פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לאה

ראשית כל הכבוד על התמודדותך, עם החיים והמשבר הזוגי.
יחד עם זאת כנראה המשברים הובילו לכך שדברים לא פתורים מהעבר עולים וצפים ומתערבבים בקשר עם בעלך. עם בעלך עברת משבר אמון קשה, וקרוב לודאי שגם הורייך אכזבו אותך, והותירו בך צלקות סביב אמון, ביטחון, נאמנות וכו'.
את בטיפול זוגי, אולי כדאי שתשתפי את המטפלת הזוגית, שמכירה אותך וביחד תחשבו האם כדאי שתהיי גם בטיפול פרטני, כדי להמשיך ולהתחזק ולפתור בעיות מהעבר, ואולי אפשר גם לעבד את הדברים בתוך הטיפול הזוגי.

בהצלחה

תודה רבה על התשובה !
אשמח לפנות ולקבל ייעוץ פרטני האם את מקבלת באזור המרכז ? ואם לא האם את יכולה להפנות אותי ליועץ/ת מומחה באזור ת"א -רמת גן
תודה

שלום פיטר,

מתוך דברייך עולה תחושה קשה של ריקנות. החיים רצים להם, עם הרבה קשיים וקונפליקטים בדרך, אך אתה לא חש בהם שום משמעות ולא מוצא בהם את עצמך.

אולי יעזור אם תשים לעצמך למטרה לא חיפוש שקט ושלווה, אלא חיים על פי איזה סולם ערכים, שיתן לך תחושות משמעות וסיפוק. תרומה לזולת, יצירה, יחסי אנוש מעמיקים, מצויינות או מימוש עצמי בתחום שחשוב לך, אמונה וכו'. אם תדבוק בדרך זו, סביר שהיא תחסן אותך מפני לחצים חברתיים ומשפחתיים שמטריפים אותך, תעזור לך להבחין בין עיקר לטפל, ולדבוק בעיקר.

בדרך למימוש עצמי ולחיים בעלי משמעות, אפשר להעזר באנשים שאתה מעריך, באנשי מקצוע מתחומים שונים (כולל הפסיכולוגיה, כמובן, אך לא רק), בסיפרות רלוונטית וכו'.

נסה להרגיש שאתה בוחר ומנהל את חייך, ולא שלחצים חיצוניים מנהלים אותך. זו דרך שדורשת משמעת עצמית והשקעה גדולה לאורך זמן, והתמודדות אמיתית עם תחושות ספונטניות של עצבים ויאוש.

כל טוב!

שלום מעיין,

כתבת בקצרה, כנראה ברוח חוסר האנרגיה שאת חווה בזמן האחרון. לא ברור האם סיבלך התחיל בעקבות ארוע או חווייה שליליים, האם הוא מלווה בתחושת מתח וחרדה, האם הוא שונה בקיצוניות מהמצב הנפשי הרגיל שלך.

נראה שאת סובלת מתקופה של מצב רוח ירוד וחוסר כוחות, יתכן שאף דכאון. כדאי לאבחן את המצב באופן מקצועי, ולטפל בו בדרכים המתאימות לך: טיפול פסיכולוגי, ו/או תרופתי. כדאי גם לערוך בדיקות גופניות מקיפות, כי לפעמים לבעייה גופנית יש ביטוי נפשי.

למרות חוסר החשק, נסי לשתף אדם שיקר לך במצוקתך, כדי לא להישאר עם זה לבד, לקבל תמיכה ועידוד לטפל בעצמך.

תרגישי טוב,

אני בת 24 , מדריכה בהוסטל פוסט אישפוזי לנערות וסטודנטית לחינוך מיוחד שנה א'
בנורמל אני מאוד אופטימית , שמחה ואנרגטית . לאחרונה בערך חודש אני מרגישה שכל שאני עושה הוא חסר טעם וכמו שאמרתי מלווה אותי תחושת ריקנות וכל שמחה שאני מראה החוצה היא לא אמיתית - אני לא באמת מרגישה שמחה.
אני ממש משתמשת בכל הכוחות שלי כדי לקיים תפקודים יומיומיים. אין לי כל רצון לראות ו /או לדבר עם אף אחד וזה באמת מפפחיד אותי

בהחלט נראה שאת סובלת מדכאון מסויים, וזקוקה להערכה ועזרה מקצועית. אנא פני בהקדם לאיש מקצוע, ממש כשם שהיית פונה לרופא אם היית חשה מיחושים גופניים. את יכולה לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר/ית, וכן רצוי לרופא המשפחה. אל תפחדי, ההרגשה שלך לא נעימה אבל נפוצה, ויש לה דרכי טיפול יעילות.

