פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום,

הגבתי לך לפחות 10 פעמים בפורום, אם לא הרבה יותר, ונראה שתגובותיי, או אלו של מנהלי הפורום האחרים, לא תרמו לך כלל.

אני מתרשמת שמיצינו את יכולתנו לסייע לך במסגרת זו.

את זקוקה לאיבחון ועזרה מקצועית. אנא פני לטיפול אישי או קבוצתי.

לא נוכל להמשיך להגיב אלייך כאן

שלום לך,

פגיעת ראש יכולה להביא לתסמינים נפשיים כמו שאת מתארת. עלייך לעבור בירור נוירולוגי ופסיכיאטרי מקיף וכן איבחון פסיכודיאגנוסטי כדי לאבחן את הבעייה ומקורותיה (את יכולה גם להעזר בעורך דין למיצוי זכויותייך).

בהתאם לתוצאות הבירור הנוירולוגי תוכלי להמשך תהליך שיקומי על פי הכוונת הרופא. מרבית הטיפולים הפסיכיאטרים היום מועילים מאד, ניתנים לתקופת זמן קצובה ואינם ממכרים.

לצד הבירור הנוירולוגי, אני מאד ממליצה בשלב זה על פסיכותרפיה. ישנם מטפלים המתמחים בטיפול בנפגעי טראומת תאונת דרכים, והם יעזרו לך מאד.


תרגישי טוב ובהצלחה

שלום דלית,

האבחנות שאת מציינת לקוחות מה DSM IV, ספר האבחנות הנפשיות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.

האבחון ב-DSM IV נעשה על פי חמישה צירים, השניים הראשונים והחשובים מבין החמישה הם:

ציר I - ההפרעות הקליניות העיקריות (כולל הפרעות ההתפתחות, סכיזופרניה, דיכאון מז'ורי, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות חרדה, הפרעות שינה ואכילה ועוד)
ציר II - הפרעות אישיות ופיגור שכלי

אדם יכול לקבל אבחנה בשני הצירים. למשל הפרעה סכיזואפקטיבית והפרעת אישיות נרקיסיסטית, תלותית וכיוב'.

כמובן שיש זיקה ויחסי הגומלין בין שתי ההפרעות. בכל זאת מדובר בנפש אחת שנחשפה לסביבה אחת.

אישית, אני לא "מתה" על האבחנה של הפרעת אישיות. לעיתים רב הנזק על התועלת של השימוש בה.

אני מעדיפה לאמר שגם לאנשים עם הפרעות נפשיות, הנזקקים לטיפול תרופתי, יש אופי מיוחד משל עצמם. האם האופי הזה כשלעצמו קשה או בעייתי? זאת לאדם וליקיריו התשובה.

שלום לך,

עצוב לקרוא את היחס שלך כלפי עצמך. נשמע שאת כועסת על עצמך ורוצה להיות אחרת. באופן פרודקסלי, כמעט תמיד כדי להיות 'אחרת' יש קודם כל לאהוב את מי שאנחנו. אני לא יודע למה את חושבת על עצמך דברים כאלו, ואיך הם נכנסו לך לראש, מי לא נתן לך לראות את עצמך באור חיובי, שמכתיבתך ודברייך אפשר כבר לחוש שמגיע לך.
אולי היית רוצה שהבחור יאהב אותך ויראה אותך באור חיובי כדי שתוכלי לקבל את עצמך. הבעיה בפתרונות כאלו היא שהם פתרונות זמניים ביותר. כדאי קודם לעבוד על האפשרות שלך לקבל את עצמך מבפנים, מתוכך, ובזכותך.
האם יש קרוב משפחה, חברה או חבר, שאיתם את יכולה לחלוק את הכאב שלך? שאת יכולה לשמוע מהם איך הם רואים אותך? שאת חשה איתם בנוח? ובטוחה? כדאי לחזק מקומות וקשרים כאלו, ולהקשיב להם.
כדאי גם לפנות לעזרה ולטיפול, שם תוכלי לבחון לעומק את הכאב שלך על עצמך, את המקורות של חוסר ההערכה שלך כלפי עצמך, ולקבל בחזרה מהמטפל את האור החיובי שאת זקוקה לו.

