פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

תודה על המחמאה, לדעתי היא שייכת לכל מי שמשתתף כאן :-)

את מוזמנת כמובן להיות משתתפת פעילה, לא רק קוראת... :-)

מה שאת מתארת מזכיר לי מה שנקרא "דיכי", מין דכאון קל שמתבטא בעצם בתחושת ריקנות כזו, ששום דבר לא מעניין אותנו.
אני מציע לך ליצור לעצמך תחומי עניין, כן להכריח את עצמך להתעניין בדברים - זה יכול להיות ספר טוב שמעניין אותך, או עיסוקים אחרים כמו חוגים, חברים, ים, ספורט ועוד.

אני בטוח שעם הזמן כשתמצאי משהו שמעניין אותך תרגישי הרבה יותר סיפוק ותרגישי שאת באמת ממצה מהחיים את המקסימום...

ראשית - קבלי חיבוק...

אני יודע שהשעה קשה עבורך,
חשוב לדבר עם חברים, הורים, אחים על איך שאת מרגישה,
אל תשארי לבד...

מותר לבכות, זה משחרר...

תרגישי חופשייה לשתף אותנו...

אני בטוח שככל שהזמן יעבור תתמודדי עם זה יותר טוב

ראשית - קבלי חיבוק !!!

אם את יודעת שאת צריכה טיפול, זה כבר 90% מהפתרון לבעיה,
בחוכמה היא להרים את הרגליים ושישאו אותך לתחנה...

את צריכה לדבר לפחות עם הורייך, חברותייך על המצב,
אני בטוח שאת יכולה למצוא עניין במשהו.
יכול להיות שעברת איזושהי טראומה,
את חייבת לדבר עם מישהו ואני בכלל לא בטוח שתרופות הן הפתרון,
למרות שלפעמים הן עוזרות מאד...

אני אובד עצות,
כי את יודעת טוב מאד מה את צריכה, אבל מונעת זאת מעצמך,
את נערה מאד אינטליגנטית, תשתמשי בזה לעזור לעצמך...

שמיים כחולים, חול הים, שמש, גלים, חתיכים...
בקיצור כל מה שעושה לך טוב !!!

בין כל האחים שאני מכיר, יש מאבקים כאלה או אחרים,
מי יותר טוב, מי יותר מוצלח וכן הלאה...
אמנם יש לך סיפור מורכב - אם חד הורית, ושתיכן מאבות שונים,
זו גם הסיבה שאתם צריכות לעזור ולהיות חברות יותר טובות על מנת להתמודד ביחד.

הכוח שלכם הוא בלכידות שלכן,
את חייבת לשוחח עם אחותך שיחה בוגרת ולהבהיר לה את זה,
כנ"ל עם אמא שלך...

גמני עברתי לאקסטרני... אם את יודעת איך ללמוד טוב לבד אני ממליצה, אבל דרוש הסכמת הורים... למרות שאולי זה לא רעיון טוב במיוחד (אני עברתי לאקסטרני בגלל בית הספר עצמו, עם הילדים לא שהסתדרתי במיוחד אבל העמדתי אותם במקום אם הציקו לי...) תעמדי על שלך ואולי אז הם יפסיקו לצחוק עלייך, שיראו שאת לא שותקת, לי זה עזר...

אני לא מסכים איתך, לא כולם צפוניים מגעילים,
אני בטוח שעם הזמן תכירי חברים חדשים שיקבלו אותך כמו שאת.

אין ספק שהמעבר מהמושב לעיר לא קל,
אבל אני בטוח שיש לך את הכוחות להתמודד איתו.
ואם לא, תשתפי את הורייך, או אפילו תבקשי מהם לקחת אותך לפסיכולוגית,
שתעזור לך בהתמודדות...

