פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

זה אומר רק דבר אחד, שהבעיה היא אצל בן הזוג שממשיך להתנהג כרגיל. את צריכה להבין שהבעיה לא אצלך. חבל שאנשים טובים חושבים שהבעיה היא אצלם(גם אני "חוטא" בזה..) והאנשים שבאמת מתנהגים בצורה לא יפה, מתנהגים כאילו טוב להם. בכל אופן, לי איכפת ממך ואני מתחנן בפנייך לא לעשות מעשה כזה. זהו מעשה שאין ממנו חזרה, תארי לך ילד שבאופן היפותטי חייו היו אמורים להיות הצלחה החל מגיל 30 נאמר. אך לפני זה החיים שלו לא מזהירים. אם הוא מתאבד בגיל 27, הוא בעצם הרס לעצמו כל סיכוי ולא רק זה אלא גרם שבר כללי לכל הסובבים אותו. כמובן שהאמור נוגע לשני המינים. אם יצוצו מחשבות אלו בראש, אני מבקש ממך או בעצם מתחנן שתפני למישהו שיעזור, את יכולה לכתוב לי באימייל או למישהו מהפורום ואל תדאגי, אני מקווה שתזרקי את ה"חבר" הזה שלך.

גם לי היה משהו דומה וצודק מי שכתב מעליי, שחבל שהנפגעים מאשימים את עצמם.
דוקוא היום אני מבינה , שישנם אנשים שהכוחות הנפשיים שלהם שונה .
קטונתי מלהבין ולהסביר אנשים, אך אולי לא היו לו כוחות להתמודד עם האמירה , וזה לאו דדוקא בגגלל שהוא או היא היו אדישים.
לא יודעת ............. אולי זה בכלל בגלל משהו אחר
בקיצור , אני מזדהה עם ההרגשה

שלום לך

את בדיכאון וזועקת לעזרה, וחשה שהאדם הכי קרוב לך מתעלם ממצוקתך וממשיך בשגרת חייו. אין ספר שזו חוויה קשה מעליבה, שמותירה אותך בבדידות מצוקתך.
אינני יודעת דבר על מערכת היחסים עם בן זוג ולכן לא אתייחס אליה ישירות.
את זקוקה לעזרה מקצועית קודם כל, ואי אפשר לצפות מאף אדם קרוב שיהיה תחליף לעזרה כזו. בודאי שאפשר לצפות לאמפטיה ותמיכה, ויכול להיות שיהיה לך קל יותר לקבל אותה כשתתחילי לטפל בעצמך.

בהצלחה!

שלום שירי.

הצלחת להכאיב לי מאוד העצבת אותי ונגעת לליבי מאוד.

אני לא מכירה אותך ולא יודעת מי את. אבל אני מוכנה לעזור לך כספית שלפחות תתחילי טיפול ותאמיני
שיש אור בקצה האפל.כן.יש.

