פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום דוקטור,

יש לי תחושה של כאב חזק / מחנק / כמו משהו תקוע לי בגרון כבר 5 חודשים , זה מאוד מפריע לי לתיפקוד יום יומי .

עשיתי בדיקות הבאות:

בדיקת א.א.ג - הכל תקין
בדיקת גסטרו- בקע קצר בסערפת
בדיקת CT - הכל תקין
בדיקת אולטרסאונד - הכל תקין
רנטגן - הכל תקין
בדיקות דם - הכל תקין
משטח גרון - תקין

מה זה יכול להיות ואיזה בדיקות לעשות עוד כדי לדעת איך לפתור את הביעה ?

זה מאוד מפחיד אותי כי כל הבדיקות שעשיתי הם תקינות חוץ מבקע סערפתי .

יכול להיות שזה ביעה נפשית? כי אני בכלל לא בלחץ....

תודה מראש על התשובה .
דנה

אני בן 23 מנהל מערכת יחסים עם אישה בת 30 גרושה + 2.
ילד בן 8 וילדה בת 4.
אנחנו מאוהבים עד מעל לראש ואפשר לומר שכמעט כבר גרים יחד .
חפציי עדיין אצל הוריי אבל אני כל יום ישן אצלה ומבלה את רוב היום שם.
חברתי היא גרושה טריה והיא פרודה במשך שנה וחצי. אנחנו יוצאים כבר כמעט שנה ברצף וטוב לנו ביחד מאוד.
כמובן שאני מודע שהקשר הזה הוא מורכב מאוד ואני לוקח את זה בחשבון פשוט יש משהו שמפריע לי עם הבת של חברתי, היא לעיתים כועסת עלי, וצועקת ואומרת מילים כמו : "לך מפה זה לא הבית שלך" וכדומה. אני מבין שבשבילה זהו מצב לא קל , ואני מאיים על מקום אביה בשבילה וזה לא פשוט עבורה. פשוט רציתי לדעת כיצד עליי להתנהג איתה ומה לומר לה כאשר היא אומרת דברים הסוג הזה.האם אני צריך להגיב או לתת לאמא שלה לטפל במצב כי כרגע חברתי לא עושה דבר ומרגיעה אותי בכך שהיא אומרת שאין מה לעשות ושהיא ילדה קטנה.האם עליי לדבר עם חברתי ולומר לה שהיא צריכה לעשות עם זה משהו או פשוט להתעלם כי אחרי הכל אני מבין לליבה מאוד ואת האיום אשר אני מהווה בשבילה.
יש לציין שהקשר הוא קשר רציני מאוד שנינו מתכננים עוד להקים משפחה ולהביא ילדים יחד ואני יודע שזה יהיה קשה בגלל 2 הילדים שלה מבעלה הראשון למרות שאני אוהב אותם מאוד ולרוב גם מסתדר איתם.
מה דעתך

