פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך

אני יודעת שאת מרבה לכתוב כאן, אך לי אין די מידע עלייך כדי להסביר את הגירוד. על פניו זו נראית פעולה אובסיסיבית שחוזרת על עצמה ויש בה אלמנט של הרגעה. אם את מכירה הביטים כאלו בעצמך אז כנראה זה העניין
לגבי ההפרטה, אכן היא עומדת להתרחש, אך יקח זמן עד שתצא לפועל. לכן עדין לא ידוע באיזו מתכונת בדיוק זה יהיה. יש חומר באינטרנט על כך.. בגדול השרותים יעברו לקופות החולים, כנראה מס' הטיפולים לאדם יצטמצם, אך גם תורי ההמתנה. אנשים שאין להם אבחנה מוגדרת, אלא סובלים למשל ממשבר בנישואין כנראה לא יהיהו זכאים לטיפול. אבל הדברים עדין לא ממש ברורים.

.

שלום מזל

אינני יודעת על תדירות הבדיקות שאת עושה, בכל מקרה טוב שאת עוקבת אחר בריאותך.
נראה שאת חרדה ממחלות וזקוקה לאמפטיה לחרדה זו מבעלך. הוא נראה שכבר אין לו סבלנות, אולי בשל עיסוק מוגזם במחלות ובדיקות, ואולי רק בשל חוסר רגישות. גם גידול קטן ושפיר יכול להפחיד, וחשוב שתשתפי את בעלך לא רק בממצאים אלא גם בתחושותייך ופחדייך.

הרבה בריאות

שלום לילי,

כל כך כואב לראות בחורה נבונה ורהוטה כמוך, נאלצת להתמודד עם תוצאות ארוכות בשנים של התעללות הרסנית, על לא עוול בכפך. מעומק ליבי אני מאחלת לך שתמצאי שלווה לנפשך ורפואה שלמה.

(המערכת מחקה כאן את הקישור ששמתי בעניין טיפול קוגנטיבי בטראומה)

קיימות שיטות טובות מאד לטיפול בטראומה שעובדות עם הגוף :EMDR (תנועות עיניים דו-צדדיות) SE
(חווייה סומטית), EFT (חופש נפשי) ועוד. מצטברות עדויות מחקריות ליעילותן של שיטות אלו, במיוחד הראשונה. קראי עוד באינטרנט.

ובינתיים קבלי חיבוק, שינחם מעט

שלום עדנה,

קודם כל אני מתנצלת על האחור בתגובה.

התחושה הדומיננטית שעולה מתוך סיפורך היא תחושה של בדידות מאד גדולה. את נושאת את כל חייך לבדך, על כתפייך העדינות, ממש כמו אטלס שמחזיק את התבל על כתפיו.

המשא כה גדול וכבד, שאת עסוקה בהישרדות, ולא מתפנה כלל לחשוב על דרכך וחייך, ואיך לפתח את עצמיותך, תחביבים, קשרי ידידות, שעות פנאי וזמן לעצמך.

השאלה האם המצב חייב להיות כזה??

האם את חייבת להרגיש קורבן? להמשיך לחיות בחוסר אמון כלפי אנשים, בסגירות ובבדידות? האם המרחק והנתק מבעלך הם מחוייבי המציאות, או שאולי אפשר להשקיע ולשפר?

יש לי הרגשה שקצת התחפרת, קצת נתקעת, בעמדה מסוגרת ובודדה. אני מבינה שנסיבות חיים קשות הביאו אותך לפינה הזו, אך אפשר לצאת ממנה, ואת חייבת למצוא כוחות ודרכים לצאת ממנה, ולו כדי לתת לביתך מודל בריא ואופטימי יותר, וליצור עבורה רשת של תמיכה חברתית.

את יכולה להעזר ברשויות שונות שיתגייסו ויתמכו בך: רווחה, ויצו, נעמת, בריאות הנפש, מרכז למשפחה, עירייה. ישנן קבוצות תמיכה, שבהן אפשר יותר להאזין מאשר לדבר. גם טיפול זוגי או משפחתי נשמע ממש הכרחי במקרה שלכם, ולו בשביל טובת הבת. ישנן הכשרות מקצועיות של משרד העבודה שאינן עולות כסף.

פתחי את מבטך ואופקייך, ואל תוותרי על הסיכוי לפתח קשרים טובים ותומכים, ולממש לפחות חלק מחלומותייך.

שלום לך,

את מתארת חווייה של פיצול בין אימהות למימוש עצמי. חבל שכך את חשה, אני בטוחה שיש דרכים יצירתיות לשלב בין השניים. התחושה שהפיכתך לאם מונעת ממך להגשים את עצמך עלולה ליפול לנטל על כתפיהם של ילדייך, וליצור במשפחה רגשי אשמה סמויים, ומיותרים.