מגי

שלום שירי,

עצוב מאוד לשמוע את הכאב והייאוש שלך. נשמע שאת נעה בין תקווה לחיים יותר טובים, לייאוש וחוסר אונים. יש רגעים שמפחיד לחשוב שכל החיים ימשיכו ככה, עם כאב כזה, והתחושות של לבד חונקות ומובילות לייאוש תהומי.
חשוב שתוכלי לשתף את הקרובים לך (קרוב משפחה או חברה או מכר אחר) בתחושות הקשות שלך, שיהיו איתך ויוכלו, גם אם רק מעט (כולם מתמודדים עם קשיי החיים שלהם) לתמוך בך ולהיות סביבך כשרע לך.
כמו-כן מאוד חשוב שתפני לעזרה מקצועית. רצוי לפנות הן לעזרה פסיכאטרית לקבלת כדורים שעוזרים לייצב את מצב הרוח ולאסוף את הכוחות, והן לטיפול בשיחות שיוכל לתמוך בך במציאות חייך באופן מתמשך ולעזור לך להתמודד עם הכאבים והרגשות הקשים שלך.
טיפול פסיכיאטרי ניתן לקבל דרך קופ"ח ללא תשלום, ובמקרים דחופים ניתן לפנות למיון פסיכיאטרי.
טיפול בשיחות עם פסיכולוג או בעל מקצוע מורשה אחר, את יכולה לחפש הן במרכזים לבריאות הנפש בסביבת מגורייך, אשר הם ללא תשלום (אך לעיתים יש תקופות המתנה), או דרך ארגונים אשר נותנים טיפולים באופן מסובסד ומוזל באופן דומה לקופות החולים.
חשוב שתתמידי בטיפול ותתני לו זמן וצ'אנס, מעבר למספר פגישות, גם אם נדמה לך בתחילה שזה לא עוזר. טיפול נפשי לוקח זמן וכרוך בעיקר בקשר שנוצר לאט לאט עם המטפל/ת. יכול להיות שהקושי להתמיד לא שייך רק לטיפול הנפשי, אלא גם לתחומים אחרים בחיים, וניתן ללמוד דרך קושי זה על המצוקה הנפשית שלך באופן רחב יותר תוך כדי הטיפול.
אל תזניחי ואל תחכי, אנא פני לטיפול עבור עצמך ותני לך ולטיפול סיכוי.
את מוזמנת להמשיך ולהתייעץ כאן, אשמח לשמוע על ההתפתחות במצבך. אך זכרי כי אין זה תחליף לטיפול ממשי שמגיע לך ולו את זקוקה.

הי אורן,

ברכותיי להחלטתך להיפרד מהביישנות ולהשתלב בחברה.

אוצר המילים שאתה משתמש בו הוא מעט פרטי, לכן אני לא בטוחה שאני יורדת לעומק כוונתך.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "ביישנות", "כולם", "נישה", "נישה מוגבלת", "יחסי בוקר טוב"?

האם לך מושגים אלו ברורים? האם יש לך תמונה של המצב החברתי הרצוי מבחינתך? הרי לכל אחד יש העדפות חברתיות שונות, ואין דרך אחת שהיא "מומלצת" או "נכונה". איש איש וטעמו עימו, וגם בבישנות אני אישית לא מוצאת פסול.

לדעתי, הנושא החברתי החשוב ביותר הוא חברות קרובה. זה יכול להיות חבר אחד טוב או מספר קטן של חברים טובים. נסה להגדיר לעצמך, אפילו בעזרת כתיבה, מהו חבר טוב בשבילך, מה אתה מצפה מחבר, מה אתה יכול ורוצה לתת, ומה לקבל, מי החברים הטובים שלך וכיוב'. אם אין לך חבר או חברים טובים, נסה לפתח את זה בעדיפות ראשונה.

לגבי מעגל חברתי רחב יותר, נסה לזהות עם מי יש לך שפה משותפת, מי משדר איתך על אותו גל, עם מי אתה מרגיש בנוח וזורם יחסית. עם אנשים אלו תשאף להתחבר ולצאת (אני מקווה שלא לכך התכוונת ב"נישה מצומצמת", כי מעגל כזה הוא דבר נפלא).

עם האחרים, טוב לשמור על יחסי אנוש נעימים וחיוביים, אך בהחלט אין צורך או לחץ לצאת או להתרועע מעבר למה שמתאים לך באופן טבעי. אתה כבר לא בתיכון שם הקבוצה החברתית נתונה לך, וכעת כל אחד יוצר לעצמו את הקבוצה המתאימה לו, בגודל ובסגנון, ואינו חייב להתחבר לאחרים.

בהצלחה

שלום לך,

בכל הנוגע להיבטים הפיזיולוגיים של הבעייה, לרבות התייעצות בנושא ההורמונלי, עלייך להפנות את שאלתך לפורום רופאים: רפואת נשים, אנדוקרינולוגיה או פסיכיאטריה.

אל תסתפקי בהתייעצות וירטואלית. עדיף שתמשיכי מעקב וטיפול אצל הרופא שרשם לך את התרופה. הוא מכיר ומבין את התסמינים שלך יותר מכפי שאפשר להעריך ברשת.

