פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום איתן,

נראה כי קודם כל כדאי לשמוע ולתת מקום גם לצד שלה - מדוע הפסיקה עם הכדורים?
צריך לזכור כי ישנם סיבות שונות לרצון להפסיק עם כדורים פסיכיאטריים הכוללות, למשל, תופעות לוואי שהאדם לא רוצה לסבול מהן, רצון לא להיות תלוי בכדורים וכן הלאה.
כדאי לדבר עם אשתך, לשמוע מדוע בחרה להפסיק ולהציע ללכת לייעוץ עם מומחה שיהיה מקובל גם על דעתה. יש כיום מספר רב של כדורים פסיכיאטריים מתקדמים שעשויים להציע פעולה דומה עם פחות או ללא תופעות לוואי (כמובן שיש להתאים ספציפית למטופל), יש לשמוע לגבי התלות בכדורים ממומחה וכן הלאה.
במקביל כדאי גם להיות בטיפול בשיחות שעוזר להעמיק את ההתמודדות עם המצב הנפשי ולקחת אחריות עליו. בטיפול כזה ניתן גם להעלות את נושא הכדורים ולבחון אותו מנקודת מבט פסיכולוגית.

בהצלחה

שלום לך,

מהמעט שכתבת נשמע שאמא במצוקה נפשית קשה וכנראה במצב של דכאון.

אני שומעת שבנוסף לסבל הנפשי, היא גם מרגישה אשמה על מצבה הקשה למרות שלכאורה "הכל בסדר".

חשוב לדעת שדכאון לא תמיד נובע מנסיבות חיצוניות. לעיתים הוא תוצאה של תהליך נפשי פנימי קשה, ולפעמים הוא תוצאה של שיבוש ביוכימי במערכת העצבים. כך או כך, האהבה והתמיכה שלך ושל שאר בני המשפחה, לצד הבנה ולגיטימציה לקושי שפוקד אותה כעת, הם יקרים מפז.

במצב כזה רצוי מאד לשלב הערכה פסיכיאטרית עם טיפול נפשי. ישנם פסיכיאטרים רבים שלצד הטיפול התרופתי נותנים גם פסיכותרפיה (טיפול נפשי בשיחות). אפשרות אחרת היא לשלב טיפול תרופתי אצל פסיכיאטר עם שיחות אצל פסיכולוג.

משמעות ההליכה לפסיכיאטר היא אך ורק צעד בריא, שקול ונכון לקראת שיפור במצב, ואין לה השלכות שליליות. מכיון שלתרופות נוגדות דכאון לוקח כחודש להתחיל להשפיע, כדאי להזדרז לקבוע פגישה עוד היום.

אפשר לקבל את הטיפול באופן פרטי, דרך קופת החולים או דרך מרפאה לבריאות הנפש. לצערי איננו יכולים לתת כאן המלצות. הנחי את אמא לראות אם יש לה "כימיה" ואמון עם המטפלים, וללכת עם תחושת ליבה.

תודה רבה אני אקבע לה פגישה עוד היום,
בנוסף אנחנו האחים מנסים לעזור לה בזה שאנחנו נוסעים אל ההורים יותר ,
יש לציין - אנחנו 5 אחים ואחיות 3 מאיתנו גרות במרכז וההורים בבית עם 2 אחיותי הקטנות
אמי לקחה שבוע חופש ובאה אלינו למרכז להיות איתנו ובעיקר עם הנכדים שימלאו לה את הזמן וימלאו אותה אושר.
אנחנו נדאג בשבוע הקרוב שהיא אצלנו להעסיק אותה במגוון טיולים ושלא יהיה לה רגע לנחות ולהיכנס למחשבות,
בנוסף אנו עושים סבב שישבת בדרום שלא תרגיש לבד שנמלא את החלל..
אבל הדאגה שלי מה יהיה אחרי השבוע הזה שהיא תחזור הביתה לשגרה..
האם זה נכון להעסיק אותה כל השבוע אצלנו?
אם יש לך טיפים נוספים לתת לנו שיוכלו לעזור לה מעבר לטיפול זה יעזור לנו מאוד..
האם אנו פועלים נכון..
אני גם דואגת לדבר איתה יום יום כמה פעמיים ביום ולנסות לשמח אותה ולא לדבר על הדיכאון אלא אם אני מוצאת אותה בבכי הסטרי.. אנו דואגים גם לחזור ולומר לה שהכל בסדר עם כולם כולם בריאים יש לך נכדים מקסימים אז למה את בוכה הכל בסדר את צריכה להגיד תודה כל יום ולא ההפך....

תודה מראש.

שלום לך,

מאד התרגשתי לקרוא את התאור שלך. ההתגייסות המשפחתית, העזרה ההדדית, החום והאהבה הם למופת. אני מאחלת לך חיי משפחה מלוכדים ומאושרים כפי שאת מעניקה במסירותך הרבה.

קשה לי לייעץ ברמה ספציפית, כי לכל משפחה יש את הדינמיקה הפנימית שלה, ולכל אדם השרוי בדכאון יש את הדרך האישית שלו להיתמך ולהעזר.

אני ממליצה מאד לבקש ייעוץ מהמטפל. על פי התכנים המעסיקים את אמא, הוא יוכל לייעץ לכם כיצד לעזור.

אני מתרשמת שתזדקקו להכוונה כיצד לעזור לאמא לחזור בהדרגה לתפקוד עצמאי ותקין, ולהימנע מפיתוח תלות בך ובאחייך. התמיכה המאסיבית היא נפלאה, אך לצידה יש להיזהר מתלות ולעודד חזרה הדרגתית לתפקוד עצמאי.

כמו כן אתם זקוקים להכוונה כיצד לשמור על האיזון הדק בין עידוד ("הכל בסדר.. יש לך נכדים מקסימים.." וכיוב') לבין מתן לגיטימציה לדכאון הפוקד אותה ("מותר לך להיות עצובה.. לא חייבת להיות סיבה.. הרבה אנשים סובלים מתקופה של דכאון במהלך החיים").

