פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

אני חושבת על הכינוי שבחרת לך "שי". אתה תוהה האם קיבלת מתנה, או אסון.

קודם כל, לגיטימי להרגיש את הרגשות הכי עוצמתיים לכאן ולכאן, ולחשוב לכל הכיוונים. אפשר לגמרי להבין את הלחץ והלבטים שאתה חווה, וכן את תחושת המילכוד וחוסר המוצא.

כמובן שלא אוכל לייעץ לך מה לעשות, וממילא ההחלטה לא נתונה רק בידייך.

חשוב לדעתי להיות בתקשורת פתוחה וכנה עם בת זוגך על כל מה שעל ליבך. לפעמים חשיבה משותפת ודיאלוג מעמיק מצליחים לפתוח את שדה הראייה לכל מרחב האפשרויות, והפתרון הנכון הולך ומתבהר.

אני מקווה שיש בסביבתך אנשים שאתה יכול להתייעץ איתם, ושהם ידעו להקשיב ולכוון מתוך היכרות עמוקה איתך, מבלי ללחוץ עלייך לכאן או לכאן.

מצטערת שלא יכולתי לעזור יותר, מאחלת לך למצוא בנבכי נשמתך את התשובה הכי נכונה לך, ושתצליח לראות כברכה כל התפתחות שתהיה,

שנה טובה

הי ליטל,

ככל הידוע לי טיפול מסובסד אפשר לקבל מקופת החולים דרך רשימות של מטפלים הנמצאים אצלם בהסדר. טיפול חינם אפשר לקבל במרפאת הנפש של משרד הבריאות (שאליה פניתם). לא ברור לי מודע במקרה שלכם שתי האפשרויות מתנגשות. אולי מיציתם את זכותכם לטיפול מסובסד בקופה? אולי אין הסדר כזה באזור מגוריכם? נסי לפנות שוב למרפאה ולבקש לזרז את התור, לפעמים "נדנוד" עוזר.. אולי הם יוכלו לתת לך מידע על עוד מקומות מסובסדים, או להפנות אותך למרפאה אחרת.

לצערי אינני מכירה את האזור. אני עובדת בעמותת "עמך", שיש לה סניף בחיפה. טיפול עולה 200 ש"ח.

יש מכונים פרטיים שגובים מחיר נמוך עבור טיפול אצל מתמחה (בד"כ טיפולים טובים ותחת הדרכה).

יש מטפלים בראשית דרכם שגובים מחיר נמוך, חפשי ברשת.

אמנם הפרעת אישיות גבולית איננה נחשבת מחלה נפשית, אך לעיתים הביטוח הלאומי מכיר בה לצורך אחוזי נכות וזכויות נוספות. שווה לבדוק, אם בעלך מוכן לכך.

בהצלחה

תודה רבה רוני
על תשובתך המהירה
אני אבדוק את הדברים שהצעת
ליטל

הי קספר,

קודם כל תודה על כל המילים החמות שאת מרעיפה עלינו. הכרת התודה והיכולת להביע אותה כלל לא מובנות מאליהן, ומחממות את הלב!

נראה לי שהפחד מדבר כרגע מגרונך, ומשבש את שיקול הדעת שלך.

את מתיקה את הפחד מהתוצאות אל הבדיקה עצמה, ומייחסת לה משמעות אסונית במקום למחלה עצמה (שאותה את הופכת לדבר נייטרלי "כדרך הטבע").

איבחון מוקדם אינו גזר דין מוות, אלא הזדמנות להעזר בטכנולוגיה המדהימה למיגור המחלה, ולשמירה על חייך ועל איכות חייך. איבחון מאוחר לא יחסוך לך טיפולים ואישפוזים, אלא רק יעשה אותם קשים וארוכים יותר.

גם אצלי במשפחה רץ גן של סרטן קשה. הגילוי מאד מזעזע בהתחלה, אך כשמקבלים את העובדות כפשוטן, אפשר לראות בזה גם תמריץ לשמור על הרגלי בריאות טובים והקשבה לגוף.

ספרי לנו איך עברה הבדיקה

הי רקפת

בודאי שלא כדאי לתת לפחד לנהל לך את החיים. לא רק כי נהיגה נחוצה לאיכות החיים, אלא כי הכניעה לפחד פוגעת הערך העצמי שלך ובחווייה של עצמך כמסוגלת ובעלת בטחון.

המצב שאת מתארת מכונה "פוביה ספציפית" וניתן לטיפול ממוקד בעזרת טיפול קוגנטיבי התנהגותי. הטיפול נעזר בכלים כמו דמיון מודרך, הרפייה, הקהייה שיטתית, התנסות עם ליווי ואף היפנוזה כדי לעזור לך להתמודד, להרגיש בשליטה ולהרגיע את עצמך בסיטואציה.

מעבר לכך, נסי לחשוב האם הפגיעות העצומה שאת מתארת אופיינית רק לנהיגה, או שמאפיינת אותך גם במעגלים חברתיים ובמצבים רחבים יותר. אם את מתייסרת הרבה ברגשי אשם, חוסר בטחון ונוטה להיפגע ולהעלב באופן חסר פרופורציה, כדאי לשקול גם טיפול רגשי מעמיק יותר.

