פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

אני יכולה רק לדמיין כמה כאב וקושי את נושאת בליבך. אני מחזקת את ידייך, ומאחלת לביתך רפואה שלמה.

לא ברור מתוך התאור האם הבת מטופלת במסגרת כלשהי. נשמע שאת ניזונה מעצות שעוברות מפה לאוזן, אך לא מהכוונה מסודרת של איש מקצוע שמכיר את ביתך. אם הבת עדיין איננה מטופלת, יש לעזור לה למצוא פסיכיאטר/ית בדחיפות, ובמקביל להרחיק כל אמצעי לפגיעה עצמית (לרבות חפצים חדים). במקרה חרום ניתן לפנות לחדר מיון כללי או פסיכיאטרי.

הרופא המטפל יוכל להשיב על כל שאלותייך, באופן המותאם לבת ולצרכיה. אנו כאן בפורום פסיכולוגיה איננו יכולים להגיב בנושאי תרופות, ואני ממליצה לך לקבל את התשובות מרופא שמכיר את הבת, ולא מפורום וירטואלי. העניין מדי רציני ואף קריטי.

ביתך אמנם בגירה, אך עדיין חיה איתך, וכנראה גם לא נפרדת רגשית ממך. לטובת שתיכן, אני ממליצה גם לך לפנות לאיש מקצוע על מנת לקבל הכוונה, הדרכה ותמיכה, ולנסות לברר האם הקשר ביניכן, מערכת היחסים בעבר ובהווה, התקשורת ומידת התמיכה, עשויים להשפיע על מצבה.

שתגלו השנה אור רך ומרגיע בקצה מנהרה ארוכה,

שנה טובה ומבורכת

שלום מיכל,

את בגיל שבו יש התעוררות מינית טבעית ובריאה. מיניות כוללת המון גוונים, ובתוכם מגע עצמי ומגע עם בן אותו מין. פנטזיה על שתי נשים שעושות אהבה היא אחת הפנטזיות המיניות הנפוצות ביותר הן אצל גברים והן אצל נשים. אם חושבים על זה בלי בהלה או שיפוט, זה באמת מראה עדין ואסתטי, שנפוץ לא רק בפנטזיות מיניות אלא גם בסרטים, קליפים, שירים ואפילו בטקס פרסי הגראמי (מדונה ובריטני.. זוכרת?).

האתגר שלך הוא לגלות את מיניותך באהבה, בהנאה, בקצב ובדרך שלך, בלי להילחץ משום דבר שמופיע. הכל טבעי ונורמלי.

אני בדעה שגם מיניות הומוסקסואלית היא בריאה וחלק מהקשת הטבעית. אך לגבייך עוד מוקדם להסיק דבר וחבל שתטרידי את עצמך בבדיקות ובחינות מלחיצות.

באופן כללי נשמע שאת קשה עם עצמך ומבוהלת מתהליך ההתבגרות. יופי שחשבת לפנות לטיפול. זה ליווי מרגיע ומאפשר עבורך. אמא כנראה נבהלה מהמחשבה שאולי לא טוב לך, וטאטאה את העניין. עמדי על שלך, שתפי אותה שקשה לך ושאת צריכה עזרה. דרך קופת חולים תוכלו לקבל טיפול מוזל.

בהצלחה

לחמש שנים.. הדברים קרו לאט ובזהירות ותוצאות מדהימות, אך הקטע של הביטחון העצמי נשאר תקוע המון זמן, דיברתי איתה על זה...היא אומרת שיש עוד עבודה ויבוא עם הזמן..
עדיין אני מבקשת דעה נוספת

שלום רונה,

נשמע שבאמת עשית דרך משמעותית ויקרה. ממצב של דיכאון וחיתוך עצמי הגעת למצב בו את שלמה ואף אוהבת את עצמך, כבר לא פוצעת את עצמך, ומרגישה ערך עצמי - זה נהדר!

את כעת כמו ניצן, עדיין עדין ומכונס בתוך עצמו, אך כבר יודע שהוא פרח, ובבוא הזמן יפרח במלוא הדרו. אתן עושות עבודה טובה בטיפול, ואני מסכימה עם המטפלת שלך שאת בדרך הנכונה.