לא ציינת מה חלקו של אביך בתמונה. כנראה שיש גם צורך להחזיר את מרכז משקל התמיכה אל הקשר ביניהם. אולי תתאים אפילו התערבות זוגית.

בהצלחה ורפואה שלמה!

לא לגמרי ברור באיזו מסגרת ראית את הפסיכולוג?
במסגרת פרטית פסיכולוגים מנהלים לעצמם רשומה, אשר מטרתה לאפשר להם מעקב אחר תהליך הטיפול. זו רשומה שיש לה תוקף משפטי במקרה הצורך, אך אינה שייכת לאף גורם ציבורי.
במסגרות ציבוריות מקיימים רשומה דומה הנכנסת לתיק של המטופל באותה מסגרת.

מקווה שזה עונה לך על השאלה

היתיי ביום חמישי בראיון עבודה .
והמראיין שאל אותי, אם אני בדרל כלל בן אדם בריא , אם אני לוקחת תרופות באופן קבוע , ואם אני לוקחת תרופות פסיכיאטריות.
לא יודעת, אולי בגלל מצבי הדיכאוני משהו,הייתי נראת מוזחת או שהוא שואל ככה את כולם או שבמקום העבודה הקודם , סיפרו לו ....
לא יודעת .
בקיצור אמרתי לו שלא, אני לא לוקחת .
אני מפחדת מסטיגמות שיש על אנשים שלוקחים תרופות פסיכאטרית .
מה אתה אומר, מה אני יכולה לעשות ? להגיד לו את האמת ?
אני פחדת שבגלל זה ,הוא לא יקבל אותי לעבודה, אבל מצד שני , לא נעים לי בכלל ששיקרתי לו .
מה לעשות לפי דעתך ? והאם כול אחד יכול לבדוק עליי?
תודה

שלום קספר,

אני לא הכתובת לשאול לגבי התחום הארגוני, כדאי להתייעץ בפורום מתאים או עם אנשים מהתחום.
אני לא יכול לייעץ כבעל מקצוע, אלא כאדם מן השורה.


כדאי לברר לגבי חוקיות השאלה ומה אפשר לעשות במקרה והיא לא.

אולי כדאי לך גם לברר עם עצמך איך את מרגישה כלפי לקיחת הכדורים, אולי אושא ועיבודו, תהיה לך תשובה לפעם הבאה שתוכלי להיות איתה שלמה.

בהצלחה

שלום לך,

לא ניתן לדעת בוודאות האם היה לך התקף חרדה, אך מן התיאור שלך בהחלט סביר כי היו לך כמה דקות של חרדה גבוהה. ההתמודדות שלך הייתה נכונה מאוד - לתת לזה לעבור. התקף חרדה הוא תגובה ביולוגית של הגוף ללא צורך - קצת כמו מכונית שהאזעקה שלה מופעלת גם כשאין סכנת פריצה. כך גם לגוף שלנו קורה לפעמים שהוא מפעיל מערכות אזעקה - נשימות קצרות, דופק מוגבר, הזעה, תחושת פחד - ללא גורם מאיים נראה. לאחר כמה דקות הגוף נרגע והעוררות יתר הזו שוככת.
התקף חרדה כשלעצמו, על אף שהוא מאוד מאוד לא נעים, אינו נחשב להפרעה נפשית, אך הוא הופך לבעיה כאשר נוסף הפחד מהישנות שלו, כלומר 'הפחד מהפחד'. אז יש התכוננות כל הזמן לקראת הופעה מחודשת של התקף חרדה, וכן צעדים הימנעותיים כדי למנוע הישנות של התקף חרדה - אז יש לפנות לטיפול. כמובן שבמקרים שהתקפים נעשים תדירים יחסית והסבל הופל לבלתי נסבל יש גם לפנות לטיפול.
טיפול עוזר בהתמודדות עם ההתקפים ובהפחתת המחשבות הקטסטרופליות המלוות אליהם. לאחר שיש הקלה בהתקפים עצמם, ניתן גם להעמיק את הטיפול ולבחון האם קיימים גורמים נסתרים ולא-מודעים אשר מעוררים את החרדה.
אך צריך לזכור כי הופעה חד פעמית או נדירה של התקף חרדה היא נורמלית בהחלט ושכיחה מאוד באוכלוסיה.

בהצלחה

לורה, שאלתך קצרה ולא ברורה מספיק. נסי להרחיב ואולי אבין למה את מתכוונת.

יכול להיות שאנשים מתכוונים לכך שאת "מופנמת", כלומר מכונסת בתוך עצמך ושומרת את רגשותייך בפנים. אולי בגלל זה כתבת לנו כל כך קצר ומהוסס..

תני לעצמך להיפתח ולבוא יותר לידי ביטוי, גם כאן וגם בכלל (-:

שלום
אני התכוונתי לזה שאני מפנימה ומחקה אנשים לדוגמא אם אני מדברת עם בנאדם בדיכאון או איפוכונדר אני מפנימה או מנסה להרגיש כמוהו ולפחד ולסבול .
השאלה למה אני עושה את זה
וכן אני קצת מופנמת לא מדברת הרבה וסובלת בשקט.

הי לורה,

עדין לא ממש הבנתי מי את ומה מטריד אותך.

מהמעט שכתבת אני שומעת שאת בחורה מאד רגישה ועדינה, שנוטה לקחת ללב, להזדהות עם מצוקה של אנשים, ולעיתים נוטה להיות מושפעת מאד מסובבייך.

אני באמת לא יכולה לדעת מדוע את כזו, ומה גורם לך להתנהג כפי שאת מתארת.

אם את סובלת, מרגישה עצורה או לא יודעת מי את באמת, כדאי לך לפנות לטיפול. מטפלת שתכיר אותך על בסיס שיחות עמוקות תוכל טוב ממני להבהיר לך מה עובר עלייך ולחזק אותך.

