פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

יש לא מעט נשמות טובות, " סה"ר " (עמותה שמפעילה מתנדבים כדי לאשפז אנשים בכפיה במסווה של סיוע ואהבת אדם) או סתם אנשים עם כוונות טובות והרבה חוסר מודעות, שעלולים לדווח עליך כאובדנית \ מסוכנת למשטרה או לפסיכיאטר המחוזי - מה שיוביל לרוב לשלילת חירותך במחלקה הסגורה , שכוללת גם קשירות ,זריקות קשות ואלימות של צוות "טיפולי".

אני כותב את זה מתוך ניסיון אישי מר וכואב .

אני ממליץ לך אישית, שאם את מרגישה במצוקה פני לייעוץ אישי אצל מורה , יועצת בית ספר, או פסיכולוג , רופא משפחה, או משהו בסגנון, דברי עם הורים וחברים, , רצוי אם אפשר לקבל טיפול במסגרת פרטית ולא ציבורית (!) - כי בציבורית הרישומים פוגעים אח"כ בהמשך החיים (ומי שיספר לך אחרת משקר במצח נחושה ומעלים ממך מידע שאפילו לא חשבת עליו) וגם נוקטים שם יחסית ויד קשה כלפי מטופלים, נוטים יותר "להפציץ" בתרופות, ולנהוג במגמה אשפוזית כלפי אנשים שלא היו מאשפזים אצל פסיכולוג\פסיכיאטר פרטי. גם את זה אני אומר מניסיון ארוך שנים.

זכרי שבאינטרנט מסוכן להיחשף נפשית - כי נורא קל במדינת ישראל לאשפז אנשים בכפיה ,בכח, ובהשפלה, ואין הגנה מספקת של החוק על מתוייגים, שסומנו גם בגלל אמירות שלא ממש התכוונו להן ברצינות, רק מתוך רצון של המטפלים לכיסוי תחת "מקצועי" . אחרון חביב - ממילא באינטרנט אף אחד לא יסייע לך באמת כמו בטיפול פנים אל פנים אליו את מגיעה מתוך בגרות ורצון אישי מלא.


בברכה, ותרגישי טוב
נחום

תודה רבה על התגובה.
עכשיו כבר יותר טוב.

אני תומך בקבלת תמיכה ויעוץ , אני רק חושב שצריך לעשות את זה בצורה מבוקרת, מול מטפל\פסיכולוג או יועצת שאת סומכת עליהם, ולא באינטרנט בצורה שיכולה לפגוע בך מתוך אי הבנה של הקוראים שירצו "לעזור" לך דרך המשטרה\הפסיכיאטר המחוזי.

צריך לברור בקפידה מילים לפני שכותבים הודעות , ולא להגיד שמתכוונים להתאבד וכדומה אם לא ממש מתכוונים, ואם כבר כותבים אז לפחות להיות מודעים היטב להשלכות הבעייתיות בלשון המעטה שיכולות להיות (גם כשכותבים בעילום שם , למשטרה אין בעיה לאתר גולש שלדעתה נמצא במצוקה לפי כתובת המחשב) .

בקיצורף תרגישי טוב, תטפלי בעצמך, ותבקשי תמיכה וטיפול ואל תעשי שטויות :)

בהצלחה



ועוד טיפ קטן על הדרך - אם אי פעם חלילה וחס תסתבכי באשפוז כפוי או משהו בסגנון , רצוי לפנות לעמותות כמו "בזכות" או "האגודה לזכויות האזרח" כדי לקבל סיוע משפטי (חינם) מהסנגוריה הציבורית . . הרבה פעמים מניסיוני והיכרותי אנשים מתגלגלים למצבי כפייה מול המערכת בניגוד לחוק וחשוב להיות מודעים לזכויות ולסעדים שבכל זאת קיימים

שלום יעל,

עצוב לשמוע (לקרוא) את הכאב שלך, שזועק מתוך דברייך. ברור שאת חשה במצוקה ובמלכוד. את נמצאת בגיל שבו יש לחצים רבים - חברתיים, לימודיים, משפחתיים, וזה עוד בשלב שרק מתחילים להיות חלק מעולם המבוגרים והרגשות סוערים מאוד. במצבים כאלו המצוקה יכולה להוביל לתחושות של חוסר אונים וייאוש. אך אל לך להתייאש, המצוקה שלך אינה 'טמטום', אלא מצוקה וכאב ייחודיים ואישיים. את זקוקה לעזרה הן בתחום של שליטה וויסות רגשותייך, והן היכרות והבנה של שורשי המצוקה והכאב שלך. אוכל הוא תחום שאליו כאבים וקשיים נפשיים רבים מנווטים את דרכם ומתבטאים דרכו. נשמע שאת זקוקה להזנה רגשית, להקשבה ולמישהו שיהיה איתך במסע הלא פשוט שאת עוברת.
אינני יודע מתי פנית למטפלים ומדוע הרגשת שאת לא נעזרת ולא המשכת, אבל חשוב מאוד שתהיי בתוך מסגרת טיפולית שתעזור לך. את יכולה לברר מראש לגבי הניסיון וההיכרות של המטפל עם גיל ההתבגרות ועם הפרעות אכילה. זכרי שטיפול נפשי הינו תהליך שלוקח זמן.

את מוזמנת לעדכן בהתפתחויות במצבך

בהצלחה

דפנוש,

את בת 19, ואת פוסעת בצעדים הראשונים שלך בעולם המבוגרים.

אז יש לי חדשות טובות בשבילך!

כאדם בוגר, כל הנושא של השתייכות לקבוצה, שהיה כל כך דומיננטי בבית הספר היסודי והתיכון, מקובלים ולא מקובלים, מגניבים וחנונים, להיות כמו כולם או להיות שונה, כל הנושא הזה יכול להחלש פלאים בעולמך אם רק תרשי לו.

אף קבוצה ואף אדם לא שווים שתשני את האופי שלך, שפת הגוף שלך, או שתתאמצי ליצור למענם דמויות ותדמיות. מי שאת הוא דבר נפלא, ומהיום והלאה זכותך לחבור רק אל מי שאוהב אותך ומקבל אותך בדיוק כמו שאת. בצבא, בעבודה, במשפחה, בלימודים ובכל מקום אחר, לא חייבים המון חברים ולא חייבים להיות חלק מהגוש הגדול. מספיק שתמצאי לך מספר קטן ואיכותי של חברים טובים איתם תרגישי בטוחה ונינוחה. ומי שאומר לך שאת מעצבנת לא ראוי לך!

בקיצור, לא הייתי מתאמצת לשנות אותך אלא לעזור לך לקבל את עצמך. קבלה עצמית עמוקה תעזור גם לאחרים לקבל אותך, ותמתן את הפחד שלך מאנשים.

מבחינת טיפול, כדאי לך מאד לנסות טיפול קבוצתי. מדובר בהתנסות בקבוצה מוחזקת ומתווכת ע"י איש מקצוע, בה תוכלי "להתאמן" בשיח והשתלבות קבוצתית ולקבל משוב אותנטי. חשוב מאד שהמטרה לא תהיה להתאים את עצמך לקבוצה, אלא ללמוד להיות "את" בתוך קבוצה.