יכול להיות שבאמת יש לך פחד מלתפוס מקום, להתבלט, אולי את חוששת מחוסר פירגון, קינאה, תחרות או כדומה. אלו דברים עמוקים שלא אוכל להשיב עליהם כאן, מחוסר היכרות איתך. המשיכי לעבוד על זה בטיפול.

לגבי עצות פרקטיות, נסי לבקש מהמטפלת שלך יותר הכוונה התנהגותית, סביב חשיפה הדרגתית במצבים חברתיים. אולי במקביל לטיפול הדינמי תוכלי להצטרף לקבוצה העוסקת בחרדה חברתית, או לקבל טיפול קוגנטיבי-התנהגותי שהוא מובנה, ממוקד ומגדיר יעדים בהשתלבות.

אני ממליצה לך תמיד לשמור על חיוך כשאת בחברה. אנשים נוטים לפרש ביישנות וסגירות כסוג של ריחוק או התנשאות. חיוך חם מגשר על הטעות הזו ומביא יחס חם ומקבל.

לפני כל מפכש חברתי נסי להגדיר לעצמך מטרה קטנה, שאם תצליחי לממש אותה תרשי לעצמך להיות מרוצה מעצמך. למשל, להעלות נושא בשיחה, להתבדח, להציג את עצמך בפני מישהו לא מוכר, להתעניין בשלומם של שלושה אנשים, לספר על עצמך משהו אישי (כל פעם משו אחד, לא הכל בבת אחת...).

למרות שנדמה לך שכולם מלבדך מלאי בטחון, אני מבטיחה לך שרוב האנשים מתמודדים עם רמה מסויימת של מתח חברתי, וקושי למצוא את מקומם. כולם שמים מסכות ומנסים לשחק את המשחק כמיטב יכולתם. לכולם די קשה. נסי לפעמים במקום להיות עסוקה בעצמך, דווקא לתת יחס חם לאחרים כדי שהם ירגישו יותר בנוח. נסי להחמיא, להתעניין, להזמין לשיחה. תתפלאי כמה אחרים ישמחו להושטת היד שלך.

נסי ליצור לעצמך קבוצה קטנה של חברות טובות, איתן תרגישי בטוחה וטבעית. אני יודעת שלשם כך צריך לפעמים להתגבר על פגיעות וקשיים, אך ההשקעה משתלמת.

מקווה שעזרתי מעט,

נסי להביט קדימה בעיניים חיוביות, ושתהייה שנה מצויינת!

שלום לך,

מה שאת מתארת נשמע כסימפטום אובססיבי (כפייתי). סימפטומים כפייתיים נוצרים כמנגנון הגנה נגד חרדה (החרדה הקיימת בנפש מתנקזת לנושא מסויים, במקרה שלך לכלוך שמקורו באוכל) ונקיטת פעולה (במקרה שלך, ניקוי) מרגיעה את החרדה.

נסי לחשוב מהם מקורות הלחץ, המתח והדאגות החייך, והאם את מסוגלת לטפל בהם לעומקם, ולמצוא דרכי רגיעה יעילות יותר. נסי לחשוב האם יש לך עוד התנהגויות כפייתיות, או תחומים נוספים בהם יש לך צורך עז בשליטה, או חרדה חריפה מפני אובדן שליטה.

כדאי מאד לטפל בבעייה בעזרת טיפול קוגנטיבי-התנהגותי, או דינמי. גם טיפול תרופתי נוגד-דכאון מקל במקרים אלו.

אל תתני לבעייה לשלוט בך, שכן היא תפגע באופן משמעותי בהסתגלות שלך למצבי יומיום. טפלי בעניין לקראת השנה החדשה.

בהצלחה

נראה לי שהציפיות הגבוהות מכבידות עלייך גורמות לחרדה שמא לא תצליחי תאכזבי וכד' ולכן תחושת הדיכאון.
תנסי להירגע, לקחת את הדברים קצת יותר בקלות. בתור אמא למתבגרים אני יכולה לומר לך שהבריאות הנפשית והשמחה של ילדיי חשובים יותר מהציונים, אם כי אין לי ספק שתצליחי גם בלימודים.