כל טוב

תודה רבה , רוני
רציתי לשאול אם בנאדם חי ע"פ דעות אחרים בטיפול הוא לומד להכיר את עצמו טוב
באמת יש דבר כזה אתה עצמך?

לי יש / הייתה בעייה דומה, גם אני "מחקה" אנשים, כשאני נמצאת עם מישהו יש לי נטייה להתאים את עצמי אליו/ה לגמרי ואפילו לחקות אותו, ולפעמים אני מחקה כל מיני התנהגויות של אנשים גם שלא נמצאים איתי, וגם אניי מושפעת מאוד ממה שאומרים לי, יכולה להתפרק לגמרי מכל שטות, אפשר לומר שאני קצת כמו זיקית, משנה את הצבע לפי הסביבה.. מהניסיון שלי (אחרי שנתיים וחצי של פגישות עם פסיכולוג קליני), זה רק סימפטום, באופן כללי אפשר לומר שזו בעייה ברציפות של "העצמי", פעמים רבות זה קשור גם לילדות ולהורים לקשר עם האם (בעיקר אם היא הייתה "אמא רעה דיה")

תודה זה מעניין מה שאת אומרת
לי יש אמא טובה רק מאוד שתלטנית ושלא תיפקדה כאמא
הטיפול עוזר לך?

אם זה מעניין אותך , מה שהיא כתבה , אולי גם הספר "משחק ומציאות" , יכול לעניין אותך .

היי,
לפי התיאור, נשמע שגם לך (כמו לי) היה לא פשוט לגדול ולפתח אישיות חזקה ועצמאית.
כמו שכתבתי, הטיפול עוזר, אך זה תהליך די ארוך ואצלי לפחות זה היה קשה ומציף , ובנוסף נוצרה תלות שהיה לי קשה להתמודד איתה ועוד... אבל זה שווה אם רוצים שינוי..

בברכה ובהצלחה.

א'

אחרי שנתיים אצל פסיכולוג זה עבר לך?ההפנמה?

לא השתנתי עד כדי כך, אבל חל שיפור משמעותי ואני קצת יותר בטוחה בעצמי.
הטיפול עדין לא הסתיים וכמו שכתבתי לך בהודעה הקודמת לפני ששמתי לב להודעה הזאת, זה תהליך, לי זה מרגיש לפעמים כמו לקחת "את הגלולה הכחולה" בסרט מטריקס (אם את מכירה) ולצאת למסע מרתק אך גם כואב לגילוי האמת/המציאות האישית, או כמו עליזה בארץ הפלאות,

מה זה אומר הגלולה הכחולה ועליזה בארץ הפלאות מה ככה זה בפנים?

הכוונה שלי שמההתנסות הזו את לא יוצאת כמו שנכנסת .
מלבד זה אני חוזרת על מה שכתבתי לך קודם - לפי התיאור שלך את אמא שלך לא היה לך פשוט בכלל וזה בלשון המעטה, כשכתבתי "אמא רעה דיה" לא התכוונתי לרוע לב, יש הגדרה מקצועית כזו ל"אמא טובה דיה" של פסיכואנליטיקאי ידוע בשם ויניקוט, הכוונה לאם מתפקדת שמספקת לילד את צרכיו הפיזיים והרגשיים, אני לקחתי בהשאלה את הביטוי והפכתי אותו.
כשאמא מתפקדת בצורה "טובה דיה" התינוק והילד מתפתח ומפתח "עצמי" יציב בעל נוכחות, ביטחון והכרה פנימית בערך שלו וכו'.

אני ניפגשת עם פסיכולוגית אז היא בעצם אמא שלי?
את אוהבת את עצמך יותר אחרי הטיפול או לפני?

המטפלת לא אמא שלך באופן קונקרטי, אפשר לומר שהיא כן קצת אמא שלך באופן סמלי,
זה יכול להיות גם מטפל גבר דרך אגב.
אני חושבת שבאופן כללי רצוי שבעקבות הקשר "הכמו הורי" הטוב האדם יאהב את עצמו.

אצלי זה עדין לא קרה. אבל אני יותר מבינה את עצמי, או איך נהייתי בהרגשה שלי כזאת חייזרית. .בנתיים זה לא עוזר לעניין של האהבה, וזו באמת נקודה מטרידה, טיפול בגישה דינאמית יכול להיות ארוך (וקשה) כשמדובר בהפרעות שהמקור שלהן בילדות המאוד מוקדמת או לפני כן.
לי מאוד קשה כל העניין הזה של החזרה לילדות ולכל הדברים הקשים שקרו כשהייתי ילדה, אני מנסה להימנע מזה, ובכל זאת זה כל הזמן עולה איכשהו מחדש, וזה קשה.

שלום יפית,

הדאגה שלך לדודתך נוגעת ללב וחשובה. המצב שאת מתארת בו היא נמצאת כרגע הוא אכן קשה, ודורש סיוע מקצועי נרחב. מומלץ מאוד שתפנו לעזרה של איש מקצוע איתו תוכלו לבנות תכנית טיפולית מתאימה למצבה ובהתאם להסכמתה. לאור ניסיון ההתאבדות וחוסר השיפור במצבה לא כדאי להתמהמה. חשוב לשלב טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי, מחקרים מראים כי שילוב כזה הינו אפקטיבי יותר מאשר טיפול תרופתי בלבד.
באופן כללי, אשפוז נעשה כאשר אדם במצב נפשי קשה וזקוק לעזרה מקצועית רחבה ועוטפת, ולא יכול במצב נתון להסתפק במפגש אחת לכמה שבועות עם פסיכאטר או רופא אחר, ומפגש אחת לשבוע עם פסיכולוג. מחלקת האשפוז מאפשרת התייחסות צמודה יותר לצרכי המטופל. כיום רוב המחלקות האשפוזיות מנוהלות באופן המכבד את המטופלים ומציע להם סיוע במטרה להחזיר אותם כמה שיותר מהר למצב מתפקד, לביתם ומשפחתם.