בוקר טוב ,
באמת לא יודעת מאיפה להתחיל או אפילו האם כדאי להתחיל ?
החיים קשיים , מסובכים , אין להם טעם , ללא ערך , ...
אז בו אתחיל כך , אני סובלת מכמה בעיות בחיי כמו :
- אם אני בבית , אז אני בחדרי החשוך והקטן ורוב הזמן שוכבת על המטה חושבת , על מה ?! אולהים יודע !!! ( החדר שלי די גדול מבחינת הגודל 6:6מ' , יש בו הכל כמו מחשב , טלוויזיה , מערכת , ספרייה שמלאה בספרים ואגודות שמעולם ולעולם לא אחשוב לשים קריאתם ,יותר ממאה בובה שתלויות על הקיר וחלק מונח על השטח ...
- חוסר תיאבון , לפעמים יעבור עלי יומיים או שלושה בלי להכניס משהו לפה חוץ משתיה מעטה . ( גובה 158ס"מ ומשקל 42ק"ג ) .
- אם מתעניינת במשהו , אז זה זמני – לא לתקופה ארוכה .
- פסימית רוב הזמן .
- עייפות רוב הזמן .
- מרגישה בנוח כשמזיקה לעצמי !!!
זה חלק קטן מהבעיות שלי שבחיי לא חשבתי להוציא אותם , אבל ... !!! זה התחיל אחרי שסיימתי תיכון , למרות שאני לומדת באונ' ההההה... מה לא תאמין לי כבר חמשה שנים לומדת באונ' , מצליחה בלימודים ועוברת לשנה הבאה , אבל קורה משהו שעוצר אותי מלהמשיך , מה ולמה ? אין לי מושג !!! למדתי שנה מדעי המוח , ושנה ריפוי בעיסוק , ושנה אחרת מדעי המחשב והשנה הזאתי הפרעה בתקשורת שסיימתי אותה בממוצע טוב מאוד אבל אתמול שניתי את המסלול לחינוך מיוחד . זאת הבעיה הכי גדולה שמפריעה לי שגוררת אחריה את שאר הבעיות למרות שלפעמים חושבת אחרת ! לא מעניין אותי לשים את הלימודים עם תואר או לא .
וגם כן יש בעיה נוספת שאולי היא הבעיה המרכזית , כשהייתי תינוקת נכוויתי מאש גלויה כש- 70% מגופי דרגה 3 . ועד עכשיו אני סובלת כמובן מצלקות ועוברת מפעם לפעם ניתוחים פלסטים .
מה ... יש עוד בעיות ותסכולים בחיי יום יום ? !!! בטח שכן ומלא מלא מלא ...
יש דבר אחד שנותן לי לפעמים קצת אופטימיות , זה המשפחה שלי , שתמיד אוהבים אותי ותומכים בי , מעריכים אותי , גאים בי , נותנים לי כל הזדמנות בחיים ...
שכחתי לציין שאני בת 23 שנים , גרה עם הוריי , אני הבת הכי קטנה במשפחה , יש לי 3 אחיום ו- 3 אחיות כולם נישואים , מצב כללי טוב , ...
אוקי זה הסיפור שלי בקצרה , ומקווה שיש משהו שכן יכול לעזור ! מבלי להגיד שצריך לייעץ עם פסיכולוג או אפילו פסיכיאטר !!! אני כן מודע לבעייתי ומקווה יעוץ , תמיכה , ...