היי,
לפני הכל, שאלה שהטרידה אותי - איך בחרת את הכינוי שלך? זה הזכיר לי שורה משיר "למה לך מקטרת מלחמה?". יש לו משמעות עבורך?
את יכולה לספר עוד על עצמך? מה רע לך? למה נשרת מבית ספר?
תוכלי לספר גם עליך ביחס לחברים שלך? כתבת שיש לך הרבה חברים אבל את לא מדברת על רגשות, תוכלי לספר ממה זה נובע? לפעמים החברים מתעניינים אבל אנחנו רוצים להשאיר את הרגשות שלנו לעצמנו, במקרים אחרים אנחנו פוחדים מהתגובה שלהם או חושבים שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותנו.
אני כאן בשבילך

היי דידי,

קודם כל בחרתי את השם שלי מהמיתולוגיה היוונית, נמסיס הייתה אלת הנקמה והצדק, אחת האלות האהובות עליי מהמיתולוגיה..
יש לו הרבה משמעות בשבילי כי אני מזדהה עם הסיפורים עליה, באופן בו היא נקמה ועל מה היא נקמה..
נשרתי מבית ספר לפני יותר מחצי שנה, באמצע כיתה יא' בגלל שלא הסתדרתי עם המסגרת.. אני לא מסוגלת להיות בשום מסגרת בה מחייבים אותי לעשות משהו ולכן לא באתי לשיעורים, לא התכוננתי למבחנים ולא היה לי טעם להישאר... ולא הצלחתי למצוא עבודה נורמלית מאז...
רע לי בגלל שאני מאוד בודדה, נראה לי שאף אחד לא מתעניין בי ולא מקשיב לי כי גם במשפחה אני נחשבת ל"הקטנה" כי אני בת זקונים ושתי אחיותיי גדולות ממני ב14 שנה ולמרות שאנחנו בקשר טוב אני לא יכולה לדבר איתן ממש כי הן נורא דואגות מכל דבר...
ומהחברים שלי למרות שיש לי באמת הרבה די התרחקתי כי אלו מבית הספר כבר קשה לראות כי אנחנו לא רואים כל יום אחד את השני בבית ספר ויש לי הרבה חברים לא מבצפר שאני רואה רק במסיבות וכדומה כי נראה לי שאני לא מעניינת אותם כבר..לא יודעת למה אולי זאת אשמתי, אבל נראה לי שכל בן אדם שאני מכירה מתרחק ממני ושאני לא יצליח בכלום וזה די מדכא...
אני לא מדברת על רגשות ממש אולי בגלל שהייתי קטנה דיברתי יותר מדי ואמרו לי לסתום ועכשיו אני פשוט לא מסוגלת לדבר..אולי רק לכתוב וגם זה בקושי...
אני לא יודעת מה לעשות ואני עושה לעצמי רע כל הזמן כדי לשכוח מהכל וגם זה לא עוזר...

סליחה על המגילה...

תראי, לפרוש מבית הספר - זה לא סוף העולם !!!,

אפשר להשלים השכלה אם תרצי בכך, גם אחריי הצבא במכינה.
זה תלוי רק בך. קורה שאין לבן אדם סבלנות וכוחות לשרוד את בית הספר,
לא נורא, זה לא סוף החיים, אפשר לעשות הפסקה ולחזור לזה בשלב מאוחר יותר בחיים.

בכלל, מי קבע שחובה עלינו ללמוד בכיתה יא' בגיל 17, יב' בגיל 18 וכן הלאה ?!,
ואם לא בא לנו !?, לא חייבים להישאר במסגרת רק כי החליטו בשבילנו,
אפשר גם אחרת, באחריות !

ובקשר לחברים, אני בטוח שהמצב ישתנה עם הזמן,
גם אם תעשי צבא, תכירי אנשים חדשים, מספיק לטעמי חבר אחד או שניים טובים,
על פני עשרות חברים לא טובים...