הי רקפת, אמנם אני לא פסיכולוגית או משהו דומה, אבל הרגשתי צורך להגיב על הודעתך.

הוצאתי גם כן רישיון לפני כשלוש שנים, אחרי הרבה מאוד שיעורים, והרבה מאוד טסטים, וכמו שאת מתארת- פחדתי מאוד לנהוג, במיוחד במקומות צרים, פחדתי לשגות, וכל הזמן עברה לי בראש המחשבה של מה יקרה אם אני אעשה תאונה. אז הייתי הולכת בלילות, כשאין הרבה תנועה, וחורשת את רחובות ירושלים (הצרים:)) עד שרכשתי איזה ביטחון, והעזתי יותר.. ואז, כשסופסוף העזתי ליסוע למרחקים יותר ארוכים, התרחש תסריט האימים- עשיתי תאונה!! ולמרבה הפלא- דווקא התאונה היא זו ששיחררה אותי מהלחץ הזה, ונתנה לי להבין שבסופו של דבר, לא הכל תלוי בנו (בעצם, הרוב לא תלוי בנו) ולכן אין סיבה לדאוג כל כך, ושהביטחון מגיע עם האומץ וההתעלות על הפחד. הרכב עליו נהגתי לא היה שייך לי, מה שכמובן היה עוד יותר מלחיץ, ופחדתי מאוד מהתגובה, ופתאום ראיתי שהשד לא נורא כל כך, ויש אנשים בסביבה הקרובה שתומכים, ואז גם אלה שכועסים, ואלה שמסתכלים בעינים לועגות ומזלזלים, מאבדים מכוחם...
בקיצור מה שרציתי להגיד זה שאל תוותרי לעצמך, תעשי את זה בהתחלה לאט לאט ואיפה/מתי שאת מרגישה בטוחה, ואז כבר תרגישי יותר בטוחה. ומה שלא בשליטתנו- זה שנדאג לא יעזור....

בהצלחה!
שתהיה שנה טובה ומתוקה! ושמחה!

לפסיכולוגית - תודה. האם יש אפשרות לבצע את הטיפולים האלה באופן עצמאי?
למגיבה היקרה- תודה שהגבת להודעתי...זה נכון מה שכתבת שיש דברים שפשוט לא תלויים בנו, אני מנסה לחשוב ולשנן לעצמי שאני עושה את המכסימום והיתר כבר לא נתון בידיים שלי. הבעיה שבמקביל אני נוהגת כמה שפחות כי מבחינתי זה המכסימום שאני יכולה לעשות כדי למנוע תאונה....
תודה רבה ושנה טובה ומתוקה!

למגיבה, רציתי גם להוסיף שהרעיון שלך לנסוע בלילה הוא מצוין. הבעיה שלי היא שאני גרה בישוב מרוחק שאני ממש מפחדת לצאת ממנו בלילה לבד... אבל בכל מקרה צרת רבים חצי נחמה וזה מנחם ומחזק לדעת שאני לא היחידה בעולם שמתמודדת עם הפחד הזה וטוב לדעת שזה אפשרי שיום אחד הוא יעלם. תודה. "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה..."

ראיתי את ההודעות שלך שנשארו ללא מענה, כנראה קשור לתקופת החופש. והחלטתי לכתוב לך, זו כמובן דעתי האישית בלבד.
כל שלוש הכותרות של ההודעות שלך, מתחילות במילה "פחד", וגם בהודעות עצמן יש הרבה פחד, אך גם רצון עז להתחבר לחיים, לחיות לאהוב, את כותבת על החיים ועל המוות אין כ"כ אמצע בדברים שלך.
נראה שאת בתקופה לא פשוטה של מעברים, והאיזכור של האח המת מסגיר שגם קודם היה לא פשוט. זה טוב שאת שומרת על עצמך ומנסה לברר לעצמך מה את מרגישה באמת, לפני שאת נסחפת למעשים. לפי מה שאת כותבת את צמאה מאוד לאהבה ולמגע ועצם הצורך הזה וזה שאת מכירה בו זה דבר טוב, אך זה כנראה גם קצת מפחיד אותך.
אני לא אשת מקצוע, אבל אני חושבת שאת צריכה מישהו חכם שאת סומכת עליו לדבר איתו ולהוועץ בו/בה.

מאחלת לך רק טוב ובהצלחה.

נעומי

תודה, קיוויתי למענה ולצערי הוא לא הגיע.
נעים לדעת שמישהו בכל זאת דאג. תודה.

שלום תהילה,

אני מצטער שהודעותייך נשארו ללא מענה, ואני מקווה שהתגובה עכשיו תהיה לך עדיין רלוונטית ובעלת ערך. אני חושב שאין זה מקרי שהתגובות נותרו ללא מענה, כתבת הרבה מאוד, והיה קשה להתייחס לכל כך הרבה חומר במסגרת הנוכחית, שחשוב להדגיש שאינה מרחב טיפולי, אלא פורום לייעוץ ראשוני בלבד. כמו-כן, העלית דילמה שאין עליה תשובה נכונה, אך חשוב שאת תמצאי את הדרך שנכונה עבורך.

