פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום אירית,

אתחיל מהסוף - אני מסכים עם בעלך שלא קרה שום חטא אלא דבר טבעי, ומשום כך רצוי וכדאי לדבר על כך ולהתייחס למה שקרה. שכן, אנו לא מדברים דווקא על מה שהוא חטא, אסור, כואב, לא נעים וכן הלאה. לא לדבר איתה ייאלץ אותה להשלים בתוכה את התמונה לגבי שאלות שיתעוררו בה. למשל, האם עשתה משהו לא בסדר? האם כועסים עליה? האם מה שראתה טבעי? מצד אחד, סביר להניח כי היא מאוד נבוכה בעצמה, ומצד שני מאוד סקרנית לגבי מה שראתה. כמבוגרים היחס שלכם לסיטואציה הוא זה שיקבע האם זו סיטואציה טבעית שאפשר לדבר עליה, או סיטואציה מביכה שרק צריך לשכוח שקרתה.
מומלץ לפנות אליה, ולומר לה שזה בסדר גמור שהיא נכנסה אליכם לחדר כפי שהיא בוודאי רגילה, וכי עליכם היה לנעול. להסביר שמה שעשיתם הוא טבעי ונפוץ אצל מבוגרים ומשקף יחסים אינטימיים ואהבה. ולתת לה מקום בטוח לשאול שאלות ולהעלות את סקרנותה. סביר שהיא תהיה נבוכה מדי ותרצה בעצמה לעבור על כך מהר, אך את יכולה להרגיע אותה ולומר לה שכל מה שתשאל זה בסדר, ושאין במה להתבייש, לא לה ולא לכם. היא אמנם עולה לכיתה ו' ואמורה לדעת כבר חלק מהדברים, אבלך המקור האמין ביותר שלה הוא אתם. אם אתם לא יכולים לספק לה תשובות ולהתייחס לעניין בטבעיות יהיה עליה לחקור בעצמה, ולא בטוח שיש לה את הכלים לעשות מחקר כזה לבדה, ללא תמיכת הוריה. כפי שהיית עוזרת לה לחקור כל תחום אחר, גם כאן את יכולה לעזור לה מניסיונך, מהידע שלך ומאהבתך כלפיה.

בהצלחה

שלום לך,

מנהלי הפורום פועלים באופן התנדבותי, על זמנם הפנוי, ומטבע הדברים לעיתים יש תגובות שמתפספסות. עם זאת, אנו עושים מאמץ לענות לכל התשובות ולחזור גם לאלו שהוחמצו, במסגרת זמן סבירה.

נדמה לי כי פספוס תגובתך מעורר בך כעס, ותחושה כי שכחו אותך, וכי לא ראו אותך. קצת כמו להגיע לב"ס חדש שבו את לא מכירה אף אחד, וחוששת ליפול למקום שלא רואים אותך. ההגנה שיש לך היא חברתך היחידה אותה את מכירה, אך את חוששת שגם היא לא תתמקד רק בך, ואז עלול לעלות בקרבך כעס, זעם, קנאה ורכושנות.
את יכולה לנסות להתכונן בדמיון למפגש המתקרב עם אנשים שאת לא מכירה, ולדמיין איך ניתן להגיב אחרת מהאופן בו את רגילה. את יכולה גם לעשות תרגילים (נשימות, הרפיה) שיקלו את החרדה שעולה בתוכך במפגשים האלו ומשתקת אותך. אך זה עשוי להיות קשה לעשות תרגילים אלו באופן אפקטיבי לבד וללא הדרכה. רצוי מאוד לפנות לטיפול ולקבל עזרה.
בטיפול תוכלי לקבל עזרה ממוקדת בסוג החרדה החברתית שאותה את מתארת, ולאחר שתחושי שיפור, תוכלי להחליט האם להעמיק בטיפול ולהתחקות אחר מקורות החרדה הזו והדינמיקה שלה במבנה הנפשי שלך.