אני מכירה את מקור השם, לכן עניין אותי למה בחרת שם שמסמל גם צדק אבל מקושר יותר לנקמה. תהיתי במי את רוצה לנקום ואני עדיין תוהה.
כשאני מסתכל על הסיפור שלך נראה שהבעיה היא לא הנשירה מבית הספר, היא כמו סימפטום, יכול להיות שניסית להראות שרע לך או שכל כך רע לך שקשה לך להעמיד פנים שאת כמו כולם? אני לא מאמינה שאין לך יכולת להסתדר עם המסגרת, נראה לי שפשוט לא תמיד קל להתמודד עם מסגרת וכשהעולם הפנימי שלך מבולגן ובמלחמה, למי יש כוח לשחק את המשחק ולהתאים למסגרת?
אני לא יודעת אם אנשים באמת מתרחקים ממך או שזאת הרגשה שלך. יש לך מישהו שאת סומכת עליו מספיק בשביל לדבר איתו ולראות אם הוא באמת נרתע ממך? זה קצת מפחיד לעשות את זה, אבל אולי תגלי כך אם את באמת מרתיעה ואם כן אז למה, או שאולי תיווכחי לדעת שאנשים לא נרתעים ממך, סתם נראה לך ככה.
מה ז"א שאת עושה לעצמך רע כדי לשכוח?
אני בעד לדבר על רגשות. אני גם בעד טיפול פסיכולוגי אבל משום מה יש לי הרגשה שאת תתנגדי. כיוון שאת מתבטאת יותר טוב בכתב, מה דעתך לכתוב בלוג בו תוכלי לבטא את עצמך ולהכיר עוד אנשים שמרגישים כמוך?
אין מה להתנצל על מגילות

אני לפעמים מתגעגעת אבל לא אכפת לי מה חושבים, לי זה לא התאים ולכן עזבתי וכרגע אני באמת משלימה דרך אקסטרני...
אני מתחברת לנמסיס בעיקר בקשר לנקמה כי הרבה אנשים שהכרתי היו מגעילים אליי והייתי רוצה לעשות להם רע כמו שהם עשו לי.. ובכל נקמה באנשים שעושים דברים נוראיים,לא אישית לי, כמו צדים בעלי חיים או מתעללים בהם. אני אוהבת הרבה יותר בעלי חיים מאשר בני אדם ולכן אני מרגישה גם יותר בנח איתם.
רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי שהייתי צעירה יותר אבל עכשיו כבר לא כי גם ההורים שלי לא ממש בעניין וגם כמו שאמרת, אני מרגישה נח יותר לכתוב מאשר לדבר..
התכוונתי שאני עושה רע לעצמי בזה שאני שותה מלא אלכוהול, בדרך כלל במסיבות ורב הפעמים אני מתעלפת לכמה שעות במסיבה עצמה וגם קיבלתי הרעלת אלכוהול פעם... אני מעשנת ומגיל 15 אני חותכת את עצמי ויש לי מלא צלקות שבטח בחיים לא יעברו ונמאס לי מכל זה אבל אני לא מצליחה להפסיק כי כשאני מתעצבנת אין לי דרך אחרת להוציא את הכעס...

ובקשר לחברים,זה לא שהם נרתעים פשוט אחרי כמה זמן הם פשוט כבר לא מתעניינים ומתרחקים וזה ככה קרה לי עם כל החברות למרות שכן דיברתי איתם וזה לא עזר כל כך...

פשוט נראה לי שאנשים לא מתחברים אליי ובחיים לא יתחברו... ואני לא יודעת למה...

היה לי זמן לחוץ ובעיות במחשב בבית.מקווה שתסלחי...

הבעיה שלי עם נקמה היא שבדרך כלל היא פוגעת גם באדם הנוקם עצמו, כנ"ל לגבי מחשבות על נקמה. זה נשמע מתחסד אולי, אבל לדעתי הנקמה הכי טובה היא לא לשים לב ולהמשיך בחיים שלך, למצוא את הדרך שתעשה לך טוב.
ברור שלשתות עד אובדן הכרה או לחתוך את עצמך זה לא פתרון טוב, נראה לי שזה פשוט מה שנשאר לך כי את לא יודעת איך להתמודד עם כל הרגשות השליליים שיש לך, נשמע שיש לך מערבולת של המון רגשות ובאמת קשה נורא להחזיק את כולם בלי להתפרק ואולי ההתפרקויות האלה של החתכים והשתייה פשוט מאפשרים לך לשאת את העוצמה של הרגשות ואת הכאב שהם ממש בלתי נסבלים לפעמים. ברור שיש להתנהגויות האלה תועלת עבורך, אבל אני חושבת שיש דרכים אחרות שיהיו יותר מועילות ופחות הרסניות - רק צריך עזרה למצוא אותן.
אולי תבררי למה החברים שלך איבדו עניין והתרחקו, למרות שקשה לעשות את זה. הכרתי פעם מישהי שנורא נעלבה כי חברה טובה שלה ניתקה את הקשר, לדעתה זה היה כי לא היה אכפת לה. כשהיא דיברה איתה היא גילתה שחברה שלה פשוט לא יכלה לסבול את זה שכל הזמן רע לה.
לגבי טיפול - אם זה חשוב לך, תסבירי את העניין להורים, ממה זה נובע ולמה את חייבת טיפול. אם הם לא מסכימים, יש מסגרות אחרות בהן תוכלי לקבל טיפול - תפני למשל לשירותי בריאות הנפש בעיריה. את יכולה גם להביא טקסטים לפסיכולוג ולעבוד בעזרתם, אולי זה יגרום לך להרגיש יותר בנוח