שתהיה לך שנה טובה ומתוקה והצלחה בכל מה שתרצי.

שלום אנונימי,

התיאוריה שלך פשוט מקסימה.

יש בה הרבה הגיון, וגם הרבה יופי.

אם אפשר לחשוב על החלום כצוהר אל הלא-מודע, הרי שאתה אומר שאצל סכיזופרנים ישנה חשיבה דמויית חלום גם בעירות.

עוד דבר שעולה מתוך התיאוריה שלך, הוא שאין הבדל מהותי בין "בריא" ל"חולה". ההבדל הוא לא בקיומם של תכנים שונים בנפש האדם (תכנים של גדלות, רדיפה וכיוב'), אלא ביעילות מחסום ההדחקה, שמפריד בין המודע ללא מודע.

יפה לך, תמשיך לפתח את התיאוריה שלך ולשתף בה אחרים. נסה לשמור על איזון נכון עם התפקוד היומיומי וההשתלבות בקהילה.

שנה טובה!

תודה! , זה תמיד כיף לקבל פידבק טוב.
וכן אני חשבתי על חלק מהדברים שאמרת, אם בלילה התת מודע מספק לנו חלומות-דמיונות, אז כנראה שלתת מודע יש את הכוח הזה ולכן ההזיות וכו'.. מצד שני ככל שהתת מודע גובר על המודע ומשאיר אותנו ריקים מתוכן ומלאי דמיונות ובעולם משלנו אז כך המודע יורד וכך גם הסימנים השליליים(לפי התיאוריה..חח)
וכן תמיד חשבתי, זה בעצם מה שהניע אותי לכל דרך ההחלמה, ש...אני לא שונה מאף אחד באמת אף פעם לא חשבתי אחרת ולכן אני מסכים איתך שאמרת שבעצם אין שוני מבין חולים לבריאים, זה רק מחלה שכמו כל המחלות אפשר פשוט לנצח, הרעיון הוא שזה לא משהו תמידי וקבוע אלא משתנה(חחח... אני חם היום..כנראה שזה מקריאה שלי מספרים אבל זה הרעיון של פוירשטיין לגבי הטיפול קוגניטיבי-דינאמי...אולי זה אומר משהו על ה"תיאוריה" שלי...חח)
אני חייב להגיד שאני תמיד אהבתי לכתוב ולפתח רעיונות ולהיות מקורי לכן התיאוריה הזאת.מקווה שזה עניין מישהו.

שלום דניאל

ראשית נראה שאתה שוקל שינוי בחיים, ורוצה להרפא וזו כבר התחלה טובה.
הפרעת אישיות סכיזואידית היא הפרעה קשה ועמוקה, אם כי חומרתה משתנה מאדם לאדם.
טיפול פסיכולוגי יכול מאוד לסייע לאנשים מסוגך. מידת השינוי תלוייה במיומנות המטפל, ההתאמה בין המטפל והמטופל, וגם, ולעיתים בעיקר, במוטיבציה של המטופל ויכולתו להשתנות.
מניסיוני האישי עוד לא ראיתי אדם שמשתנה מקצה לקצה. אבל ראיתי שינויים דרמטיים. כך שאדם עם הפרעה כזו, קרוב לודאי שלא יהפוך ל"חיה חברתית", ללא חרדות נטישה, תלות ואינטימיות. יחד עם זאת וגם מניסיוני, ראיתי איך אנשים סגורים, בודדים, החלו לתת אמון באחרים, ליצור קשרים עם אחרים, לבנות זוגיות, לבטא את עצמיותם, ואכות חייהם השתפרה משמעותית.
אני מציעה לך לנסות טיפול פסיכולוגי, בלי להתנות אותו במאה אחוז הצלחה, כי אז אין סיכוי שתלך.
תתחיל, תכיר תקופה את הפסיכולוג עבודתו, ואז תבחן שוב את עמדותיך כלפי יעילות של טיפול.

בהצלחה!

הי בני,

לא קיים חוק פסיכותרפיה בארץ. למרבה הצער כל אדם רשאי להתכנות בתואר "פסיכותרפיסט" עד שחוק הפסיכותרפיה בארץ יוסדר.