בהצלחה

שלום לך, לכם,

אני שומעת שיש בעייה קשה, אך לא פחות מכך, מוטיבציה גדולה. מוטיבציה לחיות חיים טובים, לרכוש מיומנויות רגשיות וחברתיות, ובעיקר לשמור על התא המשפחתי שלכם.

מוטיבציה היא הגורם מספר אחת להצלחת תהליכי שינוי, ועל כך יש לברך!

חשוב מאד לפנות לאיבחון נוירופסיכולוגי ופסיכיאטרי מקיף. יש לאבחן ביסודיות את המצב וממנו לגזור טיפול. חלק חשוב באיבחון יהיה בניית פרופיל יכולות בתחומים שונים (קוגנטיבי, רגשי, מילולי, מרחבי, חברתי, תעסוקתי, תפקודי וכיוב') וכן לבדוק האם חל שינוי במצב לאורך ההתפתחות.

פנו לרופא המשפחה או לפסיכיאטר של הקופה, ומכאן תתחילו תהליך של איבחון וטיפול.

חשובה לדעתי גם התערבות זוגית. כאשר יש שוני כה גדול באופי של בני הזוג, צריך לפעמים לקבל עזרה כדי להבין יותר טוב זה את זה, ללמוד לקבל את האחר כמו שהוא, ולפתח תקשורת טובה שתגשר על ההבדלים.

בהצלחה

שלום לך,

את מתארת שבמצבים שאת התומכת, המייעצת, העוזרת, את נהנית, שואבת מכך ביטחון וחשה ביטחון לתת לאחר. עמדת הנותן היא גם עמדת כוח ויכולת. לעומת זאת, במצב של קבלה, יש צורך להיחשף, ובכך להפוך לפגיעים. יש גם לסמוך על האחר, על כוונותיו הטובות, על יכולותיו, על כך שיש לו מה לתת לנו.
את מתארת קושי להיות בעמדה 'החלשה' - אם על ידי כך שאת פונה לעזרה ותמיכה, ואם כאשר את בסיטואציות עם ממונים עלייך. נשמע שגם עם הפסיכולוג, שהוא זה שבעמדת הכוח במפגש, קיים קושי. אלו קשיים טבעיים, אך את יכולה להרוויח הרבה מלנסות להעמיק בהם ולהבין אותם.
מתגובתך ניכר כי בינך לבין עצמך את בחורה חושבת ומתעמקת, אך קיים קושי לסמוך על האחרים בסביבתך. גם ללא טראומות, התחושה הזו יכולה לצמוח בתוכך אם דרך האינטראקציות המוקדמות שלך עם הדמויות המטפלות הקרובות, אם דרך חוויות אחרות שתחשפי במהלך הטיפול.
כדאי מאוד להביא את הקושי אל הטיפול, כמו שהבאת את זה כאן. תוכלו להתחיל לבדוק את הקושי ביניכם ומשם להמשיך הלאה. זהו תהליך רצוי שבסופו של דבר תוכלי ליהנות ממה שיש לאחרים, מיכולותיהם, מאהבתם, מסמכותם וכן הלאה.

בהצלחה

הי,

לתופעה שאת מתארת קוראים "פיזור אחריות", והיא תופעה האופיינית לקבוצות גדולות. לצערך התנסת בה בשידור חי.

התופעה מתרחשת כאשר קבוצה גדולה עדה לפשע או עוול, אך נוצרת דינמיקה שבה כל אחד מחכה לראות את תגובת האחרים, או מניח שאם אחרים לא מתקוממים כנראה שלא כדאי, ובסופו של דבר נוצר שיתוק.

בודאי למדתם בפסיכולוגיה החברתית את המקרה הידוע בו (להבדיל אלפי הבדלות) אישה נאנסה ברחוב אמריקני ואיש מתושבי הרחוב לא התערב ולא הזעיק את המשטרה. כולם היו בטוחים שאחד השכנים כבר יעשה זאת.

טוב שחזרת לעשתונותייך, ולאנושיות שלך, ופנית לאותו בחור ועודדת אותו.