אינני מכירה את תחום האימון, לכן לא אוכל לחוות עליו דעה. אם התנסית בשתי חוויות קואצ'ינג ולא נעזרת, אולי באמת כדאי לנסות טיפול פסיכולוגי.

יתכן כי שורשי התקיעות נטועים במקום עמוק יותר מכפי שאימון יכול להגיע. תובנה בנוגע למקורות הקונפליקט, לצד עידוד והכלה בטיפול, יוכלו להאיר לך את המשך דרכך.

בהצלחה

הי,
קראתי הודעתך הכנה. עצם שאלתך מראה כמה את רוצה לשנות את מצבך וזו כבר התחלה!

אינני פסיכולוגית. אני מאמנת אישית לאימהות למציאת איזון, הגשמה וקבלה.
ברור שאני לא אוביקטיבית אך מאימונים רבים ובאופן אישי אני מוצאת שאימהות רבות מוצאות באימהות את הגורם לאי הגשמת הפוטציאל והיכולות שלהן וחבל.. זוהי אמונה תוקעת שאפשר וכדאי לצאת ממנה כי כמו שתארת זה משליך גם על האימהות שלך.

לא ברור לי אם עברת 2 פגישות אימון או שני תהליכי אימון אבל מטרת התהליך האימוני הוא העמקת התודעה האישית כלפי עצמך ומשם תחושה של שלמות עם דרכך, ביטחון ופעולות נוספות של עשייה למען עצמך.
יכול באמת להיות שאת זקוקה לטיפול כדי להבין את מקור התחושות האלה, ואז תוכלי להגשים עצמך ממקום המבין את שקרה בעבר.
מאחלת לך בהצלחה!

שלום לי,

קודם כל, בואי נביט בחצי כוס המלאה. יש לך חבר, ואתם אוהבים. איזה כיף!! אני מאחלת לך המשך אושר ואהבה, וכל דבר יגיע בזמנו.

לגבייך... תראי, סגנון הכתיבה שלך מאד אימפולסיבי. את נשמעת סוערת, ופועלת לפי הרגש והדחף. את רואה דברים בשחור ולבן, וקצת קשה לך לראות תמונה גדולה ומלאה. אולי באמת צודקים הורייך שלא בטוחים לגמרי שאת מספיק בוגרת כדי לפעול בשיקול דעת, והם חוששים שתיפגעי.

אני חס וחלילה לא רוצה לצער או להכעיס אותך. פשוט נסי לקבל שלהורייך יש נסיון חיים והם בסך הכל רוצים לשמור עלייך ולעזור לך להתפתח בצורה תקינה.

אם את רוצה לשכנע אותם שאת מספיק בוגרת ובשלה כדי להיות עצמאית יותר, נסי להראות להם שאת כזו. דברי בשקט, בהגיון ובשיקול דעת, אל תיסחפי לריבים וצעקות, תני להם את ההרגשה שאת מבינה שהם בעדך ולא נגדך, ובעיקר תוכיחי במעשים יומיומיים ובקביעות שאת אחראית ואפשר לסמוך עלייך.

אם זה לא יצליח נסי לקבל את הדין. "כל עכבה לטובה", וגם בהתפתחות מינית, לפעמים האיטיות משתלמת.

בהצלחה

אני אעשה מה שבא לי,בין אם זה מתאים לכם וגם אם לא!!!
למה נראלכם שאתם יכולים לעצור אותי???????.אני לא עושה שום פשע!!!אני מנסה לקבל את האישור בדרך הטובה,ואם זה לא מתאאים להם אז אני אשקר ואמציא סיפוריםם
אחרי זה אתם שואלים למה משקרים לכם,כי אתם לא מבינים כלוםםם

עד כמה שאני יודעת,מה שאת מתארת טבעי,אבל..אני לא רופא.

בכל אופן,זה לא הפורום...

שלום לך,

מקווה שהוקל לך מאז שכתבת את ההודעה.

אינני רופאה, אך ככל הידוע לי לא ניתן לבלוע את הלשון סתם כך.

זה נשמע יותר כמו סימפטום של מתח נפשי, חרדה, אובססיה או משהו דומה.

אל תספקי במילים שלי, עלייך לגשת לאיבחון וטיפול.

אם את במצוקה מיידית, פני לחדר מיון, שם יעזרו לך גם גופנית וגם נפשית.