נשמע שיש סבך של בעיות ודאגות. אתה מציין שגם לפני הטראומה חשת דיכאון וחווית קשיי חשיבה.
אני חושבת שקבלת עזרה נפשית היא לא תמיד דבר פשוט ולעיתים לא מגיעים לתוצאות המצופות וצריך להתאזר בסבלנות ובכוח לנסות שוב ושוב, אחרי הכל, אלו החיים שלך, גם אם תוותר על הניסיון לחפש עזרה כי זה קשה מדי, עדיין תשאר איתם, עם כל הבעיות.
זה שטיפול פסיכולוגי לא עזר לך וגם הטיפול התרופתי לא, לא אומר שהגעת לסוף הדרך. פעמים רבות יש צורך לנסות מספר תרופות כדי להגיע להתאמה המדוייקת, ולא תמיד יש כימיה עם המטפל הראשון.
בקיצור, תמשיך לנסות. אם אתה מתגעגע לעצמך, יש לך למה לשאוף ולאן לחזור, הדרך קשה, אבל אם תמצא את התמיכה, תוכל לעשות אותה.

תמיד היה לי פחד תמידי שאני לא יסתדר מבחינה זוגית...לא יימצא זוגיות......גם כשהייתה לי חברה מספר שנים בחורה מתוקה וממש ממש יפה שכל גבר חולם ...היה איתה בעיות מבחינה מינית היא סבלה מכאבים ביחסי מין וזה העיק עליי למרות שתמכתי בה ואהבתי אותה....

תראה איזה כוחות וחוזק יש לך. היית מספר שנים עם בחורה שאתה אוהב, ראית אותה סובלת, חיי המין שלך נפגעו בגלל זה ולמרות שהפגיעה בך ולמרות הקושי לראות אדם אהוב עליך סובל, לא נשברת ונשארת איתה. כמה אנשים יכולים להתגאות בכזאת נאמנות ובכזאת אהבה?
הכאבים שהיו לה הם לא באשמתך וזה שהקשר הזה היה בעייתי מבחינה מינית וגם נגמר באופן שפגע בך לא אומר שתמיד זה יהיה ככה. כבר ממספר המילים שכתבת על עצמך ברור שיש לך מה לתת לאישה. אולי תוכל לספר על עוד דברים שיש לך לתת?

אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי,
לא צריך לפחד מכך, הוא יכול לעזור לך בהתמודדות היום יומית,
ולשפר את המצב בו אתה נמצא היום...

אני בטיפול פסיכולוגי מעל שנה וניסיתי גם מטפלים נוספים לפני עד שהגעתי לאחת שמצאה חן בעייני אבל זה לא מתקדם אני לא מגיע להשגים ונשאר מקובע בעניין הזה גם כדורים פסיכאטריים לא ממש עזרו לתחושת המוות והריקנות שאני חש ותחושת הזיהום והלכלוך...

אין לי לצערי מה לתת לאישה מלבד מחלות זיהומיות....מזונת רחוב

אני לא יודעת אם אתה רציני או לא, החלפת השמות די מוזרה...
בכל מקרה. לגלות אם יש לך מחלות זיהומיות או לא זה קל מאוד, בדיקה פשוטה אצל רופא.
אבל מעבר לבדיקה הזאת, אתה צריך להחליט מה הכיוון שלך. אתה רוצה לשבת כל היום, לרחם על עצמך ולהגיד שאין לך מה לתת לאישה חוץ ממחלות זיהומיות או שאתה רוצה להרגיש יותר טוב ולהבין גם מה הצדדים הטובים בך ומה כן יש לך להעניק, למרות שכרגע אתה לא מרגיש שיש לך?