היום כבר לא נראה לי שיש טעם להתלונן פורמלית (אם כי זו כמובן אפשרות), אך בהחלט רצוי לפנות למרצה בשעת הקבלה שלו ולשתף אותו בחוסר הנוחות. סביר שהוא לא עשה זאת מרוע אלא מאימפולסיביות, והוא ילמד מהפידבק.


כאשר אני מרצה בפני סטודנטים אני מזמינה אותם להעיר לי על כל מה שמפריע להם, גם בעזרת מכתב אנונימי בתאי. גם זו אפשרות.

אם אפשר עוד שאלה אני אשמח .
אני אמורה השבוע, לקבוע תור ל בדיקה שיגרתית לבדיקת התפתחות תאים טרום סרטניים .
לא יודעת איך להסביר את זה בצורה טובה , בדיקה שאני עושה כול כמה זמ,ן לראות אם התאים נהפכו לסרטן .
א5ני יודעת שהסיכויים לקבל את הסוג הזה של הסרטן הוא בערך אחוז אחד , אבל מאז הבדיקה הקודמת , ממש לא שמרתי על עצמי , עישנתי המון , ו אכלתי דברים שאסור לי .
בסך הכול אין לי בעיה למות , במוקדם או במאוחר אני אעשה זאת , אבל הבדיקה לא נעימה , ואיני רוצה למות בצורה של יסורים קשים מהמחלה הזאת .
בקיצור איני רוצה ללכת לבדיקה ולגלות שיש לי סרטן . במיוחד כשלא שמרתי על עצמי , אבל מצד אם כן האדם שומר על עצמו הסיכויים הם קלושים למדיי ,.
מקווה שהבנת .
אשמח לדעת מאין אוכל לקבל את הכוחות.
עוד משהו בקטנה, לגבי מה שכתבת לי .
אני מרגישה שיש בנתיים, שני קורסים שממש נהנתי מהם ובעצם קיבלתי ערך מוסף מהם , שהוא גם ללמוד על עצמי .
והם אישיות , ובמיוחד פסיכולוגיה חברתית!
לעיתים כשלמדתי פסיכולוגיה חברתית הרגשתי את אותה ההזדהות שיש במופע סטנדאפ .
כול מיני דברים שאתה חושב ביום יום , אבל אתה ממש לא מודה בהם . זה כאילו לקבל שמות לתחושות שלך .
ולמדתי עוד המון דברים , על עצמי ועל התנהלות האדם .

לגבי הנכונות שלך לקבל ביקורת מהסטודנטים , אני ממש מעריכה את זה .
כאילו קטונתי מלתת את הערכתי למישהו , אבל יש לי ניסיון עם מרצים , וזה מאוד נדיר שמרצים בכלל רוצים להקשיב לסטודנטים .
הלואיי שכולם היו כמוך! אני ממש שמחה בשביל הסטודנטים שלך שהם לומדים אצלך , ומקןווה שהם שהם יודעים להעריך את טוב ליבך .
והיכולת לקבל ביקורת היא נדירה ורק מעטים , בעליי ביטחון עצמי , , ואכפתיות מסוגלים לכך .
בקיצור זו גודלה בעיניי , שאדם בעל מעמד , מוכן לקבל ביקורת מאנשים .