הלכתי לרופאה ושאמרתי לה את זה היא עושה לי זה סתם שטויות בראש ואמרה לי לכי לכי

מה שאת מרגישה הוא אמיתי לגמרי, חס וחלילה "סתם" וחס וחלילה "שטויות".

לפעמים משתמשים בביטויים כאלה כדי לעזור לאדם לצמצמם את המצוקה שלו, אבל ברוב הפעמים זה רק מלחיץ עוד יותר.

טוב שעשית בדיקה פיזיולוגית. יש סיכוי סביר שמה שאת מרגישה הוא סימפטום נפשי.

כידוע, יש קשר הדוק בין נפש לגוף. כשאנחנו חשים מתח הגוף מגיב: האישונים מתכווצים, העור מסמיק, השיערות סומרות, הלב פועם במהירות, לחץ הדם עולה, ולעיתים יש תחושות מחנק או בחילה.

אצלך הגוף מגיב כנראה למתח נפשי בתחושה של בליעת הלשון. יתכן שהתפתחה סביב הנושא מחשבה אובססיבית.

עלייך לפנות לפסיכיאטר/ית שיאבחנו את מצבך הנפשי, ויתאימו לך טיפול. אני בטוחה שתקבלי יחס מאד מכבד ורציני.

כל טוב

שלום,

נסי לחפש בעזרת גוגל "אסטרטגיות למידה" או "מיומנויות למידה" או "שיטות לשיפור זכרון", אני בטוחה שתרוויחי כמה טיפים.

אישית, אני בעד להתכונן מבעוד מועד, ולא לדחות למידה לדקה התשעים.

בהצלחה

שלום לך,

עניתי לך באריכות על שאלה זו ב 1.7

האם קראת את תגובתי?

לא נוכל להשיב על שאלות חוזרות בפורום.

אם יש לך נטייה לפתח תלות בנותני סיוע, על אחת כמה וכמה עלייך להיזהר מפניות חוזרות לפורומים וירטואליים, שמא תפתחי תלות. חזרי לתגובתי הקודמת, מקווה שתעזרי בה.

אין לי שום נטייה לפתח תלות באנשים ובדברים חחחחחחחחחח

הפסיכולוגית שלי מאמינה שזו דרך טובה לצמוח ממנה, כמו שתינוק בהתחלה צריך שיעזרו לו ללכת ואחרי זה הוא הולך לבד...

אז...רק רציתי לדעת אם זו דרך נכונה לטיפול? שהפסיכולוג גורם למטופל לפתח בו תלות? או
לא?

זה הכל...אין שום תלות בפורומים...הרגת אותי מצחוק

תודה

שלום יוסי,

אני מבינה שאתה מאוד סובל, ושתיפקודך מוגבל.

מדוע אתה אומר שלא ניתן להעביר את זה?

בעיות נפשיות בהחלט ניתנות לטיפול ולפתרון.

הטיפול המתאים להתקפי חרדה הוא טיפול קוגנטיבי התנהגותי. בטיפול תלמד לפרש טוב יותר תחושות גופניות ותצוייד בכלים להרגעה עצמית. הטיפול מחליש ואף מעלים את התופעה.

בהצלחה

ממליצה בחום על מטפלת קוגנטיבית התנהגותית מדהימה בשם גלית סבג.

בהצלחה.

שלום לך,

מתוך דברייך אני מתרשמת שאתה גבר צעיר, אינטליגנטי ורגיש, שיש לו יכולת התבוננות נוקבת ומעמיקה על הדבר המוזר הזה שקוראים לו "חיים".

אתה כלל לא עלוב, למרות שאתה חווה את עצמך ככזה, ובהחלט הייתי שמחה לקרוא עוד את דעותייך ומחשבותייך בנושאים שונים.

ההתרחקות שלך מיחסי אנוש נשמעת באוזניי כמו מנגנון הגנה כנגד תחושות של פגיעות, אכזבה וחוסר ערך, ולא כהעדפה ראשונית.

אתה כנראה סובל מזה תקופה ארוכה ממצב של דכאון, שאת סוגו וחומרתו יש לאבחן באופן מקצועי. לפעמים, דוקא אנשים שחייהם לכאורה "בסדר", ואינם סובלים מכל מצוקה או חסר חומרי או פיזי, דוקא אנשים אלו סובלים יותר ממצוקתם הנפשית, שאותם הם חווים כחסרת סיבה ולא לגיטימית.

הדכאון, שהוא קודם כל תהליך פיזיוכימי, גורם לאדם לחוש חוסר ערך, חוסר טעם וחוסר משמעות בחיים, לפסימיות ותחושות חוסר אונים ותקווה. הדכאון צובע בגוונים קודרים את העבר, ההווה והעתיד, גם כאשר אובייקטיבית אין הם גרועים. אסור "להשתכע" מתחושות אלו, אלא לדעת שהן סימפטום של מצב נפשי גרוע, אשר ניתן לתיקון.