בהצלחה

קשרים הם צורך בסיסי של האדם, אך בו בזמן הם גם זירה מאוד מפחידה, שבה אנו נחשפים לפגיעה. ניתוק של קשרים והימנעות מקשרים יכולים לתפקד גם כהגנה מפגיעה כואבת, אך גם להשאיר אותנו בודדים.
את כותבת על קושי לשמור על קשר עם אנשים, ועל קושי נוסף להתקשר לאנשים בטלפון. את מצביעה על קשר בין הקשיים האלו. לא ברור עוד מה הקשר? האם את לא מצליחה לשמור על קשר עם אנשים כי קשה לך לתקשר בטלפון, או אולי הפוך? קשה לתקשר בטלפון כי קשה לשמור על קשר.
בכל מקרה ברור כי הקושי הזה מעיק עלייך ומותיר אותך בודדה. את יכולה לנסות להבין עם עצמך את הקשיים האלו. תתחילי בלבדוק את עצמך? היכן את כן מצליחה לתקשר? אלו קשרים את כן מצליחה ליצור? האם יש חברות או אנשים שאיתם הקשר ארוך יותר? האם הקשרים תמיד נגמרים באותה צורה?
כמו-כן כדאי לנסות לדבר עם אדם קרוב כלשהו על הקשיים האלו, לשמוע את נקודת המבט שלו, ולבחון את הקשר איתו. מה מאפשר איתו קשר שכזה?

החברים של נטאשה שרים -
"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה
שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע"

הפנייה שלך כאן היא התחלה של תנועה לעבר מקום חדש עבורך

הי אילן,

מעניין שהחיפוש בגוגל הביא אותך דוקא לאתרים פורנוגרפיים, באותה מידה הוא היה יכול להביא אותך לערך "זיגמונד פרויד" בויקיפדיה.

פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, התאוריה שהטביעה חותמה על פני המאה העשרים ועל הבנתנו את נפש האדם, העמיד את "התסביך האדיפלי" כציר מרכזי בהבנה שלו את התפתחות הילד והיווצרות מבני נפש, מערכות יחסים ותסביכים.

פרויד התייחס לראשונה לאדיפוס בהקשר הפסיכולוגי במכתב שכתב ב-1897 על "כוחו המרתק של אדיפוס המלך"; הוא שאל את הדימוי מהטרגדיה היוונית כדי להסביר את נפש הגבר. פרויד מייחס לכל ילד זכר תשוקה מינית לאם וקנאה רצחנית כלפי האב. הילד רוצה לכבוש את אמו, להפוך לבן זוגה, ולסלק את האב מהשטח.

כאשר הילד לא מצליח להשיג את מבוקשו, הוא מתחיל לפחד מנקמת האב, ומדחיק את תשוקתו כלפי אימו. במקום להלחם באביו יריבו הוא מזדהה איתו, וכך מפנים את מערכת ערכיו.

בדרך זו זוכה הילד ב"אני העליון" שלו, ותשוקותיו מודחקות במשך תקופת החביון וחוזרות בתקופת ההתבגרות המינית. לא סתם גברים רבים בוחרים בת זוג הדומה לאימם, ולא לחינם יש הרבה אתרי פורנוגרפיה בנושא. אלו הם חלק מתופעות רבות המהוות רמיזה וסובלימציה של התסביך האדיפלי המודחק.

למותר לציין שהתיאוריה של פרויד התקבלה בזעזוע עמוק בוינה של שלהי המאה ה-19, אך מאז הפכה ל"אמיתה" מוסכמת בקרב פסיכולוגים, סופרים, אנשי רוח והחברה הרחבה. (מה שאומר שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה).