היי ובוקר טוב,(למרות שרמי וריטה נפרדו....)!!,
ממש לפני כמה דקות שוחחנו גרושתי ואנוכי,למרות שאני יודע בתוכי שלא הייתי צריך "להיסחף" כי התכוונתי לשאול אותה רק איך היה הבוקר לבני שאתמול התחיל כיתה א' ובהמשך נסחפתי לדבר גם על הבן הגדול יותר (בכיתה י"א) ובכלל קצת הרחבנו בשיחה,ואיני בטוח שהייתי צריך לעשות זאת......אני מרגיש כאילו בכל פעם שאנו משוחחים(וגם בגלל שאני מרגיש נחות לעומתה,הרי היא "זרקה" אותי...האגו הפגוע,אתם יודעים... ואולי יותר בגלל שאיני יכול לשכוח לה איך תמכה בי כשהייתי עם הלוקמיה והדיכאון ורק אני יודע שבעקבות ההתנהגות שלי לא נותרה לה ברירה אלא היפרד ממני.
וכן,הייתי רוצה גם לומר לה זאת והשאלה אם כן ומתי ואיפה? ואולי מכתב? ראשית,שתסלח לי ושתבין שבאותה תקופה לא יכולתי כנראה לפעול בצורה שונה.
היא בכלל בדיעה והיא אמרה לי זאת הצורה מפורשת שגם "שיחקתי" - אז אני מרגיש צורך להצטדק,הרי מה יעזור לי מה שהיא תחשוב עלי?? ואולי בעצם כן....והיא שמכירה אותי על בוריי יודעת איך ללחוץ על הנקודות הרגישות או ששוב זו רק תחושתי הסבייקטיבית שהיא פועלת מתוך כוונה כזו).
אגב,ידידות שלי ש(גם) מדברות איתי,אומרות לי שהן מתרשמות שהיא(גרושתי)בהחלט מתנהגת בצורה הגיונית והגונה וכן.......בטוח שגם היא כואבת את המצב.
להלן תמצית הסיפור(עד כמה שאוכל):
בשנה שחלפה הבן התיכוניסט לא ממש השקיע בלימודים(אגב,איני יודע או שאיני מכיר ילדים או בני נוער שכן משקיעים בלימודים).
והוא אף נדרש בקורסים בחופשת הקיץ של כחמישה שבועות,שזה די "דפק" לו את החופשה.לצערי,הקורסים לא ממש סייעו לו והוא לא ניגש לכל הבחינות בגרות.
יש לציין שאם הוא רוצה ומראה רצינות,הוא בהחלט מסוגל להניב תוצאות סבירות ויותר!!
והשנה,הוא שובץ עם עוד רבים מחבריו, לכיתה שתלמד כארבעים שעות בשבוע מתוך מטרה אחת ויחידה לגשת לבחינות הבגרות (הרגילות).
ואתמול הוא ממש קיטר ואני קודם לכל הקשבתי לו ובהחלט מצד אחד הזדהיתי איתו ומצד שני אמרתי לו שאין מה לעשות.והוא גם מכיר את הנקודות הרגישות שלי ....
ואין מה לעשות,כשם שמה שגרושתי חושבת על הילדים מגיע אלי ולידיעתי ,גם מה שאני משוחח איתם ו/או עושה איתם מגיע אליה.
ואז היא שולפת,כך אני חש לפחות את מילותיה הלא קלות בכלל,למשל:
בהחלט שגם אני מקשיבה לו (ולהם)ובטח יותר ממך...(אגב,היא ואני לא יודע עד כמה זה משמעותי לעניינו ובכלל...היא מזל אריה,אניתאומים ואופק עקרב) ,אבל אתה ילדותי והינך נעדר סמכות הורית מספקת.היא אומרת שאני בהחלט נוכח בחייהם ,אולם היא לפחות סבורה שאנו (לפחות במה שאנו "משדרים" להם) צריכים להראות בגרות וסמכותיות.ואיני חולק על כך.אבל אנימרגיש נזוף.
אני מודה שיש לי באמת בעייה עם זה.אגב,בעבר כשהייתי בתפקיד ניהולי בעבודה,הרגשתי צורך "להתנצל" בכל פעם שהייתי צריך לבקש משהו מאחת מאנשי הצוות אותו ניהלתי.....מין תחושה שלי:"מי אני בכלל"?מה פתאום שתקשיבו לי"?
ואז,כשגרושתי מבקרת אותי זה פשוט מכ

הוריי גרושים כ8 שנים.מאז שהם התגרשו כל מה שאני שומעת מצד משפחתו של אבי וממנו,זה כמה הוא לא היה צריך להתחתן עם מישהי מעדות המז'.אני כארבע שנים יוצאת עם גבר מעדות המז' דבר אשר "מקשה" על אבי,שכן לטענתו הוא מפחד שאעשה את הטעות שהוא עשה.
כמו כן לפני כשבוע הגיע קרוב משפחה מחו"ל,מאז נראה לי כי כולם נגדי.אני מתקשרת וכביכול עושים טובה שמיתייחסים אליי.אני סבתי ודודי מצד אבי מאוד קרובים,אך ישנה תחושה של התרחקות מאז בואו של הדוד דבר המציק לי ופוגע בי מאוד.כמו כן אני מרגישה תחושת זלזול מצידם,בכל הקשור אליי ולבן זוגי.
הדבר מציק לי רבות ומפריע לי במהלך החיים התקינים ובמיוחד עכשיו כאשר אני נמצאת לפני מבחן דיי חשוב בלימודיי.
אשמח לקבל עצה....

אני בת 12.
יש לי בעיה חברתית מכיוון שיש לי עודף משקל ואני לא "מלכת היופי"
בשביל החברה, ובגלל שאני לומדת טוב או יותר נכון "חרשנית" כמו
שאומרים על ילד/ה שמצליח בלימודים.
ניסיתי לשנות את עצמי בפנימיות, להראות ביטחון עצמי, וזה לא עזר.
הבעיה הזאת נמשכת כבר 3 שנים.
הבעיה מפריעה לי מאוד בלימודים ובחיים בכלל..
יש לי 3 חברות טובות בכיתה שגם הן לא מקובלות.
מה לעשות?