שלום נועה,

בין שתי ההודעות שלך עברו חמש שעות. זה לח שלא מקובל בתנאי הפורום הזה. יש לזכור שמנהלי הפורום עובדים בהתנדבות ועונים בזמנם הפנוי.
נראה כי קשה לך לדחות סיפוקים ולהשהות את המענה לצרכייך. יתרה מכך, לעיתים עלינו לעשות וויתורים בהתאם למציאות.
את מדברת על בזבוז של שנים, כדאי לזכור שזה יהיה גם בזבוז של שנים להסתובב סביב נושא הרפואה, והקבלה לרפואה, ולא להגשים את עצמך בדרכים אחרות שהחיים מזמנים לך. כשאת ממוקדת כולך רק באפשרות אחת, כל האפשרויות האחרות נסגרות ואת לא יכולה לראות אותן. את יכולה לנסות להתקבל לאותה תכנית שכתבת עליה, ובמקביל להתחיל לחשוב מה עוד אפשרי עבורך ואיך עוד תוכלי לנצל את כישורייך ולהגשים את עצמך.
החיים הם הרבה פחות 'הכל או כלום' ממה שנדמה לנו, ואולי אפילו המרחב בין ה'הכל' ל'כלום' הוא החיים עצמם.
את חשה תחושת כישלון, ומתקשה לוותר על משהו שטענת בערך חיובי במהלך שנים רבות. יכול להיות שתהליך הוויתור הוא כואב וקשה, ואת זקוקה לעזרה לעבור אותו ולהתאבל על מה שלא יהיה כדי להנות מכל מה שיש ויכול להיות. טיפול פסיכולוגי יכול מאוד לעזור לך להשלים את התהליך הזה וכך למצוא את דרכך להגשמה עצמית - אם כרופאה, ואם בדרך אחרת, כפי שהחיים יזמנו לך.

בהצלחה

שלום קרן
למרות שעל הסמפטום הספציפי הזה אני עוד לא שמעתי, באופן תאורטי זנ יכול להיות סמפטום שמקורו נפשי. חשוב שתתיעצי בנושא זה עם הרופאים ותהיי בטוחה ששללו כל אפשרות של מחלה.
לעתים רגשות וקונפיקטים כל כך מודחקים מנותקים ובלתי מודעים עד שהם מופיעים וזועקים דרך הגוף.

הרבה בריאות!

שלום לך,

מהמצב שאת מתארת נשמע שבעלך מבטא רגשות שליליים בבית, ואת סופגת הרבה ביקורת וכעס. רצוי שיילך לטיפול לבחון מדוע הוא מתנהג בצורה כזו, ממה הוא סובל בבית? ומה המקור של הרגשות השליליים שלו, שבוודאי גם עבורו הם לא נעימים.
רצוי במקביל שאת תדאגי לעצמך, לחיות באווירה שנעימה לך ומתאימה לך, לחיות חיי חברה שמתאימים לך וכן הלאה. רצוי שתבחנו יחד את הקשר ואת המציאות בבית, ואת הקשיים שעולים. קשיים כאלו הם טבעיים בכל מערכת יחסים ארוכה, ובטח מערכת יחסים זוגית שבה יש הרבה לחצים. אך זה לא אומר שיש לקבל את המצב כפי שהוא, אלא שיש להתמודד עימו, ועם השלכותיו, ובמקרה הצורך לפנות לעזרה מקצועית. אתם יכולים לפנות יחד לטיפול זוגי.

בהצלחה

כן, המצב הפך לבלתי נסבל שבו הילדים ואני סובלים שהגיע למצב על מחשבות שלי להתגרש, אני מאוד רוצה שילך לטיפול אבל אני בספק אם זה יעזור, מאוד קשה לייצר אווירה נעימה ורגועה בבית כשחיים עם בן זוג הפוך ושלילי, אין לי כוחות ואנרגיה לזה וגם שניסיתי כן לייצר אוירה נעימה הוא ידע תמיד איך לקלקל ולהפוך הכל לשלילי. ההתנהגות השלילית שלו מרחיקה אנשים גם ממני וחשק אצלי לכל דבר טוב.

שלום לך,

פסיכולוגים אינם רשאים לרשום טיפול תרופתי או להמליץ על טיפול תרופתי מסויים. זוהי מלאכתם של הרופאים, ועל כן מומלץ שבעלך יפגוש פסיכיאטר/ית אשר יתאימו את סוג התרופה ואת המינון על פי מאפייניו וצרכיו הספציפיים של בעלך.

רופאי משפחה רשאים לרשום תרופות נוגדות דכאון, אך הדבר אינו מומלץ בעיניי. פנו לבר הסמכא, כפי שהייתם עושים עם כל בעייה בריאותית אחרת.