יתכן שבמקרה שלך משהו במנגנון ההדחקה נסדק בשלבים מסוימים של חייך. יתכן שהיית קשור לאימך יותר מאשר לאביך, אולי היא היתה דומיננטית ממנו, אולי היתה ביניכם בילדותך קירבה גדולה שכמהת לה, אולי היתה בעיית גבולות במשפחה. אני בטוחה שעל נושאים אלו ואחרים אתה משוחח בטיפול, ובודק את השפעתם על חייך בהווה ועל יחסיך עם נשים בכלל, וזוגתך בפרט.

אני לא מכירה נתונים לגבי נפוצות הפנטזיה, אך אליבא דפרויד היא קיימת בכל נפש ברמה מודחקת.

חבל להתבייש. קח לך את הזכות להנות מדיבור חופשי בטיפול על כל דבר שמעסיק אותך ועולה בדעתך. חשוב על הסיטואציה כ"תא וידויים", כמו אצל הכומר, שמותר לאמר אצלו הכל מבלי להישפט ומבלי להענש. אם לוקחים את זה ברוח טובה, הזכות לאמר כל דבר היא אחד הצ'ופרים העצומים של טיפול, שכמעט אינו קיים במצבי חיים אחרים.

אני מאמינה שתחוש הקלה מהשיתוף, ושתוכלו להפיק הרבה משמעויות מעניינות, שאולי יעזרו לך להבין ולשפר את עצמך.

מצד שני, גם "זכות השתיקה" היא זכות גדולה, ואם לא מתאים לך להחשף עד כדי כך, זה גם בסדר. זה לא יחבל בטיפול.

תודה על ההסבר הממצה, החיפושים שעשיתי היו תחת הכותרת יחסי אם בן (גם באנגלית) ומילים דומות. בכלל לא חשבתי על פרויד למרות ששמעתי על הרעיון הזה כבר קודם, אבל נראה היה לי כי מדובר במשהו תיאורטי ולא כאבחנה יישומית כלל וכלל.
אני מבין את העניין ואולם השאלה היא האם הדבר יתרום להתהליך הטיפולי או שיהיה בסיס למטעמים-בפיקנטריה הטיפולית, למשל אם אשאל על אילו פנטזיות וכו'. אני לא מרגיש לדבר על הנושא ביני לבין עצמי וברורה לי בכל שלב המשיכה שהיתה לי כלפי אימי ( הכוונה שזה כבר שנים לא מודחק) אבל בכל זאת מדובר בפנטזיות שליוו אותי כשהייתי סטודנט וקצת לאחר מכן (והרבה בגיל תיכון).וכמה פרטים אחרים, אכן אימי היתה דומיננטיות יותר מאבי ברמה מסויימת אבל זה לא נראה לי ממש קשור להתנהלות היום יומית, ומאידך אימי היתה נאה אולם ללא מיניות מוחצנת (אפילו לא בעקיפין).
האם יש ספרות פרקטית לטיפול בנושא שאת ממליצים לקרוא, גם באנגלית אפשר.

שוב שלום,

פרויד רלוונטי מתמיד, גם תיאורטית וגם יישומית.

אמנם תיאוריות פוסט-פרוידיאניות הפחיתו בחשיבות הדחף המיני בכלל והתסביך האדיפלי בפרט, אך חוויות כמו שאתה מתאר מראים עד כמה האיש ידע על מה הוא מדבר.

על שאלות ההמשך שאתה מעלה, לצערי אין לי מענה. אני לא לא מכירה אותך, את הסיבות שהביאו אותך לטיפול, את הרלוונטיות של הפנטזיות ההן על החיים שלך היום, ואת שלל מורכבות ה"בעד" ו"נגד".