אם את מתעניינת בתחום הטיפולי, אולי הנפש מעניקה לך כעת הזדמנות להתנסות בחוויה טיפולית בעצמך, ללמוד על עצמך ונפשך, ולגלות מה יש לך להעניק לאחרים. כל טוב!

שלום לך,

צר לי שאת מרגישה לא מוערכת ומנוצלת. זו אכן תחושה קשה, וברור כי היא יוצרת אצלך מצב נפשי קשה במיוחד. נדמה כי את חשה חוסר אונים ואולי לא מאמינה כי משהו ישתנה בשיחה עם הבוס שלך. לכן את מרגישה במלכוד - או להמשיך בעבודה שאת חשה בה בטחון אך לא מוערכת ולא מתוגמלת כראוי, או לחפש עבודה אחרת שבה השכר יהיה גבוה יותר אך לא יהיה לך בטחון במקום עבודה חדש.

נשמע כי על אף היכולות שלך, המתבטאות באופן הכתיבה שלך, בחשיבה שלך ובניתוח המצב, את חשה חלשה מכדי לעמוד על שלך או מכדי לעשות שינוי ולהתמודד איתו. נראה כי אינך חשה שיש לך מקורות תמיכה מהם את שואבת כוחות, ואת נשארת לבד ומרגישה כי הדברים הם מעבר לכוחותייך.
אם את חשה שאת זקוקה לחזק את עצמך ולבחון את הכוחות שלך ואת מקורות התמיכה שלך, את יכולה לפנות לטיפול מקצועי שבו תוכלי להבין את תחושת החוסר וההעדר, ובנוסף לקבל תמיכה וחיזוק שאת זקוקה להם.
ניתן לפנות הן לטיפול באופן פרטני, והן לטיפול מסובסד במרפאה ציבורית באזור מגורייך. אפשרות נוספת היא לפנות דרך קופת חולים לקבלת טיפול מוזל.

בהצלחה

לא ציינתי את זה קודם אבל אני נמצאת בטיפול ונעזרת בו.
פשוט הייתי צריכה לפרוק את ההרגשה הרעה שהייתה לי בבוקר בגלל כל מה שקורה בעבודה.
מקווה שבאמת יהיה טוב בסוף..

תודה

נטע

שלום ניסים,

לא ברור מהודעתך מה בדיוק הבעיה? האם יש צורך באורח החיים שלך שתישא נשק? האם אתה נפגש עם נשק אצל אחרים? ובמה מתבטא הפחד? תחושה לא נעימה אבל אתה ממשיך לעשות את הנדרש? או שיתוק? אי-יציאה מהבית? וכן הלאה?

אם תפרט יותר על הבעיה אפשר יהיה לחשוב יחד מה ניתן לעשות לגביה. כמו-כן לא ברור מדוע אתה קושר זאת לביטחון עצמי, וחשוב שתפרט על הקשר שאתה חש שקיים.

בעבר הלכתי לעבוד בחברת אבטחה .שם נדרשתי לעבור הכשרה על נשק .שהגיע הרגע המעשי של המטווח לא יכולתי לדרוך היה לי רעד ביד .נלחצתי קצת מהמדריך ירי

ברצוני להתגבר על פחד זה

שלום ניסים,

מצטער על העיכוב בתגובה.