המגבלה שציינתי היא אך ורק לגבי פסיכולוגים. מבין הפסיכולוגים (יש הרבה מסלולי התמחות בפסיכולוגיה) רק הפסיכולוגים הקליניים רשאים לעסוק בטיפול נפשי. גם מגבלה זו עומדת להשתנות בקרוב, כנראה.

תעודת "פסיכותרפיה" רצינית ניתנת על ידי התוכניות לפסיכותרפיה בבתי הספר לרפואה ובאוניברסיטאות. מוכשרים בהן פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים בעלי תואר שני קליני.

מעט מן התוכניות מקבלות בעלי תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה. אין לי מידע מפורט בנושא. תוכל לברר זאת בקלות ברשת.

כשהתלוננוו עלי פעם אחת בלבד , מאז שהתחלתי לככת לשם .
עשו לי משפט שדה , ובאו אליי בטענות , מבלי לשמוע הצד שלי .

מליפני כמה ימים .

הי קספר,

כן, החגים מעיקים, הצורך בתחושת שייכות, בייתיות וקבלה גובר, והיעדרה כואב הרבה יותר בתקופה זו.

חבל לי לראות שאת שוב ושוב מחפשת לשוא תחושת בית ושייכות במרפאה. המרפאה, והצוות שלה, כנראה לא ערוכים ולא מעוניינים לתת לבאים בשעריה תחושה כזו. המרפאה מציעה טיפולים פרטניים וליווי פסיכיאטרי, אך לא מעבר לכך. ככל שתביני ותקבלי את זה, כך תיפגעי פחות.

אני מציעה לך לאמץ את האימרה "ברומא נהג כרומאי". עד כמה שזה קשה ומתסכל, נסי לקבל את הגבולות הנוקשים ואת נורמת היחסים הנהוגה במרפאה. הקפידי להגיע רק לפגישות שנקבעו לך בשעה שנקבעה, והפחיתי למינימום את הציפיות ואת המגע עם חברי הצוות האחרים. התעלמי מהמרצה, כאילו היא לא קיימת. כך היא מתייחסת אלייך וזה היחס שאת צריכה להשיב.

נסי לפתח בהדרגה מסגרות השתייכות מתאימות ומקבלות יותר.

קספר, גם פה בפורום עמוס לקראת החגים, השתדלי לצמצם את הפניות כדי שלא נאכזב אותך גם אנחנu/

והעיקר - שנה טובה, שנת בריאות ושלום עם עצמך והעולם

ונתראה אחריי החגים .
למרות שאני רזה וקומפקטית , ולא תופסת הרבה מקום , הצרות של חיי תופסות הרבה מקום בחיי
חחחחחחחחחחחח.
רק חבל לי.........

אני מודה לך על העזרה , לאורך כול השנה .
סליחה על ההצפה , לא בכוונה
מאחלת לך שנה נהדרת , טובה ומתוקה
ורק נותר לומר, המון המון תודה
נקווה לטוב ולימים יותר טובים .
בעזרת פרויד סאליבן ושאר החברים
, ממני בהוכרה
קספר רוח הרפאים שתשנה בקרוב את שמה .


תודה רבה ליפעת שחף ורני על העזרה .
וסליחה על חוסר החרוזים

שלום לך,

יש סוגים רבים של איבחון: איבחון פסיכולוגי (לבדיקת מאפייני האישיות, בעיות רגשיות, כוחות וכיוב'), אבחון פסיכיאטרי (לצורך איבחון הפרעות נפשיות והתאמת טיפול תרופתי), איבחון פסיכודידקטי (לבדיקת לקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז וכיוב') , איבחון נוירופסיכולוגי (לבדיקת הפרעות על רקע פגיעה עצבית), איבחון תעסוקתי ועוד. פני לרופא המשפחה, או לאחד מאנשי המקצוע שהוזכרו לעיל (פסיכולוג, פסיכיאטר וכו') וקבלי כיוון לגבי האיבחון לו את זקוקה.