בהצלחה

שלום דוד,

לא ברור בדיוק מה הקושי שלך בפנייה לפסיכולוג? אענה כאן על העניין הטכני בלבד, שכן לא העלית קושי אחר.
אתה יכול לפנות באופן פרטי לפסיכולוג דרך הפנייה ממכר כלשהו או דרך דפי זהב ולאתר פסיכולוג בקרבת מגוריך. אתה יכול לחפש תחת 'פסיכולוגים קליניים' או תחת אפשרויות אחרות 'טיפול נפשי' 'עו"סים קליניים' וכן הלאה.
כמו כן אתה יכול לפנות לקופ"ח שלך ולבקש טיפול נפשי. לכל קופה הסדר משלה עם פסיכולוגים שעובדים עם הקופה. תוכל לבחור מתוך רשימה (לפי מיקום או המלצות). הטיפול דרך הקופה גם מסובסד חלקית ויותר זול.
אתה יכול לפנות למגזר הציבורי - עליך לברר לגבי תחנה לבריאות הנפש בקרבת מגוריך ולפנות אליהם. במקרים דחופים ניתן לפנות למיון פסיכיאטרי.
ישנם גם מכונים פרטיים או לחילופין עמותות שונות שמספקות טיפול נפשי.

בהצלחה

לדעתי אין מה להילחץ, גם לי זה קרה מספר פעמים בחיים
קיבלתי את זה כמשהו מצחיק ולא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות. אל תייחסי לזה חשיבות גם את .
יעבור לך דונט וורי :)

שלום לך,

מהתיאור שלך כאן לא עולה משהו לא נורמלי, עם זאת, עולה מצוקה כלשהי.
את מתארת הרבה לחץ, אני מניח שאת בתקופה שאת עושה הרבה, או מתמודדת עם הרבה דברים, ולא יכולה לעצור ולחשוב על החיים שלך, ועל האופן בו את חיה. נראה שחלק בתוכך רוצה לבחון משהו בחייך והוא יוצא החוצה באמצעות השאלות האלו.
את יכולה לנסות למצוא לך פרק זמן קצר בכל יום אותו את מקדישה לעצמך, ונותנת למחשבות לבוא באופן חופשי. פרק זמן עבור עצמך להרגע ולשאול את עצמך את השאלות שאולי אין זמן במהלך היומיום הלחוץ.
כמובן, שאם תרגישי שהמצוקה מתגברת, שהשאלות לא עוזבות, או שיעלו שאלות שתרצי לברר יותר לעומק את יכולה לפנות לעזרה מקצועית ולברר ללעצמך במסגרת טיפולית את המשמעות של השאלות האלו.

בהצלחה

אחותי בקשה מצלמת ווידאו, מספר טלפונים והשגתי לה מחבר מצלמה, כמובן שהיא לא הלכה לקחת אלא אמרה לי ללכת לקחת, ולא שלחה את בעלה/הלכה לבד לקנות קלטת למצלמה.
לקחה והרסה אותה, מה אפשר לצפות? שהיא תיקח את המצלמה ותישלח לתיקון ותחזיר לי להביא לחבר שלי. אבל לא, היא הביאה לי את המצלמה הרוסה והשאירה לי את התיקון וכל מה שכרוך בכך.
כמו כן היא כל היום מתלוננת(כל הזמן אתם עושים בלאגן, לא עוזרים לי עם הבנות) או משחקת אותה ילדה טובה(אתם יודעים הייתי היום אצל דודה שלנו, הבנות שלה מביאות את הילדים שלהם לשם והולכות לסידורים, כל היום הילדים עם הסבתא ובסוף כשהם הולכים הם אפילו לא מסדרים שם, בפועל זה גם מה שהיא עושה כל היום הבנות שלה פה, ואף פעם היא לא מסדרת אחריהם).
שבוע שעבר עשינו "על האש" כי היה לי יום הולדת(כמובן שאף אחד לא התקשר לברך) אחי הגדול(32) הגיע למרות שהוא לא גר באיזור, אחותי שגרה כמה ביניינים מאיתנו לא באה, כמובן שהיא שלפה תירוץ עלוב(שלחתי את הבנות לסיבוב באוטו והם נרדמו לי, אני לא ילד קטן לא עובדים עליי, אם היית רוצה לבוא לא היית שולחת אותם לסיבוב ברכב כי זה ידוע שהם ירדמו ברכב).

אח(26)- הומו, הם הרס ממש את המשפחה, כשהוא סיפר על כך להורים אימא קיבלה התקף לב. וכמו שכבר ציינתי לא אכפת לו מאף אחד.

אח(16)- יושב כל היום בחדרו, הולך בדרכי האח ההומו, עושה כמעט כל מה שהאח ההומו אומר לו.

המקרים האחרונים:
יום א' אני יוצא לאפטר מהבסיס לאחר שבת, אני יוצא ב1 מגיע ב5(משרת בצאלים) מגיע לבית, אימא שלי מספרת שיש אצל השכנה נזילה וצריך לתקן, מרים טלפון לאינסטלטור שמגיע ובודק וכדומה.
לאחר מכן אבא מתקשר להזכיר לנו לקחת את התרופות שלו מהרופא כי נגמרו לו הכדורים(עבר ניתוב שני בגב), פניה של אימא שלי לאח בן ה16 לא מובילה לכלום כי הוא לא מגיב ובטח שלא רוצה ללכת. היא פונה אליי, אני הולך לרופא לוקח את התרופות והולך לחנות של אבא, מגיע לחנות רואה שהוא קנה את כל הדברים הכבדים- קרטונים המכילים 2 אבטיחים(כל קרטון שוקל מעל20 קילו) ובצל(מעל 15 קילו) וכשהוא התקשר בבוקר שאחים שלי יעזרו לו הם לא באו, ולכן הוא עשה את הרוב לבד.
ניגשתי והתחלתי להרים ולסדר הכל, פירקתי את כל הקרטונים מהרכב, את מה שאבא הוציא מהרכב סידרתי בתוך החנות ולא אמרתי מילה למרות שהתפוצץ לי הגב והייתי עייף מת.
הגעתי בשעה 21 לבית, הורדתי את המדים(כן עד 21 הייתי עם מדים בגלל שבקושי הייתי בבית).
ניגש לאינטרנט אבל המחשב מכובה, מפעיל ואז נאמר לי שהייתה הפסקת חשמל לפני מספר דקות, אני מפעיל את המחשב ומנסה להתחבר לאינטרנט, אבל זה לא עובד, אחי(16) יוצא מחדרו ומתחיל לצעוק עליי שניתקתי אותו מהאיטרנט, למרות שאני מנסה להסביר לו שהיתה הפסקת חשמל בזמן שאני אפילו לא הייתי בבית, ובגלל שהמחשב לא עובד אז גם המודם נפל בהפסקת החשמל ולכן אין אינטרנט אבל זה לא עזר והוא המשיך לריב ולצעוק.