שוב אתה כותב מאוד בקצרה ולא ברור מדבריך מהו אופי הבעיה? איך היא הופיעה? וכן הלאה.
נראה כי הפחד מנשק חובה בתוכו עבורך משמעות מסוימת שרצוי לברר. אני מציע לפנות לטיפול שישלב בין טיפול דינאמי שיוכל להבין איתך מה המשמעות של נשק עבורך? מה מקור הפחד? ושבו תוכל לבחון את ההתאמה שלך לעבודה עם נשק. זאת יחד עם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי שעוזר להתמודד עם פוביות ולתפקד על אף החרדה (אם כי בעניין הנשק זה בעייתי יותר, שכן התפקוד תחת חרדה עם נשק יכול להיות בעייתי ומסוכן. על כן, חשוב שתהיה בטיפול שבו תקבל ייעוץ מקצועי וכן תוכל לבחון את הסוגייה מכל צידיה).

בהצלחה

אני רק אוסיף בקצרה שברוך השם שהטיפול נקלט המשך..הלכנו אל הורי הביתה וסיפרנו להם על מנת שאולי זה ימיס את הלבבות ונוכל לחזור לקשר סביר. הורי פשוט דיברו בצורה כל כך לא יפה ואמרו לאישתי שהיא מגעילה אותם ושהם לא מוצאים בה שום דבר טוב, למען ההגינות אני רק אומר שאישתי אמרה לאימי שהיא אישה רעה ואני אמרתי להם שהם אגואיסטים.
מאז היחיסים לא מתאוששים.. אני אספר רק היבט נוסף קצר בנוגע להיבט כספי, אישתי מגיעה מבית מבוסס היטב ושההורים עוזרים באופן שוטף לילדים. הורי לא עשירים אבל יש להם יכולת קטנה, אישתי היתה מסיבה את תשומת ליבי לעיתים רחוקות שלהורים שלי ממש לא אכפת אם אנו צריכים משהו ומעולם למעשה לא שאלו אותנו אם אנו צריכים עזרה כספית. אמרתי לה שהם ככה והיא צריכה לקבל אותם ובנוסף הם הבטיחו לנו סכום כסף שנקנה דירה והם יביאו לנו אותו, היא לאורך כל הדרך טענה שאין סיכוי שהם יביאו והם פשוט רק רוצים להתחמק ולא לתת ולא אכפת להם..בסופו של דבר כאשר נזקקנו לכסף לקניית הדירה הורי לא יכלו לתת לנו את הכסף כי נכנסו למצוקה ולמעשה זאת כמו נבואה שהגשימה עצמה.
כרגע המצב הוא שהורי שונאים ממש את אישתי ואישתי קמה מסיוטים בלילות בגלל הורי ואומרת שהם פגעו בה ממש קשות. שני הצדדים נותנים משפטים כמו אישתך תצטרך לעבוד מאוד קשה על מנת שתתקבל בבית שלנו ואישתי אומרת שהורי יצטרו באמת להוכיח שאכפת להם ממנה או לפחות ממני על מנת שהיא תוכל לקבל אותם.
כרגע יש נתק אני מדבר איתם פעם בשבוע וזהו אישתי לא מוכנה לשמוע עליהם וטוענת שהרסו לה את החיים.

מה דעתך אני ממש מיואש?
איך עלי לפעול ?
במי לצדד? אני לא מצליח להעמיד אף צד במקום אמא שלי עקשנית ביותר- תמיד הייתה ואשתי כל כך פגועה והיא קיצונית בתגובתה.

המון המון תודה

שלום לך,

מאורך תגובתך והפירוט הרב שבה נראה כי אתה חש מוצף מאוד ברגשות ומחשבות ומנסה לעשות סדר פנימי דרך הפירוט הרב בנסיבות החיצוניות. המצוקה שלך מאוד מורגשת, אתה נקרע בין משפחת המקור (בעיקר אימא שלך) לבין המשפחה שאתה מקים. קשה לך לראות את הצדדים לא מסתדרים וקשה לך להיות באמצע.
אני לא חושב שמדובר בבחירת צד. נראה כי קשה לך להיפרד מאימך ולה קשה להיפרד ממך. אך כרגע יש לך את המשפחה שלך שאליה אתה מחויב.

אימך ומשפחת המקור שלך צריכים לקבל כי אתה אדם מבוגר, עצמאי, ובעל משפחה משל עצמך שלה אתה צריך לדאוג ואיתה אתה חי. עומד להיוולד לכם בן/בת ואתם צריכים להתרכז במה שעובר עליכם עכשיו. מצד שני אשתך צריכה לקבל את זה שזו משפחת המקור שלך, שאתה לא יכול לשנות זאת, וגם אם היא לא מסתדרת איתם אין זה אומר כי אתה צריך לא להסתדר איתם. אתה לא יכול להפסיק להיות הבן של הוריך, וברור כי תמשיך להרגיש אליהם קרבה ותהיה זקוק בתמיכתם.