טיפול דינמי יכול לסייע לך להבין את מקורות החששות וחוסר הבטחון ולחזק אותך, וטיפול קוגנטיבי-התנהגותי יסייע לך עם שינוי תפיסות שליליות לגבי מצבים חברתיים ומשימות הדרגתיות בתחום החברתי.

אגב, על פי חוק הפסיכולוגים רק פסיכולוגים קליניים רשאים לתת טיפול נפשי. לתשומת ליבם של הלקוחות.

בהצלחה

אבל גם כשהייתי שקטה ומופנמת וגם כשניסיתי להצחיק ולהרשים לא אהבו אותי.
לגביי טיפול רציתי לשאול איזה טיפול מומלץ ביותר דינמי או התנהגותי קונגטיבי?ויש מטפלים טובים במרכז שאת מכירה?
תודה!

סליחה אם זה ישמע כמו פסיכולוגיה בגרוש, אבל אם הרגשת שבכל מקרה לא אוהבים אותך, כנראה שביסוד זו את שלא מספיק אוהבת את עצמך )-:

אם את רוצה להבין יותר מאיפה זה בא, מה השורשים העמוקים של החוויה הזו של לא להיות נאהבת, ולהרגיש בטיפול מוכלת ומובנת, לכי על טיפול דינמי. אם את רוצה לעבוד על ההווה, למקד את הטיפול ולקבל עזרה לחשוב "נכון" יותר והצעות מעשיות איך להתמודד חברתית ולהרגיע את חרדותייך, לכי על קוגנטיבי- התנהגותי. שתי האפשרויות הטיפוליות מצויינות ומועילות לבעייה שתארת. קראי יותר ברשת על השיטות השונות וראי מה מדבר אלייך.


כך או כך, טיפול יוכל לעזור לך להכיר ולקבל את עצמך יותר, וגם לשנות את מה שאת מעדיפה לשנות.

לצערי לא אוכל לתת כאן המלצות.

כל טוב!

רוני חשוב לי לתקן אותך!
לפי חוק הפסיכולוגים גם פסיכולוגים חינוכיים יכולים להעניק טיפול נפשי
והם מעניקים!!!
הם עוברים הכשרה מעולה בטיפול בילדים ובבני נוער בבי"ס לפסיכולוגיה חינוכית
הייתי שמחה אם היית בודקת זאת לפני שאת יוצאת בהצהרות
למילים שאת כותבת יש השפעה

פסיכולוגית חינוכית

חוק הפסיכולוגים סעיף 9ב:

9. ייחוד פעולות (תיקון: תשמ"א)
(א) מיום שיוחדה פעולה לבעלי מומחיות מוכרת, או מתאריך שלאחר מכן שנקבע בתקנות, לא יעסוק פסיכולוג בפעולה כאמור אלא אם הוא רשום בפנקס כבעל אותה מומחיות; אין בהוראה זו כדי למנוע מתמחה לעסוק בפעולה כאמור בפיקוח בעל מומחיות מוכרת.

(ב) לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו.

מתוך החוק משתמע באופן חד-משמעי שמבין הפסיכולוגים רק פסיכולוגים קליניים רשאים לתת טיפול נפשי.

הפסיכולוגיה החינוכית היא ענף חשוב, נחוץ ובעל ידע ומיומנויות מאין כמוהם. ההכשרה כוללת התערבויות בתחום החינוכי שהן משמעותיות ביותר, אך לא טיפול קליני.

זהו המצב החוקי נכון להיום, משמעו כלשונו, אם זה מוצא חן או לא מוצא חן בעיני אנשי מקצוע כאלו או אחרים. אני תוהה מה מביא אדם להציע טיפול נפשי לאדם אחר השרוי בסבל ובמצוקה, כאשר הוא יודע שאינו מוסמך או רשאי לעשות כן לפי החוק. האם זה תום לב? האם חוסר הכרת החוק? האם חוסר הבנת הסיטואציה?

כמובן, שבהיעדר חוק פסיכותרפיה כללי בארץ, נוצר מצב מעוות, אבסורדי ומזעזע, שבו לכל אדם בישראל מותר לכאורה לתת פסיכותרפיה למעט פסיכולוגים שאינם קליניים. אני יכולה להבין פסיכולוג חינוכי שמרגיש מתוסכל מכך שכל אדם יכול לפתוח קליניקה לפסיכותרפיה (רק כי אין חוק שאוסר עליו את זה), ואילו לו אסור. זו עדיין לא נימוק מספיק משכנע. הפסיקה האחרונה יצרה תקדים, שבו עו"ס שנתבע ע"י לקוח לא מרוצה על התחזות למטפל יצא אשם בדין עפ"י חוק הפסיכולוגים סעיף 9ב, ונאלץ לשלם פיצוי ללקוח, כך שגם העו"סים הקליניים מתחילים לסבול מהאנומליה החוקית. אני מקווה שחוק הפסיכותרפיה יוסדר בישראל במהירה בימינו ויביא סוף לויכוחים המרים בנושא זה.

כי זה פוגע לך ולמיליה שלך בכיס.
בינינו, פסיכותרפיה זה לא מדע, לא רפואה, ורחוק מלהיות מוכח מחקרית כמועיל (אשמח להפניות בספרות המחקרית במידה ואני שוגה).

אין שום סיבה סבירה לענ"ד שיהיה כיסוי חוקי נרחב מלבד רצון לשמור ו"לאתרג" קרטל של מיעוט אקדמאים שבעזות מצח נוטלים לעצמם חופש לגבות סכומים שערורייתיים שאף אדם אחר בארץ בלי תואר פרופסור לא מעיז לגבות עבור 50 דקות פגישה (למעט אולי אורן זריף) , בפרט שזה נגבה מאנשים במצוקה לרוב, וגובל בניצול חולשות.

נכון שהיום הבון טון גורס שטיפול פסיכותרפי זה מרשם בדוק למזור נפשי ו"בריאות" ה"נפש", אם יש בכלל אפשרות לנפש בריאה משל היתה כליה לבלבל או כבד. בזמנים אחרים המיינסטרים היה אמונה באלים באולימפוס או בגדולתו של מאו דזה דונג. התכתיב מורהXYZ, אבל חברה דמוקרטית לא יכולה לחוקק חוקים על פי צוי אופנה ואמונות שסותרות את חוקי היסוד שלה, כמו שאתה היית שמח שיהיה במקרה הזה.

אין מניעה לטעמי שכל אדם יתן שירותי פסיכותרפיה או כל סעד נפשי אחר בתנאים סבירים של חירות פרט, ובסופו של יום המרויחים העיקריים יהיו המטופלים, שגם ישלמו מחירים הגיוניים, וגם יקבלו שירות יותר טוב מהפסיכולוגים עצמם , כי איפה שיש תחרות בריאה - ממש כמו בהייטק - יש גם מצויינות!