לגבי מצך הנפשי, נשמע שאת סובלת משילוב של חוסר איזון ביוכימי עם היבטים של מטענים נפשיים הקשורים בזוגיות ובמשפחה. אם המשך הטיפול ההורמונלי לא יביא להטבה, כדאי מאד לפנות להערכה מקצועית מסודרת אצל פסיכיאטר או פסיכולוג קליני. אל תזניחי את מצבך. חבל שתפעלי באופן אימפולסיבי ותהרסי לעצמך חלילה משהו שבנית במשך שנים רבות. לאיש מקצוע יש את הכלים לייצב את מצבך, ולעזור לך להבין את שורשי מצוקתך ולהגיע לפתרונות נכונים.

בהצלחה

הי אבישג,

את חשה סהרורית ומסוחררת, תוהה אם זה to good to be true, רוצה אך פוחדת להאמין, שומרת על עצמך מפני עוד כווייה, אכזבה, נטישה, אבל גם רוצה לתת הזדמנות לאהבה.. בקיצור בלבול וסערת נפש.

הלואי שהיו לי תשובות, או אפילו קצות חוט... מסתורית היא נפש האדם ומסתוריות עוד יותר דרכי האהבה.

גם על סמך ראיון קליני מעמיק, קשה לנבא כיצד האדם יתפתח ואיזה מין קשר זוגי הוא יצור, על אחת כמה וכמה דרך תאור קצת באינטרנט. יש כאלו שלוקחים את קשיי החיים למקום של עומק וחוכמה, ויש כאלו שמשחזרים ונחבטים שוב ושוב.

אני כן מאמינה שבכל סיכוי יש סיכון, ומי שלא לוקח את הסיכון גם עלול לפספס את הסיכוי.

רק שבוע עבר מיום שהכרתם. זה זמן קצר מאד. המשיכי לחוות ולהתבונן. בודאי היום את יודעת יותר מאשר אתמול כאשר כתבת את הדברים, ובעוד שבוע תדעי יותר.

תני לכם עוד קצת זמן ואמונה. ראי את האדם לעומקו ולנפשו, מעבר לאבחנות או היסטוריית חיים כאלו או אחרות. הרשי לליבך להיפתח ולא להתגונן, גם במחיר של פגיעה אפשרית. זרמי עם מה שיש בלי לחשוב מדי על פתחי מילוט. אם זה לא יסתדר את כבר תדעי מה לעשות.

אני מבינה שגם לך יש דרך לעשות בענייני קשר וזוגיות, לכן אולי תרצי ללוות את החווייה הזו בטיפול, שיעזור לך להרגיש שלמה עם עצמך והתנהלותך, ולהפיק ממנה את מירב התבונה, גם אם הקשר לא ימשיך להתפתח.

אשמח לשמוע בהמשך

שלום לך

כל כך קשה שילד כל כך צעיר הולך להורה השני, ואי אפשר לדעת מה קורה לו שם.
נשמע שהיחסים עם בעלך לא כל כך טובים ואין תקשורת בונה, מה שמקשה עוד יותר.
בהחלט מדאיגה העובדה שהילד לא רוצה ללכת לאביו, יחד עם זאת צריך לברר את העובדות.
על פי החוק להורה אסור להכות את ילדיו, נקודה, כמובן שהאיסור חל על כל מבוגר אחר.
הייתי מציעה לך להתייעץ עם עובדת סוציאלית ברווחה, שלה יחד עם פקידת סעד במקרה הצורך, סמכויות רחבות יותר מפסיכולג במקרה כזה.
הם קרוב לודאי יזמינו את האב, ויחל תהליך כלשהו.
בכל מקרה זו הזדמנות מצויינת לנסות להגיע להדברות בנוגע לחינוך הילד והטיפול בו, לא רק מבחינת החוק, ואולי החוויה הקשה תוליד משהו טוב יותר.