אינני יודע היכן הדברים עומדים כיום. אך נדמה לי שלפחות בזמן כתיבת הדברים חשת מוצפת ברגשות סוערים, שלא הכרת לפני כן. חשוב שיהיה לך מקום לבטא רגשות אלו, מישהו לדבר איתו, אם חבר/ה, מכר/ה, קרוב/ת משפחה שאת יכולה להיות גלויה איתם ולדבר איתם על כל העולם החדש שנגלה לך, על התהיות שלך, השאלות שלך, הסקרנות שלך, שתיארת בצורה יפה ונוגעת ללב. כל מה שתיארת הוא טבעי מאוד ומרגש, מרגש שאת יכולה להיות כנה עם עצמך בצורה כזו. אולי אפשר לשקול גם אפשרות לדבר עם הבחור עצמו, לא רק לחשב חישובים בתוכך ומבלי שהוא יידע. אולי אז תגלי גם מה הוא מרגיש כלפייך, איפה הוא עומד מול זה ותוכלו לבחור יחד את האופן שבו תמשיכו. זה מפחיד להיחשף בצורה כזו, אבל נדמה לי שעההתרגשות שלך מהאינטימיות שגילית לפתע איתו, קשורה גם לחשיפה הרגשית שקשורה כמובן לחשיפה גופנית ומינית.

אם סערת הרגשות והבלבול שלך נמשכים ואין לך אל מי לפנות, כדאי לפנות לעזרה מקצועית, שם תוכלי להעלות את כל הרגשות המציפים אותך, את כל השאלות החדשות שצצות בך, לעשות קצת סדר בבלבול הפנימי, ולגלות את עצמך, את דרכך, ואת צפונות ליבך כדי להיות מסוגלת לבחור את דרכך.

בהצלחה

תודה על המענה, קיבלתי מזה כמה חיזוקים.. שנה טובה.

שלום לך,

את בטח יודעת שגיל ההתבגרות הוא גיל של סערת נפש, והרבה רגשות חזקים ומבלבלים. החברה שלך כנראה מתחילה להרגיש את סערת הגיל, והיא שואלת את עצמה הרבה שאלות על עצמה, על המשפחה שלה ועל מקומה בחברה. באופן טבעי היא נהיית יותר רגישה ופגיעה.

בכי הוא דבר בריא, שמאפשר שחרור ופורקן, ומשדר לאחרים מצוקה. טוב לבכות כשצריך. עם זאת, נראה שהחברה שלך כבר ממש סובלת וצריכה עזרה.

קודם כל טוב שיש לה חברה טובה ונאמנה כמוך. חברה שמקבלת אותה כמו שהיא, בסבלנות ואהבה, חברה שרוצה להקשיב ורוצה לעזור, ולפעמים יכולה לנסות להחזיר לפרופורציה או לאמר מילים טובות.

כחברה את יכולה לפנות להוריה ולהאיר את עיניהם לכך שביתם לא כתמול שלשום. אחריות ההורים לראות מה קורה, ולעזור. אם ההורים יכוונו לשם, חברתך בודאי תסכים להעזר בטיפול כלשהו.

בהצלחה

בקשר לאותו עניין.. איך אני יכולה להרגיע אותה? כאילו היא בעיקר אומרת שלה בעצמה אין מושג למה היא בוכה.. להגיד לה שזה נורמלי? שמה? שתנסה לא לחשוב על זה, שתנסה להתעלם מההרגשה שלה ותגיד לעצמה שכל הדברים האלה לא נכונים ושכן אוהבים אותה ושכן אכפת ממנה? כאילו מה אני יכולה להגיד לה כדי שתרגיש טוב יותר?

כן בדיוק, תגידי לה את כל הדברים האלה, וכל הדברים האחרים שנראים לך רגישים ומתאימים (אני רואה שיש לך אינטואיציה של פסיכולוגית..), ובעיקר תאמרי ותשדרי לה שהיא לא לבד.

אם החברה שלך במצוקה נפשית או בדכאון, עזרתך היקרה לא תספיק. חשוב לדבר עם ההורים, זה יאיר להם את המצב ויזרז אותם לפעולה טובה.

עזרת לי מאוד

ברור שאת במצוקה כלשהי, אך דברייך קצרים מאוד וקשה להבין מהם את אופי הבעיה שלך ואת הקושי להתמודד עם מצבך.
אולי תרחיבי קצת וננסה לעזור כפי יכולתנו

שלום חיים,

ראשית התנצלותי על כך שפנייתך הראשונה לא נענתה.

מתאורך עולה תמונה של פער גדול מאד בין תפקודך מחוץ לבית לעומת תפקודך כאשר אתה חי בבית ההורים. במילה תפקוד אני כוללת עולם ומלואו: בטחון עצמי, מצב רוח, התאקלמות חברתית, יכולת לימודית ותעסוקתית.

