פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום שירי,
את מספרת על מצב משפחתי סבוך ועל דילמה לא פשוטה שאת מצויה בה.
בשונה מכל אדם אחר בחיינו, מהורים אי אפשר להתגרש או להיפרד באמת, אפילו אם בפועל יש תקופות של ניתוק, או אפילו ניתוק למשך כל החיים. היחסים מהילדות הם רבי השפעה וממשיכים להתקיים בתוכנו, גם אם לא מתקיימים יחסים בפועל ואפילו לאחר מות ההורים. אין קשר שיש לו השפעה גדולה יותר עלינו מאשר קשר עם הורינו. כשהיחס פוגעני, כשהוא מסב צער ומשפיע על הדימוי העצמי, כמו בקשר עם אביך, זה מסובך. מאוד. אי אפשר עם אבא, אבל גם אי אפשר בלעדיו.

את מבקשת עזרה בפועל, אך אני מרגישה צורך להתייחס קודם כל למה שבנפשך: לקושי להתקרב בקשרים - שלהבנתך מושפע מחוויות עבר, מהיחס של אבא - שהשפיע על החוויה שלך את עצמך ועל האמונה בעצמך. הנושאים הללו, כדאי שיהיו מעובדים בטיפול, כדי שתוכלי לחוות את עצמך באופן שלם יותר. להגיד על טיפול פסיכולוגי שהוא "חוויה מתקנת", זו אמירה מרחיקת לכת בעיניי, אי אפשר "לתקן" באמת את חוויות העבר. אבל חוויה טיפולית טובה ומצמיחה יכולה להיות "חוויה נוספת ומשמעותית", מעצימה וייחודית בהתפתחות העצמי שלך.
בנוגע להחלטה בפועל האם לקיים קשר עם אבא, אני חושבת שאם תצליחי (אולי בעזרת טיפול טוב) להגיע לקבלה (השלמה) של החולשות של אבא והבעיות שלו, תוכלי לחזור להיות איתו בקשר באופן שפחות תושפעי ותפגעי ממנו.

התנצלותי על ההמתנה הארוכה למענה,

התקופה שאת נמצאת בה היא באמת תקופה מלחיצה. מצד אחד פרידה מחבר אחרי תקופה ארוכה ומצד שני לחץ של בחינות. זו בכלל תקופה מבלבלת בין המרוץ לקריירה למרוץ לבניית חיימשפחה למול התחרות עם בנות אחרות. אבל יש לך הרבה דברים טובים להאחז בהם. קודם כל את צעירה. את שאפתנית. את סטודנטית מוצלחת. את לומדת מקצוע יוקרתי. יש לך חברים. ת בריאה ואני בטוחה שיש עוד הרבה. מציעה לך להפגש עם פסיכולוג של המכללה או האוניברסיטה זאת לומדת כדי קצת לעשות סדר בדברים ולנסות לפרוץ את המעגל של הרגשות הקשים. בהצלחה.

שלום דנה,
את מתארת שני נושאים משמעותיים בחייך בהם את חווה בעייתיות: זוגיות ולימודים. יכול להיות שיש קשר בין השניים, בין החלטה מודעת, בזמן הקרוב שלא להיכנס לזוגיות לבין הכניסה הבלתי מתפשרת והתחרותית בתחום הלימודים. אני שומעת שחווית אכזבה גדולה מקשר. אולי תיעול המשוקעות הנפשית להצלחה בלתי מתפשרת בלמידה היא דרך לשקם את העצמי הפגוע. את כותבת כי את חשה שאת הולכת לאיבוד ומתרחקת מעצמך. זהו תיאור נוגע של החוויה הנפשית שלך כרגע. כנראה שהתחרותיות, על אף שמשרתת איזה צורך בנפשך - מסיבה לך כאב נוסף. הכאב הזה הוא איתות של הנפש, בעיניי, לטפל בעצמך. אני מאוד ממליצה לך להיעזר בטיפול פסיכולוגי, שיהווה קשר בטוח ויציב, להתארגן בו פנימית (אולי גם חיצונית).

או במילים אחרות -
איפה לומדים איך להיות הורים? (-;

אם.את קוראת לעצמך אשת מקצוע יכולת לתת לי כלים ולא לקטול אותי.