אשמח להפניה לפס"ד של התביעה כלפי העו"ס הקליני שהתחזה לכאורה למטפל.
יש לי תחושה, על אף שטרם בדקתי, שמדובר בעובד סוציאלי לא קליני וללא התמחות כלשהי שהתחזה לקליני , אם בכלל היה מקרה תמוה בסגנון.

באופן כללי, אני מציע לך להתמקד בפסיכולוגיה טיפולית ולא בפרשנויות חוקיות מלומדות בתוספת קאט פייסט מויקיפדיה.
אם אכן , כפי שאת טוענת ,לאדם מן הישוב אין את הכלים הדרושים כדי לעסוק במה שאת מכנה פסיכולוגיה קלינית, נראה שלך אין כלים או הכשרה לעסוק בפרשנות החוק והפסיקה , כשמן הסתם לא עברת אפילו קורסים בסיסיים במשפטים כמו חוזים, נזיקים, וחוקתית.

תמיד יפה לראות פסיכולוגים ופסיכיאטרים מתפלפלים בסעיפים הקטנים כאשר העניין נוגע לסמכויות שלהם (במיוחד בהקשרים של טיפול החולי נפש או אתיקה כללית) או לכיס שלהם (כמו כאן), אפופים בהילה משפטית שכנראה מעבירה תחושת עונג קלה בגו.

לסיכום , הבה , למצער, למען ההגינות, נדון ונתמקד איש איש בתחום מומחיותו בקנאות רומאית, כל עוד אני לא מטפל בנפש האדם (אף על פי שישבתי תקופה מסוימת גם בפקולטה לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה באוניברסיטה).

תודה וערב טוב
רועי


 

הי רועי,

תגובתך מאתגרת ומעוררת מחשבה.

אני עצמי עסוקה בחשבונות נפש רבים לגבי מהות העזרה הטיפולית, ומי יכול לתת אותה הכי טוב (מי שלמד באקדמיה או מי שיש לו אישיות טיפולית ומיטיבה, למרות שלא למד מעולם?). נוסף לכך כמובן ערך חופש העיסוק, שהוא חיוני בכל חברה דמוקרטית. כך שאתה בהחלט מתפרץ לדלת פתוחה.

פסיכותרפיה אינה מדע, אך היא נחקרת ללא סוף, והמחקרים כן מצביעים על יעילותה הרבה בהפחתת סימפטומים, מצוקות ושיפור רווחה נפשית. (אם נייחס ערך למחקרים במדעי החברה, שנוטים להיות בעייתיים, אני יודעת). אני רוצה להאמין ששנות לימודים ופרקטיקום רבות, וארבע שנות התמחות גם הן נותנות ידע, כלים וערך מוסף.

אך הטיעון המרכזי שלי נגד מתן רשות לכל אדם לעסוק בפסיכותרפיה הוא לא ביכולת המקצועית, אלא בהיעדר פיקוח מוסדר על כללי האתיקה אצל מי שאינם בעלי מקצוע.

הנפש האנושית מאד רגישה ופגיעה, וקל מאד מאד לגרום לה נזק. חלק נרחב מהחינוך של פסיכולוגים הוא חינוך אתי ועקרון אי-גרימת נזק. יתרה מכך, ישנם מנגנוני פיקוח ואכיפה. אם לקוח מרגיש נפגע מפסיכולוג (ובודאי יש מקרים רבים כאלה) יש לו למי לפנות, יש היכן להתלונן, יש את מי לתבוע. יש גוף מפקח ומעניש.

אנשים שעוסקים בפסיכותרפיה ללא הכשרה אינם נמצאים בפיקוח כלשהו, לא חלים עליהם כללי אתיקה וממילא אין מי שמפקח, מבקר ומטיל סנקציות.

אני מזועזעת מן המצב שכן יוצא לי לפגוש לצערי לא מעט אנשים שהיו בטיפולים שונים אצל מטפלי פסיכותרפיה לכאורה, שיצאו משם בשן ועין, במצב מפורק, רגרסיבי ותלותי, וכעת אין להם למי לפנות ואין היכן להתלונן. נכון שגם פסיכולוג יכול לגרום נזק, אך לדעתי הסיכוי לכך נמוך יותר הן בגלל ההכשרה המאסיבית והן בגלל הפיקוח הצמוד וההדוק.

האם יש לך רעיון איך להתמודד עם הבעייה הזו?

לגבי הנושא הגילדאי, בהחלט נכון. אישית, אני שלמה עם מצפוני. אני גובה מחיר סביר ומתחשבת במצב הכלכלי של הלקוח, ולצד העבודה הפרטית עובדת בשכר נמוך בעמותה. אני לא מרגישה מאויימת לחלוק את פרנסתי עם אחרים, אך כן דואגת לרמת המקצועיות ולטוהר המידות. תחשוב על מנתח פלסטי שמוחה נגד התופעה המתרחבת של רופאים אחרים שמציעים ניתוחי אף כי זה שוק רווחי מאד. זו לא טענה גילדאית, אלא מהותית, לא?

ביי,

לא הכרתי את המקרה והתביעה, בשביל הגילוי הנאות אומר ש את הכותבת עב"א אני מכיר (אישית ) ומעריך את דעותיה, כישרונה , ופעילותה הציבורית וכו' , וקשה לי להתווכח עם רוב הדברים אם כי, בכנות, לא אהבתי את הפרשנות שלה הפעם לחלוטין בקריאה ראשונה, ואני חושב שהיא חרגה כאן מהקו הכללי של העמדות שלה, שלרוב די דומות לשלי ..

אישית, ושוב, זה עניין של "טעם" , אני שונא מושבע של פיקוח . ברמה האידאולוגית אני מאמין ומעדיף החלשה של מוסדות השלטון, השיטור, הרגולציה וכיו"ב ומיקסום חופש הפרט מאידך, ואני חושב שצריך את הנל רק במקרים מאד קיצוניים - בכל תחומי החיים. אבל עד כאן הקדמת מלין.

אין לי פתרונות לכל דילמה על פני האדמה, אבל יש לי עקרונות כלליים כאמור.
אני חושב שבהקשר הזה את רואה מתוך מה שקרוב לך, באופן טבעי, ומודעת מאד לשבריריות הנפשית של אנשים רבים, וזה בסדר גמור . אם נרחיב את הפרספקטיבה, ונבחן מימדים ורבדים אחרים של הקיום האנושי המודרני נמצא שיש לא מעט דרכים אחרות להנזק והשאלה היא איפה מציבים ליחיד או לאזרח את הגבולות.
נניח, לצורך המחשה שמחר נחוקק חוק פסיכותרפיה מקיף ונוקדני, ונמנה מוסד שיפקח פיקוח הדוק , מי ערב לנו שכדור השלג יעצר כאן? אולי זה יעצר בחצר האחורית של אורוול ?
היום נחוקק חוק לפסיכולוגים ומחר נתחיל לפקח על נהגי אוטובוסים ועל מהנדסי גשרים (שכל אחד מהם יכול לגרום לקטסטרופה לא קטנה עם קצת רשלנות). לצורך החידוד; תחשבי על תסריט שבו הכלכלנים יקבעו שמסוכן לתת לאזרחים מן השורה לסחור בבורסה כי הם ממוטטים את הכלכלה (מה שגורם לעלית אבטלה ופשע בקורלציה), תארי לעצמך שמחר אני לא אוכל לעבוד במסעדה כי לא למדתי מדעי המזון בפקולטה לחקלאות ואני עלול לשים יותר מדי שמן (=אוטם בשריר הלב) . אפשר למצוא עוד דוגמאות ביזאריות, אבל אם תנסי לרגע להזכר במה בעצם אתם מטפלים - בישות הכי מופשטת שכמה פסיכיאטרים מטריאליסטים לא בטוחים שהיא בכלל קיימת במתכונתה ה"פסיכותרפיסטית" , ופילוסופים מכובדים בהיסטוריה הטילו בה ספקות כבדים - כנראה שהדוגמא של הכלכלנים לא מופרכת כלכך..
אני לא יושב בדיונים על החוקה האמריקנית עכשיו אבל אם תפתחי קצת עיתונים שסוקרים לעומק חדשות חוץ תראי שגם היום יש הרבה ממה לפחד (תפתחי בעמודים של סין ,צ קוריאה וכד') , .