בדכאון אפשר לטפל ביעילות באמצעות טיפול תרופתי (בלתי ממכר וכמעט נעדר תופעות לוואי!) ובאמצעות שיחות. במקרה שלך חשוב במיוחד להעזר בשיחות, כדי להחזיר לך בהדרגה מיומנויות של שיחה וקשר, וחיזוק האמון בקשר אנושי.

אפשר לצאת מזה, אל תמשיך לסבול ופנה לעזרה מקצועית בהקדם,

שלום גימל,

אפשר לקבל טיפול מסובסד דרך הקופה או טיפול חינם במרפאה לבריאות הנפש.

דרך האלפון של איט"ה, אגודת המטפלים הקוגנטיביים התנהגותיים, תוכלי לאתר מי עובד במסגרות הללו.

בהצלחה

שלום טל,

באסכולה הדינמית תדירות של פעמיים בשבוע היא מקובלת מאד, ובעיני רבים אף נחשבת אופטימלית.

אגב, בטיפול אפשר ורצוי להעלות כל צורך ובקשה באופן חופשי, מבלי להיות מוטרד אם הם "מקובלים" או לא.

במידת האפשר, מטפלים משתדלים להתאים את המסגרת והשיטה הטיפולית לצרכים הפרטניים של מטופליהם, ובכל מקרה מתוך המשאלות אפשר להפיק הרבה תוכן ותובנה משמעותית. מה שמתאים ונחוץ לאחד לא יתאים לשני, ולכן חשוב להיות במגע גלוי עם כל המשאלות, הספקות הבקשות והחששות הקיימים.

תהני ובהצלחה

שלום לך,

אני שומעת שאתה סובל מחרדות ברמה מוגברת. יש הרבה סוגים של חרדה, לא ברור מאיזו מהן אתה סובל. אולי מדובר בהתקפי חרדה, אולי פחד ממקומות סגורים או ממקומות הומי אדם, אולי מדובר בחרדה חברתית. קשה לדעת על סמך תאור קצר.

אני מבינה שפגשת איש מקצוע שרשם לך את הרסיטל. האם מדובר בפסיכיאטר? האם הוא איבחן את מצבך? מדוע הומלץ לך לקחת כדורים ולא להעזר בטיפול נפשי?

אתה זקוק לאיבחון מקצועי של מצבך, ולהערכה מחודשת לגבי סוג הטיפול שיעזור לך. טיפול ברסיטל מרגיע את המתח, אבל אם אתה חש שאתה לא חי בכלל, כדאי לעשות גם טיפול נפשי רציני ואולי שינוי תרופתי.

בהצלחה

שלום לך,

אני מאד מתרשמת משפתך הגבוהה והעשירה ומהאופן המוקפד והמדוייק בו את מתנסחת.

התרשמות זו מובילה אותי לשער, שאולי את אדם בעל דרישות וציפיות מאד גבוהות מעצמו ומאחרים, בעל נטייה לפרפקציוניזם, שאולי משאיר לעצמו מעט מדי מרווח לניסוי וטעיה, חוסר הצלחה או פגמים וחולשות אנושיים. לצד זה, את נשמעת כמו אדם רגיש ופגיע, שחושש לחשוף את ה"בטן הרכה" שלו לעולם קשה ומאיים.

כדאי לדעת, שבמוח האנושי חולפות מדי יום עשרות אלפי מחשבות והרגשות, חלקן לא הגיוניות, לא רלוונטיות, מוזרות או אקראיות. מחשבות ותשוקות שאת מתארת בהחלט יכולות לחלוף בנפש הנורמלית, ושאלת מימושן בפועל כבר תלויה ברצון, בשליטה עצמית, בנורמות וכו'.

אני מאמינה שאם תפתחי לעצמך מרחב מרווח יותר להתנסות, לחוות, לטעות, "להתלכלך", למעוד, אולי גם קצת להיפגע או "להתפדח", ובודאי אם תרשי לעצמך מנעד פנימי רחב יותר לפנטזיה, לדמיון ולמיניות,
תראי שהמציאות מתחילה להיות פחות מאיימת, וניצנים של התפתחות יתחילו לנבוט.

דברי על הרגשותייך, לבטייך וחששותייך עם המטפלת שלך. טיפול אמור ללוות את המטופל בקצב המתאים לו, פלוס דחיפה קלה ועדינה קדימה... אתן רק בראשיתו של מסע, מצאו את הקצב והדרך המשותפים.

בהצלחה