פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום מאיה,

אני שמח לשמוע שאת מטפלת בעצמך ומרגישה את האימפקט החיובי של הטיפול. טיפול משולב תרופתי ושיחות הוא אכן הטיפול הטוב ביותר, על פי מחקרים, עבור הפרעות חרדה ודיכאון.
לא ברור מדברייך מדוע אתן מתחילות טכניקות ואז מפסיקות, מדוע הרצף נקטע? האם דיברת על כך עם המטפלת? האם העלית את הקושי ואי הנוחות הנגרמת לך עקב כך?
גם את שאלת סיום הטיפול כדאי להעלות מול המטפלת שלך, לשמוע את דעתה, לדון איתה בהתלבטות שלך ולעשות תהליך משותף שבו תגיעי להחלטה לגבי המשך הטיפול.
לגבי טיפול תרופתי עלייך להתייעץ עם פסיכיאטר/ית לגבי הפסקת התרופות ואופן ההפסקה.
שימי לב כי זה לא מומלץ להפסיק בו זמנית את שני הטיפולים.

בהצלחה

שלום שלי,

אני משתתף בצערך על מות אביך. מוות של קרוב משפחה ושל הורה הוא חוויה קשה מאוד ומטלטלת. 38 שנים חיית איתו בטוב וברע, ברגעי האושר ואהבה וברגעי הכעס והקושי. קשר עם הורה הוא עמוק מאוד, שכן הוא מתחיל עוד לפני שיש לנו מילים, והמשמעות של הההורה בחיינו, לעיתים קרובות, הולכת מעבר לקשר הממשי שיש לנו איתו ברגע נתון.

ההתמודדות עם אובדן מסוג זה לוקחת זמן, ודורשת תהליך אבל ממושך. לעיתים לא ניתן להימנע בתהליך זה מהסתכלות פנימה לאזורים שעד כה פחות הכרנו בתוכנו. נראה כי ההשפעה על מצב רוחך וההתגייסות לעזור לאימא ואחותך על חשבון חייך שלך והמשפחה שלך מושפעים מרגשות וממשקעים הקשורים באובדן שחווית, אולי בחרדות מאובדנים נוספים, ואולי מרגשות אחרים שקשורים בקשר שהיה לך עם אביך ובקשרים עם אימך ואחותך.

חשוב ביותר שתוכלי לאפשר לעצמך לחזור למסלול חייך הנורמלי תוך מתן מקום לתהליך האבל שלך. חשוב שתתני מקום לאבל שלך על אף הכאב הכרוך בכך.

טוב שאת מטופלת בתרופות, ואולי יש לשקול גם טיפול בשיחות שיעזור לך להתמודד עם תהליך האבל ולחזור בהדרגה לחייך שלך ולמשפחתך תוך הסתגלות למצב החדש, ולאיזון החדש במשפחת המקור שלך.

בהצלחה

שלום מיכל,

אחת הסיבות שאנו הולכים לטיפול הוא הקושי לדבר על רגשות מסוימים, לא רק עם אנשים אחרים, אלא אף עם עצמנו. המטפל לעיתים קרובות מצביע על המקומות האלו ומתייחס לקושי זה, תוך כדי יצירת סביבה מקבלת המאפשרת להיחשף ולדבר גם על רגשות שמעוררים בושה, אשמה, כאב וכדומה. כך שמה שאת עוברת הוא טבעי למדי. נדמה אפילו שעצם זה שאת מכנה זאת שקרים ועל כן חשה אשמה הוא חלק מהעניין, כלומר, חלק מנטייתך להרגיש אשמה ובושה ולהתקשות להיות גלויה עם עצמך ואחרים.
חשוב מאוד שתדברי על כך עם המטפלת, לשם כך בדיוק את נמצאת בטיפול. חשוב שתבנו יחד סביבה שבה תחושי קבלה וחוסר שיפוטיות כדי שתוכלי להעלות בחופשיות ככל האפשר את מחשבותייך ורגשותייך.

