פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

איבדתי את אבא שלי לפני כ שבועיים וחצי בגיל 70 הלך לעולמו מאירוע מוחי קשה , שקשה להבין ... אני מאוד מתגעגעת אליו , עברתי ימים של גיהנום לאחרונה. אני נשואה עם 2 ילדים וכל יום קשה לי עוד יותר למרות כל התמיכה של הבעל וכולם ושהחיים צריכים להימשך , אבל הייתי מאוד קשורה אליו יום יום והוא השאיר חלל ריק בתוכי. מה עושים? איך מתמודדים? הוא היה צעיר בנפש עם שימחת חיים והילדים שלי היו מאוד קשורים אליו, קשה מאוד, עוד לא עבר החודש כמובן אני עושה כל מה שצריך להנציח אותו . אבל אני לא מוכנה לקבל את מה שקרה, חבל שאי אפשר להחזיר אותו.. אני בדיכאון נפשי..

אני מרגישה שכולם שונאים אותי, שאנשים שהם כאילו חברים שלי נשארים חברים שלי מסיבות שאני לא יודעת אבל בעצם הם בזים לי (אולי הם נשארים בגלל שהם רוצים להכיר אותי יותר ולהשתמש באינפורמציה נגדי, אולי כולם מתאספים ביחד וצוחקים עלי מאחורי הגב). כשאני הולכת ברחוב אני מרגישה שאנשים מסתכלים עלי בצורה משונה ומתלחששים מאחורי הגב שלי. לפעמים שיחות מפסיקות כשאני מגיעה למקום, לפעמים נראה לי שמתחמקים ממני. פעם זה לא היה ככה ואני לא מבינה מה השתנה. אני מנסה להגיד לעצמי שהכל בראש שלי אבל אני לא באמת מאמינה בזה. איך אפשר לדעת מה האמת? גם אם יגידו לי שאני תועה אני עדיין אהיה בטוחה שהם פשוט משקרים לי. במה להאמין?

אחת החברות הכי טובות שלי נפטרה מתאונת דרכים לפני כמעט שנה ואני לא מפסיקה להתגעגע אליה. אני מתעוררת לפעמים ואיך שאני נזכרת שהיא לא איתנו יותר אני מתחילה לבכות אפילו עכשיו אני צריכה להאבק עם עצמי בשביל לא לבכות כשאני כותבת את ההודעה. זה נראה לי לא נורמלי שזה נמשך כל כך הרבה זמן ולא נהייה קל יותר, אבל איך אני יכולה פשוט לעבור הלאה כשמישהי שהיתה חלק כל כך גדול מהחיים שלי לא נמצאת ואני מרגישה כאילו חסר לי איבר, כאילו זה לא יכול להיות והיא תחזור יום אחד, איך אפשר להפסיק לחשוב ככה ולהתחיל להתגבר?

היי,
מאז שאני זוכר אני סובל ממצבי רוח וכשהתבגרתי הבנתי שבעצם אני חווה דיכאון.
אני נראה טוב, יש חברים, וסה"כ המצב לא רע, אבל בקלות אני יכול לשקוע לדכדוך, להיות עצבני , לא לרצות לראות חברים ופשוט לשבת בבית. לא , אין לי מצבים קיצונים של 'לא רוצה לחיות', אני אוהב את החיים, אבל אוהב לחוות אותם לבד.
אשמח לשמוע את דעתכם,
דני