מחקרים מראים כי השילוב של טיפול בשיחות עם טיפול תרופתי מסוגל לנצח את הדכאון ביעילות גבוהה. לאחר פרק זמן של יציבות נפשית נהוג לסיים את הטיפול התרופתי (הוא אינו ממכר ואין תופעות גמילה). ברוב המקרים אין חזרה של דכאון, אך אם מופיעה שוב אפיזודה דכאונית יתכן שהפסיכיאטר ימליץ על טיפול קבוע.

התרופות נוגדות הדכאון של ימינו הן מאד יעילות, אינן ממכרות ובעלות תופעות לואי מעטות. השימוש בהן נפוץ מאד באוכלוסייה (קרוב לשכיחות השימוש באנטיביוטיקה), ולדעתי אין להסס אם הרופא אכן ימליץ.

עוד על טיפול תרופתי בדכאון תוכלי לשאול בפורום פסיכיאטריה.

לצד הטיפול התרופתי חשוב מאד לקיים שיחות טיפוליות כדי לרדת לשורשי הדכאון, להכיל ולעודד ולפתח מנגנוני התמודדות, חשיבה ורגשות חיוביים יותר.

כאב לי לקרוא את המשפט עימו סיימת את דברייך "אני מאוד רוצה שהדיכאון שלו יפסק אחרת פשוט נצטרך להתגרש". אני מבינה שמבחינתך הגיעו מים עד נפש, וקשה לך מאד. בכל זאת נסי לקבל את הדכאון כסוג של חולי, ולגייס את מירב תעצומות הנפש כדי לתמוך בבעלך ולעודד אותו לטפל בעצמו. יתכן שאת עצמך זקוקה לתמיכה ולהכוונה ע"י איש מקצוע, או ששניכם יחד זקוקים לייעוץ זוגי כדי לחזק את המערכת שלכם.

רפואה שלמה!

שלום מיכל,

שאלתך קצרה ולא ברורה מספיק. לא ברור האם את מתייחסת אל עצמך, אל מישהי שאת מכירה, או שואלת שאלה תיאורטית.

בכל מקרה, את מעלה נושא מעניין והוא הנושא של "רווח משני".

"רווח משני" הוא חיזוק סמוי, המופק מהפרעה כלשהי, ומקשה על ההתגברות עליה. הרבה פעמים הרווח המשני הוא בלתי מודע, הן לאדם והן לסביבתו, והוא פועל כמשמר עיקש של הבעייה. למשל, ילד שיש לו התפרצויות זעם מקבל כך את תשומת ליבם (הכעוסה) של הוריו, אשר בדרך כלל אדישים אליו. איש מהם לא מודע לצורך העומד מאחורי ההתקפים, ולכן ההתנהגות חוזרת ונשנית.

תמונת הצרכים והרווחים הסמויים משתנה מאדם לאדם לכן קשה לתת תשובה כללית לשאלתך. הרווחים יכולים להתחלק לדברים שאפשר להשיג באמצעות הבעייה (למשל תשומת לב) ולדברים מהם אפשר להימנע באמצעות הבעייה (למשל, לקיחת אחריות ומחוייבות).

אני מניחה שאת בקלות יכולה לחשוב על מספר אפשרויות. למשל: קבלת אהבה, חמלה, רוך והתייחסות, הימנעות ממשימות התפתחותיות הכרוכות בגדילה והתבגרות, הימנעות מציפיות מלחיצות ומפחדי כשלון והצלחה, יצירה של תחושת קיום וממשות (אני עושה דרמות משמע אני קיימת, אני תופסת מקום, שומעים אותי ומגיבים אלי), וכך הלאה.

לפעמים האדם לוקח על עצמו תפקיד של "כבשה שחורה" כדי להסיח את הדעת מבעיות אחרות במשפחה (למשל בעיות בין ההורים).

הדרך לטפל ברווחים המשניים היא לא בהטחת האשמה בסגנון "את ככה כדי לקבל תשומת לב", אלא מתוך אמפתיה עמוקה לצורך הנפשי הנסתר, ונסיון למצוא לו מענה בריא וטוב יותר.