בהצלחה

שלום לך,

נראה שאחיך מאוד סובל ולכן הוא פונה לשתייה, שיכולה להתפתח לבעיה נפשית ופיזית חמורה אם לא תטופל כראוי. במצב כזה יש לפנות לעזרה מקצועית ועל אחיך להכנס לתהליך של טיפול נפשי שיתמוך בו גם מבחינה תרופתית אם יהיה צורך.
מומלץ לפנות לשירות של מרפאה לבריאות הנפש שם יוכלו לתת לו את הטיפול הדרוש לו, הן פסיכולוגי והן פסיכיאטרי. פנייה למוסדות אלו אינה כרוכה בתשלום, יש אנשי מקצוע טובים ומסורים בשירות הציבורי. לעיתים יש צורך בתקופת המתנה, אך נעשית הערכה של הפנייה ולפי חומרת המצב מתקצרת תקופת ההמתנה. טיפול פסיכולוגי מחוייב בסודיות ותוכן השיחות נשמר עם המטפל בלבד.

בהצלחה

שלום לך רוחה,

פסיכולוגים קלינים מומחים לעזור בדיוק לדברים שאת סובלת מהם: סבל, חרדה, חוסר שינה, מטענים קשים מן העבר, קושי להנות מן הקיים.

את מוזמנת לערוך "מחקר" קטן באינטרנט, ולהתרשם ממגוון שיטות הטיפול (טיפול דינמי, טיפול קוגנטיבי התנהגותי, טיפול בטראומה ועוד). כמו כן תוכלי לשוטט ולהתרשם מאתרים של מטפלים באזור מגורייך.

יש אפשרות לקבל טיפול בחינם במרפאה לבריאות הנפש, או טיפול מוזל דרך הקופה.

אני מאד ממליצה לך לקבל הערכה פסיכיאטרית, יתכן שתרופה נוגדת דכאון תשפר מאד את מצבך הנפשי ותעזור לך לישון טוב. חלק ניכר מן האוכלוסייה נעזרת בתרופות אלו, חבל להסס לבדוק את האפשרות.

תרגישי טוב!

שלום אופטימי (תמיד תישאר כך!)

בודאי ובודאי (ועוד בודאי) שמטרת הטיפול הפסיכולוגי היא לחולל שינויים חיוביים בני קיימא בחיי המטופל, בהתאם למטרותיו ורצונותיו, תוך התאמה לתנאי המציאות.

הקשבה, אמפתיה, הבנה, הכלה נפשית כל אלו הם חלק מתפקידי הטיפול, אשר עוזרים למטופל למצוא את שלוות הנפש והלגיטימציה, אשר יאפשרו לו להתבונן אל תוכו ולזהות את הפתרונות, והכוחות לחולל אותם.

טיפול אינו אמור להסתכם בהקשבה פאסיבית, חס וחלילה. לצד התפקודים הרגשיים האלו, יש מקום לפרשנות, עיבוד, הצבת מטרות ואלטרנטיבות, עצות והכוונה במידה מתאימה, ולעיתים גם התנסות התנהגותית ו"אימון".

יש מגוון של שיטות, סגנונות ומטפלים, כל אחד נוהג בתמהיל אחר, אך ככלל המטרה של טיפול היא לחולל שינוי פנימי וחיצוני, ולשם כך יש בידינו ארגז כלים עשיר ומגוון.

אני תוהה האם פתחת עם המטפל את אכזבתך ותחושתך שהוא אינו מרוכז מספיק בדבריך או שהטיפול תקוע. אני מאד ממליצה לך, ולכל מי שהולך לטיפול, לדבר בגילוי לב על כל התחושות, כולל ביקורת, אכזבה או שאלות שיש לגבי הטיפול עצמו. זה כשלעצמו בונה ביטחון עצמי ואסרטיביות, ומיטיב עם הקשר.

כל טוב!