על אף שהמצב הנעים הוא שהצדדים מסתדרים, הרי שאין הכרח שזה יקרה. אם כרגע אין אפשרות כזו, זה לא אומר שאתה לא יכול להיות גם בעל לאשתך וגם בן להוריך, זאת במסגרת של חייך הנוכחיים ותוך ההתאמות הדרושות.

נראה כי כרגע הגבולות לא ברורים, לא ברור האם אתה עדיין הילד של אמא ואבא או כבר בעל ובקרוב אבא בעצמך. שינוי הסטטוס הזה יכול להיות קשה, לא רק לסובבים אלא גם לך עצמך. חשוב שתבדוק עם עצמך מה אתה מרגיש? יכול להיות שהמצב הזה משקף את האמביוולנטיות שלך לגבי ההתפתחות שלך והשינויים שאתה עובר. זה מפחיד לצאת מהקן ולהיות תלוי בעצמך, ועוד יותר להיות בעל משפחה שתלויה בך.

ההתלבטות שלך בין הצדדים משקפת התלבטות פנימית. כדאי לך לנסות להבין לעומק יותר את הצדדים השונים בתוכך, ולתת להם לדבר ביניהם. אז אולי גם הצדדים השונים בחייך יוכלו לדבר ביניהם.

בהצלחה

היי,

אני מרגיש שאני מבין את מקומי אני יודע שאני צריך להיות קודם כל בשביל אישתי העניין הוא שבתנאים הנוכחים זה או הכל או כלום כלומר או שאני אם אישתי או לא.

הורי לא מוכנים לעשות כלום וכך גם אישתי.

איך מגשרים?
מה עושים בינתים?


תודה רבה

המון תודה

שלום,

שוב, אני מבין כמה קשה לך כשאנשים יקרים וקרובים לך לא יכולים לתקשר ולנהל יחסים ביניהם. ברור שזה גורם לך למועקה רבה ולחץ. המצב שבו אתה נאלץ לבחור בין הצדדים הוא קשה מאוד. כל הכבוד לך שאתה מצליח להחזיק באהבה ובאכפתיות שלך משני הצדדים ורוצה בקשר עם שני הצדדים. נראה כי תצטרך לקבל את זה שהצדדים לא יקיימו ביניהם קשר חם, כפי שאולי רצית ודמיינת בעיני רוחך.

אתה יכול לפנות אל כל אחד מהצדדים ולהסביר כי אתה מאוד אוהב את שני הצדדים, הם מאוד יקרים לך וחשובים לך, ולכן חשוב לך שיוכלו לקיים ביניהם קשר כלשהו. המצב הנוכחי מאוד כואב לך ומאוד קשה, כשהאנשים הכי קרובים בחייךלא מסוגלים להיות בקשר כלשהו ביניהם. אתה יכול לומר שאתה מבין היום שהם כבר לא יהיו בקשר הטוב שלו קיווית, אבל שאתה מבקש שיעשו עבורך מאמץ מינמלי להיות יחד, כיוון שהמצב הנוכחי מכאיב לך, פוגע בך, ושם אותך בסיטואציה לא אפשרית שבה אתה נאלץ לבחור בין היקרים לך מכל.

אני מקווה כי שני הצדדים יוכלו לשמוע את האכפתיות והכאב שלך, ולעשות למענך את המאמץ להסתדר באופן מינמלי.

בהצלחה

שלום טובה

מאוד קשה לי להבין מהתאור מה בדיוקקורה לבחור, פרט לסבל הנוראי שחווה.
לא ברור אם אכן אנשים שינו התנהגותם, ואז באמת למה, או שמתפתחת עמדה פרנואידית.
התגובה הקשה שלו מעוררת דאגה, וכדאי שאיש מקצוע יראה אותו, כך אשר יהיה להקל על סבלו ולמצוא משמעות למה שקורה לו ולהחזיר שליטה והגיון לחייו.