תודה על תשובתך...נתת לי חומר למחשבה

שלום לך,

אתה מתאר תופעה של מחשבת שווא טורדנית, שמציקה לך כבר זמן ממושך. כלומר, מחשבה קשה ולא רציונלית שכאילו כופה את עצמה ולא משחררת. מחשבת השווא ממררת לך את החיים, אתה יודע שהיא לא הגיונית, אך לא מצליח לנצח אותה.

הכי טוב במקרה כזה לפנות לעזרה מקצועית. אני ממליצה לך לפנות לאיבחון אצל פסיכיאטר, שיבהיר ממה בדיוק אתה סובל ואולי יציע טיפול תרופתי. אני ממליצה גם על שיחות טיפוליות שיעזרו לך להבין ולנתח מה מקור הדאגה שלך, ויתנו לך תמיכה ועידוד.

אל תחשוש ואל תתבייש, הבעייה שלך נפוצה ומוכרת, יש לה סיבה ויש טיפול, ממש כמו כאב או בעייה גופנית. פנה עוד היום לעזרה מקצועית.

בהצלחה וכל טוב (ואני מבטיחה שלא אצטרף לנוקמים.. (-; )

שלום לך,

כנראה שאתה אדם עם הרבה כוחות, אם אתה "סוחב" את הסימפטום הלא נעים הזה כבר עשרות שנים.

קשה לי לאבחן את מצבך במסגרת הנתונה לנו. זה יכול ללכת לכיוונים רבים, נפשיים וגופניים.

מאז שניסית לטפל בבעייה לפני זמן רב חלו התפתחויות משמעותיות בשיטות איבחון וטיפול בבעיות המשלבות היבטים גופניים ונפשיים. בעשור האחרון פותחו עשרות תרופות חדשות בתחום הפסיכיאטריה לסוגים רבים של תסמונות, תרופות בעלות יעילות גבוהה ומיעוט תופעות לוואי.

אני ממליצה לך בחום לעבור שוב בירור איבחוני מקיף ויסודי. לצד בירור פסיכיאטרי, שאותו יש הכרח לעשות, כדאי שתקבל הכוונה גם לבירור תחומים רפואיים נוספים. אולי מדובר על תסמונת עצבית או גופנית כלשהי, אשר יש לאבחן או לשלול.

בהנחה שלא ימצא כל גורם פיזי, גם טיפול נפשי יכול לעזור. לפעמים "הגוף מדבר" מצוקות, קונפליקטים או טראומות ששורשיהם עמוקים. אולי היום תהיה בשל יותר להעזר בטיפול, או שתמצא מטפל/ת שיוכלו לעזור יותר.

אל תוותר, עשה בירור רפואי מעמיק למצבך, על סמך הידע הרפואי העדכני ביותר!! מגיע לך לדעת מה הפתרון של חידת סבלך, ולקבל מקסימום הקלה שהרפואה והפסיכולוגיה יכולות להציע.

מאחלת לך כל טוב,

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href='Forums/פורום_גסטרואנטרולוגיה_ילדים_מחלות_כבד_ילדים' id=link]גסטרואנטרולוגיה ילדים, מחלות כבד ילדים או פסיכולוגיה ילדים

בהצלחה בבדיקה ורפואה שלמה!

שלום רוני
אני רציתי סהכ לוודא מולך איך את היית נוהגת כשמדובר בילדה שסהכ ילדה מקסימה אך איננה מוכנה בשום פנים ואופן לבצע בדיקה שחובתה לבצע והיא מעלה היסטריה ובכי
הבדיקה לא נעיהמ אם כי אורכת מספר שניות
איך מתנהגים עם הילדה והאים לחץ וכוח לביצוע הבדיקה יועילו?
בברכה

שלום נועה,

תחום המומחיות המקצועי שלי הוא פסיכולוגיה של האדם המבוגר, על כן השאלה "איך את היית נוהגת" פונה אלי כאדם וכאמא, ולא כאשת מקצוע.

כאדם וכאמא לא הייתי מעבירה את ביתי בדיקה פולשנית וטראומטית כל כך בחווייה של הילדה, אלא אם הרופאים היו אומרים שהבדיקה הכרחית לחלוטין. (האם חשד לעצירות מחייב בדיקה כל כך קשה?? לא ברור לי למה?). בדרך כלל יש אלטרנטיבות פחות חודרניות וקשות כדי לאבחן וכדי לטפל.