אני ממליצה לך בחום להתייעץ עם המטפל/ת שלך על הרלוונטיות של העניין לטיפול, ממש כמו שאתה מתלבט כאן. אתה יכול לציין באופן כללי את קיום הסוגייה, ולבדוק יחד בטיפול עד כמה זה חשוב, רלוונטי וענייני לפתוח יותר. לחששות השונים שלך יש מקום כמובן.

לא עולה בדעתי כרגע חומר קריאה ספציפי לעניינך. תתחיל בפרויד, ובחיפוש בגוגל תוסיף מילת מפתח "פסיכואנליזה" כדי שלא תגיע לפורנוגרפיה. יחי ההבדל הקטן..

נכון לפי נקודת מבטי בכל אופן,להביא את כל מה שאתה מרגיש לנכון.
זה לא אמור להיות מקום שופט,
זה אמור להיות מקום מקבל,מבין,מכיל ותומך אם לא תביא את התכנים האלו לטיפול לאן תביא אותם?
כל עוד זה מפריע לך אפילו קצת (ונראה שזה מטריד אותך לא מעט)תתגבר על הבושה,זה הזמן שלך וחבל שלא תמצה אותו עוד הסוף כדי לזור לעצמך.....

טל יקרה,

אני המומה, המומה, וכואבת יחד איתך את האובדן הטראגי.

כמה עצוב, וכמה נכון שאינך אשמה בדבר.

כרגע את מגיבה באופן נורמלי למצב בלתי נורמלי. הכי טבעי שתדבקי בחיים, תימשכי אל החיים, ומה מייצג חיים יותר מאשר אהבה.

תזרמי עם תחושותייך, מחשבותייך ורגשותייך. לכל אחד יש מסלול אבל מיוחד משלו, ואי אפשר לשלוט בו, אלא רק לאפשר לו להתקיים כטבעו. בודאי יהיו רגעים של עצב, ריקנות, געגוע וכעס, ורגעים אחרים של השלמה, שכחה, תשוקה לאחר, ושל רגשי אשמה. ערבוביה של רגשות הכי אנושיים והכי נכונים. תני מקום לכולם.

הזוגיות הנכונה תגיע בזמנה הנכון, ואם זמנה הנכון הוא עכשיו, מה טוב.

אני חוזרת על המלצתי לך להעזר בטיפול, שיתן לך הכלה רגשית וגם מרחב בטוח להתבונן בו על חייך ולתכנן את עתידך.

כל טוב לך, ומשתתפת בצערך

את פשוט מקסימה!
ולגבי טיפול - יש קבוצת תמיכה לחברות של חללי צה"ל שאלך אליה ביום שישי וגם אם לא הייתה כזו קבוצה הייתי הולכת לטיפול.
תודה רבה לך ,
ושתמשיכי להיות מקסימה ורגישה כמו שאת.

שלום לך,

החיים אכן מזמנים לנו הרבה עליות ומורדות, הרבה הצלחות ואכזבות. טבעי לחוש רע ומתוסכל לאחר אכזבה, כשם שטבעי לחוש טוב לאחר הצלחה. השאלה היא עד כמה יש לנו את הכוחות להמשיך הלאה למרות האכזבות, כדי להנות גם מהצלחות. צריך לזכור שלא ההצלחות ולא האכזבות הן קבועות, החיים לא נותנים לשום דבר להיות קבוע.
ברור כי מאוד התאכזבת, ומאוד קשה לך להמשיך הלאה. רצוי לבחון את המחשבות שלך בעקבות כך. נראה כי ישנן שם מחשבות כמו 'אני בחיים לא אצליח', 'אני לא שווה' וכדומה אשר משתלטות. אך לא רק שהכללות כאלו הן בסופו של דבר חסרות שחר, הרי שגם לא ברור מהן הסיבות שבשלן לא התקבלת. האם היה לך את הניסיון המתאים? את ההיכרות עם התחום? וכן הלאה? שלא לדבר על גורמים כמו מזל וכדומה.
לסיכום, אם את מרגישה קושי חוזר להשיג דברים שאת רוצה כמו להתקבל לעבודות וכן הלאה, כדאי לבדוק האם יש דפוס כלשהו בבחירות שלך, בהתנהגות שלך במצבים אלו אשר אולי מחבל במאמצייך? או אולי מעיד על רצונות אחרים שעומדים בקונפליקט עם אלו המודעים? בנוסף, אם קשה לאורך זמן (שבועות וחודשים) להשתחרר מתחושות הדיכאון, הרי שהפגיעה בערך העצמי כנראה גדולה והמחשבות המטרידות לא עוזבות מעצמן. במקרים ולא מצליחים להמשיך הלאה לבד, או באמצעות שיחות עם קרובים, כדאי מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיכול ללמד הן דרכי התמודדות עם אכזבות וכשלונות, והן לעזור להבין יותר לעומק את הדפוסים החוזרים שלנו המשפיעים על ההצלחה ואי-ההצלחה שלנו.