היי רוני, קודם כל אני מודה לך על התייחסותך לעניין, לשאלתך לאחר מספר פגישות ספורות העלאתי את הצורך שלי לקבל ממנו שיקוף של דברים והוא אכן שיתף אותי בנקודת מבטו, אולם לאחר מכן באחת הפגישות שיתפתי אותו בתחושה שאני צריך כלים נוספים, ואני זוכר ששאלתי אותו מהו חושב למשל על משחק תפקידים וזה העלה בו חיוך קל וביטול, הוא בעצמו אמר לי שאחרי מחלתה הקשה של אימי הוא חש שמצבי לא משתפר גם לאחר מספר לא מועט של פגישות, אולם כשהודעתי לו על הפסקת הטיפול הוא תקף אותי במשך 20 דקות בטלפון, וניסה לשכנע אותי שאני בן אדם חלש שחייב לחזור לטיפול שזה מעשה שאינו ראוי ולא מכובד מבחינתי וגורם לתהיות ולחוסר אמון ! שמחתי לשמוע ממך שלפסיכולוגים ישנו ארגז כלים גדול, אני מקווה שאם אחזור לטיפול אגיע למטפל/ת שגם יידעו להשתמש בארגז הכלים הזה

אמא שלך צריכה לשמוח שיש לה ילד/ה כל כך טוב/ה וחמוד/ה שדואג/ת לה כמוך!!! . זו כבר סיבה מספיק טובה לקום מהמיטה ולצאת מהדיכאון!!!

לדעתי כדאי לך לחזור למטפלת ולחשוף את המחשבות האובססיביות ואת כל מה שכתבת כאן, זה בטח יהיה קשה, אך נראה לי שזה מה שכדאי לך לעשות ושאחרת לא תוכלי "להגמל" (במילים שלך). כמו שכתבת זה עונה על איזה חסך, כדאי לך לברר ולטפל.
לי באופן אישי נראה ממה שכתבת שאת מאוד חוששת מתלות קרבה חשיפה, כל אלה נושאים חשובים לטיפול.
את קצת מתאכזרת לעצמך, את כל הזמן חושבת עליה כנראה זקוקה לה אך מונעת מעצמך מפחד שמא...
אני לא יודעת אם זה ירגיע אותך לדעת שאת לא היחידה, גם אני באותו מצב (ומלאת רגשי אשמה ובושה על בזבוז הזמן באינטרנט ועל המציצנות העלובה שלי , כאילו שאין לי חיים...), כנראה שזה חלק מהעניין,

מאחלת לך שנה טובה ורגועה

שלום מטופלת,

אני מצטרפת לדבריה הנבונים (כתמיד) של נעומי.

התופעה שאת מתארת היא לא נדירה, אנושית, ומצביעה על צורך עז (שאני לא יודעת להגדיר אותו במדוייק כי אני לא מכירה אותך) סביב נושא של קשר.

ההתנהגות שלך מבטאת בו זמנית משאלה, וגם פחד, וגם אשמה והענשה עצמית, הכל בערבוביה ועם הרבה סבל.

מאד כדאי לך לחזור לטיפול ולפתוח איתה את העניין. לא יסמרו שיערותיה, והיא תוכל לעזור לך להבין ולשים לעצמך גבולות שרגישי נוח איתם.

אגב, מי שמעלה לרשת בצורה לא מאובטחת פרטים, תמונות ועניינים מחייו האישיים יודע היטב שאנשים יצפו בהם, הרי זו המטרה, לא? אולי גם למטפלים יש לפעמים צורך להחשף...? תמיד צריך שניים לטנגו..

אנונימית שלום,

בחודשים האחרונים ענינו לך מספר פעמים במיטב יכולתנו, על שאלה זו ממש ועל אחרות.

לצערי, תשובותינו כנראה לא מספקות, כי השאלות חוזרות על עצמן.

אנחנו לא ערוכים לתת מענה לשאלות מרובות. מאד חשוב שתחזרי לטיפול שלך ותפתרי בעזרת המטפלת את בעיות התלות והאובססיה, גם אלו שיש לך כלפיה. בלי המשך העזרה המקצועית המצב עלול להחריף, להעמיד אותך במצבי דחייה ולגרום לך סבל רב.

אנא מתני את פניותייך לפורום זה לתדירות של אחת למספר חודשים, כדי שנוכל להשיב בשמחה וברוחב לב..

בהצלחה

איזה טיפול ואיזה מטפלת ? אני לא נמצאת בשום טיפול וכתבתי כאן רק שלושה פעמים

אני לא הולכת לשום טיפול וגם אין לי בעיית אובסיסיה !! לא הבנתי למה כתבת את זה .
אשמח אם תעני על שאלתי .