בית ההורים אמור להיות "כן השיגור" לחיים טובים. בית ההורים אמור לתת מטען של חינוך, ערכים, ביטחון ואמונה. כאשר הילד גדל עם השגחה וחינוך טובים, הוא מצוייד לצאת את בית הוריו אל העולם הגדול ולמצוא את מקומו.

אתה מציין כי סבלת מילדות של חסך וקושי. נראה כי אתה לא קיבלת צידה לדרך שכזו, וכי קשה לך להמשיך בדרכך העצמאית, בלי לשוב ולהישען על ההורים, שמאכזבים כל פעם מחדש.

אולי התקווה למצוא תיקון ומילוי של החסכים מושכת אותך כמו מגנט שוב ושוב אל בית ההורים, אך גם יוצרת קיבעון למצב של תלות ורגרסיה.

כאשר אתה מצליח להתגבר על המשיכה הזו, אתה מצליח ליצור ניפרדות, לגלות את כוחותייך הפנימיים ולממש את הפוטנציאל הטמון בך. כאשר אתה לא מצליח, כאילו נוזלים ממך כל היכולות והכוחות שאספת.

אילו היית בראשית שנות העשרים לחייך, הייתי מאמינה בכוחם הטבעי של החיים לשפר את המצב ולעזור לך להתפתח ולהיפרד. לגילך, 33-34 המצב שאתה מתאר כבר איננו טבעי, ורצוי מאד להעריכו באמצעות עין מקצועית.

אני מייעצת לך לפנות לטיפול נפשי, קודם כל לשם איבחון מצבך הנפשי, החברתי, התעסוקתי והמשפחתי, ובהמשך לשם התנעת תהליך שיעזור לך להיפרד מבית ההורים, להתאבל על מה שכבר לא תוכל לקבל מהם, ולמצוא את הכוחות והמצפן הפנימיים שלך שיכוונו אותך בחייך.

בהצלחה

רציתי לדעת עוד משהו קטן, האם ואני מאמין שאני כזה, האם רגישות יתר או גבוהה יכולים להוות גורם עיקרי לאור הנסיבות שהעלייתי לפנייך?

שלום אבי,

אתה מתאר מצב לא פשוט, שבו אתה כבר כשנתיים מתקשה לתפקד בכל הגזרות - מקצועית, חברתית, זוגית וכן הלאה. הקושי שאתה מתאר הוא של הימנעות - אתה לא יוצא ובעצם לא מנסה. התנהגות הימנעותית קשורה לחרדה, אך נראה כי אינך יודע מהו מקור החרדה.
נראה שכל עוד היית במסגרת והיה ברור לך מה אתה צריך לעשות תפקדת היטב, אך כאשר אין מסגרת אתה מתקשה לתפקד ולכוון את צעדיך.
לאור התיאור שלך ולאור העובדה שהמצב נמשך כבר כשנתיים אני ממליץ לך ללכת לטיפול. נראה כי אתה זקוק לתהליך טיפולי שבו תוכל לקבל את התמיכה שחסרה לך, וכן לברר את המקורות של החרדה וההימנעות שלך.

בהצלחה

הודעתי נכתבה לפני שהופיעו אצלי ההודעות של רוני ושלך.

כול מה שכתבת עד עכשיו , מאוד עזר לאנשים .
ובמיוחד שכתבת לי תשובה
אני ממש הרגשתי בתשובה שלך, שאתה פגעת בול . ממש הבנת אותי , והצלחת לעזור לי במעט מילים, אבל כול מילה שווה זהב .
אז מה אם הוספת את דעתך, בנוסף לדעתה של רוני?
שתיכם , ובעצם שלושתכם מדהימים בעיניי .
באמת! ככה לעזור לאנשים בהתנדבות .
זה ממש לא מובן מאיליו . אני כתבתי בפורום בלימודים , שבו משתתפים גם פסיכולוגים קליניים , והיתיי במצוקה ע. נ. ק..י.ת , כתבתי שאני רוצה למות , שרע לי וכו .....
אתה חושב שמישהו ענה לי? שמישהו נענה לי , ושאל אותי , סליחה גיברת , אומנם זה לא הפורום המתאים, אבל איך אוכל לעזור לך , ניראה שאת במוצוקה .
מאותו הרגע, אני הפסקתי ללמוד לתואר , כי הבנתי, שיש פסיכולוגים שרק כסף מעניין אותם .
ושלושתכם כול כך לא כמוהם !!!!!!!!
כול הכבוד על ההשקעה שלכם , לענות תשובות בהתנדבות , יום אחרי יום.
ולהמשיך בזה , גם אם לפעמים באים אלכם בטענות..
מילה אחת יש לי לומר , וזה
שאפו

אין שום בעיה עם הוספת דעות, ואני בטוח שזה לא הפריע לרוני.
רציתי רק להבהיר שהתשובה נכתבה מבלי לקרוא או להתייחס לתגובות הנוספות, כי פשוט לא ראיתי אותן.