בשלב הזה כבר התעצבנתי ואמרתי שכשהמחשב יעלה אני באמת אדאג שלא יהיה לו אינטרנט.
ואכן לאחר מכן כשהמחשב עלה כיביתי את המודם וזה ניתק לו את האינרטנט, הוא כהרגלו התחיל לצעוק ולבכות, דבר שעורר כעס אצל האח ההומו שהחליט לא לתת לזה לעבור והתחיל לריב איתי, ואז אימא הצטרפה והתחילה לצעוק שאני תמיד מעורר לה ריבים, ועם ילדים כמוני עדיף לא להביא ילדים. ואז אבא שומע מהומה ומגיע- כרגיל אתה עושה בעיות, נימאס ממך, איזה בן יש לי מי צריך בן כמוך, תישאר בצבא לא רוצים אותך בבית.
ואני מנסה להבין, אני לפני רבע שעה הלכתי להביא לאבא תרופות, כשהאחים לא הלכו, אני פרקתי את הרכב וסידרתי את החנות כשהאחרים ישבו וראו טלוויזיה/ שיחקו במחשב ואחריי כל זה אני הילד הלא טוב בכול הסיפור?
התעצבנתי, פירקתי את המודם ולקחתי אותו איתי לבסיס ביום שני בבוקר, כמובן שלא דיברתי עם אף אחד בבית, לא אכלתי כלום ואני לא רוצה שום טובה מהאנשים שבבית.
יום רביעי בערב חזרתי מהבסיס, אני מגיע לדלת של הבית, דופק ורואה שמגיעים לדלת אבל לא פותחים, להפך נועל חצי סיבוב ומשאירים את המפתח בתוך הדלת.
הבנתי שאחי הקטן ניגש לדלת והוא רוצה לעצבן אותי, הוצאתי סיכה מהכיס, והחלטתי לטפל בנושא, תוך שניות הפלתי את האינטרנט של הבית(קנו מודם חדש והרכיבו הכל) דרך ארוך של התשתית בביניין.
הפלתי לאחר מכן את החשמל, על מנת שגם לא תהייה לו אפשרות לראות T.V, ולאחר מכן סגרתי את המים של הבית.
אכן תוך דקות הוא ניגש לדלת כי היה לו משעמם אבל הוא לא פתח לי, ביצעתי מעקף לפעמון בית והשארתי אותו על מצב מצלצל(כל שאר הבית היה מנותק) וירדתי קומה במדרגות, הוא לא פתח לי במשך שעה, כשאימא שלי ואחותי ואחי הגיעו לבית הם דפקו אבל הוא חשב שזה אני ולא בא, ואז אחותי צעקה והוא בא לפתוח אני רצתי מהמדרגות והספקתי להגיע לפני שהוא סגר את הדלת, כבר הייתי עצבני מאוד, תפסתי נעל שהיתה ליד וזרקתי לעברו, אחי ההומו קפץ לעברי על מנת לעזור לאחי הקטן, ואימא שלי באה להפריד, אחותי צעקה שאני משוגע ושאני יפסיק.
אני רציתי לתת לו כמה מכות ללמד אותו לקח, אבל הם החזיקו אותי/ דחפו אותי לכיון השני והבריחו את האח הקטן, דחפו אותי לחדר ואז החביאו את אחי הקטן בחדר אחר ונעלו אותו.
ואז אני התחלתי לירות- צעקתי על אחי ההומו שהוא הומו ושכולם ידעו זאת(ולא רק ההורים) הוא מבחינתו התקשר למשטרה/משטרה צבאית שאני אח מכה. אימא שלי צועקת עליי בלבד, ואחותי צועקת עליי שאני לא אוהב אותה/את הבנות שלה ומה שעשיתי הפחיד אותה וכמה שאני מפגר/אדיוט טמבל והלוואי שלא היה לי אח כזה.
כמובן שאף אחד לא דאג לומר לאחי הקטן- למה לא פתחת את הדלת? מה הייתה הבעיה שלך? הוא לא אמר לך כלום, ישבו וצעקו עליי, הלכו איתי מכות וכדו'.
אחריי שיריתי(מילולית) על אחי, אחותי המשיכה לעצבן אותי ויריתי גם עליה- שהיא לא באה להיום הולדת איך היא מספרת שהיא אוהבת אותי, שהיא לא מסדרת אחריי הבנות שלה בידיוק כמו הבנות דודה שלנו,