במקרה שהבדיקה היא הכרחית, הייתי מתייעצת עם מומחים בעלי נסיון בטיפול רפואי גסטרולוגי (רופאים או פסיכולוגים רפואיים לילדים), על מנת שינחו אותי בשיטות של הכנה נפשית, הרגעה והרפייה המותאמות לילדים. סביר שיש שיטות הרגעה באמצעות לימוד הרפייה הדרגתית, באמצעות משחק עם בובות וכיוב'.

הייתי מתייעצת גם עם פסיכולוג ילדים כדי לבדוק האם יתכן כי הקושי בעשיית צרכים נובע ממתח כלשהו ולא מבעייה רפואית. כמו כן, יתכן שהייתי שוקלת הרדמה מקומית או מלאה כדי לחסוך את החווייה הטראומטית, בהתייעצות עם הרופא המטפל כמובן.

הפעלת לחץ וכוח אינה רעיון טוב כלל וכלל, ועלולה להותיר טראומה שנזקה רב על תועלת הבדיקה. אני רוצה להדגיש את זה בסימן קריאה. בדיקה פולשנית, ובמיוחד לאיברים אינטימיים, קצרה, מהירה ומקצועית ככל שתהייה, עלולה להחוות כתקיפה ולהשאיר צלקת נפשית עמוקה.

נועה, אנא התייעצי עם מומחים בתחום, ולא דרך פורום אלא דרך מפגש ישיר ומשמעותי עם הילדה.

תרגישו טוב שתיכן ובהצלחה!

אם היית רוצה שהאנשים שאת הכי סומכת עלייך יכריחואותך לעבור בדיקה חודרנית ופולשנית,יפשיטו אותך,יפסקו לך את הרגליים ויתקעו לך שם משהו בכוח?
אחרי זה אל תתפלאי אםישארו לה טראומות...................................בגללך

לכותב שלום
תראה
אין פה עני ןשל ברירה
זה דבר שהיה צריך להעשות ונעשה
הסיפור נגמר
עברה את זה כמו גדולה..
שוחחנו איתה וזה נגמר
וזהו..
בה"ש



לילהטוב

שלום מירי

ראשית אין כאן איפה ואיפה, ולעיתים יש שאלות שנשמטות. מנהלי הפורום עונים על שאלות בהתנדבות וללא כל תמורה.
לגבי שאלתך, את מוטרדת ובצדק, מאחר שאת זו שלא מצליחה לצאת מעולם נקמני, מהתנהגות שיש בה רוע, ולא מצליחה להפרד מגרושך. בסופו של יום את עושה יותר נזק לעצמך מאשר לו.
אני חושבת שיש לך הרבה שאלות קשות לשאול את עצמך, כמו מדוע בחרת בו לבעל. נראה, גם לפי פנייתך, דאת עסוקה הרבה באי צדק, קיפוח ומה את מקבלת מהעולם. שאת לא מקבלת מהעולם מה שאת חושבת שמגיע לך ושאת צריכה מתעורר בך כעס רב, את חשה פגועה ורוצה לפגוע חזרה. הנקמה נותנת תחושת שליטה וכוח מדומות אשר מרגיעות חלקית וזמנית את התחושות הקשות.
אני חושבת שאת מציגה תמונה מורכבת של אישיותך, והייתי מציעה לך פנות לעזרה מקצועית,ש ם תוכלי לעבד את תחושותייך הקשות ולהמשיך הלאה.

בהצלחה!

הרעיון של קבוצת תמיכה הינו טוב מאוד,
אך זה לא הפורום המתאים לחפש קבוצה שכזו.
רצוי להתייעץ עם הגורמים הרפואיים המטפלים בבעלך או עם עו"ס בסביבתך.
אפשר גם לעשות חיפוש באינטרנט, קבוצות כאלו לעיתים מפורסמות ברשת.

בהצלחה