יום טוב
ושבוע נעים

שלום לך,

נראה כי את חשה לכודה וחנוקה בתוך נסיבות, את כותבת ש'זה חזק ממך'. נדמה לי שאת מתייסרת כי את בדילמה, בהתלבטות וצריכה לבחור בין שניהם, קודם כל עבור עצמך. הבחירה היא קשה, מחד את כבר במערכת יחסים שאת מרגישה בה טוב, אך אתם מתראים מעט, מצד שני בחור שכנראה מעניין ומושך אותך, אך לא ברור אם בכלל תוכלו להיכנס לקשר.
זו אכן בחירה קשה, וכמו כל בחירה קשה יש בכל אחת מההחלטות מחיר.
קשה לייעץ במצבים אלו, מעבר לכך שחשוב שתחשבי עם עצמך, ועם חברה או עם כל אדם קרוב אחר, על ההתלבטות עצמה. בסופו של דבר את בוחרת, אך מול בחירות קשות אנחנו לעיתים מעדיפים לתת לחיים לבחור בשבילנו, כי זה קשה להחליט לבד. אך נראה לי שתהיי שלמה יותר עם עצמך אם תרגישי שבחרת.
אם את מרגישה היום, או תרגישי בעתיד, שאת נקלעת שוב ושוב למצבים שבהם קיים קושי לעשות בחירה, וזה מעורר חרדה ולחץ כפי שאת מתארת, את יכולה לפנות לטיפול שיעזרו לך לא רק להתמודד עם הדילמה הספציפית, אלא להבין לעומק את הקושי והחרדה שמתעוררות מול צמתים מהסוג הזה שהחיים בוודאי ימשיכו לזמן לך

בהצלחה

הי גיל,

נתחיל מהסוף, אתה מביא לכאן שאלה "האם אני בסדר"? ובכן, ממה שתארת נשמע לי שאתה בסדר גמור.

החיים החברתיים הם בדרך כלל קשים ומורכבים. אחת המשימות הסבוכות בחיים היא למצוא את המקום החברתי, לטפח קשרים יציבים, לפרש נכון התרחשויות חברתיות, וכל זה תוך התגברות על רגישות, עלבון, צרכים שונים, ולעיתים גם תחרות וקינאה. קיצר.. לא פשוט.. ולא מלמדים אותנו בשום מקום איך עושים את זה ואיך חוזרים הביתה בשלום.

אני לא מכירה אף אדם שלא התמודד בחייו עם קושי חברתי כלשהו, או שלא שואל שאלות לגבי מידת ה"אמיתיות" או החוזק של קשריו הקרובים. אצל אחרים זה תמיד נראה יותר קל....

לטעמי, יש הקלה החל משנות העשרים לחיים, כאשר נעלמות המסגרות החברתיות הסגורות והנוקשות שאיפיינו את ימי בית הספר והצבא. כעת אינך מחוייב להשתלב בקבוצה נתונה שלא אתה בחרת (כמו כיתה), אלא אתה יכול לבחור לעצמך את חברייך לפי מי שמתאים לך. עכשיו זה זמן טוב למיון מי חבר אמת ששווה להשקיע בו, איזו חברות מיצתה את עצמה, ואיזה קשרים חדשים אתה רוצה ליצור (כולל קשר זוגי). האתגר הוא כעת לשמור על קשרים טובים גם כשאין מסגרת יומיומית מחייבת.

לגבי נטייתך להעלב, גם היא נורמלית ונפוצה. היא נובעת לפעמים מחוסר בטחון עצמי מסויים, ומנטייה לפרש דברים נקודתיים כסימנים למשהו יותר גדול ושלילי. אולי יש גם ציפיות מעט גבוהות ולא מציאותיות, או נטייה להדגיש את חצי הכוס הריקה ביחסים ולהתעלם מהמלאה. לפעמים האדם הפגיע מתקשה לראות את החלק וה"תרומה" שלו לסיטואציה לא נעימה שנוצרה, או שקשה לו להכיל רגשות שליליים ולהרגיע את עצמו. אלו כיוונים למחשבה, בודאי תוכל לחשוב על עוד כמה..

ציינתי דברים שכדאי לשים לב אליהם ולעבוד עליהם כדי להתחזק, וכדי לשפר מערכות יחסים. אפשר לבד, ואפשר בעזרת טיפול אישי או קבוצתי.

בהצלחה

היי רוני תודה רבה על התשובה.