בהצלחה!

שלום רב,

אתה מדבר על פגיעה קשה ביותר שכרוכה בטראומה נפשית קשה. עצוב לי מאוד שהיית צריך לעבור חוויה כזו, ואני חושב שמגיעה לך כל עזרה ותמיכה אפשריים. חשוב שתקבל את העזרה המוצעת לך. נעשה לך עוול ומגיע לך לקבל עזרה בתהליך השיקום מהטראומה.

הופעת חרדות וסימפטומים אחרים בעקבות אונס היא לא דבר נדיר, זה נורמלי ודורש טיפול מקצועי.

לגבי אופי הטיפול עצמו שאתה מתאר - קיים מגוון בסוגי הטיפול הפסיכולוגי. הטיפול שאתה מתאר נשמע כטיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית אשר נמצא יעיל בהפרעות חרדה ובמקרים של פוסט-טראומה.
עם זאת, הדבר הכי חשוב הוא שאתה תרגיש נוח עם שיטת הטיפול ותחוש שזה מתאים לך ולמצבך הנפשי. כדאי להתחיל ולנסות, תוך כדי שאתה שומר לעצמך את הזכות לומר שאתה לא מעוניין להמשיך אם אתה חש שזה לא נעים לך או חודרני עבורך. הדבר החשוב הוא שתרגיש נוח לומר 'לא' ולהפסיק. ממקום כזה תוכל להיתרם מהטיפול וממה שיש לו להציע לך.

חבל לי מאוד שהמשפחה לא תומכת בך, ולא תומכת בכך שתקבל טיפול נפשי שמגיע לך. אינני יודע איך המשפחה מקבלת את מה שעברת, אך יכול להיות שיהיה חשוב במהלך הטיפול להכניס גם את המשפחה לתמונה כדי שיוכלו להבין את המשמעות של חוויה כזו, לעבד אותה עבור עצמם ולתת לך את המקום והתמיכה שאתה זקוק להם.
יכול להיות שהם מרגישים שהיו רוצים לשמור את זה בתוך המשפחה, כך שכמה שפחות אנשים יידעו ולקוות שזה יעבור מעצמו. אך קודם כל, אין לך או למשפחתך במה להתבייש, לפוגעים יש במה להתבייש. בנוסף, עזרה מקצועית במקרה כזה היא חשובה מאוד.

לגבי אשפוז כפוי. לא מאשפזים אדם באופן כפוי אלא אם כן הוא מסוכן לעצמו או לסביבתו.

אני ממליץ לך להתחיל את הטיפול, ולהחליט תוך כדי הטיפול האם אתה ממשיך או לא. גם במקרה ותפסיק את הטיפול הזה, אל תפסיק לחפש עזרה נפשית מקצועית שתתאים לך. יש מגוון של גישות בתוך הפסיכולוגיה, על מנת להתאים למגוון האנושי. אני בטוח כי בתוך המגוון הזה תוכל למצוא את הטיפול שיתאים לך.

בהצלחה

שלום אני,

ראשית כל הכבוד שהתגייסת, למרות הקשיים והחששות. אמנם השירות הצבאי הוא חובה, אך עדיין הוא לא מובן מאליו וראוי למלוא ההערכה.

את מאד מאד סובלת, אך מניחה את כל הקושי על הסיטואציה החיצונית: המסגרת, הבנות וכו'. באופן הכי אינסטינקטיבי את מרגישה שאם רק תיפטרי מהקושי החיצוני תחזרי לעצמך ותרגישי יותר טוב.

בשורה האחרונה את אומרת "אל תגידו לי לפרוש מהקורס", ואת מאד צודקת. פרישה כעת לא תפתור את הבעייה הפנימית, אלא תחזק את דפוס ההימנעות ותוסיף לתחושת כשלון וחוסר בטחון.

הקשיים שאת מתארת מלווים אותך מזה שנים. את מתארת מצב של בידוד חברתי, חוסר בטחון וחרדות. הגיע הזמן לטפל מן היסוד בבעיות הללו, כדי שתוכלי לתפקד באופן תקין במסגרות ובחברה. המסגרת הצבאית מבליטה ומקצינה כמובן את הקשיים, אך לא גורמת להם, ולכן פתרון יהיה לטפל בקושי ולא במה שמעורר אותו כעת.