שלום אלמוג,

אני מתנצלת, שילבתי שתי הודעות שנכתבו בפורום בעת ובעונה אחת, וייחסתי לך דבר שלא את אמרת.

יחד עם זאת הגבתי לך פעמים רבות בפורום בחצי השנה האחרונה. אני מקווה שתגובותיי תרמו לך, וכעת אני חשה שמיציתי את יכולתי לעזור.

מנהלי הפורום האחרים יוכלו להתייחס.

כל טוב לך,

אך כבודבה של הבחורה במקומו מונך.

מצאתי את האתר הזה לפני כמה שבועות אז לא יכול להיות שענית לי בחצי שנה האחרונים . כן כתבתי כאן פעמיים או שלוש רצופות.
אולי מישהי עם כינויי זהה לשלי (אנונימית) כתבה כאן .

בכל אופן אשמח אם מישהו יענה לי .

שלום אלמוג,

נראה כי את נמצאת בבלבול ובתחושות לא ברורות כלפי אותה חברה וכלפי חייך החברתיים. לא ברור מתיאורך מדוע אין לך קשרים נוספים, וכן מה טיב רגשותייך כלפי חברתך? והאם היא חשה דומה. לא ברור גם אם ניסית לדבר איתה על מה שאת מרגישה?

מדברייך עולה המצוקה שלך, תחושת בדידות ותלות, וכן תחושה שלך כי קיימת חוסר הדדיות בקשר שהוא משמעותי עבורך. ברור כי קשה להישאר לבד עם כאבים כאלו.

נראה כי את זקוקה לעזרה לעשות סדר ברגשות שלך, להבין יותר את עצמך ואת המצב שבו את שרויה. אם אינך מרגישה שיש אדם קרוב שאיתו את יכולה לדבר ולנסות לארגן את מחשבותייך ורגשותייך, רצוי מאוד לפנות לעזרה מקצועית ולהיות בטיפול שדרכו תוכלי לבחון לעומק את שאלת התלותיות ושאלות אחרות הנלוות לשאלה זו.

בהצלחה

סתם עוד מישהו,

שהוא כלל לא סתם, וכלל לא עוד מישהו,

אני מצטערת שלקח זמן להגיב, דוקא כשהסבל שלך כל כך חריף ודחוף.

אתה אדם צעיר, שכבר ידע משברים וכאב בחייו, וכעת מתמודד עם חרדה לשלום אביך, וחוסר תפקוד של המשפחה. נראה שנטל האחריות על אחיך והדאגה לאביך הם מעמסה כבדה מדי על כתפייך.

אני מתרשמת שמצב הלחץ המשפחתי גרם לך להתדרדרות נפשית שחייבת התייחסות וטיפול מיידיים.
אנא פנה לכל חדר מיון, פסיכיאטרי או כללי, ובקש הערכה פסיכיאטרית, כולל משהו להרגעה ולטיפול במצוקתך.
לרפואה הפסיכיאטרית יש מענה לסבלך, כשם שנעזרת בעבר, כך תעזר גם עכשיו.

גם גורמים בקהילה, כמו מחלקת הרווחה, יכולים להיכנס ולתמוך אם אתה מרגיש שאינך מסוגל לקחת על אחריותך את הטיפול באחיך הקטן. אולי חוץ מאחותך יש עוד אנשים במשפחה שיוכלו לעזור בזה (דודים, סבים?).

מעבר למענה הדחוף, חשוב מאד שתהייה בטיפול נפשי. הטיפול יעזור לך לצאת מהמשבר, ילווה אותך בארוע של אביך ויעזור לך להתחזק לקראת העתיד. דרך מרפאה לבריאות הנפש או קופת החולים תוכל לקבל טיפול חינם או מוזל.

תרגיש טוב!

שלום ד"ר רוני פרישוף, אני מאוד מודה לך על תגובתך, היא הייתה ועודנה מאוד חשובה עבורי.