בהתייחסות לדברייך אני יכול להתחבר לכמה דברים, ראשית לזה שתמיד אצל אנשים אחרים זה נראה קל יותר, או 'הרמוני יותר'..
יש תמיד השוואה ביחס לעבר, איך דברים היו תמיד באים בקלות, מבלי שהיית צריך "להוכיח" את חברותך או כל הזמן לא להיות בטוח לגביה.. בטח ממישהו שתמיד היה מרכז למשהו, ואיכשהו מצאתי את עצמי בצד ולבד בהרבה מאוד מקרים, גם אם זה היה מבחירה, כי באותו רגע "האופציות" שהיו לי כביכול, פשוט לא הייתי מרוצה מהמצב, ואני חושב שיותר עיצבן אותי זה שלא היה לי בעצם את "החברים האחרים" הפעם ללכת איתם דווקא.
אני מתאר לעצמי שזה יצר איזה חוסר בטחון בנושא, כלומר אם פעם זה היה משהו שבא שבקלות, היום אני כבר "לא מקל ראש", מה שבטבעיות גורם לך הרבה פעם כל הזמן לחשב את התנהגותך בשביל 'כך וכך וכך...'.
כל מה שציינת בפסקה הלפני האחרונה, אני חושב שזה הרבה פעמים מגיע כתוצאה מהשוואות שאני עושה באופן אוטומטי, כלומר "למה הוא לא אמר לי?" - "אני הייתי אומר לו על כזה דבר.." וכו'.
שאני רושם את זה עכשיו אני מבין שאולי שזה מגיע מציפייה מסויימת, אבל מסרב לקבל את זה כאיזה משהו שאני מצפה מאנשים באמת לדברים לא מציאותיים.
אני חושב שבהרבה מקרים חשבתי שכאילו נושא החברים צריך להיות 'מושלם' למרות שאני יודע שזה פשוט לא, מה לעשות, אבל לפחות לשאוף לשם, וזה מתחבר לעניין של הכוס הריקה אני מניח, כלומר לפעמים דבר כלשהו או ציפייה, שמאפיינת את הכוס ריקה ,משכיחה את המלאה כנראה.

אני מתנצלת פלונית,

בגלל משאבינו המוגבלים לא נוכל לסייע בתחומים תיאורטיים ובעבודות.

אם את באופן אישי טרודה בעניין נפשי כלשהו, אנא פרטי, נשמח להתייחס.

כל טוב

אני נמצאת במצב כזה אני בדיכאון עקב הערכה עצמית נמוכה
ניסיתי טיפול לא עזר
מה יכול כן לעזור לי?

שלום פלונית,

אני מצטערת לשמוע על הדיכאון, ועל כך שנואשת מטיפול.

יש הרבה סוגים של דיכאון, והרבה נסיבות שעלולות לגרום לו ולהשפיע על מהלכו. קשה לי לתת לך עצה ספציפית על בסיס מילים כה מועטות.

באופן כללי, מחקרים מראים שוב ושוב ששילוב של פסיכותרפיה עם טיפול תרופתי ופעילות גופנית יכול לנצח את הדיכאון ולשפר במידה ניכרת את ההערכה העצמית ואת מיצוי היכולות.

יתכן כי לא היתה כימיה או התאמה מספיק טובה בטיפול, שמשך הטיפול היה קצר מדי, או ששיטת הטיפול לא התאימה לך.

אני ממליצה לך לנסות טיפול נפשי נוסף, אולי בגישה אחרת (קוגנטיבית-התנהגותית, דינמית, תרפיה בהבעה ויצירה), וכן לשלב טיפול תרופתי באמצעות התייעצות עם פסיכיאטר.

אני בטוחה שיש דרכים נוספות לשפר את המצב הנפשי, אך אינני בקיאה בתחומים נוספים מלבד הפסיכולוגיה. בודאי תמצאי תשובות נוספות בפורומים אחרים.

יש ספרות מעולה בנושאים של דכאון וטיפול בדכאון. תמצאי אותם במדפי הפסיכולוגיה בחנויות הספרים.

תרגישי טוב!

שלום לך שני,

קודם כל אני מאחלת לך מנוחה מלאה ומרגוע לנפש אחרי שלוש שנים של טיפולים קשים, ובעיקר הצלחה בהגשמת משאלתך.

זכותך המלאה לסרב לבקשת השכנה, וגם מסיבות הרבה פחות "מוצדקות".

השגחה במשך שבוע ימים על שלושה ילדים היא לא דבר של מה בכך, וכלל לא מובן מאליו שתסכימי לכך. קשה לי להאמין ששכנתך תשפוט אותך לרעה או תרכל אלייך בקהילה, אך גם אם כן, זה מעיד עליה יותר מאשר עלייך.

אם מדובר באישה נחמדה שאת מעוניינת לרקום איתה יחסי ידידות, את יכולה לשתף אותה בקורותייך ובודאי תזכי להרבה תמיכה ואהדה. מאידך, זה בסדר גמור לשמור את עניינייך הפרטיים לעצמך. כאמור, אין כל צורך בהסברים או התנצלויות.

שני, אני ממליצה לך בחום להרשות לעצמך לקחת חופש לא רק מהטיפולים, אלא גם מכל מיני דפוסים פנימיים שאולי מכבידים עלייך. לימדי לעשות פחות חשבון לאחרים, להתעסק פחות בלהיות "בסדר", לא להתייחס יותר מדי למה חושבים עלייך, ללמוד להגיד "לא". בתקופת חופשתך נסי להקשיב לליבך וללכת אחריו..

חופשה טובה ובהצלחה בהמשך

עזרת לי מאוד!!!

מקווה שלא תכעסי,
קראתי את הודעתך ומה שקפץ לי ישר זה העניין של הגירושין שאת מזכירה רק כדרך אגב.
להתגרש זה לא עניין של מה בכך, גם אם הם נעשים בהסכמה הדדית ובצורה מכובדת,
פרידה מבן זוג זה עניין כואב שעלול לעורר כל מיני רגשות/פחדים וכד', וכמו שאומרים "אולי
את צריכה לתת לזה מקום"?.