בהצלחה

שלום לך,

לא ברור מדבריך איזה אבחון עשית? מדוע עשית אותו? ומדוע פנית עכשיו לטיפול? אתה זה שיחליט האם להעביר את המידע הלאה או לא, המטפל זקוק לאישורך על מנת לפנות לקבל את המידע. עם זאת, אני לא רואה סיבה שלא לתת את המידע, האם היית פונה לרופא ומסתיר ממנו אבחון?
אך הסיבות שלך, האישיות הן שחשובות כאן, הרי זהו מהות הטיפול, לשתף ולגעת ברגשות שלך. אתה יכול בהחלט לשתף את המטפל בלבטים שלך, בחששות שלך, בסיבות שלך מדוע אינך מעוניין שיראה את האבחון. תראה לאן זה יוביל אתכם. תזכור כי טיפול הוא חוויה אינטימית מאוד ממהותה, אשר מזמינה לפתיחות וכנות. ללא פתיחות וכנות כאלו סיכויי הצלחת הטיפול יורדים משמעותית. עם זאת, יכול להיות שאתה מעדיף שיכירו אותך באופן כנה ופתוח מחדש ולא דרך מסמך קיים, זה לגמרי בסדר, ואתה יכול לדבר על כך, כאמור.

בהצלחה

האבחון נעשה ביוזמת ביטוח לאומי לבדוק התאמות מקצועיות.מתשובתך הארוכה לא נעניתי למה זה הכרחי לדעת מה מצבי הנוכחי על סמך אבחון.מה אם אני לא מסכים לגמרי עם תוצאותיו?זו הנקודה ולא הפרטיותץנשאלת השאלה האם המקום מספיק מיומן גם לבד..

שלום לך,

מתגובותיך הקצרות לא כל כך ברור לי מה בעצם אתה שואל? אין לי שום דרך לדעת או לענות על השאלה האם 'המקום' שאליו פנית מספיק מיומן? אני גם לא בטוח שהבנתי מספיק מיומן למה? האם הם התנו את המשך או התחלת הטיפול בכך שתביא את האבחון? האם שאלת מדוע הם מעוניינים בו? האם אמרת מדוע אתה לא מעוניין להציג אותו? אני חושב שברוב המקומות או עם רב המטפלים דיון על הנושא יוכל לפתור את הבעיה.

שמיאש אותי שהמטפל אומר שהוא לא יודע מה יש לי

הוא לא יודע שאני מודעת להפרעה הנפשית שלו. הוא לא מודע לשיחות שעשיתי, וזה עוד דבר שמציק לי. כל השיחות נעשו מאחורי גבו. איך מספרים לו עליהן? האם זה יעזור לי לזכות באמון והערכה, או שזה רק יגביר את החשדות שלו כלפי ויגרום לו לאבד את האמון בכל האנשים הקרובים אליו?
אני כבר שבועיים מנסה לגרום לו לספר לי בעצמו על האשפוז. מידי פעם אני מוציאה ממנו רמזים, אבל הוא אף פעם לא אמר "אושפזתי ואובחנתי כסכיזופרן פרנואיד".