ישנן קבוצות טיפול במסגרות רבות. לא כולן ממוקדות בחרדה חברתית בהכרח. יש קבוצות במסגרות ציבוריות מרפאתיות (ידוע לי שבאיכילוב יש קבוצה לחרדה חברתית) וכמובן במכונים ובקליניקות פרטיות. חפשי ברשת, יש המון פירסומים. חשוב לבדוק שהמטפל הינו פסיכותרפיסט מוסמך בעל הכשרה מוכחת בהנחיית קבוצות. תוכלי להתרשם מהראיון המקדים. לא כדאי לפתח ציפיות שמקורן בתוכנית טלויזיה ("תבת נוח" "בטיפול" וכד'), שהן מטבע הדברים יותר "מתוסרטות" מאשר המציאות.

שלום לך,

אני מצטער שהודעתך נשמטה איכשהו, ומקווה שאוכל עדיין לאסוף אותה ולענות לך.

הכותרת שנתת לתגובה שלך קושי בקבלת המציאות, נדמה שהבחירה שלך בכותרת כזו אומרת הרבה על מה שאת מרגישה. המציאות שאת מתארת לא פשוטה, קשה לך להיפרד מבעלך ומצד שני קשה לך מאוד להישאר עם בעלך. אני חושב שחשוב לבחון מה המציאות שקשה לך לקבל? שאת רוצה להיפרד? שאת לא רוצה להיפרד ואז צריכה לקבל את מצבו של בעלך? נדמה שאת מתלבטת בין הפחד מפרידה לתחושות שהביחד בלתי נסבל. קשה לקבל את שני הצדדים.
אני חושב שבהחלט מגיע לך לקבל יחס שתרגישי שהוא פייר והוגן כלפייך, ושתוכלי להנות מקשר שבו את מרגישה מוערכת, נשמעת ושמתייחסים אלייך כפי שהיית רוצה. אם את לא מרגישה היום שיש לך את הכוחות לעמוד על כך שתקבלי את מה שאת מרגישה שמגיע לך, אני ממליץ לך לפנות לטיפול שבו תוכלי לבחון את האופציות שעומדות בפנייך, לחזק את הכוחות שלך, ולהחזיר לעצמך את היכולת לבחור בנתיב שמתאים לך.

בהצלחה

כל מה שאתה מתאר זה חרדת ביצוע, קרי אתה חושב שלא תעמוד במשימה במלואה.
כל המחשבות הללו מתאפיינות גם כחלק מפרפקציוניזם וגם כחלק קטן מחוסר בטחון מלא למשימה.
לדעתי אין לך ממה לחשוש פשוט תנסה קצת להתאוורר: הליכה בחוץ או בילויי משחרר, כי המתח לפני ישבש לך את התחושה הפנימית באופן מתמשך וזה חבל, המלצתי החשובה ביותר לחיזוק עצמי זה לומר(בזמן החשיבה) "קטן עליי" תגיד את זה כל פעם שתגיע להתמודד עם המצב ותראה שזה עוזר.

שלום אלי

אכן מתחת למחשבות הטורדניות מסתתרת חרדה. קרוב לודאי שאתה אדם בעל סטנדרטים גבוהים שרוצה להצליח במעשיו. אפשר גם שתגובות של אחרים חשבות לך, ואתה חושש מביקורת.
בבסיס עומדת אמונה שאתה חייב להצליח, אחרת משהו לא טוב יקרה....
אם התופעה לא משש מציקה לך קבל את עצותיו של דניאל. קרוביך וחבריך יקבלו אותך גם אם לא תהיהי מושלם. אבל אם זה לא עובר ומאוד מציק לך כדאי שתפנה לעזרה, כי הציפיות העצמיות והחששות יכולים להיות עול מעיק ומפריע