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל כרגע ממש רע לי ואני מרגישה יאוש עמוק ועצב נוראי ,אני חיילת בת 19 יש לי בעיות ת"ש לכן יש לי אישור עבודה ובגלל שאני עובדת אין לי זמן לכלום ,בגלל שאני עובדת אני יוצאת לפעמים יותר מוקדם וזה מתסכל את הבנות שכל העבודה נופלת עליהן [למרות שכשאני נמצאת אני ממש עובדת ,בין הבנות שעובדות הכי הרבה]יום חמישי האחרון אחת הבנות יצאה עלי וממש ממש פגעה בי היא אומרת שאני שמה זין ולא אכפת לי מחברות שלי וזה ממש פגע בי אני סך הכל רוצה לעבוד ולחיות בכבוד ,דיי אני לא יכולה יותר כולם באים אאלי בדרישות כאילו רק הם בראש שלי אם זה בעבודה שרוצים שאני יעבוד ממש טוב[טלמרקטינג]אם זה אמא שלי שהיא לא בריאה בנפשה כל הזמן רוצה שאני יבוא לסדר לה את הבית יקח אותה לבלות כי לה אין כסף היא גם רוצה שאני אקנה הכל לאחותי שעולה לכיתה א הוצאה די גדולה ,יש לי גם אחות תאומה שנפגעה קצת מהמצב של אמא שלי אז היא לא עושה צבא ולא עובדת לכן אני דואגת לה למה שהיא צריכה ,יש לי גם סבתא שהיא לבד והילדים שלה לא כל כך אכפת להם אז אני מבקרת אותה מדי פעם ,ויש לי כמובן את הבעיות שלי שאני סובלת מבולימיה לא רצינית פעם ב... ואנ כבר 3 שנים לא מקבלת מחזור בגלל שסבלתי מאנורקסיה ובגלל הטירוף שאני חייה בו מעולם לא היה לי קשר עם בן זוג אין לי פתיחות מינית אני אפילו לא אדע מה לעשות ברגע שגבר ירצה לנשק אותי ובנוסף לכל זה עכשיו גם כולן נגדי שונאות אותי לא מפסיקות לרכל עלי ודיי כואב לי כמה שאני עושה ולעולם לא עשו למעני אני לא יודעת מזה להתפנק מגיל קטן תמיד עשיתי לאחרים אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה שבישלה לאמא שלה שלא יצאה מהמיטה בגלל דכאון ,ילדה שכל החברות שנאו אותה בגלל שהיא היתה יפה וכואב לי אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל תמיד שאני רוצה לפתור את הבעיות שלי אני נתקלת באחת חדשה ,לפעמים אני חושבת שבא לי להיות ממש חולה כדי להרגיש מזה שעושים למעני מעולם לא חוויתי את זה תמיד עשיתי ועשיתי ועשיתי ותמיד היה מי שלא היה מרוצה ואת זה הכי קשה לקבל

אני בת 25 ואני נורא רגישה. עברתי תקופה ארוכה מאוד קשה ובשנה וחצי האחרונות השתקמתי. כלפי חוץ הכל בסדר.. אני עובדת, נירשמתי ללימודים, וגרה לבד. אבל אני עדיין מרגישה שונה. בודדה כזאת. בעבודה הבוסית שלי הרבה פעמיים מעירה לי הערות ממש מפגרות ומבקרת אותי על שטויות, וכל דבר נכנס לי ללב. אני מידית מרגישה צורך לבכות. אני מנסה להסתיר ולהמשיך כרגיל אבל מיואשת.. היא לא בחורה פתוחה ומקשיבה ואין לי אומץ לדבר איתה. אני יודעת שהבעיה היא בי ושאני צריכה לשים קיר ביני לבין העולם ולא לבכות כמו תינוקת... מכל הערה של אדם אחר. יש לי בן זוג וגם פסיכולוגית אבל אני עדיין מרגישה מרוחקת מכולם. אולי חסרה לי חברה טובה? כבר שנים לא הייתה לי.. כל החברות של לפני המשבר התעופפו.. באיזו חנות אפשר לקנות חברים טובים?

יש לי דילמה שלא נפתרת כבר הרבה זמן. חבר שלי עומד לעבור לעיר רחוקה ואני צריכה להחליט מה קורה איתי, אם אני עוברת איתו ולוקחת על עצמי המון נסיעות כל יום לעבודה או נשארת איפה שאני ומקווה שהקשר לא יהרס למרות המרחק. בעבודה עשו לי פרצופים כשאמרתי שאני רוצה לעבור ואני פוחדת שיפטרו אותי אם אחליט לעשות את זה בכל זאת. מעבר להחלטה עצמה שהיא קשה, מתסכל אותי שאני מרגישה נורא לבד עם עצמי בלופים המחשבתיים שלי, מנסה למצוא פתרון לשווא וזה משגע אותי. מציק לי מאוד גם שאף אחד לא הולך לקראתי, לא העבודה ולא החבר, מייאש אותי, כאילו אני לא שווה הרבה לאף אחד אם אני לא מקבלת את התנאים שלהם -it's my way or the highway... אם יש לך עצות אשמח לשמוע

איך מסבירים לבעל-(שלא מבין) שהתלות הכלכלית שלנו בהוריו גורמת לשליטה שלהם בחיינו,התערבות,יחס משפיל,חוסר כבוד וזלזול ?

הרי שנינו עובדים, וברור שמוטב שיכנס עוד כסף אך המצב הוא שיש פלוס בבנק והרבה מינוסים בחיים.

כיצד לשכנע אותו לוותר על הכסף תמורת יחס הולם???