ושהיא אוהבת אותי אבל רק עד גובה של 250 ש"ח.
וזאת משום שאני נהגתי ברכב חברה של בעלה(אין להם הוצאות דלק) כשהוצרכתי לעשות סידורים לבית, במקום לקחת את הרכב המסחרי.
והיא קיבלה בדואר לאחר מספר שבועות דוח על 250 ש"ח של חניה במקום אסור, היא לא יודעת אם זה אני או לא, כי זה היה קרוב לבית, ולכן יכול להיות שזה בעלה/היא עצמה אבל זה לא הפריעה לה להגיש לי את הדוח, ולנפנף לי בו על מנת שאני ישלם אותו. וזאת למרות שאני קניתי לה חיתולים ב1100 ש"ח וחסכתי לה בערך 600 ש"ח ולא אמרתי לה לשלם לי, וגם אם היא הייתה מביאה לי לא הייתי לוקח, כי היא אחותי ואני אוהב אותם ואני יתן להם בכיף(למרות שאני חייל שמרוויח גרושים וזו משכורת של כמה חודשים שלי).
היא ענתה לי בזה שאל תדאג- מעכשיו לא תקבל בכלל את הרכב, עניתי לה בזה שהיא לא נתנה לי את הרכב בישבילי, אלא בישביל ההורים, שאני יעשה קניות, יעזור לאבא, יקח את אבא/אימא לרופא ועוד, והזכרתי לה שכשביקשתי ממנה את הרכב על מנת לנסוע לבסיס למשהו חשוב ולחזור היא אמרה לי שהיא לא מביאה לי את הרכב למטרות האלו, ולכן אני יסע באוטובוס 4-5 שעות לכל כיון.
חשוב לציין שלאחר הדוח, היא ובעלה הביאו לי דף שהוא אני צריך לחתום כל פעם שאני מבקש מהם את הרכב, מתי הלכתי ומתי באתי(מן הסתם כדיי שאם יש דו"ח ישר יבואו ויגידו הינה אתה חתום פה תשלם את הקנס).
ועל אימא שלי צעקתי שהיא לא בסדר, היא תמיד יודעת לבוא ולצאת עליי, שכשהיא ביקשה מהאחים לעזור לה הם לא התייחסו, שאני זה שעושה לה הכל ותמיד אני זה שמאשימים אותו, אני לא קם בבוקר ועושה מה שאני רוצה אלא פועל לפי הרשימת מטלות שהיא נותנת לי בכל בוקר.
אני אישית מרגיש שאין לי כבר חיים, אני לא יוצא עם חברים שלי כי אין לי זמן מרוב העבודות, אף אחד לא עוזר לי, אני לא עושה מה שאני רוצה לעשות, והפכתי לפועל של הבית, כשכולם נהנים ונחים אני עובד לפעמים גם עד 3 בלילה וקם בבוקר כרגיל ב8 כשהם קמים ב13!
אחי הגדול(32) הגיע, הרגיע את הרוחות ואמר שהוא יטפל בכך ושאני צודק שאף אחד לא עוזר לי והכל נופל עליי, וזה לא תקין.
לא הכנסתי מכות לאחי הקטן רק בגלל שנתתי מילה לאחי הגדול, ושאני מכבד את אימא שלי שבטח לא תרצה לקחת אותו למיון.
מה אני יעשה מכאן הלאה? אני לא מדבר עם אף אחד, האחים שלי הפכו לי את החדר כשהייתי בצבא, אני לא אוכל מהאוכל שאימא שלי מביאה לי כי אני לא רוצה טובות ממנה, מאתמול לא אכלתי כלום וגם אין לי חשק לכך.
מחר אני נוסע לסגור שבת, למרות שאני לא צריך לסגור, אלא פשוט לא להיות בבית הזה שכל כך לא רוצה אותי, ומבחינתו אני רק מטרד(למרות שאני זה שקורע את התחת בישביל כולם פה, גם כשהאח ההומו והאח הקטן היו צריכים עזרה לפני שבוע עזרתי להם במשך מספר שעות).
ניסע לבסיס שבוע הבא אני אמור לחזור לאיזה אפטר, אני חושב אולי לבוא לקחת ציוד ולצאת לבית החייל ולא לחזור יותר לבית.

אשמח לקבל את חוות דעתכם בנושא, כי אני כבר מיואש.
תודה וסליחה שזה מאוד ארוך.

שלום לך

אין ספק שאתה סוחב על על ליבך מטענים של כעס מרירות, תחושת קיפוח ועד שפע רגשות שלילים. שבעיקר מזיקים לך. נשמע שאתה בא ממשפחה רוויות אלימות מילולית ביקורת וכעס.
כולכם מוציאים על כולם וכנראה בעיקר עליך את המטענים השליילים, כשאין מי שיכיל ויווסת אותם.
אינני יודעת מדוע אתה בתפקיד בו אתה נמצא במשפחה, שוב ושוב אתה עוזר למרות שאין הכרת תודה מאף אחד לאף אחד.
מרחק מהמשפחה הוא לא רעיון רע כל כך, אבל הכי כדאי שתבקש מישהו לשוחח איתו בצבא, כדי שתהיה לך אוזן קשובה, אמפטית ומבינה, מה שאולילא היה לך אף פעם. כך תוכל לפרוק את אשר על ליבך וגם לעבד את הכעסים והביקורת שיש גם לך.

בהצלחה!!

שלום לך אמי,

כואב לשמוע על המצוקה שלך, ועל התחושות הקשות שלך כלפי עצמך. את כותבת בבהירות וברגישות על מה שעובר עלייך ועל הרגשות שלך. נראה כי יש לך כישורים ויכולות שאינך מצליחה להביא לידי ביטוי בפועל, בסיטואציות חברתיות, ואולי גם בסיטואציות בהן את נבחנת.

המצוקה והתסכול שלך, לאור הפער בין היכולות שאת חשה שיש לך לבין הקושי לממש אותן, מובנים מאוד. נראה כי משהו בתהליך ההתבגרות עורר קשיים וחרדות אשר הובילו לבידוד מבחינה חברתית ולירידה בביטחון. את מתארת כי היה פער בקצב ההתבגרות שלך ושל חברותייך, ופער זה השאיר אותך בודדה, ולא מצאת חברה אחרת בה תוכלי להרגיש מתאימה ושייכת.