שלום לך אלמונית,

אני מלאת הערכה כלפייך על אהבת האדם שבך, על המסירות, האכפתיות והמחוייבות שאת חשה כלפי בן זוגך. כל כך יפה שאת מצליחה להמשיך לראות את האדם, והמחלה לא ממסכת ולא "מתייגת" את התפיסה שלך.

אני מקווה שגם אחרים יקראו את הודעתך וילמדו ממנה שאנשים שמתמודדים עם פגיעה נפשית הם קודם כל אנשים, הראויים כמו כל אחד מאיתנו לאהבה ויחס לא שיפוטי.

בהזדמנות זו אני רוצה גם להביע את הערכתי לנפגעי להנפש המתמודדים עם מחלתם. מהיכרותי עם חולי סכיזופרניה, אפשר לזהות לא רק את הקושי והחולשה, אלא גם את הכוחות העצומים הנדרשים כדי להתמודד עם הכאב הנפשי ועם הנידוי החברתי. גם ההקפדה על טיפול תרופתי, השיקום והשילוב בקהילה דורשים תעצומות נפש, ועל כך הם לא מקבלים את מלוא העידוד וההערכה הראוייה להם.

אני מבינה שאת מאוכזת מהמטפלת כי את מצפה ממנה להיות נייטרלית ולעזור לך להגיע לתשובה הנכונה לך. מנסיוני, יש רגעים בטיפול שקשה להישאר נייטרלים, מתוך תחושה עמוקה שהמטופל עלול לסכן את עצמו, או כי ברור לנו שיש דרך טובה יותר להתפתחות ולרווחה הנפשית שלו מאשר זו שהוא עלול לבחור. אני בטוחה שהמטפלת רוצה רק בטובתך, אך כמובן שההחלטה תהייה שלך.

עלייך כעת להתעמק במשמעות החיים לצידו של אדם הסובל מסכיזופרניה פרנואידית. קראי על המחלה באינטרנט. בבוא הזמן בקשי להיפגש עם הפסיכיאטר/ית שלו. עלייך להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, ולדמיין איך זה יהיה לאורך שנים, כולל תקופות שהפרנויה עלולה להיות מופנית כלפייך. עלייך לשקול האם יוכל להיות אבא טוב לילדיכם, והאם אתם מוכנים לקחת את הסיכון להעברה הגנטית של המחלה.

אם תחליטי לבסוף להמשיך בקשר, אני מעודדת אותך לדרוש מחברך להשלים את תהליך התובנה למחלה. עליו לקבל את מחלתו, כולל להתאבל על רצונו בבריאות נפשית מלאה, ולקבל על עצמו את האחריות לטפל במחלה באמצעות תרופות באופן מסודר. בלי תובנה למחלה ושיתוף פעולה עם הטיפול קשה מאד להשתקם.

כל טוב לך, את מוזמנת לעדכן

הי שלומי, לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=177 id=link]פסיכיאטריה[/a].

או בפורומים הקשורים ברפואה אלטרנטיבית.

בהצלחה

אתה מתאר מצב שבו מטופלת נמשכת למטפלת שלה (דבר לגיטימי לחלוטין שקורה כמעט בכל טיפול), האם המטפלת יודעת על התחושות שיש למטופלת כלפיה? האם הן דיברו על כך?
השאלה שלך היא בעצם - האם זה נכון שהן ידברו על זה לעומק והמטופלת תחשוף בפני המטפלת את התחושות שיש לה כלפיה, כולל פנטזיות מיניות ופירוט הפנטזיות?
.
אתה יכול לפרט קצת?