בהצלחה

שלום לך,

אין לי מידע רב מאשר לך. בחיפוש קטן שערכתי לא מצאתי גם אני.

נסי ליצור קשר דרך הוצאת הספרים שבה הוא פירסם את ספריו.

מסרי ד"ש..

שלום עפרה

קשה לאמר מה הם הגורמים לתופעה, ובהחלט יכול להיות לזה גם רקע פיזיולוגי, אותו חייבים לשלול לפני שמנסים להתייחס לתופעה מבחינה פסיכולוגית.
התייעצי עם רופא המשפחה, ובקשי ממנו הפנייה לפסיכיאטר או נוירולוג, כדי שיוכל לחשוב במונחים של אבחנה מבדלת. אם הגורם הוא פסיכולוגי הוא יאמר לך.


בהצלחה!

שאת הולכת לישון עם זאבים, אל תתפלאי שאת קמה עם סימני נשיכות.
למרות בעיות הסמים שלו בחרת להתחתן ולהרות לו.
עכשיו תאלצי להתמודד עם הדיסה שבישלת לעצמך.
בתאבון.

את צריכה להחליט האם את רוצה לחיות ככה כל חייך, כי הוא בחיים לא ישתקם מהמצב שלו
או לקום וללכת ולהתחיל חיים ברמה אחרת.

אני ביקשתי עצה ממישהו מקצועי לכן פניתי לפורום הזה לא על מנת שתשפוט אותי מישהי חסרת לב וכלבה מגעילה.את צריכה להתבייש בעצמך שבכלל ענית להודעה שלי.אני פניתי לעזרה ואם לך אין לב אז עדיף שתסתמי את הפה ולא תיכנסי לפורום הזה בכלל!
ממש חוצפה מצידך תתביישי לך!
ורק שתדעי שהגלגל בסוף תמיד מסתובב אולי את מחשיבה את עצמך לחכמה גדולה אבל תזכרי תמיד שאסונות בחיים יכולים לקרות לכל בנאדם ובנאדם...אז אל תיהי כזאת שאננה וחכמולוגית,רואים שאין לך מושג מהחיים וטח ובטח שאין לך מושג מה זאת אהבה וכבוד והערכה גם לאנשים עם בעיות נפשיות שנאלצים לחיות איתן יום יום ולהתמודד כל פעם מחדש.
אז בקיצור כמה שהתשובה שלך הייתה מגעילה אני מאחלת לך כל טוב ושלא תדעי צער

שלום לך,

אני שומעת את מצוקתך ואת חרדתך הרבה. אני מתנצלת שלא יכולנו להושיט לך יד ברגע שהיית זקוקה לנו. אנו משיבים לפורום ברגעי פנאי, ואיננו מחוברים למחשב כל הזמן. זמן התגובה בפורום יכול לקחת מספר ימים ואף שבוע, כך שהוא כתובת פחות מתאימה למצבי חירום, לצערי.

משפחתך הצעירה זקוקה להערכה ולטיפול מקצועי. את ובן זוגך במשבר כבד, אישי וזוגי. עליכם להיערך כראוי לקראת בוא הרך הנולד, כדי להבטיח לו או לה התחלה בריאה וטובה לחיים.

אני ממליצה לך בחום לפנות לרשויות הסיוע הקיימות בארץ.

פני ללשכת הרווחה הקרובה לאזור מגורייך, ושם יצמידו לך עובדת סוציאלית שתלווה אותך ואת משפחתך, ותתמוך בך בצעדי ההורות הראשונים. ברווחה יתנו לך כלים והכוונה כיצד לטפל בעניין בעלך.

אם את חשה ולו רמז קל שבקלים לסכנה מצידו של בעלך, עלייך לאזור עוז ולפנות למשטרה. המשטרה היא לא גורם מעניש, אלא גורם מגונן, ששם גבולות תקיפים ובריאים להתנהגות אנטי-סוציאלית ופוגענית. יתכן כי צו הרחקה זמני ינער את בעלך ויזעיק אותו לטפל בעצמו.