היום בבוקר משליך נעל על שופטת בכירה מאד הלך ל3 שנות מאסר, וזה בעיני מאסר סימבולי יותר מעוול פרטני והזיה משפטית. הוא מסמל את הדאון סייד שאת וחבריך למקצוע מתקשים לראות, את "תופעת הלוואי"

אני יותר מפחד מועדות ביקורת ואתיקה מאשר מפסיכולוג חובבני..

ויותר מזה אני מתחלחל מחברה שעסוקה ברפורמות מנהליות, כתיבת חוזים עבי כרס, תביעות ונהלים וחוקים שמסדירים חוקים שמסדירים - שמחלחלים והורסים כל חלקה טובה שפעם היה אפשר להגיע בה לפשרות והבנות בדרך של הידברות שלא כוללת ליטגציות ושמיטגציות
בקיצור, לא צריך להסדיר דברים, ותחת זאת ראוי לנהל מסע הסברה ויחצנות

הכוונה למערכת הסברתית\שיווקית שתקדם את הערכים או תגביר את האמון בציבור במה שאת מאמינה שהוא טוב ולא מזיק.

כל עוד פסיכולוגיה היא לא מדע מדויק, אלא תורה שלגיטימית ולוגית בדיוק כמו פילוסופיה או מדע הספרות או מדע היעוץ הארגוני, אין צידוק לפסול מתחרים עסקיים על בסיס "הונאה" - מפני שכדי להוכיח הונאה צריך להוכיח עוד כמה דברים בסיסיים על הדרך, שאני לא בטוח שאת יכולה.
שוב פעם , ואני חוזר להתחלה להודעה הראשיתית שלי , אני מרגיש שהפלורליזם של ימינו נמצא בדעיכה כבדה כשאנחנו מוצפים מדי בוקר בתוכניות שבהן פסיכולוג (לרוב פסיכולוגית שהשם שלה מתחיל באות ו') מדבר בידענות חורצת גורלות, עם גלישה חופשית וספונטנית להחריד בין גוף שלישי שני לראשון באופן שתקין תחבירית רק במדורי היעוץ בפסיכולוגים . בתוכניות הבוקר לא מראיינים לעיתים קרובות, באנדרסטייטמנט , פילוסוף שחוקר למשל אפיסטימולוגיה, או שאלות נקודתיות של גוף ונפש, ולא נותנים מענה לבעיות אנושיות מנקודת מבט ספרותית - למרות שכתבו כמה ספרים טובים כמה שנים לפני פרויד. אבל המודלים של התאורטיקנים של הפסיכולוגיה מושלים בכיפה, ו"תת מודע" הפך לסוג של אקסיומה רליגיוזית בקרב ההמונים, כנל "האני" שלי וההמלצה האוטומטית "הילד חייב טיפוללל " :)
אין לי בעיה כמובן עם פרויד בתור ענף עצמאי של הפילוסופיה, וגם לא עם פיאז'ה ולא עם אריקסון יונג ולקאן.
אבל ככל שהעסק הזה מתקרב למוסדות המדינה אני מרגיש לא בנוח. החל מועדות אתיקה, דרך חוק הפסיכולוגים וכלה בחוק לטיפול בחולי נפש 91 השערורייתי והבלתי חוקתי בעליל. כשאנחנו למעשה ב2010 מדברים על דת מדינה שניה הלכה למעשה, שמכילה די הרבה קריטריונים.

תארי לעצמך שעכשיו היינו מחוקקים חוקים שמגינים על האג'נדה של המודל האפלטוני של העולם, ומקימים מערכת מדינית שלמה שנשענת על הבלעדיות ועליונות שלו.
את היית זוכה בתואר של מגדת עתידות במקרה הטוב, וכולנו היינו יושבים על החוף או מול הטלויזיה מול היום - וללכת לעבודה, על דרך ההלצה , עשוי היה להתפרש כהבל מוחלט. ויש סיכוי גם שאנשים היו מאושרים בהרבה (טנטטיבית). מהיום, סטטיסטית

תראי, בחוויה האישית שלי ,לסיום הנאום, אני עדיין נעזר בשירותיה הטובים של עובדת סוציאלית קלינית כדי להתמודד עם כמה בעיות במישור האישי. אני מכיר במגבלותיה, ואין לי ציפיות בשמיים, אבל אני חושב שהייתי הולך גם לרב קהילה או לכומר אם הייתה לי כימיה טובה באותה מידה של אמונה. אני גם דתי בהשקפת עולמי, למרבה הפלא. רק שגם אני מעט קורבן של תכתיבים :)

הי רועי,

היה לי מעניין מאד לקרוא. ציידת אותי בהרבה חומר למחשבה (איזה כיף! מחשבות חדשות! הרגילות שלי כבר נמאסו עלי לגמרי!)

אגב זו שמתחילה בו' היא דוגמא מאלפת לכוח הבעייתי של פסיכולוגים (=מי שיש לו תואר שני ונרשם בפנקס הפסיכולוגים) אך אין להם התמחות כלשהי ובכל זאת פותחים קליניקה ומטפלים.

גם תגובתך ליעל בעניין אשפוז כפוי מעוררת מחשבות מטרידות על המצב בארץ.

אני שמחה לנוכחות של ועדת אתיקה בשמיים המקצועיים. קשה לדמיין שדה טיפולי ללא קוד אתי, אבל אני צריכה להתדיין בתוכי עם שיקולי הנגד שהעלית.

לבסוף, למען הסר ספק, עו"סים קליניים, בוגרי תואר שני קליני ובי"ס לפסיכותרפיה, עוברים הכשרה דומה מאד לפסיכולוגים קליניים, ומבחינתי הם שווים מקצועית לחלוטין לפסיכולוגים קלינים. צר לי על הפסיקה.

שלום רוני.

הזדמנות שלי לאמר לך תודה רבה מאוד.

מקצוען עונה בצורה חד משמעית ולא מתרגש מכאלה שמנסים להכנס לחשבון הבנק שלו.

היה מעייף קצת לקרוא הכל אבל התמקדתי בתגובות שלך וזה מה שחשוב.עיקביות.