שלום לך,

כפי שכבר כתבו לך, את עוברת תקופה מאוד לא קלה, שבה נשמט מתחת לרגלייך שטיח שנתן הרבה מאוד ביטחון - זוגיות. גם אם כבר היית בעבר ללא חרדה מחוץ לזוגיות, אובדן של נישואין הוא אירוע שכרוך בהרבה לחץ, תחושות של אובדן, ותחושות שחלק מהחיים ומהבסיס שבנינו כבר לא איתנו ואנחנו חשופים יותר.
תקופות של לחץ מעוררות לעיתים קרובות חרדות ישנות, ומחזירות התקפי חרדה. את עושה נכון מאוד בכך שאת לא מוותרת וממשיכה ללכת למקומות ולעשות דברים. ברור כי את אישה עם כוחות רבים, לא רק שהתגברת כבר בעבר על חרדות שנבעו מאירוע טראומתי, את מתמודדת גם היום לבדך, ומצליחה לא להיכנס לדפוס של הימנעות. את גם מתארת את הכוחות שלך בהתמודדויות היומיומיות עם אנשים.

אם את מרגישה שהחשיפה שאת עושה לעצמך זה לא פותרת כרגע את הבעיה, רצוי ללכת שוב לטיפול אשר יחזק אותך ויתאים את ההליך הטיפולי למצב הנוכחי. יכול להיות שהנפש מנסה להגיד לך שיש משהו נוסף שהיא רוצה לבדוק ולבחון ולא רק להתגבר על הפחד הקונקרטי מחשיפה למקומות ציבוריים, יכול להיות שישנה חשיבות לנוכחות של אדם נוסף איתך בתהליך, וכן הלאה. בכל מקרה ההדרכה של איש מקצוע בתהליך החשיפה היא מאוד חשובה.

ישר כוח
ובהצלחה

גם לך דר וגם לנעמי על דעתה. אני יודעת שהגירושין השפיעו עלי, העניין הוא שהיתי פרודה תקופה ארוכה לפני הגירושין (כמעט שנתיים) והפרידה היא מה שהכניס אותי מראש להתקפי חרדה (לפני כן היתה לי רק חרדה כללית בעבר), אבל במהלך השנתיים של הפרידה כמו שאמרתי התגברתי על ההתקפים ומצבי היה טוב. כשהגעתי לגט כבר היתי ללא התקפי חרדה, וכך גם אחרי הגט. היתי שלמה עם זה ושמחה להתגרש. לכן זה לא העניין. עם הזמן לאט לאט התחלתי לשקוע בחששות שההתקפים יחזרו, וב"טרום" תחושות התקפי חרדה. אני מבינה את היתרון והמשמעות של טיפול פסיכולוגי אבל אף פעם לא היתי רק ביעוץ, שיחה שתיים לפני שנים, .
הסיבה שטיפול פסיכולוגי לא קורץ לי היא שאני לא מרגישה ש"לחפור" ב "למה" ומדוע ואיך זה מועיל לי אישית (להרבה אחרים אולי כן, לי לא). אני יודעת למה, ואני גם לא מחפשת סיבות חיצוניות יותר מדי למרות שברור לי שיש טריגרים ואירועים כאלה ואחרים מעודדים מצבים. אבל הסיבה לחרדות היא בבסיס אני, ולא שום דבר אחר. לכן גם ההתגברות עליהן צריכה לבוא ממניף כמו שעשיתי בעבר. מה שאני תמיד תוהה אבל, וזה גם כשמתגברת על החרדות ובתקופה טובה, זו מין שאלה הרסנית שתמיד נמצאת בי זה "מי אמר שאני יכולה לעשות לעצמי טוב כשאני יודעת שבקלות יש לי את הכוח לעשות לעצמי רע". ז"א, ברור שאני רוצה שיהיה לי טוב, כמו כל אחד, אבל כשיודעים שלך עצמך יש את הכוח/יכולת להכניס את עצמך למצבים לא טובים, למקום של חרדה ודברים שלא כל אחד חווה, אז גם כשמתגברים כבר "הכרנו" את המקום הזה, ומה מונע ממני בעצם להכנס אליו? הרצון שלי? קצת קשה לי להסביר למה מתכוונת, אני יודעת שאפשר להימנע מלחוות חרדות, ועוה\בדה שאני כבר לא חווה אותן, לפחות לא כמו בעבר, אבל זה כנראה פחד כזה מעצם ההיכרות שלי עם ה "מקום" הזה בכלל.

אגב, דבר שקצת ישמע מוזר, כמובן שסובלת מאוד כשחווה חרדות, וזה דבר נוראי. אבל בתקופה שהתגברתי לגמריי, שנמשכה 3 שנים בערך, הרגשתי הרבה פעמים סוג של אפאתיות, ריקנות, וחוסר ריגוש מדברים. אפילו שחייתי חיים מלאים ומהנים. לא דיכאון, פשוט חוסר ריגוש, שממה, ושסף הריגוש שלי מאוד גבוה וצריכה מעבר לרגיל כדי להתרגש או להתלהב. ידיד שלי, סטודנט לפסיכולוגייה אמר לי שיתכן מאוד שזה בגלל שפשוט היתי רגילה להרבה מאוד אדרנלין והתרגשות עקב ההתקפי חרדה ופתאום כששקט זה קצת "משעממם". והעניין הוא שזה נשמע לי נכון למה שהרגשתי. זה לא מוזר? הרי הדבר האחרון בעולם שרוצה זה חרדות!, סבלתי מהן המון, אז למה בלעדיהן שקט לי מדי?