אני לא אוהב את הבצפר שאני נימצא ו
זה בצפר דתי
רק בנים
[המשפחה שלי לא כל כך דתייה]
אין להם בעיה שאני ילמד בחילוני.

וזה רחוק מהבית שלי
ולבצפר אין תקציב גם
200 תלמידים בחטיבה.
אני עכשיו בכיתה ט' !

אני רוצה לעבור בצפר
חבר שלי אחד בר לשם
אבל הוא נחש צבוע
ואני לא רוצה שאם אני יעבור ההוא ידפוק אותי שמה

אני מפחד שאני יעבור ולא יכיר חברים
אני לא רוצה לעזוב את החברים שלי
חלק רוצים לעבור חלק לא
אבל בסוף אפחד לא עובר

זה מכניס אותי לעצבים
ודיכאון

אני הולך לבצפר אני בבאסה של החיים
אני מסיים מאוחר בגלל שזה בצפר דתי

אני רוצה לעבור לחילוני
אבל אני מפחד
בחיים שלי לא עברתי בצפר לבד.
אין לי את הביטחון

וגם יהיה שם בנות וכו' אין לי את הביטחוןן..

עזרה בקשה.

אולי זה ישמע מצחיק, אבל מטריד אותי שאין לי אופי משלי. אני בת 18 ועושה כל מה שההורים שלי אומרים לי, כשאני עם חברים אני הולכת לפי הדעות שכולם אומרים, אפילו הדיבור שלי משתנה לפי מי שמדבר איתי. זה נורמלי שבחורה בגילי שכבר מתגייסת לצבא עוד מעט עדיין תהיה כזאצת חסרת אישיות?

היי. אני בת 17 והבעיה היא לא שלי אלא של חברה מאוד טובה שלי. ההורים שלה עזבו את הארץ והיא נשארה כאן לבד ואני רואה שמאוד מאוד קשה לה. היא גם ככה לא הייתה לפני זה ילדה שמחה מדי ותמיד הסתגרה בתוך עצמה ושמעה מוסיקת רוק כבד וכאלה, אבל עכשיו היא ממש לא יוצאת מהבית וכשאני כבר מצליחה לדבר איתה היא כל הזמן מדברת על כמה החיים האלה לא שווים והכל שחור. אני פוחדת שבסוף היא תעשה משהו לעצמה ואין לי אם מי לדבר כי אין לי דרך ליצור קשר עם ההורים שלה. מה אני יכולה לעשות?