ראשית, דוגמא אישית אם את ובן זןגך בעלי הדברים שציינת קרי בטחון עצמי וכל השאר הרי תוכלו להוות מודל לחיקוי עבור ילדיכם. דבר נוסף הוא להיות קשובים ועירניים לגבי הילדים. להיות חלק מהעולם שלהם. להיות מעורב במה שקורה איתם במסגרות. אפשר להתייעץ עם.המחנכים שלהם ועם אנשי חינוך בשטח. לעודד את הילדים להתנסיות חדשןת כל הזמן. לתת להפ להיות עצמאים. להעריך אותם על הדרך שהם עושים גם אם הם חא יצליחו בסוף. להיות כתף תומכת כבורם ברגעים קשים. תמיד להתגאות בהם ולהראות את הצדדים היפים שלהם ליד אנשים. תמיד להלביש אותם יפה שהם ירגישו נוח עם עצמם. למנוע פער בינם לבין קבוצת הגיל שלהם. ישנם גם ספרים שאפשר להעזר. אם תרצי אתן לך המלצות. וישנה אפשרות לפנות להדרכת הורים ששם יתנו לכם כלים איך להתמודד. תזכרי שאף אחד חא נולד עם חוברת הדרכה איך להיות הורה. זה קיד מאתגר בייחוד במציאות שלנו שהמתירנות גדולה והטכנולוגיה משתנה חדשות לבקרים. שבת שלום.

בחודש?

פגעתי בך, גלית. אני מצטערת. לא זו היתה כוונתי, אלא להשתמש במעט הומור.
השאלה ששאלת היא שאלה גדולה מאוד וכשקראתי אותה חשתי שהיא כמעט "גדולה על הפורום" בהיקף התשובה הנדרש לה.
תילי תילים נכתבו ועודם נכתבים על גידול ילדים. כנראה שעדיין אף אחד לא פיצח במדוייק את השאלה איך להיות הורים. כמו ששירה כתבה: אף אחד לא נולד עם חוברת הדרכה, איך להיות הורה. לשאלה ששאלת נדרש כל הורה, כל הזמן.
שירה כתבה עצות יפות וחכמות. אני יכולה להדגיש את החשיבות בלהוות מודל כהורה ולכן טיפול פסיכולוגי פרטני, מסייע לא פעם גם בהורות, בכך שמפתח את האדם מבחינת המודעות העצמית, ההתמודדות עם תסכולים, הביטחון העצמי והרחבת חופש הבחירה שכתבת עליהם וממילא ההורות נתרמת והופכת מודעת יותר.

ותודה לשירה שהרימה את הכפפה וענתה ותודה גם לך נטע על ההתיחסות.

שלום אקו,
ויתור סודיות איננו כוללני, אלא צריך שיהיה מיועד לנמען מסויים. כלומר, אם הצוות במרפאה ירצה לקבל מידע מהוועדה, תתבקש לחתום על ויתור סודיות ספציפי לוועדה ואם לא תחתום, הצוות לא יוכל לבקש מסמכים מהוועדה. זאת התשובה בפן הטכני, אך מעבר לכך, עצם זה שאתה מעוניין להסתיר מידע רפואי חשוב אודותיך, ממי שאמור לעזור לך ולטפל בך, הוא עניין לבחון אותו בפני עצמו, לא?

שלום שירה,
הרצף שתיארת יכול להוביל גם לתוצאות נעימות ביותר, לא רק להרסניות ובכל מקרה,
כיוון שיש לנו שליטה על מעשינו, לא כל מחשבה הופכת באופן מיידי למעשה.

שלום שירי,
אם את מתכוונת לכך ש(הילד) המבוגר, הפנים במשך שנות ילדותו את סגנון החשיבה של הוריו, או הושפע מהוריו ומיחסם הבעייתי אליו, השינוי בבגרות, יעבור דרך עיבוד החוויות מהילדות, בתוך קשר מיטיב ומצמיח - דהיינו, בטיפול.