בהצלחה

שלום דנה,

פרידות יכולות להיות כאובות מאוד, ואת מתארת שכבר הגעת לפרידה כשאת לא מרגישה טוב. חשוב שתתני לעצמך זמן להתאושש, על אף הפחד שזה לא יעבור. לפעמים אנחנו צריכים תקופה לעבור אבל על קשר שנגמר, לאסוף את הכוחות שלנו לאט לאט, ורגעים של התפרקות הם חלק מהחיים. טוב שאת במסגרת טיפולית, חשוב שיהיה מקום שיכיל את הקושי הנוכחי. טוב שהתחלת לקחת כדורים, אך צריך לזכור כי לוקח להם בערך שלושה שבועות להתחיל להיות אפקטיביים, ולכן צריך להמשיך בסבלנות.
כרגע חשוב שתתרכזי בלטפל בעצמך, ותמשיכי לדאוג לעצמך. קשר זוגי הוא תמיד דבר מורכב, ודינמיקה שבה יש שני משתתפים, ולא רק אחד אחראי על מה שקורה בו. חשוב שתוכלי להתבונן בטיפול על התהליך הזוגי שעברתם, מה הבאתם יחד לטיפול ומה הדינמיקה שנוצרה. אז תוכלי להבין גם את התפקיד שאת שיחקת בתוך הדינמיקה הזו, אך לא על מנת להאשים את עצמך, אלא על מנת להכיר את עצמך טוב יותר, את צרכייך, את חרדותייך, את קשייך ואת מעלותייך. יש מפשט שאומר 'מכל מוריי השכלתי', אני חושב שזה נכון גם לגבי קשרים. מכל קשר לומדים משהו, לא תמיד אפשר לבטא זאת במילים, אבל הגוף והנפש לומדים וחשוב לתת להם זמן לעבד את מה שלמדו.

טיפול אכן לא יכול 'לתקן' מצב קיים, אבל הוא יכול לעזור לנו לנווט את חיינו בצורה שאנו שלמים איתה יותר. את שואלת מהיכן לשאוב כוחות, וכאן חשוב שתשמרי על תקווה. חשוב לפנות למקורות התמיכה שיש לך מעבר לטיפוח, משפחה, חברים, מכרים שיכולים להיות איתך ולעודד איתך. לפעמים לא דרושים הרבה אנשים, אלא רק אדם או שניים שיהיו איתנו קצת ברגעים הקשים, כדי שנמצא את הכוח והתקווה להמשיך להתנהל ביומיום.

בהצלחה

שלום חן
על פי תאורך, המעשה שעשית אינו חמור, אם כי בהחלט יכול לעורר אי נעימות ואשמה על כך שזה קרה. מה שמטריד אותך זו הקלות שבה אפשר לפגוע בחסרי ישע ואונים כמו תינוקות. נראה שדווקא התחושות והאשמה שהתעוררו בך מעידים על מצפון ומוסר, ואת לא תתני לעצמך לעשות מעשים מהם את חוששת.
לעיתים למעשים לא חמורים מתלוות מחשבות מודעות ובעיקר לא מודעות, והן אלו שמעוררות את עיקר הדאגה והמחשבות המטרידות. יש הבדל בין מחשבות למעשים, אך גם מחשבות יכולות לעורר הרבה מאוד אשמה.
עולה מדברייך שזו נטייה שלך להיות מודאגת בצורה מוגזמת מדברים, מה שטומן בחובו נטייה חרדתית,
אולי תנסי לדבר על זה יותר עם אמא שלך שאני מבינה שאת משתפת, או עם היועצת בבית הספר.
אם תדירות עוצמת התגובה אותה את מתארת גבוהה אולי כדאי גם לשקול יעוץ מקצועי נוסף.

בהצלחה!

שלום לך,

אני מעתיקה לכאן תגובה שכתבתי בפורום בפסח האחרון, לשאלה מאד דומה:

עצם הרצון לתת, מעיד הרבה דברים טובים עלייך, על המטפלת ועל הקשר ביניכן. זה כשלעצמו מתנה גדולה! למותר לציין שאין שום צורך או ציפייה לקבל יותר מזה.

אם בכל זאת חשובה לך הנתינה הקונקרטית, חשוב שהיא תהייה צנועה מבחינת ההוצאה הכספית, ומשמעותית מבחינת הערך הסמלי.

יפה לתת משהו מעשה ידייך. ציור, פסל, צילום, נר לחג, כלי, כרית, שיר, מכתב, מאפה. גם אם נדמה לך שאת חסרת כישרון או יכולת ביצוע, אני בטוחה שבעזרת הכוונה קלה מאתרי עבודות יד או כתיבה יוצרת באינטרנט, תוכלי ליצור משהו שיבטא אותך, וישמח אותה.