שלום!
אני בת 26 נשואה כשנה ונמצאת בחודש שביעי הריון ראשון שמצליח מתוך שלוש (1 הפלה לפני החתונה 1 הריון חוץ רחמי), בעלי נשוי פעם שנייה ללא ילדים והוא גם הבכור במשפחה שלו שהתחתן ועומד להולד להם נכד ראשון אותו הדבר גם אצלי.אמא שלו מרגע ההודעה על ההריון לא הפסיקה להתלהב ברמות מטורפות חלקן טובות ונחמדות וחלקן פשוט מציקות לי כי אני מרגישה כאילו שאין לה גבולות (זה התינוק שלי) הבעיה היא שאני משתדלת לא להעיר לה כדי לא לפגוע ולכן אני משתפת את בעלי בעיניין רק הבעיה היא שהוא כבר לא יכול לשמוע את התלונות שלי בנושא והחליט "לפוצץ" את העיניין עד כדי שעירב את הוריו ואמר להם לא להיות איתי בקשר כמו שהיו עד עכשיו.
למרות הפעולה שעשה הוא בעצמו נכנכס לעיניין ז"א הרחיק את עצמו ממני פתאום נותן לי הרגשה ששוב אני כאילו בן אדם זר ולא חלק ממנו ובקום שיגן עלי ויהיה לי לאוזן קשבת שיתמוך בי אני מרגישה שהוא מפנה לי את הגב ומגן על הוריו בלבד.
כאשר הוא במצב של מריבה איתי הוא "יורה" מילים ומשפטים שננעצים בי כמו סכינים הוא מאוד פוגע בי ולא משנה מה אני עושה כדי שיפסיק זה לא קורה רק אחרי שהוא נרגע.
חשוב לי לציין שהוא אהבת חיי ומאוד נלחמתי כדי להיות איתו ז"א לא ויתרתי על קשר איתו עד אשר הוא הבין שאני האחת בשבילו מכל הבחורות שהיו לו (נכון שזה נשמע לא טוב אבל זה על קצה המזלג)
אני לא הכרחתי אותו באמת להיות איתי ולהתחתן איתי הכל היה ביוזמתו בסופו של דבר, אבל אני לא מבינה למה הוא מרשה לעצמו "לדרוך" עליי אני בטוחה וגם יודעת שאף אחת לא הייתה נשארת נשואה לבן אדם עם התנהגות כזו ומפריע לי שהוא כנראה בתת מודע שלו מנצל את העובדה שאני מתה עליו....רק חבל לי שכל זה יכול ביום אחד לעבור לי אם הוא ימשיך בהתנהגויות האלו בכל מריבה שתיהיה.
בקיצור אני כבר דיי מיואשת מהעיניין ומפחדת שבסוף ייצא לי תינוק עם בעיה כי אין לי שקט אמיתי לאורך זמן בהריון זה אני כ"כ סובלת, לא יודעת כבר מה לעשות מפחדת להשתגע....
מצטערת על האורך והסירבול - מקווה להבנה

מאז שסבא שלי מת מסרטן אני לא מצליחה להפסיק לפחד לחיים של הקרובים אלי, אני משתדלת לא לדבר על זה כי אני יודעת שזה מלחיץ אותם, אבל הפכתי להיות דאגנית ומציקה וזה אפילו כשאני מפגינה רק חלק קטן מהמצוקה שאני מרגישה, בפועל אני חושבת על זה כמעט כל הזמן, כמו ענן שמרחף בשולי התודעה שלי ומציק לי כל הזמן. אני כבר לא יודעת מה לעשות, איך אפשר להפסיק לחשוב על זה כל הזמן?

בגלל כמה משברים אישיים קשה לי להתקדם הלאה בלי להסתכל על העבר.
אני כועסת על עצמי, על בחירות שעשיתי מתקשה לסלוח לבעלי, אני מרגישה שאני מתקשה לקבל את עובדות החיים ומתקשה להתמודד איתם אני מאוד עצבנית ומרגישה ריקנות,חוסר אהבה עצמית וכול הרגשות השליליים.
כול התחושות האלה באים לי בגלים, אני מתארת שתמליץ לי על פסיכולוג, האם זה באמת יעזור, ואשמח לתגובה על מה שקורה איתי.

כבר הרבה זמן שאני לא יכולה לנשום נקי, הבעיות בחיים חונקות אותי - מי כיול לדבר אתי כאן?

אני קמה בבוקר ומרגישה שהכל שחור, הכל. סיימתי אוניברסיטה לאחרונה ואין לי מה לעשות עם עצמי. אני מרגישה תלשוה לחלוטין.

יש לי הרבה פוטנציאל אבל אני לא מצליחה לממש אותו. אני חכמה, אבל לא מצליחה בלימודים כי יש לי קוצים בתחת, נראית בסדר אבל מצליחה לדפוק כל קשר רציני ואני לבד בגיל כמעט 30. חברות שלי התחתנו או נסעו לחו"ל בשביל הקריירה ורק אני כאן עם אותה עבודה דפוקה שאני לא מעיזה לעזוב כי בטח אף אחד לא יקח אותי לעבודה אחרת וגם את זאת קיבלתי במקרה בעזרת קומבינה. החיים שלי פשוט תקועים ואני מרגישה שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בשביל לשנות אותם. למה שאני בכלל אמשיך לחיות למי זה עוזר בכלל ולמה צריך את הסבל הזה?