קודם כל,אני בת:)

המטפלת יודעת על המשיכה,אבל זה לא דובר מספיק,וזה מאד מאד מאד מטריד.
השאלה היא,האם זה יהיה נכון לספר בפרטי פרטים על הפנטזיות המיניות שיש למטופלת כלפי המטפלת..

הי חסויה,

כעקרון, בטיפול דינמי יש הזמנה פתוחה לדבר על כל דבר ועניין, באופן חופשי ובלי צנזורה. המטפל אמור להאזין ברוב קשב, בפתיחות ואמפתיה, שלא מתוך מטרה לשפוט אלא כדי להבין. בכל דבר אפשר למצוא משמעויות, לכן כל עניין הוא משמעותי.

תכנים מיניים ורגשיים כלפי המטפל הם תופעה נפוצה וטבעית, והרבה פעמים יש להם ערך ומשמעות מיוחדים, ששורשיהם עמוקים.

הדיבור החופשי באווירה מקבלת, לכשעצמו, יש לו אפקט משחרר, מכיל ומרפא, ונוספים עליו גם היבטים של עיבוד, הבנה ופירוש.

לצד זה, טיפול הוא מפגש בין שני בני אדם, וכמו בכל מפגש אנושי רצוי לנהל את הדיאלוג מתוך קצב ותכנים המותאמים לשני הצדדים. ממש כמו ריקוד, שבו באופן לא מתוכנן או מכוון מצליחים השניים להתאים את צעדיהם זה לזה.

לכן אני ממליצה לך להתחיל לפתוח את הנושא באופן כללי, בשאלה דומה לזו שהבאת לכאן, ולקבל את תגובת המטפלת. היא תדע לעודד אותך להיפתח או דוקא לסמן גבולות, לפי היכרותה אותך ואת צרכייך, ולפי יכולת ההכלה שלה ומה מתאים ואפשרי לה באותו רגע.

בהצלחה

על המטפל?
(תגובה מפתיעה)

הי לי,

ראשית אני משתתפת בצערך על אובדן אביך. מות הורה הוא לא רק אובדן של אדם יקר, אלא גם של הרבה דברים שהוא ייצג, סימל ונתן. יתכן שהבלבול שאת מתארת, והקריעה שאת חשה בין הדעות השונות קשור באובדנו של אביך, ובסימני השאלה והחלל שהוא השאיר אחריו.

לגבי הדילמה שאת מתארת, אני בהחלט לא שומעת כאן משהו חד משמעי. אני שומעת בסיפורך שני קולות חזקים: קולה של המטפלת וקולה של אמא. ברקע עוד שני קולות חזקים: קולה של המנהלת וקולה של המפקחת. ולבסוף, אם מחדדים את האוזן, ניתן לשמוע עוד קול אחד, רך, מהוסס ועדין, הקול שלך.

אני שומעת פחד לחזק את הקול הזה ולהעצים אותו, פן יהיה אימפולסיבי, פן יפגע באחרים, בעצמך, פן יהיה למורת רוחן של אמא, של המטפלת, של הבוסית, של המפקחת. אז בינתיים את נסמכת על קולם של אחרים כדי שיגידו לך מי את, לאן את הולכת ומה עלייך לעשות.

ובכן לי, רק אצלך נמצאת התשובה. רק את יכולה לעצום עיניים ולהתחבר אל האמת הפנימית שלך. האם את חווה תהליך משמעותי? האם את חשה צמיחה והתממשות? האם באופק את יכולה לראות את השגת מטרותייך וחלומותייך, גם כשהדרך רצופה קשיים ומורדות? האם מיצית את התהליך הנוכחי והגיע הזמן לפתוח תהליך חדש? האם הטיפול עוזר לך להרגיש חיה, קיימת, גדלה, או שיש בו יותר תלות מאשר צמיחה?

רק את יכולה לדעת, ובהחלט את יכולה להעזר במטפלת שלך כדי לפרוש את השאלות ולעבד את המשמעויות והתשובות.