.שוב תודה רבה.מהלב.

את אמיצה ואמיתית.(זה "מחמם").

מגי

מקרים כמו שלך, כפי שתארת בפנינו בפורום,

עוזרים לי לגבש את השקפת עולמי ולדבוק בה.

שלום.לפסיכולוגית החינוכית.

לפני שאת יוצאת בהצהרות תבדקי ותתקני את עצמך.

ותתנצלי!. כי את טעית טועה ומטעה.

ויפה מצד כל אלה המעניקים טיפולים!. השאלה איך מטופל יוצא משם?

למילים של רוני יש המון השפעה משמעות אמת ומקצועיות.


תודה.

שלום לך

אכן נשמע שאת נמצאת בתקופה בה הדכדוך והעצבות שולטים בה.
לא ברור מה עומק התחושת אך נשמע שאת מתפקדת בס"הכ שזהו מדד חשוב לכוחות.
נראה שאת עוברת משבר כלשהו, אולי שואלתת את עצמך לראשונה שאלות על מקומך, איפוה את ביחס לעצמך, ואיפה את בחס לאחרים. נשמע שאת משקיע הרבה בחוץ, עבודה חברים וכו', אולי את צריכה יותר זמן לעצמך, יותר משאבים שאין לך.
כמה שזה נשמע קלישאה אבל אולי זה חלק ממשבר גיל הארבעים, כמו כמיהתך להיות רעננה גם בגיל 40 עם כל כך הרבה עומס.

בהצלחה!

שלום לין,

ברור כי את סובלת מאוד מהקושי לשלוט בזעם/כעס שלך. נמדברייך עולה כי את חשה חוסר אונים ומצוקה גדולה, ושאין לך דרך לבטא אותה באופן לגיטימי. את מרגישה שזה עלול לצאת משליטה, ואת משתמשת בטכניקה של הרגעה שכוללת פגיעה בעצמך. קושי בוויסות רגשות הינו תופעה ידועה וניתן לטפל בה. אפשר להתחיל בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי המספק טכניקות לשליטה עצמית - נשימות מסודרות, מדיטציה קלה, איתור מחשבות מפריעות וכן הלאה. טכניקות אלו יעילות על מנת להקנות שליטה ברגש הלא מווסת. בטיפול דינאמי ניתן להבין את שורשי הזעם שלך ואת הדינמיקה הנפשית הייחודית שלך המעורבת בהתקפי כעס אלו.
אל תזניחי את עצמך, פני לטיפול. את יכולה לפנות למרפאת נפש באזור מגורייך שם הטיפול אינו כרוך בתשלום, או לקופות חולים שם הטיפול מסובסד והמחירים נוחים יותר. כמו-כן אפשר כמובן לפנות לטיפול פרטי.

בהצלחה

טיפול פסיכולוגי ללא תשלום ניתן במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות.

המרפאה הסמוכה לאזור מגורייך היא בב"יח איכילוב, ובמרפאה לברה"נ ברחוב הרבי מבכרך ביפו.

כמדומני שיש עמותות שנותנות טיפול בחינם או במחיר סמלי, נסי לברר בנעמת ובמחלקת הרווחה של העירייה.

בהצלחה

שלום לך קובי,

סיפורך קשה וכואב. רק לפני חודש חשבת שאתה עומד בפני פרק חדש בחיים, מקום מגורים חדש, עבודה חדשה, הכל נראה חיובי, ופתאום התהפך הגלגל, ואתה שבור ואובד עצות.

הסיפור מורכב וקשה מכדי לקבל מענה הולם כאן בפורום. עלייך לבקש עזרה מקצועית כדי להתיר את הסבך.

ברמה האישית, לא נכון לטפל בדכאון רק בעזרת כדורים. הכדורים מרגיעים את הסימפטום, אך לא פותרים את הבעייה. אתה צריך עזרה מקצועית כדי לאסוף כוחות להתמודד עם כל האתגרים שעומדים בפנייך, לקחת אחריות על החלק שלך במאורעות, להבין את שורשי הדכאון ולפתור אותם, ולקבל כלים להגיב בצורה יותר שקולה ונכונה ללחצים.

ברמה הזוגית, אולי תוכל להחזיר אלייך את זוגתך עם התחייבות לטיפול זוגי, כדי להתגבר על המשבר העמוק באמון שנוצר ביניכם, ולפתח בסיס בריא יותר של תקשורת וקבלת החלטות משותפת.

ברמה המשפחתית, מחלקת הרווחה בעיריה יכולה לסייע להכין את משפחתכם הצעירה לבוא הרך הנולד. לתינוק שלך מגיע לבוא אל עולם רגוע ואוהב, שבו הוא ירגיש רצוי. הרווחה תוכל להושיט יד בתמיכה חומרית ורגשית, וללוות אתכם במעבר להורות.

אני מקווה שהדברים יסתדרו עבורך בצורה הטובה ביותר. גם אם חלילה ימשיכו השיבושים, אל תוותר על זכותך להיות אבא טוב, אוהב ונוכח לתינוק או לתינוקת שלך.

בהצלחה וכל טוב

שלום טל,

לא ברור לי מה בדיוק אתה שואל? האם מבחינה חוקית עליך להודיע שאינך מתכוון לחזור? ברור שלא. זכותך לא לחזור ולא להודיע, בין אם דיברתם על כך ובין אם לא.
אך אני מניח שלא זה מה שאתה שואל, אלא, אתה לא שלם לגמרי עם כך שפשוט לא תחזור. בתוך קשר צומחת אחריות אישית על הקשר, קשר הוא גם סוג של שותפות והדדיות, ונדמה לי שמכאן שאלתך. כפי שאני רואה את הדברים טיפול הוא קשר משמעותי, גם במקרים שאנו חשים פחות מרוצים, ובנוסף הוא קשר ייחודי בכך שהוא מציע תמיד לא להשאיר את הדברים קטועים ולא מדוברים, אלא מזמין להתמודדות עם הקושי בקשר עצמו. אתה מעוניין להפסיק את הטיפול, וזה חלק מן הטיפול, כך גם הקושי להתמודד עם המעשה עצמו. אתה יכול לנצל את ההזדמנות ולנסות להבין מה קשה לך? האם זה דפוס שקיים בעוד מקומות? והאם גם שם אתה מוצא דרכים עקיפות? מה היתרונות בעיניך לגישה זו? מה החסרונות? וכן הלאה
בסופו של דבר, עליך להחליט בעצמך.