הרבה בריאות ושמחה, אושר ועושר,
רוגע ושלוות הנפש..

אני יודע שהעובדה שגילית היא לא פשוטה, וזו גם הסיבה שהיום מלמדים הורים מאמצים לשתף את ילדיהם המאומץ בנושא האימוץ כמה שיותר מוקדם, בדיוק בגלל הסיבה שאת מביאה.

את יכולה לשמוח בחלקך שיש לך הורים שאוהבים אותך ואת אותם, לכי תדעי מה היה עלול לקרות אילולא אימצו אותך ?!,

מבחינתי לא משנה מי תרם את הזרע ליצירתנו, אלא מי גידל ואהב אותנו כל חיינו. הם ההורים האמיתיים מבחינתי.

ממליץ לך לשוב הבייתה, לחבק את אמא ואבא וכמובן שיש להם את הסיבות להסתרה ממך, למרות שלדעתי הן אינן מוצדקות. את חייבת להמשיך בחיים בדיוק מהנקודה בה היית לפניי התגלית.

אם היית יודעת איזה מכאובי נפש הסיטואציה גורמת להורייך, היית חוזרת הבייתה ומשוחחת עימם בגילוי, כולל כל השאלות. הם גם יסבירו לך מדוע נהגו כמו שנהגו והכל יהיה יותר ברור. אני מבינה ומחבקת אותך בערת רוחך, אך מקווה שתתבגרי ותביני איזה מדהימים הורייך וכמה רצו לגונן עליך. בהצלחה

הקואוצ'ינג הוא שיטה למי שאינו פסיכולוג ובכל זאת מעוניין לעזור לאנשים להגיע להישגים.
אז אני לא מבין, למה ללכת על החיקוי ולא לדרוש את המקור ?!,
אני בכל זאת ממליץ לגשת לטיפול פסיכולוגי מקצועי ואמין ולא לפנות לכל מיני מאמנים כאלה או אחרים (מבלי לפגוע בכבודו של אף אחד).
אם פסיכולוג אחד לא מתאים, לא להישבר אלא להמשיך ולנסות עד שמוצאים את האדם איתו יש לנו את הכימיה...

אשמח לעבוד עם אמך
ענת קות מאמנת אישית
0522756946

אני יודע בדיוק על מה את מדברת,
זו הדרך לאבדון, את צריכה לדעתי טיפול פסיכולוגי שיעזור לך להבין שצריך לחיות את החיים ולא לחפש להתחרות עם כל העולם. זה כמו שאת יוצאת להליכה או ריצה קלה, תמיד יהיו כאלה שיעקפו אותך, לא צריך להתחרות בהם אלא להבין שהדרך ארוכה ואיפשהו בדרך אנשים נשברים.
אני חושב שהחיים דומים יותר לריצת מרתון, בה צריך לשמור על הכוחות לקטעים קשים ולא ריצת ספרינט שאחריי מאה מטר כבר אין כוח לקום...

את יכולה ואני ממליץ לך לגשת לפגישת היכרות ללא התחייבות אצל פסיכולוג,
כך תלמדי אם הטיפול מתאים לך ותבררי עם עצמך אם את זקוקה לו.
בכל אופן, לפי דעתי טיפול יכול לעשות לבן אדם הרבה טוב,
זה כמו Coaching, יכול לשפר את יכולותייך בכל תחומיי החיים,
אין לך ממה לחשוש, אם מטפל אחד לא יתאים, תחליפי עד שתגיעי למישהו שיש לך איתו כימיה...

אני חושב שאת יכולה לצאת לעבודה הזו בלב שקט,
הם יודעים שאין לך נסיון ולכן אין לך מה לחשוש.

זה דווקא פתרון טוב להתחיל עבודה שמכירים אותך,
אבל מצד שני את מבינה את כובד האחריות.
תמיד תוכלי לקום וללכת אם תראי שזה לא מתאים לך,
אל תחששי מכך...

בהצלחה !!!