אשמח לתגובה,

נועה.ל

אני ליאן בת 15 ויש כל כך הרבה דברים רעים שקורים לי אבל אין לי מושג אפילו איך להתחיל ובקצרה....ואיכשהו תמיד אני מגיעה למסקנה שהכל בגלל אמא שלי (אין לי אבא ויש לי רק סבתא ואח גדול). אני אף פעם לא רציתי לומר דברים רעים עליה כי היא אמא שלי אבל...נשבר לי!!!
אמא שלי היא האדם הכי עקשן והפרנואידי בעולם אני בטוחה. למשל אני תלמידה כמעט מצטיינת אבל אם אני לא אוהבת לעשות עבודות קיץ בזמן היא אומרת שאני תלמידה גרועה ובחיים לא תיהיה לי השכלה ולא עבודה ושאני תמימה כולם יכולים לרמות אותי לתת לי סמים או לאנוס אותי כולם טובים בעיני וזה. פעם הייתי צריכה ממש להתחיל לבכות כדי שתתן לי ללכת לחברה שגרה באותה שכונה ואנחנו מכירות 11 שנים! עד גיל 14 היא לא נתנה לי לצאת לאף טיול בביהס עד שהיתחלתי להתעקש על זה ולא נתתי לה מנוחה עם זה שנה שלמה. כל הזמן יש ריבים בבית לא משנה עם מי סבתא שלי פוחדת ממנה ולכן תמיד בעדה ואח שלי בכלל לא בעניין וכולם רבים תמיד לאמא שלי אין חברים כי אם מישהו יגיד לה מילה אחת לא במקום היא תדבר על זה חודש! אין יום רגוע ובסוף כל יום תמיד נשבר משהו אני לא יכולה לסבול את זה!!!בגלל שאני בדיכאון כבר כמה שנים הייתי 3 פעמים בבית חולים. פעם היא היסכימה איכשהו לבוא איתי ללג בעומר והיכרתי שם ילד אז בגלל שהלכנו יחד היא היתעצבנה היא לא נותנת לי בכלל לדבר עם בנים ויש מישהו שאני מחבבת אותו עכשיו אבל אני מעדיפה לא לעשות כלום כי אני יודעת שאני בחיים לא אוכל לצאת איתו בעיקר לא בערב!!!והיא גם תמיד חושבת שאני מתנהגת רע ושכולם משפיעם עלי לרעה אז היא מתקשרת לחברות שלי וצורחת עליהם בבקשה תגידו לי מה לעשות! אני זה אני ויש לי הרגשה שהיא מתנהגת אליי כאילו בכלל אני בובה בלי רגשות ודעות!

אני אישה נשואה+ילדים. הכרתי גבר נשוי+ ילדים. התחלנו לשוחח ולט לאט התחברנו ונהיינו ידידים.
מההתחלה היתה ביננו משיכה עצומה. חשתי בה גם כאשר הוא לא אמר דבר. לאחרונה התחלנו לשוחח על חיי הנישואין שלנו. הוא סיפר לי שהוא ואישתו חיים חיי נשואין פתוחים יחסית. אני לעומתו חיה חיי נישואין שיגרתיים לגמרי. האמת שיש לי בעל מקסים אבל חיי המין שלנו לאחר שנים כה רבות משעממים נורא. ניסיתי לגוון אך אין שינוי משמעותי.
אותו גבר מושך אותי בצורה בלתי רגילה. בנוסף הוא אמר לי מפורשות שהוא מעוניין בי ושיש לו רגשות עזים כלפיי ושהוא חושב עליי המון, גם אני חושבת עליו המון וממש נקרעת מרוב תשוקה.
אני אומרת לעצמי שזה רק סקס וכמעט כולם בוגדים אך בכל זאת משהו עוצר בעדי.
אני מתה מפחד שבעלי יגלה. חשבתי להתרחק ממנו אך אני לא מסוגלת לעשות זאת, מאוד נקשרתי אליו. בנוסף מלחיץ אותי להיות עוד אחת מהנשים שהוא שכב איתן. למרות שיש לי תחושה שהוא ממש מאוהב בי (אנחנו המון זמן בקשר). כשהתלבטתי עם לעשות זאת הוא מבחינתו ממש רוצה לנהל רומן ארוך ומשמעותי ואני מפחדת מהרגשות שלא יפריעו לי בחיי הנישואין שלי.
אני לא יודעת מה לעשות? אני מפחדת להיכנע בסוף? המזל שלי שהוא ממש לא לוחץ, הוא משאיר את ההחלטה בידי. האמת נראה לי שאם הוא היה לוחץ הייתי הולכת על זה. מה אתה אומר?
האם זה הגיוני שהוא התאהב בי? האם לקחת את הסיכון? מה עושים?