שיהיה בהצלחה

שלום גל,

'היציאה לחיים' כרוכה בקשיים רבים, מעוררת חרדות רבות ודורשת כוחות להתמודדות. תמיכה ובטחון הם מצרכים חשובים מאוד כדי שנוכל להתחיל לעשות את הצעדים הראשונים. כמו אצל תינוקות אשר זקוקים להרגיש בטחון על מנת להתרחק קצת מהוריהם ולחקור את הסביבה. לא ניתן לברר בפורום כזה את מהות הקושי שלך, האם עדיף המקום המוכר והקשה מהלא-מוכר? האם הכוחות שלך כבר מתועלים למקומות אחרים? האם האובדן עלול להיות קשה מדי? האם חסרה לך תמיכה ורשת בטחון? האם קצת מהכל? וכמובן, יש עוד אפשרויות רבות, ובעיקר קיים הסיפור האישי שלך על המורכבות הייחודית שלו, והדינמיקה הנפשית שלך.
אני יכול להציע לעשות את הדברים בהדרגה - התחלת כבר לסמן דירות. הצעד הבא הוא להתקשר, והצעד אחריו ללכת לראות דירות. זה לא אומר שאת חייבת מיד לצאת מהבית, אבל זה יכול להיות תרגול טוב ליציאה שתתרחש מתישהו בעתיד, ועל הדרך תלמדי על עצמך מה קשה ומפחיד ומה פחות נורא.
בנוסף, במקרה והקושי הוא מתמשך ועיקש רצוי מאוד לפנות לטיפול שבו תוכלי להבין יותר לעומק את הקשיים, הייחודיים לך, לעזוב את הבית, להתחיל במקום לא מוכר, לפנות כוחות להתמודד עם 'החיים' וכן הלאה. טיפול הוא גם מסגרת שנותנת תמיכה, וגם מסגרת ללמוד על עצמנו ולהבין לעומק את הקונפליקטים הלא פתורים של הנפש.

בהצלחה

הי דנה

טיפולים פסיכולוגיים בארץ נעשים בדרך כלל על פי אחת משתי שיטות טיפול מרכזיות: טיפול פסיכודינמי (אשר נגזר מן הפסיכואנליזה) וטיפול קוגנטיבי התנהגותי.

אם המטפל שלך שייך לאסכולה הראשונה, הרי שהתאוריות שמהן הוא שואב את הבנתו ואת ההתערבויות הטיפוליות שלו הן תורות פסיכואנליטיות.

בתמציתיות, פסיכואנליזה היא אסכולה תאורטית וטיפולית, אשר נוסדה בראשית המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד. תחום העניין של הפסיכואנליזה הוא מבנה האישיות הכולל של האדם וההתפתחות התקינה והפתולוגית של מבנה זה.

המאפיין המרכזי של הפסיכואנליזה כשיטת טיפול הוא ההתמקדות ב"לא מודע" ובחשיפתו.

צורת הטיפול היא, לפי פרויד, באמצעות שלושה עד חמישה מפגשים של כשעה בשבוע, שבהם המטופל שוכב על ספה והמטפל יושב למראשותיו. הטיפול עשוי להשתרע על פני שנים רבות. בפגישות המטופל מתבקש להגיד את כל מה שעולה בדעתו, מבלי לצנזר דבר ("אסוציאציות חופשיות"). באופן זה יכול הפסיכואנליטיקאי להציץ לעולמו הבלתי מודע של המטופל, להכילו ולפרשו.

פרויד חקר את התהליכים המתרחשים בחדר בטיפול ("העברה" של תכנים, דמויות משמעותיות ודפוסים מוקדמים ליחסי המטפל-מטופל), וגילה שתהליך כזה מועיל מאוד לגילוי מקורותיהם של סימפטומים ובעיות הנפשיות. דרך נוספת אל הלא מודע הייתה באמצעות פרשנות של חלומות. באופן זה ניסה פרויד להעלות את הלא מודע של האדם אל המודעות, כדי לאפשר לו הבנה עצמית, תובנה, תיעול אנרגיות של דחפים לאפיקים בונים ובעקבות זאת - גדילה, התגמשות, מימוש עצמי ושינוי.

מאז ימיו של פרויד, נוסדו זרמים רבים נוספים בפסיכואנליזה. כל אחד מהם מחזיק באמונות שונות על טבע האדם והתפתחותו, מקורות הסבל האנושי, טבע המפגש הטיפולי ושיטת הטיפול. בין הזרמים הנפוצים בארץ: גישת יחסי אובייקט, פסיכואנליזה קלייניאנית, פסיכואנליזה יונגיאנית, פסיכולוגיית העצמי, פסיכולוגיה התייחסותית ועוד.

ניתן לקבל טיפול פסיכואנליטי אצל אנשי מקצוע מורשים בלבד (פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכיאטרים) שעברו הכשרה פסיכואנליטית מוסדרת, או שנמצאים במהלכה, תוך פיקוח. ההכשרה הפסיכואנליטית מתבצעת במסגרת "מכון פסיכואנליטי", וכוללת לימודים תאורטיים, הדרכות ואנליזה לימודית ארוכה.

פסיכותרפיה פסיכודינמית, היא שיטת טיפול ששואבת השראתה מהפסיכואנליזה אולם שונה מאד מבחינת מסגרת הטיפול.

המטפל הפסיכודינמי, בדומה לעמיתו הפסיכואנליטיקאי, מאזין ברוב קשב להרהורים החופשיים של המטופל, ולעתים הוא מפרש את הדברים, בדרך כלל באמצעות ניתוח של ההעברה. המטפל הפסיכודינמי מציע הרבה איכויות רגשיות, כמו אמפתיה, הכלה ותיקון רגשי. הטכניקה תלויה בתיאוריה ובאישיות של המטפל, לכן לא אוכל להרחיב כאן בנושא זה.

בדומה לטיפול בגישה הפסיכואנליטית, נמשך הטיפול בשיטת הפסיכותרפיה הפסיכודינמית תקופה משמעותית. אולם להבדיל מפסיכואנליזה, בשיטה זו נפגשים המטפל והמטופל על פי רוב פעם אחת או פעמיים בשבוע בלבד, ולא ארבע-חמש פגישות שבועיות כמקובל בשיטה הפסיכואנליטית. כמו כן, הטיפול נעשה בישיבה, אחד מול השני, ולא כאשר המטופל שוכב על ספה. לעתים, כאשר המטרה היא טיפול בנושא ממוקד אחד ניתן להשתמש ב"פסיכותרפיה קצרת מועד" הנמשכת 12 עד 20 פגישות בלבד.

ההבדלים במסגרת הטיפול עשויים להתבטא גם הבדלים בתהליכים הטיפוליים, כמו עוצמת ה"רגרסיה" הנפשית של המטופל, רמת הפעלתנות של המטפל, "אימוץ" התערבויות משיטות אחרות,
ועוד.

שלום לך

כמיהתך לשפת המקום, להרגיש שייכת כמו כולם ,כל כך ברורה ונורמלית בגיל הזה.
לעומתך אימך לא רוצה להינתק משורשיה, ורוצה להנחיל לך משהו מהם דרך השפה.
אולי אימך מתקוממת כך מול בושתך בה, בשורשיה בזהותה, ולא מבינה שהתנהגותה רק תוביל התרחקותך, ודחייתך את שורשיה.
נסי שוב לדבר איתה גם מתוך הבנה לצרכיה, והסבירי את צרכייך. ובעיקר נסי לא להתבייש. רוסית היא שפה חשובה, הנעוצה בשורשים תרבותיים מפוארים.

בהצלחה!