אם את חשה שבעלך שוב מאבד את שפיותו, את יכולה לפנות ללשכת הפסיכיאטר המחוזי. לפסיכיאטר המחוזי יש סמכות לזמן את בעלך לפגישת הערכה של מצבו הנפשי. יתכן כי ימליץ על מעקב אמבולטורי (יומי) או על אשפוז. יש לו כלים לכפות טיפולים אלו במידה וקיימת התנגדות.

את עצמך מצוייה במצב נפשי קשה ובמצוקה רבה. בכל חדר מיון, רגיל או פסיכיאטרי, תוכלי לקבל מענה מיידי וטיפול הרגעתי. במרפאה לבריאות הנפש תוכלי לקבל טיפול נפשי ותמיכה נפשית. אני בטוחה שלאור מצבך יקבלו אותך ללא המתנה. גם במחלקת היולדות וב"טיפת חלב" יוכלו לעזור לך ליצור קשר עם עו"ס, אחות ביקורי בית, מתנדבת-תומכת ועוד.

לגבי מצבו הנפשי של בעלך, אני מבינה שהוא קיבל באשפוזיו אבחנה של חולה סכיזואפקטיבי. אבחנה זו מתייחסת למחלה נפשית שאיננה קשורה לשימוש בסמים, אך עלולה להיות מוחרפת על ידם. את יכולה לבקש לשוחח עם הפסיכיאטר המטפל בבעלך ורושם לו מרשם לכדורים, ולהתייעץ איתו.

כדאי שתגייסי כמה שיותר תמיכה מן הסובבים אותך: משפחה, חברות וכאמור, גורמי תמיכה מקצועיים בקהילה. ככל שתרגישי עטופה ונתמכת יותר, יקל עלייך לטפל בתינוקך ולהנות מגידולו.

בטווח הארוך אני מאד ממליצה לך לנסות להשתלב בשוק העבודה, ולהגיע לעצמאות נפשית וכלכלית, כדי להשיג בטחון אישי, ושלא תהיי תלוייה במצב התנודתי של בעלך.

זה הזמן להיות אמיצה ולפעול כמה שיותר בשיקול דעת, כדי להשיג את מקסימום העזרה שמגיע לך לקבל. אל תחששי להפעיל גורמים בקהילה מול בעלך. זה לא נגדו, חלילה, אלא בעדו, ובעד משפחתך וילדך הרך. לך אין מספיק כוח כדי לעמוד מולו, את זקוקה לגורמי סמכות מקצועיים שיעזרו לך.

אני מאחלת לך לידה קלה, והרבה אושר ונחת באימהותך. אני מאמינה שהמשבר החריף יפתר, ותישארי עם החלטות לגבי העתיד ארוך הטווח.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=232 id=link]פסיכיאטריה ילדים ובני נוער[/a]. או בפורום פסיכולוגיה ילדים.

כל טוב לביתך ולך ובהצלחה

שאלתי היא יותר כללית, האם פניה מסוג כזה וטיפול פסיכולוגי בעקבות זה שרשומים בתיק הרפואי של הילדה יכולים לפגוע בה בעתיד?

שלום כרמית,

הבנתי את שאלתך. הפורום ומנהליו מומחים בעניין טיפול במבוגרים.

אין לי מספיק ידע על עבודת המערכות וכללי חסיון המידע במערכת הציבורית לטיפול בילדים.

לכן לא אוכל לתת תשובה מקיפה, אחראית ומושכלת, אשר לה את זקוקה.

בפורומים הרלוונטים לילדים תקבלי תשובה הולמת.

את מוזמנת להתייעץ כאן לגבי ההתמודדות האישית שלך, אם תרצי את תמיכתנו.

כל טוב!