הטיפול באחי הקטן הוא לא מ8 עד 14 אלא 24/7 כמו שגיליתי וכמו שכולם ידעו לפני (אז אני לא מחדש לך דבר בנושא הזה..)
בנושא כדורים, עד שנפתרתי מהם אני לא כל כך שש לחזור אליהם,
בנושא מחלקת רווחה, הם האחרונים שאפנה אליהם, זהו גוף שאיכזב אותי בעבר וגם כי אחי חשוב לי יותר מחיי, זהו גורם בלתי צפוי שיכול (אם הוא רק רוצה) לקחת אותו ממני בלי כל סיבה נראת לעין או סתם סיבה מגוכחת וחסרת בסיס או סתם בגלל חשש...
בנוגע ל"מענה הדחוף" מאוד הייתי רוצה לחזור לטיפול, אבל יש כמה בעיות שיש לי שם, (דוגמה אחת: הם מתמחים ורצים להרוויח כסף, לכן אין להם אינטרס להישאר שם, בסוף ההתמחות שלהם שם הם עוזבים, כך שהמטפל מתחלף משנה לשנה (כמו כל החברים שהיו לי..) הבעיה העיקרית הנוכחית זה זמן, אני שומר על אחי... מתי אלך? אני חושב ששאר הבעיות אוכל לטפל ועלות אותם אם רק אוכל להגיע למקום, לדבר עליהם ולמצוא דרך להתגמש או לפתור בעצמי.

אני מאוד מודה לך על תשובתך,

כל הכבוד על טיפולך המסור באחיך הקטן!

אתה צריך לשמור על עצמך ולהיות במצב נפשי טוב ויציב, גם בשביל עצמך וגם בשביל אחיך התלוי בך.

עלייך לשתף את אמא ובני משפחה אחרים במצוקתך, ולקבל עזרה מקצועית ועזרה בטיפול באח.

לדעתי בשעות הבוקר אחיך אמור להיות בגן. בשעות אלו לא תוכל לקבל טיפול?

מתמחים עוזבים מרפאה בסוף התמחותם כי למרבה הצער אין תקנים. מרביתם היו מעדיפים להישאר, תאמין לי. אולי תוכל לפנות באופן פרטי למתמחה שהיה לך טיפול מוצלח איתו, והוא או היא יוכלו לקבל אותך במחיר מוזל, או לעזור לך למצוא מטפל צעיר אחר שיקבל אותך באופן פרטי במחיר מוזל. אם אינך רוצה לחזור לטיפול תרופתי, חשוב מאד שתקבל לפחות טיפול נפשי, גם אם פרטי. זהו טיפול רפואי לכל דבר מבחינתך, והמשפחה יכולה לעזור לממן.

הכי חשוב- אל תישאר לבד במצוקתך, שתף בני משפחה וחשבו יחד איך להתקדם,

תרגיש טוב!

שנפגשתי עם המטפלת שלי*

שלום שרון,

תקופת החגים היא תקופה קשה, שמדגישה חוויות של בדידות וריקנות. דוקא בתקופה זו, קשה עוד יותר להישאר בלי הכלה טיפולית.

אולי יעזור לך לכתוב יומן, או מכתבים למטפלת, בהם את משתפת אותה בתחושותייך. תוכלי לתת לה לקרוא בשובה.

את יכולה גם לפנות לער"ן, או לחדר מיון פסיכיאטרי (אם אין צורך, לא יאשפזו אותך כמובן, אלא יתנו לך יחס ועצה, ואולי משהו להרגעה). גם פורומים בהם מתנהלת שיחה קבוצתית "ערים" כל שעות היממה ותומכים. הפורום של yelem מופעל על ידי מתנדבים מסורים.

אולי זה זמן טוב לחדש קשר חברי או משפחתי שתמך בך בעבר.

תהיי חזקה, עוד מעט זה נגמר ונשוב לשגרה מבורכת,

תרגישי טוב!

הי אורלי,

לצערי לא נוכל לצייד אותך בהמלצה במסגרת זו.

נסי לבקש המלצות מחברים. רבים הולכים היום לטיפול, ושמחים לסייע בהמלצה.

אפשרות נוספת היא לחפש בגוגל את שמות המטפלים, ולראות אם יש מידע אודותיהם, כמו אתר, מאמרים, מעורבות במחקרים וכיוב'.