אני מאמינה, שאם קולך יהיה לך צלול וברור, ותלמדי להאזין לו, תוכלי ביתר קלות לא רק להגיע להחלטה הנכונה בדילמה הזו, אלא בכלל להתמודד טוב יותר בצמתי החלטה, לפלס את דרכך בסבך האירגוני, לחזק את דרכך העצמאית ולמצוא אהבה אמיתית.

מקווה שעזרתי מעט,

מקווה שתעני לי להודעה...

מה אם אני אעשה החלטה לא נכונה? בכל זאת זה לא קל לעזוב מישהי אחרי 3 שנים
היא מאוד רכה חמה ואוהבת, לא יכולה לאומר שנהייתי עצמאית בעקבות הטיפול
אך כשאני יוצאת מאצלה אני יוצאת רגועה
המשפחה שלי אומרת שאני מאוד תלותית בה ומקשיבה רק לה..
ואם אני כן מחליטה לעזוב או לחפש מישהי אחרת, איך אני אכיר מישהי חדשה?
אין לי חברות שהולכות לטיפול..סתם אני אנסה מישהי מהאינטרנט שאני לא מכירה?

מה ההבדל בין פסיכולוג לקואצ'ינג ומה עדיף ולמי?

איך אני יודעת אם מתאים לי פסיכולוג או קואצ'ינג?

האם פסיכולוג יכול, ויודע לתת טיפים שקשורים לזוגיות? או שאני צריכה במקביל גם ללכת למישהו שיותר מבין בזה וזה התחום שלו?

תודה...

אם הכוותבת היא הילדה בשם בר...זה מלחיץ כי נכסתי לאתר כדי לראות מה פירוש המילה מוות ומצאתי שהילדה היא בדיוק כמוני...בת 17 איבדה מישו' לפני חצי שנה...והיא חושבת על מוות כל הזמן סביייב משפחתה...מה את עוושה ברגע זה,?

שאני ילדה ברגיל מאוד שמחה, אני לא עצובה או משהו מהחיים, כיף לי ומבחינתי החיים הם סבבה, אני לא דיכאונית חח
זה רק התחיל מאז המות של סבתא, וזה רק קורה בלילה לפני השינה...במשך היום זה כלל לא מטריד אותי

שלום בר,

את מתארת בכמה שורות חוויה כואבת מאוד. אובדן של אדם קרוב ואהוב באופן פתאומי ולא צפוי, ויותר מכך, את היית נוכחת ברגעים שזה קרה. זו חוויה מאוד לא פשוטה שמותירה חותם עמוק. לעיתים חוויות טראומתיות נרשמות בתוכנו ומבקשות בדרכן שנמשיך לעבד אותן, להבין את השלכותיהן הנפשיות, את הכאב והמשמעויות השונות של חוויות אלו. אינני יודע האם חלקת ועיבדת את החוויה הזו, אך מדברייך נדמה שהחוויה חוזרת אלייך דרך המחשבות על מוות של קרובים אחרים.
את יכולה לנסות לדבר על החוויה שעברת עם קרובי משפחה אחרים או עם חבר או חברה קרובים. לחלוק את הכאב, את הפחד שהיו כרוכים בחוויה מצידך ומצידם. לעיתים עוזר לספר את סיפור החוויה שוב ושוב ולשים לב לפרטים שונים בסיפור, ולאופן בו הסיפור משתנה ומכיל אספקטים שונים. את יכולה לכתוב לעצמך את הסיפור ואת הרגשות והמחשבות שליוו אותך.
אם את מרגישה שהפחדים והמצוקה שלך אינם מרפים רצוי לפנות לעזרה מקצועית ולעבד את החוויה בתוך טיפול פסיכולוגי.

ליבי איתך בכאב על האובדן והפחד מפני אובדנים נוספים

בהצלחה