שלום
אני בן 26 פניתי למיון עקב מחשבות אובדניות, והם המליצו על טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, ואכן התחלתי לקבל תרופות , וגם טיפול בשיחות באותו ב"ח,,, האם זה כדאי לי ?? או שזה משפיע לרעה על עתידי כי אני עושה את זה במקום ציבורי (ב"ח)??? ועד כמה המידע ישאר חסוי??
תודה מראש

שלום לך,

קודם כל, נשמע שהתקבלת ברגע של כאב ומצוקה בזרועות פתוחות. לא "ניפנפו אותך", לא היפנו אותך למקום אחר, אלא העניקו לך גם עזרה תרופתית וגם טיפול נפשי. בוא נאמין שצוות המחלקה ימשיך בדרכו המסורה, וישמור על חסיון המידע הרפואי כמתחייב בחוק.

איני עובדת במערכת ציבורית כזו, לכן אין לי "מודיעין פנימי" לגבי הנעשה בשטח. ככל הידוע לי, עצם פנייתך למיון, קבלת טיפול תרופתי וקבלת טיפול נפשי הן עובדות שנרשמות בתיקך הרפואי וגלויות לעיני רופא המשפחה ורופאים אחרים.

אני מתקשה לחשוב כיצד מידע שכזה עלול להזיק לעתידך או להתגלגל לידיים לא נכונות, באופן שיפגע בך.

הדבר הכי נכון לעשות הוא לפתוח את חששותיך ולבטייך עם המטפל/ת, ולקבל ממנו תשובה לכל שאלותייך. שאל אותו ישירות כיצד החומר הטיפולי נשמר, כיצד מגינים על חסיונו, מי רשאי לגשת לתיקך הרפואי, ומה התנאים שבהם החסיון מופר על פי חוק. שאל אותו "דוגרי" עד כמה החומר הרפואי שמור, ומה המשמעות של הדבר. אם התשובות יניחו את דעתך, המשך בטיפול, נשמע שהגעת למקום טוב.

והעיקר שתרגיש טוב ותאהב את חייך.. (:

תודה רבה

אני אקח בעצתך ואשאל את הפיסיכולוגית, כי באמת זה התחיל להלחיץ אותי, כי בהתחלה לא היתי חושב על זה רק רציתי שאצא ממצבי הנפשי , וכן התחיל מצבי הנפשי להשתפר, אז התחלתי לשים לב לקטע הזה של הטיפול במקום ציבורי!!!
אכן צדקת שהם מאוד נחמדים, ועושים את העבודה שלהם 10000% - פגישה שבועית עם הפסיכולוגית , פגישה כל 4 שבועות עם הפסיכיאטר, ופגישה כל שבועיים עם האחות הפסיכיאטרית (זה בב"ח רמב"ם),,, אני מאוד מאמין בהם ומרגיש נוח איתם, רק הקטע של מקום ציבורי התחיל להדאיג אותי לפני כמה ימים

(אגלה לך סוד,,,, אני אותו אחד שהיתי נכנס בשם בחורר אם את זוכרת אותי)?!

תודה רבה

בטח שאני זוכרת. אני מצטערת לשמוע שמצבך הנפשי הוחמר, אך גם שמחה לשמוע שהגעת לידיים טובות.

לא נראה לי שיש לך סיבה לדאגה.

המשך בטיפול ושמור על עצמך!

תודה רבה רבה

אני ממליץ לך היתי באותו מצב עם הילד שלי ולמרות שממש אני רוצה את ההנחה של הקופה הלכנו בלי פניה לקופה כדי שזה לא ירשם.

הי לילך,

שאלה קצרה עם תשובה באורך אנציקלופדיה....

המילה "חרדה" טומנת בחובה עולם ומלואו של תופעות נפשיות. חלקן ממוקדות (כמו פוביות) חלקן מפושטות (כמו הפרעה פוסט-טראומטית או חרדה מוכללת) וחלקן מחביאות היטב את החרדה (כמו הפרעה כפייתית טורדנית). וישנן, כמובן, חרדות יומיומיות שלא ניתנות לתיוג כ"הפרעה", אבל מוסיפות קושי וסבל לחיי השגרה.

עדויות מחקריות אינן מצביעות על יעילות מובהקת של שיטת טיפול זו או אחרת בכל תופעות החרדה אצל כלל המטופלים.