מומלץ מאוד לגשת לטיפול נפשי שבו תוכלי לנסות להבין את החרדות והקשיים החברתיים שלך אז והיום, לבחון את הפער שאת חשה בין היכולת למימוש, ולמצוא את המקום המתאים לך מבחינה אישית וחברתית. טיפול כזה יוכל לעזור גם בהכנה לקראת הגיוס, ואולי גם במהלך השירות עצמו. במקרים מסוימים צה"ל מאשר המשך טיפול פרטי גם במהלך השירות, ובמקרים אחרים הצבא עצמו מספק טיפול נפשי על ידי אנשי מקצוע מיומנים וטובים - אך יש יתרון לכך שתגיעי לצבא כשאת כבר נמצאת בטיפול.

יש לך את כל הסיבות לא להתייאש מעצמך, ולטפל בעצמך. גם אם טיפול הוא לעיתים תהליך כואב, אני בטוח שתגלי את עצמך כאדם שראוי להערכה ואהבה, קודם כל להערכה והאהבה שלך כלפי עצמך.

בהצלחה

אמי המתוקה, את לא צריכה להשבר, את עוד מאוד צעירה, והכל עוד לפנייך.

שלום לך פלונית,

ממה שאת מתארת נשמע שיש הרבה ריק וחלל בחייך, שאת לא יודעת איך למלא - פעם בשבוע בבריכה לא מספיק לך כדי למלא את כל השבוע. ככל הנראה גם עבודות הבית לא נותנות לך תחושת סיפוק ומלאות. את מתארת תחושות של תסכול ממצב זה שבו לא ברור מהו הכיוון של חייך, וזה יוצר מצוקה מתמשכת.

נשמע שאת מחפשת איך למלא את חייך בצורה שתהיה מספקת ומעשירה עבורך. לעיתים מומלץ פשוט להתחיל פעילות כלשהי - עבודה, התנדבות, ספורט, או כל פעילות אחרת שמתאימה לך, על מנת להתחיל להניע את הגלגל. ועם הזמן התמונה מתבהרת, והכיוון מוצא אותנו לא פחות מאשר אנו אותו.

עם זאת, לעיתים דיכאון (אם כי מתיאורך לא ברור לחלוטין אם אכן קיים דיכאון) מדלדל את האנרגיות ויוצר ראיית עולם פסימית המקשה עוד יותר על בחירת כיוון והשקעת האנרגיות הרבות הדרושות בצעדים הראשונים בכל דרך חדשה שאנו בוחרים. הקושי שלך למצוא ולהתחיל עבודה כלשהי עשוי להיות מושפע גם מכך - 'הכל נראה לא טוב, ואין כוחות להתחיל שום דבר'. במצבים כאלו כדורים לטיפול בדיכאון יכולים לעזור בעיקר במציאת הכוחות להתחיל. עם זאת, לאורך זמן מומלץ ביותר לשלב גם טיפול נפשי, על מנת להצליח לרתום את הכוחות הנפשיים שמתפנים, בעזרת הכדורים, להגשמה עצמית ומציאת העצמי האישי ודרכו.

בהצלחה

שלום לך לורה,

נראה כי המטפלת נגעה בנקודה חשובה אצלך, שדיברה אלייך. נגיעה ראשונית היא רק התחלה של הטיפול, עלייך לתת לטיפול זמן, לעיתים זמן רב, כדי להתחיל לחוש שינוי. בעיקר כשמדובר בדברים ראשוניים הקשורים בהתפתחות המוקדמת, כמו הקשר עם הורינו.
חשוב שתדברי גם עם הפסיכולוגית על תחושת הדחיפות, והמצוקה שאת מעלה כאן. את השאלות שאת שואלת כאן כדאי לקחת לטיפול. לא ניתן במסגרת הפורום הזה, ולא נכון מבחינה מקצועית, לפתח קשר מקביל כשאת נמצאת כרגע בטיפול.

בהצלחה

אני מאוד מבולבלת.
אתמול חיפשתי מידע על טיפול בהפרעות אכילה, רשמתי מספרי טלפון, תכננתי להתקשר.
אחרי שעה מצאתי את עצמי באתרי פרו-אנה, מחפשת טיפים להרזייה מהירה.
מחר אני מתכננת להתחיל סוג של דיאטת הרעבה, כדי לרזות וזאת אחרי שלפני חודשיים הייתי על סף תת משקל.
יש לי דודה וסבתא שגרות בארץ אחרת, נסעתי לשם לפני כשלוש שנים לשלושה חודשים, נהיניתי מאוד ועד היום אני תמיד נזכרת בתקופה הנחמדה הזאת. הכל שם היה שונה, האווירה בבית, היחס שלהם ביניהם וכלפי. שם התייחסו אלי, שם אהבו אותי. אני בהתכתבות עם דודה שלי אבל לא סיפרתי לה על הפרעת האכילה, למרות שאני מאוד רוצה.
אני רוצה לעבור לגור איתן לתמיד, לעזוב את הארץ. הבעיה היא שאני לא יודעת את השפה, לא אוכל לעבוד או ללמוד שם. זו ארץ מברית המועצות לשעבר, המנהגים והמוסכמות החברתיות שם שונים לגמרי. הברירה שלי היא להתחתן שם ולהקים משפחה והאמת לא אכפת לי, עדיף מאשר להירקב כאן.
חשבתי גם לעבור לגור לבד, אבל אני יודעת שיהיה לי נורא קשה עם משכורת 3500 ש"ח בחודש. וכשאני אומרת את זה לאמא שלי היא מתחילה להגיד "ומה אני אעשה לבד עם המשכנתה?". וכשאני אומרת לה שתסלק את אחותי מהבית, שתעבור לגור לבד, היא עובדת ואת כל הכסף שורפת על שטויות עם החבר שלה, היא אומרת "אבל היא הילדה שלי!" ואני חושבת באותו רגע "ואני לא הילדה שלך?! אז זה אומר שהיא יותר חשובה ממני?! זה בסדר שאני מרגישה חרא כל יום בחיי בגללה וגם את?!".
בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות.
אני רק יודעת שאני לא יכולה כבר להישאר בבית הזה.
זה או לעבור לגור לבד או לעבור לחיות עם דודה וסבתא בארץ אחרת.
מה לעשות? האם זה יציל אותי?