שלום תמר,

שתי ההודעות שלך נוגעות ללב ומשלימות זו את זו. את מעלה ייאוש וקושי בתגובה הראשונה שעולים מתוך השאלה 'האם אפשר בכלל לעזור לי?' ובתגובה השנייה את אומרת באופן ישיר שכרגע התהליך הטיפולי קשה עבורך, מציף ומעציב אותך. נדמה שהקושי שאת חשה מעורר את השאלות האם בכלל יש טעם להמשיך? כמו-כן הנתקים שלך נראים קשורים'קושי להיות מחוברת'. לעיתים קרובות כאשר יש כאב רב, על מנת להמשיך את התפקוד הנפש יוצרת נתקים, אשר עוזרים לנו להמשיך לתפקד. נשמע לי שאת מתקדמת בטיפול ומעלה דברים כואבים וראשוניים באומץ רב. עם זאת, התחושות שאת מתארת חשובות לטיפול, הן לקצב שבו הוא מתקדם, הן לאופן שבו הכאב רשום בתוכך ועולה החוצה. חשוב מאוד שהמטפל שלך יידע על מה שאת כותבת כאן, ושתמשיכי לשתף אותו. אתם עוברים יחד מסע לא פשוט עבורך. בטיפול, לעיתים יש תקופות שבהן כאבים מן העבר מתפרצים החוצה. אלו תקופות לא קלות שלעיתים במהלכן אנו חשים שישנה החמרה ולא הקלה - זהו חלק מהתהליך הטיפולי. עם זאת, עלייך להיות רגישה ליכולת שלך לשאת את הכאב ולשתף בכך את המטפל שנמצא איתך במסע, מכוון, משגיח ומשתתף.

בהצלחה

שלום יונתן,

אתה מתאר סיפור עם הרבה כאב וקושי לאורך שנים. לצד זאת ניכר כי אתה אדם עם יכולות וכוחות - סיימת ב"ס, יצרת חברים כל פעם מחדש, בצבא הגעת לתפקידי פיקוד והדרכה. עכשיו כאשר אין יותר מסגרת ברורה ועליך לבחור מסלול הכאבים והקשיים צצים ביתר עוז. מדבריך עולה כי אתה מרגיש לבד אל מול ההתמודדויות שעליך לעשות היום, וכי אתה לא חש שאתה מקבל את התמיכה לה אתה זקוק. כמו-כן יש בלבול רב לגבי המשך דרכך. אני מציע לפנות לטיפול שבו תוכל לעבד את התחושות הקשות ולהחליט על המשך הדרך בהתאם לרצונות, היכולות והכוחות שלך. אתה יכול לפנות לפסיכולוג, ואם יעלה הצורך אז לפנות גם לעזרה פסיכיאטרית.
אם ישנה בעיה לפנות באופן פרטי, אתה יכול לפנות למרפאות לבריאות הנפש באזור מגוריך המספקות טיפולים ללא תשלום, או דרך קופת חולים שמספקות טיפול מסובסד. כמו כן ישנן עמותות שונות שנותנות לעיתים טיפול במחירים נוחים יותר.

בהצלחה

יונתן ניכר מדברייך שאתה אדם שפוי ונורמלי עברת מסלול חיים נורמטיבי , מבלי שום בעיה .
עם זאת אתה לא מספיק אופטימי ומועדד את עצמך , החיים הם לא דבש אז נכון אתה בא ממשפחה מפולגת הורים גרושים וההית על קו ארה"ב-ישראל , אתה לא ממש זכית להרגיש חום ואהבה של בית, ואתה מרבה ליהיות על המחשב ולהעביר את זמנך לריק .
ויש רבים כמוך {שחלקם שינו את חייהם , חלקם עדיין בתהליכים ..} , אל תיתן לזה לשבור אותך .
ובטח שלא להוביל אותך למחשבות של היתאבדות ביגלל קשיים כספיים וזה לא באמת משנה ביגלל מה , תרים את עצמך - 'אם אין אני לי מי לי' א-ל תיתן לעצב שיש בחיים להישתלט עלייך, חייך אל העולם הוא יחזיר לך חיוך ! {ברגעים אלו שאתה 'קורא את המישפט תחייך ואם לא חייכת תיקרא אותו שוב ותחייך !}
תיהיה אופטימי בסה"כ החיים מלאים בקשיים מחשבות עליות וירידות .
אל תוותר תילחם בזירת החיים. זה המעלה האמיתית הכי קל זה להרוס לעצמך את החיים ולהיכנס לדיכדוך ועצב ולהיסתכל על הכל בצורה פסימית , אתה בחור צעיר כל החיים עוד לפנייך .
תקום על הרגליים והיה חזק מול מה שמחכה בחוץ.
תראה שאתה תצליח להיתגבר על הכל , מבלי יוצא מן הכלל.
חזק ואמץ !
ואם קשה לך , אתה תמיד מוזמן להתייעץ ולשאול , אך אל תיכנע .
תוכיח לעצמך שאתה חזק , ואתה מסוגל להיתגבר על כל קושי שיבוא ...'אין דבר העומד בפני הרצון'
כי ככה זה החיים או שאתה מיתמודד איתם ומצליח או שאתה נותן להם להוריד אותך אל שפל המדרגה ולמצוא את עצמך בגיל כ"כ צעיר חסר אונים ובודד.
יונתן המוטו שלי בחיים 'לא מיתחרטים , מיתקדמים ".
לא משנה מה היה , תתקדם לעבר עתיד טוב , עתיד שמח !
{מקווה שהצלחתי מעט לעזור , אני נערה מיתבגרת אזי דבריי אינם מניסיון או מידע , פשוט אומרת לך את דעתי .}
שיהיה בהצלחה יונתן!;) תחייך!תישמח! למרות הכל..

היי. אני משערת שאת מחכה לתשובת הפסיכולוגים..אך לא יכולתי שלא להתייחס להודעה שלך.
אני ממש מצטערת לשמוע שכך את מרגישה..זה נשמע מאוד קשה לחיות עם התחושות הללו.
יש לחיים הרבה מה להציע..ואני בטוחה שגם לך יש יעוד בחיים. עצם זה שאת דואגת לתינוק שלך מעיד על כך שאת אמא טובה.
בקשר למצבך הנפשי, אני ממש מציעה לך לפנות כמה שיותר מהר לתחנה של בריאות הנפש הקרובה לביתך או אם את ממש זקוקה לדבר עם מישהו בזה הרגע את יכולה להתקשר לער"ן בטלפון- 1201 .
הם מספקים תמיכה ועזרה נפשית 24 שעות ביממה.
אל תתמודדי עם זה לבד. תבקשי עזרה. זו לא בושה.
כל הכבוד שפנית היום לפורום..זה כבר התחלה.
אני מאחלת לך המון בהצלחה בהמשך..ושיהיה לך רק טוב!!

שלום לך,

עצוב לקרוא את המילים הכואבות. אני לא יודעת אם את כה שבורה עקב נסיבות קשות, או עקב מצב נפשי פנימי. כך או כך, הכאב בלתי נסבל.

יתכן שאת סובלת מדכאון לאחר לידה, או מסוג אחר של דכאון.