תוכלי גם לפנות למטפלת באיזור מגורייך, ולבדוק אם יש כימיה והתאמה בפגישה הראשונה. ממילא רוב המטפלים מלאים, ממה ששמעתי, כך שהבחירה לא גדולה וכדאי לסמוך קצת על המזל..

בהצלחה

זה הכניס אותי למצב נפשי קשה , דיכאון חמור , ייאוש , תסכול , חוסר אימון באנשים ובמיוחד בצוות הרופאי ... "החיים שלי הפכו 180 דרגות , לא יודעת מה לעשות ,מרגישה שהכל מולי מזויף ואינו אמיתי .
הולכת לב"ח לא בכוחי אלא כשמתעלפת ומעבירים אותי באמבולנס , ושמתעוררת מתחילים הוויכוחים ביני לבין הצוות הרופאי המתסכל שאין להם הסבר ממה נגרמה האנמיה ... וולא מאושפזת 2-3 ימים ומשוחררת ללא כל הסבר הגיוני ...מסתובבת בין 3 בתי חולים – אולי אחד ייתן לי תשבוה לשאלתי ובעייתי ואין תשובה...
הבעיה היא בבית שכל הזמן שוכבת במיטה של הורי (מפחדים עלי שאתעלף או אפול או...) רק קמה לשירותים וזיהו , לא זזה מהמטה בכלל , בקושי מוציאה מילה מפי , אין לי תיאבון ירדתי הרבה במשקלי ועכשיו נמצאת בתת משקל 37ק"ג ,בקושי שמחליפה בגדי ומקלחת כל שבוע ואפילו יותר , מזניחה את עצמי הרבה ...
קנו טלוויזיה לחדר הוריי וכל משעשיתי שמתי בד על העיניים כדי לא לראות וסתימות אוזניים כדי לא לשמוע – ממש מתנתקת מהעולם האכזר הזה .
הביאו לי מחשב נייד שמחובר לאינטרנט למרות שיש לי מחשב בחדרי , אבל בקושי שפותחת אותו וגולשת בו ...

את האמת , זאת לא החיים שציפיתי לה , לא יכולה להתמודד בה , ממש קשה לי ולכן ניסיתי כמה פעמיים לשים קיץ לחיי ולא הצלחתי שלצערי מצליחים להציל אותי בדקה ה-90 . שנאלצתי להתאשפז בטיפול נמרץ כמה ימים בכל פעם ואח"כ במחלקה פנימית ... למשל פעם הזרקתי אינסולין שהגיע הגלוגוז רק ל- 9 ובקושי הצילו אותי , ופעם אחרת הזרקתי חומרים מזוהמים בווריד דרך הפייק ליין שהגיע החום ל 41 מעלות וסבלת מבקטרימיה (זיהום בדם) שאושפזתי חודש בב"ח , וכמובן חוץ משתיית בקבוקי תרופות נרקוטיות והזרקת זריקות כמו אסיוול ווולטרין – שלא הצליחו לנקות הקיבה בשטיפה כי זה היה נוזלי וזריקות ...ועוד ועוד ניסיונות רבות לא מוצלחות שהרופאים בסוף הצליחו לאבחן שאני סובלת ממיכה אוזן (בזה הם צודקים 100% ) ... ובנתיים מחפשת דרך נוספת – קניתי ספרים פסיכולוגים כדי לחפש איזשהי דרך , גולשת באינטרנט ומחפשת ... תמיד מחפשת ומחפשת ... לא יכולה לחיות כך , זה נורה קשה לחיות עם מחלה ללא אבחנה וסיבה ...
נכון שאני עברתי בילדות (בגיל 4) טראומה קשה – כוויה 50% מגופי אבל התמודדתי עם זה והצלחתי לצאת לחיים , כי היו אבחנות , הרופאים מסברים כל פעולה ופעולה , הסיבוכים והסיכונים לפני ההצלחות , הכל היה מובן , חייה עם אמת
ולכן למדתי בביתי הספר וסיימתי תיכון בהצטיינות , למדתי נהיגה , וגם כן למדתי באונ' 3 שנים שהפסקתי רק בגלל האנימיה למרות שהציונים שלי היו מצוינים ...
איני יכולה לחיות כך עם בעיה ללא פתרון , איני יכולה לחיות רק עם מנות דם ללא כל סיבה ידועה , זה מאוד מתסכל אותי ומכניס אותי לדיכאון עמוק
לא יודעת מה לעשות ?!
בחצי השנה האחרונה המשפחה בקשה ממני ללכת לטיול פסיכיאטרי – הסכמתי בקלי קלות – לא בגלל שמאמינה בטיפול אלא לא רוצה להתנגד למשפחתי הדואגת לי – אפילו לטיפול אחי בא איתי מקבלת שני כדורי ציפרלקס 10מ"ג כל יום – את האמת איני מאמינה בטיפול כי אם הבעיה הגופנית לא תופתר אז גם הבעיה הנפשית גם לא - הגוף תלוי בנפש וגם הנפש תלוי בגוף
תודה
בת 27