הבעיה שלי היא שאני לא לחוצה לפני המבחנים ולכן אינני לומדת כראוי מה אני אמורה לעשות!??!

אני בת 17 ויש לי חבר שגדול ממני בחצי שנה בערך אנחנו יוצאים הרבה זמן עם פרידות וחזרות באמצע..
נפרדנו לפני 3 שבועות וחזרנו

זה ישמע קצת מטופש
אבל כמעט תמיד לפני שאנחנו נפגשים וזה יש לי מן פחד כזה שלא יהיה לנו על מה לדבר ולפעמים אני חושבת שבכלל אין לנו על מה לדבר...למרות שאני אוהבת אותו והוא אותי..ונראה לי שאין לנו שום דבר במשותף..

למרות שתמיד כשאנחנו נפגשים אז יש לנו נושאים לדבר עליהם ויש רגעים שאין לנו אח"כ על מה לדבר אבל בסוף אני מעלה איזשהו נושא ומוצאת על מה לדבר....וכמעט תמיד נראה לי שאני משעממת אותו למרות שזה לא נראה ככה..ואני לא יודעת מה לעשות עם זה..

תגידו לי מה אני יכולה לעשות בקשר לזה..

יש לי חברה קרובה, שהיא אם לשני ילדים. היא כבר פנסיונרית, ובנה הגדול הוא בן 33 ובתה הצעירה בת 24.
יש לה איתם בעיה, מיפני שהם כבר גדלו, אך כיביכול נישארו"קטנים".
הם יושבים כל היום בבית מול הטלויזיה והמחשב.
הם בישנים, וחסרי ביטחון. אינם נימצאים בחברה מישלהם, ואין להם כל כך חברים.
הם מרגישים נורא בודדים, ואינם אצמעים כלל. הם תלויים בהוריהם, ופשוט"מיטבטלים" בבית כל היום.
הבן הגדול אוהב מחשבים, ואף מבין בכך עינין. הוא אחל לעבוד בתור תכנאי, אך עכשיו לא עובד. הבת הצעירה סיימה צה"ל לפני שנתיים , והחלה לילמוד סטתיסטיקה באוניברסיטה. אך מהר מאוד היתייעשה, וויטרה עכשיו היא כל הום בבית, אינה עובדת, ואינה לומדת.
אמה חושבת כי הבעייה נובעת מימנה ומאביה מאיזשהו שלב, כי הם חוששים שצורת החינוך שהם נתנו להם לא הייתה מספיק טובה. הזמנים הישתנו מאז נתינת חינוכם לילדיהם.
היא כל הזמן מדברת איתם ואומרת להם שהם צריכים להיפתח יותר, ולא להיות כל כך בייישנים, אך הם אינם מקשיבים.
היא כבר לא יודעת מה לעשות איתם. הם פשוט לא רגילים לחיים ה בוגרים והאמיתיים. ואינם יכולים להיסתגל לכך.
המצב הוא חמור כי הם תלויים בצורה שאי אפשר לתאר בהוריהם, וקשורים בהם מאוד.
מימה זה נובע?
כיצד אפשר לתמוך בהם? לעלות להם את הביטחון העצמי, ואת תחושת השיייכות לחברה.
כיצד ליגרום להם להיות חקל מהחברה, להישתלב יותר, לא להיתייעש?

יש לי חם וחמה מרגיזים,מתערביםףדוחפים תאף ולא נותנים לי כבוד-ועוד מצפים ממני לכבוד.....
אני לא יכולה לסבול אותם
הם נוראיים.....
איומים
לא פיריים!!!!!!!!!!
נמאס לי!!!!!!
מה לעשות?

שלום!
כל מה שאני עושה נראה לי סתמי ומשעמם. בחורים שאני יוצאת איתם, פגישה עם חברות, דברים שאני עושה ביום יום.
גם דברים שפעם היו תחביבים כמו ספורט, ספרים.. הכל נראה לי חסר תוכן ועיניין.
אני מתפלאת שאפילו כשאני יושבת עם חברות טובות שלי, לא בא לי לדבר ומה שהם מספרות לא מעניין אותי, ואני רק חושבת לעצמי, מתי אני הולכת.

אני מניחה שלכולם יש תקופות כאלה, אבל אצלי, המצב כבר הרבה זמן ככה.

אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים כי שום דבר לא נראה לי, מספיק מושך בשביל שארצה לעסוק בו.


איך לצאת מהלוף הזה- האם נשמע שאני בסוג של דיכאון?

תודה....