כדי למקסם את הצלחת הטיפול, יש להגיע להתאמה מירבית בין אישיות המטופל וסוג החרדה ממנה הוא סובל, לבין השיטה הטיפולית וסגנון ההתערבות.

לשם כך נדרש בראשית הטיפול ראיון קליני מעמיק, והתאמת הטיפול לבעייה ולאישיות האדם.

אם מטפל מתרשם שהוא איננו מחזיק בכלים המתאימים כדי לסייע למטופל העומד לפניו (למשל מטפל דינמי שמעריך כי נדרש טיפול התנהגותי), הוא יכוון את המטופל לטיפול המתאים לו ואף יסייע לו למצוא כתובת.

היי לך,
הפסיכולוגית שלך יכולה לנסות לשכנע אותך לדווח או לספר למישהו,אבל היא לא יכולה לעשות את זה במקומך או בניגוד לרצונך קודם כל,בגלל הסיבה הפשוטה שאין לה פרטים על אותה בחורה.

ובנוסף,בהנחה שאת לא קטינה אין לה גם חובת דיווח על המטופלת(כלומר עלייך) שלה אם היא אומרת לה שהיא רוצה להתאבד.
עם זאת,בעניין הספציפי הזה אין חוק שמחייב אותה לא לדווח מה שאומר שהעניין נתון לשיקולה.

בת 16.

תודה רבה על תגובתך!
אשמח אם תוכלי למחוק את שאלתי מטעמי פרטיות כאלה ואחרים.
תודה!

שלום לך,

מאד כואב ולא קל לשמוע דברים כאלה מחברה טובה.

אני בטוחה שאת סובלת את סבלה של חברתך, וחשה את כובד האחריות מול האיומים האובדניים.

אל תישארי עם כל זה לבד. כדאי מאד שתשתפי את המטפלת שלך, ותחשבו יחד מה את יכולה לעשות כדי לעזור לחברתך, ובעיקר לעבד את העניין ולהקל על עצמך.

לא, המטפלת לא חייבת לדווח על חברתך, מה גם שאינה יודעת פרטים עליה. אם יש סיפור של התעללות בקטינה ברקע, יתכן שהיא תמליץ לפנות ללשכת הרווחה בעילום שם לצורך התייעצות מה אפשר לעשות.

כפי שכותבת לילך, גם במקרה של מטופל אובדני יש מקום לשיקול דעת המטפל.

שלום אריאל

אין ספק שאתה נמצא במצב מלחיץ. פיטורים הם גורם לחץ מאודמשמעותי. תחושת חוסר האונים רק מגבירה את הלחץ.
חשוב שתשתף אנשים בתחושותיך בפחדיך וכעסך על מקום העבודה. בשיחות כאלו עם חברי אמת, קל להזכר ולהתחבר בכישורים שלנו בכשרונותינו באפשרויות שיש בשוק העבודה, תחושת הביטחון עולה, והמתח ירד.
לגבי השינה יש תרגילי הרפיה שיכולים לעזור, יש חומר באינטרנט ובספרים. כמו כן ישנם דברים טבעיים שגם הם יכולים לעזור. ברר בבית המרקחת. אם תצליח לישון יותר טוב ורמת התפקוד תעלה, תחושת השליטה תעלה ומצבך יוטב.


בהצלחה

ברור שאתה צריך להתמודד עם כל המסביב ובשביל זה אתה צריך גם למלא את המצברים. כשאני נמצאת בתקופות לחוצות כאלה אני לפעמים נעזרת בכדור שינה שעוזר לי לישון שינה עמוקה ורצופה ואז לקום עם כוחות מחודשים. יש כל מיני כדורים, גם כאלה שניתן לקחת מידי פעם בהתאם לצורך, כמו האמביאן CR שזה כדור חדש בארץ, כמובן כמובן שצריך מרשם של רופא. אגב, למה אתה לא משתף את הקרובים אליך? לפעמים הם יכולים לעזור לראות את התמונה אחרת ממה שאנחנו רואים...