אני מאד ממליצה לך לפנות לקבנ"ית בתחילת השבוע ולשתף אותה בקשייך. אין לי ספק שהיא תציע לך ליווי תומך, ותפנה אותך הלאה להמשך טיפול במסגרת הצבאית או החברתית. כדאי גם לשקול צורך בטיפול אנטי דכאוני-חרדתי.

במקביל, נסי להתחבר לבת אחת מבין הבנות בטירונות. בודאי יש מישהי אחת שיכולה להתאים לך, ולהיות שותפה לקושי. נסי להיתמך גם בבני המשפחה ולשאוב מהם עידוד. הטירונות זה החלק הכי קשה, אני מקווה שבקורס יהיו בנות שיותר מתאימות לך, ותכנים מעניינים יותר.

בהצלחה

ובבקשה אם תוכלו להרחיב את התשובה גם לגבי הנאה מהרס העצמי, קרי מזוכיזם.

תודה רבה

אסף יקר,

הודעתך מנוסחת בלשון אינטלקטואלית, אך יש בה כך כך הרבה כאב, חסר, תסכול ואימה שמעלים דמעות בעיניים.

עברת חיים קשים, ואתה מתמודד לא רק עם מחלה שתוקפת אותך מבפנים אלא גם עם יצרים אפלים שפוגעים בך ולא חדלים.

תיאוריות פסיכואנליטיות בזרם "יחסי אובייקט" מתארות בצורה יפה ומשכנעת את מנגנון ה"הפנמה". הפנמה גורמת לכך שילד מאמץ אל תוכו ואישיותו היבטים בחינוך, כולל היחס אל עצמו. הוא מאמץ כחלק טבעי מעצמו וזהותו שפה, ערכים, השקפת עולם, דפוסי התנהגות ויחסים, אמונות, נטיות מקצועיות וכו'. יחס ההורים אל הילד מופנם ונהייה חלק מדיאלוג פנימי טבעי ומהדימוי העצמי. יחס משבח ומטפח מופנם לכדי בטחון עצמי, אופטימיות ודימוי עצמי חיובי. יחס מתעלל ומזניח מופנם לכדי דימוי עצמי ירוד והזנחה עצמית. יחס מתעלל ומשפיל מופנם להרס עצמי, ולעיתים למרבה הצער מועבר הלאה אל הדור הבא.

העונג הנשאב מן ההתעללות העצמית יכול לנבוע מכמה גורמים: השגת תחושת שליטה ונצחון (זה אני שבוחר בהרס ולא קורבן לזה, אני נהנה מההתעללות משמע אי אפשר לפגוע בי). כמיהה לקשר עם ההורה המתעלל (אני נהנה מהיחסים המתעללים בתוכי כי אני כמה לאהבת אבי המתעלל). תקווה (אם אני אהנה מזה, אולי יהיה סוף טוב ותיקון). תחושת חיות (אני נהנה מהכאב, משמע אני חי, אני חש, כך אני נלחם בחרדת המוות). ועוד........

המשך לקרוא בכתבים פסיכואנליטיים בנושא בעזרת גוגל. חפש יחסי אובייקט, הפנמה, וכן טראומה והתעללות.

יותר מהבנה שכלתנית אתה זקוק לתמיכה ועזרה להפסיק להרוס את עצמך וליצור דיאלוג פנימי חיובי וקשר רך ומזין. תקבל גם עזרה לשים גבול ליחסו של אבא, ואולי יתאפשר תיקון רגשי איתו. אני מאד מאד מאד ממליצה לך על טיפול נפשי. אני בטוחה שתעורר המון אמפתיה והתגייסות אצל המטפל/ת. יש טיפולים חינמיים ומסבסדים במסגרות הציבוריות.

איחולי בריאות ומנוח לגוף ולנפש,

אני נמצא בטיפול נפשי זה זמן, במרפאה ציבורית אצל עובד סוציאלי אמפטי ועם חכמה וחדוות חיים, אחרי נסיונות כושלים לאורך השנים אצל רמי תואר ועלות ממנו (וגם פרסום, והמבין יבין), שהתבברו ככישלון ואף כנזק (על אחת הפסיכיאטריות שטיפלה בי שהרגשתי שהיא באה ממקום הורס ועשתה לי נזקים אכן קיבלתי אחר כך מידע פנים שמאשר את תחושותיי החזקות).

