה לשיר ובין אם זה לדבר עם ידיד \ חבר

שלום רעות,

את כותבת מאוד בקצרה ולכן קשה להגיב באופן מפורט. עם זאת, נראה כי את כותבת על שני דברים, מצד אחד המתח והחרדה שמקשים על תפקודך, ומצד אחר על השליטה שלך בהם. שליטה שבה את גורמת לעצמך את המתח. נראה כי יש בך חלק ש'נהנה' מהשליטה עצמה, אף במחיר המתח.
אם זה מפריע לתפקוד היומיומי שלך, מומלץ מאוד לפנות לטיפול, שבו תוכלי להבין את הדימיקה של שני האלמנטים האלו - מהו החלק בתוכך שמעלה את החרדה והמתח? מה החלק של השליטה בכל זה?

בהצלחה

התככונתי לכך שאני מודעת שאין הפרום הוא תחליף לטיפול , ולכן אני אוכל להתחזק , מכם. אבל לא תוכלו לעזור לי לגמרי .
וכתבתי פה יותר מפעם, פעמיים תודות על עזרה שנתנתם לי .
אז מה שכתבתי , שלא תוכלו לעזור לי לא נובע מזילזול חס וחלילה !
תודה וחג שמח
סליחה עוד משהו קטן

בגלל החגים האלו , (שגם ככה קשים ) איני נמצאת בטיפול !!!!
אופ איזה תיזמון לפיטורין .
יש לי הרגשה שאין לי מה להפסידאו לאבד אם אני לא אהיה

יעל יקרה,

דוקא בגלל שאת מתמודדת עם בעיות כל כך קשות, עדיף שסביבת העבודה תהייה מותאמת ונוחה לך.

כמובן שגם את צריכה לעבוד קשה על יכולתך להתאים את עצמך לכללים, תנאים, גבולות ונורמות, מבלי לחוות אותם כפוגעים או משפילים.

רק את יודעת להבחין איפה עובר הגבול בין סביבה שאת צריכה לאסוף כוח כדי להסתגל אליה, לבין סביבה שהיא לא טובה לך נקודה.

כל הכבוד שאת ממשיכה הלאה ומתאמצת למצוא את מקומך. אני מקווה שבמקום הבא יהיה יותר מוצלח.

שנה טובה וחג שמח

אני מסיכמה איתך שאני צריכה לעבוד על הגבולות של מקום .
באמת יש לי דפוס חוזר , של בעיות בנושא הזה.
את בוודאי מבינה למה אני מתכוונת, בעיקר ממהודעות הקודמות שלי .
ותדתעי שהבנתי את זה מהכתיבה פה , ומהתשובות שנתת לי .
אני לא אמורה לכתוב את זה , אבל כבר לא אכפת לי מכלום יותר .

אני מפנימה את מה שאת כותבת לי , אבל לעיתים התחושות הקשות ,הן יותר חזקות.
ואלוי אני פשוט אבודה .

אז ככה שבוע שעבר הרגשתי לא טוב , זאת אומרת ממש נורא ואיום ולא היה לי עם מי לדבר , אז הלכתי למרכז ושם ביקשתי עזרה , ושב אני יודעת שהם לא ערוכים לכך , כמו שכתבת לי ,והם באמת היו בישיבה .
אין מה לעשות , לפעמים ההיגיון הולןך לישון , וכשרע כך זה אצלי .
ישבתי וחכיתי איזה שעתיים , וככול שהזמן עבר ,גבר גם היאוש .
באיזה שהוא שלב הוצאתי חבילת תרופות שהיתה לי בתיק והתחלתי לחשוב אם לבלוע את הכול או לא .
אני ממש נשברתי שם ופרצתי מידי פעם בבכי תמרורים , באמת , כי היה לי איזה שהוא יאוש נורא גדול , והרגשתי אבודה. לא היה לי עם מי לדבר.
לאחר כמה דקות יצא בפוקוס מישהו שגם מטופל שם ודפק על הדלת של אחד מאנשי הצוות . הוא קרא למזכירה, שאמרה לי שאם אני רוצה להתאבד , זה בסדר, אבל רק מחוץ לגדר ! = לא באחריותינו !
ישבתי בחוץ בערך עוד שלוש שעות והלכתי הביתה .
אני חושבת שלא אעשה לעצמי כלום , כי אם לא עשיתי עד עיכשיו .... אולי אחכה ליאוש הבא .
.אני יודעת שאת צודקת שלא הייתי צריכה ללכת לשם , אבל אין לי למי לפנות .
האם לפי דעתך אני צריכה להתלונן על ההתנהגות הזאת , שהוצאיו אותי ואמרו לי את לא באחריותנו?

רק דבר קטן אני יודעת שזה היה בטעות אבל אשמח אם לא תיכתבי את שמי , למרות שניראה לי שבכול מקרה מי שמכיר אותי כבר יודע

הי דנה,

אפשר לשמוע את התסכול שלך על כך שהוא אינו מעוניין לממש את הקשר והמשיכה שביניכם. זו כמובן זכותו, אני ם לא מאמין פרט למקרי קיצון כי אנו יכולים לשאול על תקינות הרגשות שלנו. כמובן, שאם הוא ירגיש תסכול בעקבות הקושי שלו להכנס לזוגיות, מומלץ עבורו לפנות לטיפול ולנסות לברר את הקושי הזה, עבור עצמו.
עבורך, נדמה לי כי חשוב שתתמקדי בעצמך ותבחני את הרגשות שלך. מה את מרגישה כלפיו? מה את מרגישה בעקבות סירובו? מדוע קשה לך לקבל את תשובתו? ולהמשיך הלאה? את יכולה מחד לשאול את עצמך האם את רוצה להמשיך ולהנות ממה שיש - הידידות, או אולי דווקא לסיים את הקשר, כיוון שכואב לך להמשיך להיות בקשר שאינו מה שאת רוצה איתו.
אין ספק שכשאנו אוהבים מישהו והוא לא מחזיר לנו אהבה, זו חוויה כואבת מאוד. זה מעורר כאב וקושי ומצריך תהליך אבל על האכזבה הזו. חשוב שתשתפי מישהו או מישהי במה שעובר עלייך, אדם שקרוב אלייך ואת יכולה להיות גלויה איתו. אם את מרגישה שהקושי לא עובר, ושאת לא מצליחה להתגבר על האכזבה והאובדן את יכולה לפנות לעזרה מקצועית ולבחון את השאלות המטרידות אותך.

בהצלחה

שלום לך,

התקף החרדה עצמו אינו מסוכן, אך הוא חוויה מאוד לא נעימה, אשר כפי שאתה מתאר חשים בה דופק מהיר, סחרחורת, לעיתים עד עילפון, כאבים בחזה וכן הלאה. עם זאת, בהתקף חרדה אלו נגרמים עקב פעילות יתר של המערכת הסימפטטית שלנו, שנועדה להכניס את הגוף לרמות תגובה גבוהות במיוחד במקרים של סכנה. במובן הזה התקף חרדה הוא סוג של אזעקת שווא, שבה הגוף נכנס לתוך תפקוד של מצב סכנה למרות שאין סכנה. מכיוון שזהו מצב שהגוף גורם לו הוא זמני ועובר בסופו של דבר. על כן, ההיגיון של החשיפה הוא לאפשר לאדם לחוות את ההירגעות של הגוף ואת החזרה למצב נורמלי, גם אם לא עשה שום דבר לשם כך.
עם זאת, יש כמובן לוודא שמדובר בהתקפי חרדה, כלומר לשלול בעצת רופאים מתאימים סיבות אחרות לתחושות שאתה מתאר.

בברכה