אפשר לקנות משהו קטן, שיסמל משהו שקשור בטיפול: את הקשר ביניכן, את תחושתך בטיפול, אותה בעינייך, אולי משהו שקשור לטיפול ומתחבר לרוח החג (ראש השנה, התחלות, אביב, מעגל). זה יכול להיות פרח, עציץ, פקעת או זרעים, מחזיק מפתחות, תמונה קטנה, ספר. פחות חשוב האובייקט, אלא מה שהוא מייצג, והברכה המילולית המלווה אותו.

לגבי דוגמא אישית.. לי תמיד קר, ואני יושבת צמודה לתנור ברוב חודשי השנה.. לא פעם קיבלתי ממטופלות מתנה, צעיף להתעטף בו. זו מתנה מקסימה כי מייצגת את הראייה ההדדית, ההתחשבות ההדדית וגם את החיבוק שיש בטיפול. נסי לחשוב גם את על מתנה בעלת משמעות סמלית.

אם יש לך ממש אומץ, את יכולה לבקש גם ממנה לחג אובייקט כלשהו שיזכיר לך אתכן.. אני הייתי שמחה לשתף פעולה עם "משחק" כזה (: (ואם לא עכשיו, אז בסיום הטיפול).

אבל בכנות ומעומק הלב, המתנה הכי גדולה למטפל היא עצם הקשר, ההיעזרות וההתקדמות בטיפול. מספר מילות הערכה והכרה לקראת החג הן מרגשות ומשמעותיות לא פחות מכל מתנה חומרית.

חג שמח ושנה טובה, מלאת נדיבות ונתינה!

רוני

וואוו רוני איזו תגובה ..קלעת...אכן התכוונתי ליצור משהו מעשיי ידיי וכן כמו שרשמת שאני חוששת שאין בי הכישרון אז נרשמתי לסדנא כך אוכל ללמוד עוד תחום שמעניין אותי ואת התוצר להעניק בכייף לה..
ולא!אין לי את האומץ לבקש ממנה לתת לי משהו שמסמל אותי בעיניה!וחבל,דווקא ממש הייתי רוצה לדעת מה היא חושבת!אין לי האומץ אפילו לשאול אז לבקש משהו?????? וואו איזה אומץ יש לך!!!
לגבי ברכה מילולית שהמלצת לצרף למתנה-בדומה למקודם גם כאן אין לי התעוזה לרשום מה אני מרגישה,כמה אני אוהבת,חושבת,מעריכה .האמת שאת כישרון הכתיבה יש לי אבל לא את האומץ לרשום לה...אוף..איך מתגברים???
ואם כבר אני כאן אשמח לדעת:אנשים נוטים לרכוש רגשות לפסיכולוג/ית שלהם,
איך לארגן מחשבתית את העובדה שאני אוהבת אותה מצד אחד ואת העובדה שהיא לא ממש חברה שלי?קשה !!!!!!!!!!!!!
בטח גם לך רוכשים לא מעט רגשות!
שנה טובה ו-מופלאה רוני ,אני משתדלת לקרוא כאן ולהחכים:)ולכל הצוות התומך!
תודה..........

שוב שלום,

אני שמחה שעזרתי מעט.

בגלל ריבוי השאלות בפורום לא אוכל להמשיך להרחיב לצערי.

אני מבטיחה לך שלמטפלת שלך יש רגשות חיוביים כלפייך, ושהיא מושקעת בך רגשית ומחשבתית כפי שאת בה. נכון שמדובר בקשר מקצועי בתשלום, ולא תמיד ברור מה מקום הרגשות האישיים בעניין, אך מעל לכל טיפול הוא קשר אנושי, עם מושקעות רגשית ואכפתיות עצומה של שני הצדדים, אחרת זה פשוט לא היה עובד!

אני מבינה שקשה לחשוף רגשות חמים, זה נותן לך להרגיש יותר פגיעה, חשופה, ואולי נבוכה. ובכל זאת, נסי למצוא אומץ לכתוב או לאמר אפילו חלק מהדברים שכתבת כאן. אין לי שום ספק שדברייך ישמחו וירגשו אותה מאד, ושבתגובתה תגלי יותר הדדיות ממה שאת מעזה לדמיין.

חג שמח!