חלק מההסברים שרשמת חשבתי עליהם בעצמי כבר, מתוך הגיון בריא, אבל אין לי ידע רישמי בפסיכולוגיה לכן עוזרות לי באמת מילות המפתח שציינת, כדי להרחיב את ההבנה והניתוח הראציונאליים של התופעות הנ"ל.

גם התהליכים החשובים שרשמת אני עובר או עברתי, ואני מודע להם היטב היטב.

תודה על הדאגה והעזרה

אסף

שלום לך,

נדמה שאתה מוטרד ממחשבות טורדניות החודרות למחשבתך באובסיסביות. לא נדיר לסבול ממחשבות מסוג זה, ובמיוחד בתקופת גיל ההתבגרות שבו מתרחשים שינויים גדולים המשפיעים גם על היחסים בתוך המשפחה. המיניות הופכת לחלק בגיל הזה, וזה מכניס לחיים צבע שהוא אחר מהצבע המשפחתי של הילדות, ועלול לעורר חרדה. החרדה יכולה לבוא לידי ביטוי במחשבות מן הסוג שאתה מתאר.
המחשבות האלו יכולות להטריד מאוד, וליצור אי נעימות גדולה. עם זאת, אין בהן כשלעצמן סכנה כלשהי לך או לקרוביך.
עם הלחץ הנפשי אינו עובר תוך זמן סביר כדאי לפנות לטיפול נפשי שיוכל לסייע לך לנתמודד עם המחשבות האלו. ניתן לטפל בבעיה זו באופן ממוקד.


בהצלחה

קודם כל תודה שעניתה לי...,בוא נחזור לעניין
התלוננתי שיש לי כל הזמן חרדות בנוגע למשפחה...אבל הם מטרידות כל שניה ושניה וזה משפיע על היום יום שלי... כלומר כמו שנתתי דוגמה שאני משחק כדורסל (עם אני לא קולע אז יקרה משהו) אבל זה לא רק בכדורסל, זה בכל דבר ודבר! אפילו שאני קושר שרוכים
לפעמים גם בנוגע לאוכל ושתיה (למשל עם אני שותה יקרה משהו) ואני ממש אומלל ואני לא רוצה לספר על כך להורי שלא יחשבו שאני משוגע! ואני חייב לדבר עם מישהו!
מה אני צריך לעשות?!
אני לא רוצה חס וחלילה חס ושלום טפו טפו טפו לעשות עין הרע ):
בבקשה תעזור לי!!!
לעזאזל אני רק בן 14 למה אני צריך את זה?!
תודה...

שלום שלי

את עוברת תקופה מאוד קשה ואת זקוקה לתמיכה, נשללה ממך שלא בצדק התמיכה המשפחתית שאת כל כך רגילה לה וזקוקה לה, ואין ספק שאת כבר בקצה יכולת הספיגה. יחד עם זאת את מסיימת תואר ראשון וזה בהחלט מעיד על כוחות נפש גדולים שייש לך.
לא כל כך ברורה לי הדינמיקה במשפחה ומדוע אחותך שקרה וסכסכה בינך לבין הורייך, אם יש דמות שיכולה לתווך בינך לבין הורייך, כדאי להשתמש באופציה זו.
את יכולה לפנות לרווחה ולראות איזו עזרה את יכולה לקבל שם. בכלל כל תמיכה בעת קשה זו ומכל סוג חשובה מאוד.
לטווח הארוך, שחרור מהתלות בהורייך נראית לי משימה התפתחותית חשובה.
טיפולים בחינם יש במרכזים לבריאות הנפש.


בהצלחה!!!