שירלי.

שלום לך שירלי,

ככל שאת כותבת יותר את חושפת, באופן טבעי, תמונה נפשית מורכבת יותר וסבך של רגשות - אנשים הם מורכבים. קשה מאוד, ולעניות דעתי בלתי אפשרי, לתת לנפש המורכבת מרשם קצר שיספק איזשהו 'ריפוי' מהיר. נדמה לי שהתקפי החרדה, החרדה הכללית, והחרדה מללכת לטיפול קשורים יחד, ובעצם ללכת לטיפול יהיה חשיפה לאיזושהי חרדה עמוקה - משהו שאת מעדיפה לא להכנס אליו ולא לפתוח אותו. אי אפשר לומר מה נכון עבורך, את זה רק את יודעת וחשוב שתהיי קשובה לעצמך. אךך יש לזכור כי את שואלת שאלות עמוקות ולא ניתן להעניק עזרה באופן מקצועי דרך פורום זה.
את כותבת כי את זו 'שמכניסה' את עצמך לחרדות, ולכן את גם זו שיכולה להוציא את עצמך מזה. האם את לא אומרת בזה כי יש בך שני קולות, שני חלקים, האחד ש'רוצה' או דוחף אל החרדות, וחלק אחר שבאופן טבעי רוצה להתגבר עליהן ועל התחושה המאוד לא נעימה שהן גורמות? שני החלקים האלו בקונפליקט ביניהם. על מנת לברר לעומק את שאלת הקונפליקט הזה אני יכול להציע טיפול פסיכולוגי, אפשרויות אחרות הן לא תחום ההתמחות שלי ועל כן איני יכול להמליץ עליהן.

כמו-כן את יכולה ללכת לטיפול פסיכולוגי בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית שמטרתו התמודדות ישירה עם החרדות. בטיפול זה לומדים לעשות חשיפה באופן מדורג, לבחון מחשבות אוטומטיות שמובילות אל התקפי החרדה ומגבירות אותו, ובעיקר לומדים לשאת את החרדה כך שהיא הופכת לנסבלת יותר ומעיקה הרבה פחות. ישנה חשיבות מאוד גדולה להדרכה של איש מקצוע שמומחה בתחום, שיש לו את הכלים והידע הדרוש לבחון איתך גם סוגיות נוספות שעולות תוך כדי - כמו שאלת 'השעמום' ושאלות אחרות.

בהצלחה

שלום לך,

את בהיריון, את לפני שינוי מאוד גדול בחיים, לגוף שלך קורים שינויים פנימיים וחיצוניים, ואין ספק שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר. זה משהו שדורש הכנה. אנחנו משקיעים המון בהכנות הפיזיות - בהכנות ללידה, לחדר של התינוק ועוד ועוד. כדאי לזכור גם את הנפש שעוברת תקופה סוערת ולתת גם לה מקום וזמן להתכונן.
נראה שאת קשורה לנעורים שלך, לתחושת חיות, ואת לא רוצה לוותר על אלו. הכניסה להורות כרוכה בוויתורים - חלקיים וקבועים, אבל היא לא רק סוף של נעורים היא התחלה של משהו חדש, אחר, שיכול להיות מפעים לא פחות, אם כי כרוך בהרבה מאמץ והסתגלות. אולי לא תוכלי לחיות אורח חיים של נעורים, אבל תוכלי לתת לנערה שבתוכך להמשיך לחיות.
הרגשות והחרדות שלך מאוד מובנים. אפילו קשה לתאר שאפשר לעבור היריון, בעיקר ראשון, מבלי להרגיש חרדה מהלא ידוע, ממה שילך לאיבוד וכן הלאה. כדאי מאוד להיות פתוחים וכנים לגבי הרגשות, לדבר עם קרובים לך - בעלך, חברה קרובה, אימא שלך וכן הלאה. לחשוף בפניהם את פחדייך, את התחושות שלך, לשמוע מה הם מרגישים היום - עם בעלך תוכלי לשמוע את פחדיו, תוכלו לתמוך זו בזו ולחשוב יחד מה מפחיד אתכם ואיך אתם יכולים להתכונן אליו. את יכולה לשמוע על אמהות אחרות, איך הן הרגישו ומה הן עשו?
אם החרדות ממשיכות והמצוקה שלך לא שוככת, חשוב ורצוי שתתחילי טיפול נפשי, שיעזור לך להתמודד עם המצוקה הזו, להתכונן לבאות, ולפנות לך אנרגיות נפשיות עבור עצמך ועבור תינוקך.

בהצלחה

כדאי לך מאוד לפנות לטיפול ולא לחכות יותר מידי.