למצב זה יש טיפול אמיתי ויעיל. שילוב של טיפול תרופתי נוגד-דכאון עם טיפול בשיחות יעזור לך מאד. לטיפול התרופתי לוקח מספר שבועות עד שהוא מתחיל להשפיע, לכן לא כדאי לסבול רגע אחד מיותר. פני עוד היום לעזרה מקצועית, וכבר תרגישי הקלה שהתחלת לטפל בעצמך!

בינתיים נסי לעבור בשלום מיום ליום, עם תמיכה ממי שאוהב אותך. הביטי בתינוקך, הוא משמעות החיים כרגע, ועבורו תמצאי כוחות להמשיך הלאה.

החלמה מלאה, ואושר גדול מגידול בנך

שלום לך,

אכן מצבה הנפשי של קרובתך לא נשמע טוב. היא סובלת כנראה מבוחן מציאות לקוי, שמעורר הרבה פרנויות, חרדות, וכמובן מצוקה גדולה. בלי טיפול המצב עלול להחריף, הן מבחינת עוצמת מחשבות השוא, והן מבחינת ההתנהגויות שהיא תנקוט כדי לשמור על עצמה מפני פגיעה.

המצב נגרם כנראה בגלל שיבוש ביוכימי, שמתפרץ לעיתים על רקע לחץ, וניתן לטיפול בעזרת תרופות. טיפול שיחתי חשוב כדי לעבד את המשבר ומשמעויותיו, ולמנוע פרוץ משברים נוספים.

איך ניגשים לעניין? ראשית, כדאי לזכור שבגדול, המערכות הטיפוליות השונות בישראל, החל ממערכת הבריאות וכלה במערכת הרווחה, רוצות בטובת הלקוח ובהשתלבותו התקינה בקהילה. הן שם בשביל לעזור, לא להזיק. נכון שאפשר להיקלע לסבך בירוקרטי או לטיפול לא תקין, אך כדאי לצאת מנקודת הנחה שאם תפנו לעזרה, תהייה התגייסות לעזור לכם!

אפשר להתחיל בהתייעצות עם רופא המשפחה של האישה. רופאי משפחה רבים לוקחים על עצמם טיפול ראשוני במצבים נפשיים קשים, ואולי הוא יצליח לעורר את אמונה, ולשכנע אותה לקחת טיפול תרופתי שייטיב את מצבה.

לא ציינת אם היא נשואה, בכל מקרה אפשר להציע לה לפנות לטיפול כחלק ממערכת ולא באופן פרטני, אם היא מרגישה מאויימת. למשל, טיפול זוגי או משפחתי. רצוי להגדיר את הפנייה כ"התייעצות". אפשר לנסות לא "להתווכח" עם החשדנות, אלא לשקף את המצוקה הנוראה של מי שחש רדוף ומאויים, ולהציע לפנות לאיש מקצוע כדי לשקול איך להתמודד עם הרדיפות.

מרגע שתיקלט בטיפול כלשהו ותיצור ברית טיפולית, יהיה אפשר לכוון אותה הלאה.

אפשר להזמין פסיכיאטר/ית לביקור בית, בתקווה שיהיו לה או לו את הכלים ליצור קשר ואמון. אפשר לפנות לנוירולוג/ית (רצוי עם הבנה בפסיכיאטריה), כדי לברר לכאורה את מצב ההרעלה, ודרכם ליצור ברית טיפולית ולקבל טיפול.

אשפוז כפוי כנראה (רק לפי התאור) לא מתאים, הן מבחינת הסטטוס החוקי, והן ברמת החוויה. אם נסיונות טיפוליים ראשוניים לא הצליחו, בהחלט אפשר לבקש "בדיקה פסיכיאטרית כפוייה" אצל הפסיכיאטר המחוזי. קרובתך עונה לקריטריונים לבדיקה כזו, וכאמור הבדיקה אמורה לעזור ולא לפגוע. הפסיכיאטר המחוזי רשאי לאכוף טיפול מרפאתי (טיפול-יום) וטיפול תרופתי, גם ללא אישפוז. אם זה לא יגיע מהמשפחה, זה יגיע מתישהו דרך אדם זר (שכן, וכיוב'), ואז המצב יהיה קשה יותר להכלה.

חשוב מאד שמחלקת הרווחה תהיה מעורבת. הוצאת ילדים מביתם, זמנית או קבועה, הוא צעד דרסטי ואחרון. יש הרבה כלי תמיכה וסיוע שיוכלו להושיט. גם אם האם מתפקדת ברמת המשימות היומיומיות, היא משדרת מצוקה וחרדה, לכן אין לשכוח את ההשלכה הנפשית הקשה שיש למצב על הילדים.

בהצלחה והחלמה מלאה

אנחנו משדרות על גלים שונים.
היא חכמה מאד,כבר ציינתי את זה. ואנחנו יכולות לנהל שעותתת דיונים פילוסופים על כל נושא בעולם,אבל תפיסת העולם שלנו שונה.

אני בטוחה שתפיסת העולם שלי תשתנה במהלך השנים,אני אתחדד,ואחכים,ואתבגר אבל היום זה לא מתאים לי.
לא מתאים לי שהיא מערבת את הדת כ"כ הרבה בשיחות שלנו.
ואני מסורתית,ומאמינה מאד מאד,אבל זה מקשה עלי.

לא מתאים לי שהיא מאד מקובעת בדרכי הפעולה שלה,כי יש יוצאים מן הכלל ונפש האדם לא באה עם הוראות הפעלה ושלב א,ב,ג וד.

אני לא יודעת אם לעזוב את הטיפול או לא,
אני מניחה שבפגישה הבאה אשתף אותה בכל המחשבות שלי לגבי חוסר ההתאמה ביננו...

אני קצת מבולבלת כרגע,
ויודעת שאולי אני דורשת יותר מדי.
ואולי בעוד כמה שנים,כשאני אראה שאף מטופל לא מוכן ללוות אותי במסע שלי עם כללים קצת שונים,אולי אז אני אצליח להתגמש,ואולי עד אז אני אמציא כבר דרך טיפול משלי(היא עצצמהאמרה שהיא חושבת שאני אהיה מטפלת מאד מאד מצליחה כשאגדל),אבל עכשיו אני מרגישה שאני חייבת למצוא משהו שיתאים לי...


איך ממשיכים מכאןןןןןןןןןןןןןןןןןן?

בת 16.

הי בת 16,

נראה שנכנסת לטיפול עם שתי הרגליים, ואת עסוקה ומתלבטת בשאלות טבעיות, האופייניות לראשית טיפול, ובודאי לגילך.

שמתי לי לכלל לא להגיב לתאורי טיפול, שכן תגובות והתערבויות כאלו עלולות להזיק יותר מאשר להועיל, מהרבה בחינות.

הכתובת הכי טובה למחשבות ולהגיגים הכתובים שלך בעקבות הפגישות, היא המטפלת עצמה. את כותבת נהדר ומעלה המון חומר חשוב למחשבה! הביאי לה את החומרים, קיראו יחד, והמשיכו לחשוב עליהם במסע המשותף שלכן.

כל טוב