מקריאת הבקשה שלך לעזרה נראה שאת נמצאת בתהליך של שינוי וקידום אישי בתנאים סביבתיים ממש קשים , ולא רק זה כאלו שמנסים בכל הכח להניע אותך מלעשות את השינוי הנ"ל . עד עכשיו עשית כברת דרך רצינית , ואת עומדת לפני הסוף שבבואו גם תהני מפירות השקעתך , ותקבלי תמורה על הוויתורים העצומים שעשית כולל "פרידה " מהסביבה המשפחתית השמרנית . גייסי כוחות אחרונים ואל תעזבי , האחזי בזה חזק , זה ישתלם לך . פני לרופא הפרטי שלך ושאלי על עזרה נפשית בחינם , יש דבר כזה כפי שהכותבת הקודמת ציינה , מאוד חשוב שתעשי תהליך זה בתמיכה נפשית מקצועית . מחזיק לך אצבעות , ומוזמנת לבקש עוד תמיכה בהמשך .

שלום רובי,

טיפול תרופתי עוזר להפחתת הסימפטום אך לא תמיד פותר את שורש הבעייה.

מכיון שחרדה היא תופעה נפשית, עליך לפנות לטיפול נפשי.

טיפול קוגנטיבי התנהגותי הוא טיפול קצר וממוקד שיוכל לעזור לך מאד. הטיפול יסייע לך לתרגם בצורה נכונה תחושות גופניות, להפחית את הלחצים בחיים, ולהרגיע את עצמך.

גם טיפול דינמי-רגשי יכול לעזור, אך הוא פחות ממוקד ישירות בהפחתת הסימפטום.

תרגיש טוב!

שני יקרה,

אחד הכלים החשובים ביותר בהשתלבות חברתית הוא היכולת להישאר נאמנים לעצמנו, ולשרטט איזור נוחות, בעזרת גבולות ברורים ויכולת לאמר "לא". אנשים רבים לא מרגישים נוח לרקוד, מכל מיני סיבות, השמורות עימם. אם לא מתאים לך לפזז על הרחבה, פתחי את זה מראש עם חברתך הטובה, ואני בטוחה שהיא תבין ותקבל. כמובן שתבהירי לה שאין זה אומר שאת לא שמחה בשמחתה, להיפך, את רוצה לשמוח ולהשתתף בשמחה בדרכך, במקום להיות מוטרדת ולחוצה.

שני אני שמחה שיכולת להעזר בפורום, אך אני חוששת שהמשך התייעצות כאן תחבל בקשר הטיפולי הראשוני הנרקם כעת בינך לבין המטפלת שלך. אם את חשה שאת לא מקבלת מספיק מענה והכוונה בטיפול, חשוב שתביאי את ההרגשה הזו לטיפול ותעבדו עליה. הטיפול אמור להיות הכתובת והמענה, וככל שתדברי בו יותר בפתיחות וגילוי לב, כך הוא יתחזק כמסגרת תומכת ומכוונת עבורך.

כל טוב,

שלום אורנה,

אני שומע את הכאב שלך על הזמן המשפחתי שהולך לאיבוד בעקבות חילוקי הדעות, ועל התחושה שלך שהתא המשפחתי נחלק. נשמע שאת מתאמצת לרצות גם את בעלך וגם את ביתך, אך את לא יכולה לרצות את שניהם בו זמנית.
חשוב שתדברו על כך יחד, כמשפחה, ושזו לא תהיה בעיה שרק את צריכה לפתור, או שפותרים עבורך. העניין המשותף והרצון להיות יחד כמשפחה צריך להיות של כולם. יכול להיות שיש גם פערים במידת הצרכים שלכם להיות יחד וכדאי לברר זאת, על מנת שתוכלו להתחשב גם בשוני בצרכים שלכם. זה אומר שכל אחד יצטרך אולי להתפשר במידה מסוימת.

לגבי הבעיה עצמה, ניתן למשל להציע, במסגרת שיחה משותפת, שרואים כל יום תכנית אחת משותפת, וכל יום אחד מכם בוחר. יום אחד בעלך, יום אחד את, ויום אחד ביתך. לאחר התוכנית האחת שקבעתם עליה, ל אחד יכול להחליט האם הוא נשאר עוד או הולך לענייניו. כך גם בכל יום יהיה זמן משותף שבו כולם יחד, גם תיחשפו לתחומי העניין השונים אחד של השני, וגם יהיה לכל אחד את הזמן שלו.

מקווה שזה יכול לעזור לכם

בהצלחה