שלום ליאנה,

אחת התיאוריות לגבי הפרעות אכילה היא, שהפרעת האכילה עוזרת לצעירה להתגבר על מצוקה נפשית ולהחזיר לעצמה תחושה של שליטה ובטחון, כאשר העולם שמסביב מאכזב, בלתי צפוי וחסר בטחון.

נערות המפתחות בולמוסי אכילה לומדות להישען על אוכל במקום על בני אדם נוטשים ומאכזבים, ואילו נערות אנורקסיות כאילו אומרות לסביבתן "אני לא צריכה כלום, וממילא אני מעדיפה להעלם".

אני מבינה את משיכתך לעניין האוכל ולאתרי "פרו-אנה" כדרך להשיב לעצמך תחושת עצמי קיים ובעל שליטה. הבעייה בדרך זו היא שעלול להתפתח נזק פיזי, והיא לא באמת מחזקת את האישיות והנפש אלא רק יוצרת אשלייה זמנית. את עדיין בשלב שבו תוכלי להשיג תחושות כאלו בדרכים נכונות ובריאות יותר, שיתרמו להתפתחותך ויחזקו אותך.

עוד היבט נפוץ של הפרעות אכילה הוא חוסר הניפרדות בין הנערה למשפחתה. הגבולות בבית לא ברורים, יש חודרנות ופלישה למרחב האישי, ושוב תחושת חוסר שליטה בלבול ופיזור. משום כך, ניפרדות פיזית, נפשית ופסיכולוגית היא מתבקשת במקרה שלך.

אני מאד ממליצה לך לפנות לטיפול במחלקה להפרעות אכילה באזור מגורייך. מחלקות אלו מומחיות באיבחון וטיפול, והן נותנות מענה גם לקשיים הרגשיים והמשפחתיים שעומדים מאחורי ההפרעה. המטפלת שלך תחזק אותך ותעודד אותך בתהליך היציאה מן הבית ובבחירת מקום מגורייך הבא.

הטיפול בהפרעת אכילה כולל גם ליווי דיאטני. הדיאטנית עוזרת לגבש תפריט שיעזור בירידה מבוקרת ובריאה במשקל, כך שתוכלי להשיג גם מטרה זו.

גם אחותך הצעירה נמצאת במצוקה, כאשר דרכה להביע את מצוקתה היא מאד לא נעימה ומחבלת. אולי ברגע של חסד ביניכן תעזרי לה גם לקבל טיפול, ובכך תעזרי גם לעצמך.

כל טוב ובהצלחה

שלום לך,

כדי לעשות צעד של גירושין בתוך המצב שאת מתארת דרושים הרבה כוחות, אמון ותקווה. לפי מה שאת מתארת שאת מתמודדת איתו , אין ספק שיש לך את הכוחות, אם הצלחת כל השנים האלו להתמיד בגידול של שני ילדים והתמודדות עם בעל שמתמכר לסמים והימורים. אך סביר להניח שאת גם מאוד שחוקה וקשה לגייס כוחות נוספים לצעד כזה. בנוסף, תמיד קשה לעשות החלטות גדולות לבד, וזה צעד שממבט ראשון נראה כי רק ישאיר אותך עוד יותר לבד. הרבה פעמים אנחנו מעדיפים להתמודד עם רע מוכר, מאשר עם מצב לא ידוע שיש בו הרבה סימני שאלה. עולה גם השאלה מה בקשר האישי שלכם משאיר אותך בזוגיות. האם עוד יש בך אהבה לבעלך? תקווה עבורו? עבורכם?

נראה כי את זקוקה למקום שבו תוכלי לברר את השאלות האלו, ותוכלי לקבל תמיכה בכוחות שלך, ולמצוא את האמון בעצמך ותקווה להמשך החיים שלך ושל ילדייך, ובעיקר שלא תשארי לבד. את יכולה כצעד ראשון לנסות לגייס תמיכה מאנשים קרובים אלייך, אך כדאי להעזר גם בגורמים מקצועיים. יש עזרה קהילתית דרך עו"ס והרווחה שיוכלו לעזור לך גם בצד הטכני וגם ללוות אותך בתהליך. כמו כן קיימות אגודות שונות שנותנות סיוע לנשים במצבך, ולעיתים מציעות גם טיפול נפשי. אני ממליץ לך בכל מקרה לפנות לטיפול נפשי שבו תוכלי להיעזר בקשר קרוב ותומך, שיעזור לך להתחבר לכוחות הנפשיים שלך ולהאמין בעצמך ולדרוש עבור עצמך את מה שמגיע לך

בהצלחה

שלום יעל

נשמע שמצבך הנפשי החמיר, ואת מגלה סימנים דכאונים מובהקים בעוצמה הפוגעת בתפקוד.
אל תחכי 3 שבועות, פני לרופא המשפחה שיפנה אותך למיון פסיכיאטרי, או פני לפסיכיאטרהבאופן פרטי.
את סובלת, והמצב גם עלול להחמיר.
הייתי מציעה להפנות את השאלה לפורום פסיכיאטרים, אולי יהיו להם רעיונות ופתרונות נוספים.

בהצלחה!

ורופא המשפחה נתן לי קלונקס לחודש. נראה לך שזה מספיק טוב ?

שלום יעל
ראשית את צריכה להרגיש ולהקשיב לעצמך האם הקלונקס עוזר לך, והאם יש שיפור מספק עבורך.
מאחר ואני לא רופאה, כדאי שתפני את השאלות הללו לפורום פסיכיאטרים.
לעניות דעתי כדאי לך בכל מקרה לראות פסיכיאטר, איתו גם תוכלי להתייעץ לגבי הצורך בטיפול פסיכולוגי.

בהצלחה!