שלום לך

את ללא ספק עוברת גיהנום פיזי ונפשי, וזקוקה לשיקום פזי ונפשי.
אינני יכולהלהתייחס לצד הרפואי, אםכי לא הבנתי למה נסיונות ההתאבדות אובחנו כמיכנהאוזן מה שיכול להעלות שאלה לגבי כל מחלת הדם שלך.
לעניות דעתי את צריכה מישהו שירכז את כל הטיפול בך, פסיכיאטר יכול להיות אדם שמתאים כך, כולל טיפולים פיזיים ,נפשיים, ואת זקוקה בדחיפות לתמיכה נפשית יש מטפלים שיבואו אליך הביתה,
ואולי גם טיפולים אלטרנטיבים במידת הצורך.
החוויה שאין מזור למצבך, היא איומה, ועוד יותר נורא לחשוב שאת סובלת לחינם רק בגלל אבחנה לא נכונה.
את צודקת גוף ונפש קשורים זה בזה, ומאחר וטיפול הגופני תקוע, פני בדחיפות לטיפול פסיכולוגי.

בהצלחה!

בהתחלה תודה לך ,

אני כן מטופלת אצל פסיכיאטר פרטי ולוקחת תרופות אבל זה לא עוזר לי מכיוון שאיני מאמינה בזה , כי הבעיה האמיתית היא גופנית ואם תפתור אז גם המצב הנפשי ישתפר בקלי קלות ... וכבר אמרתי אני הולכת לטיפול ולוקחת את התרופות רק בגלל המשפחה שדואגת לי ואפילו חשבה על הצד הזה שאצלינו במגזר הערבי עליו "סטיגמה" , הם מלווים אותי לטיפול , דואגים לתת כל יום ויום את התרופה בזמן - לכן אני עושה מה שרוצים - אבל תחושתי ורגשותי לא יוכלה לשנות אותם , זה מאוד קשה
נסיונות התאבדיות אבחנו כמיכהאוזן בגלל שלא אמרתי להם שכן נסיתי להתאבד , מה את רוצה שיחשבו על זיהומים חוזרים בגוף ובדם , על ירידת הגלוגוז ל9-20 שאין לא סיבה חוץ מהזרקת אינסולין ...
הבעיה היא שאני סובלת "אנימיה קשה מחוסר ברזל" חינם ללא אבחנה מדויקת ... אין להם הסבר למה יורד הדם כל כך במהירות ?!!!

שלום לך


טיפול פסיכיאטרי לא מבוסס על אמונה אלא על כימיה, ואמור לעזור גם אם את לא מאמינה בו.את זקוקה לסיוע נפשי אצל פסיכולוגית קלינית או פסיכיאטר שהוא פסיכותרפיסט מוסמך ובעל ניסיון רב ומוכח בטיפול נפשי עמוק.

בהצלחה!

שלום מיכל


מריבות הורים משפיעות על הילדים ללא ספק, מה יותר גרוע מריבות או גרושים , זו שאלה מורכבת, וכל מקרה לגופו. זוגיות ההורים בין אם הם ביחד או לחוד, משפיעות על תפיסת הזוגיות של הילדים ועל בחירת בן הזוג. וכן מריבות שגורמות לחוסר ביטחון ויציבות בקשר ובמערכת המשפחתית, יכולות להשפיע על חרדת נטישה.