:)

שלום דרור,
לגבי השאלה הראשונה, אין "איסור" על מתן עצות בטיפול, אך בהחלט עצות אינן התערבות פסיכולוגית מהקו הראשון. המטרה של טיפול פסיכולוגי (*פסיכודינמי*) היא ליצור מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית בין מטפל למטופל, כדי ללמוד על חיי הנפש של המטופל וליצור בהם תזוזות עדינות ומעמיקות, ברבדים הפחות חשופים וגלויים. אם נמשיל לרגע את פעולתם של היחסים הללו, לשכבות שמתחת לפני הקרקע, עצות, תהיינה התערבות שפועלת בשכבה שמעל לקרקע, בחלק החשוף, הגלוי לעין, כלומר, זו תהיה התערבות שטחית, ש"לא לשמה התכנסנו". אגב, התגובה הרגשית לעצה ממטפל, עשויה להיות שמחה רגעית, או הכרת תודה, אך בתוך תוכו, מטופל עלול לחוש מגוון רגשות כתוצאה מעצה של מטפל ופעמים רבות אף ידחה אותה בפועל. הראשון שהתייחס לכך היה פרויד, כמובן (שאפילו הוא, אגב, השיא עצות למטופליו, בניגוד למה שהציע למטפלים שלא לעשות.) שדגל בכך שטיפול פסיכואנליטי אמור לשרת מטרה אחת ויחידה והיא חקירת הלא מודע של המטופל ועצות אינן משרתות מטרה זו.

ובכל זאת - קורה שמטפלים מציעים עצות למטופלים. (יותר ממה שהם מגלים, אולי) ובעיניי זה לא "חטא טיפולי", כל עוד "מדברים על זה" וכל עוד המטפל לוקח בחשבון אספקטים שונים בחווייתו של המטופל ובחוויה של הדיאדה מטפל-מטופל, סביב ההתרחשות הזו.
גישות פסיכואנליטית מודרניות, מתייחסות לכך שהמטפל איננו רק כר להשלכות של המטופל, אלא אדם-סובייקט, המביא עצמו אל היחסים הטיפוליים ומשום כך, עצות הן לעתים בלתי נמנעות ולעתים אפילו תהיינה התערבות חיונית ומשמעותית בקשר הטיפולי.

לגבי השאלה השנייה, היא נוגעת באופן ישיר בשאלה הראשונה. התשובה לשאלה: "מה פסיכולוג יכול לעשות בתכלס", היא שהוא אינו אמור לעשות משהו בתכלס ובמקרה הזה בוודאי שלא לתת עצה למטופל שלו, בסגנון העצות שרשמת, משום שאז המטפל יקח צד בקונפליקט הפנימי של המטופל וזה לא תפקידו (עבור זה יש חברים אמיתיים או "נשמות טובות" אחרות, שיחוו את דעתם ויתנו עצות למכביר ואפילו בחינם...).
מה שהמטפל "צריך לעשות בתכלס", הוא לעזור למטופל לברר את הקונפליקט הפנימי שלו לגבי הסיטואציה, לעומק. התשובה לשאלה "מה לעשות", תצטרך להגיע מהמטופל ולא מהמטפל, לאחר שהאפשרויות השונות תעלינה בטיפול, ביחד עם מגע רגשי בכאב ובאובדן, שמתלווים לכל אחת מאפשרויות הבחירה.

תרוצי לקופת חולים ותבקשי טיפול בטראומה. אל תתמודדי עם זה לבד. כל טוב.

להתפתח פוסט טראומה. אז תלכי לטפלמבעצמך. בהצלחה.

שלום שירי,
הצטערתי לקרוא על אובדנו של אביך האהוב.

מותנו, על אף היותו ידוע לנו - בני האדם, הוא מודחק באופן מסוים מהתודעה שלנו בחיינו וזו ברכה, המאפשרת לנו לחיות את חיינו ביומיום. את עברת חוויה קשה, כאשר ליווית את אביך וסעדת אותו בשעותיו האחרונות. המוות הפך להיות להיות קרוב מאוד ואפשרי בצורה מוחשית, באופן שקשה להדחיקו (בצורה בריאה).
את זקוקה לטיפול פסיכולוגי, שיעזור לך להבנות את האירועים שעברת במחיצתו של אבא, בתוך נפשך, באופן כזה שתוכלי לקחת מרחק מהעבר ולא להיות מופעלת על ידו. להצליח להתבונן במה שאירע ולחוש רגשות, מבלי להיות מוצפת בהם וגם למצוא נחמה.
כל מטפל, בכל גישה טיפולית, יוכל לסייע לך, אך אני ממליצה לך לבדוק במיוחד טיפול בשיטת EMDR, שפותח במיוחד לטיפול בטראומות ועשוי לעזור לך תוך זמן קצר.

ללכת לטיפול בטראומות. את לא צריכה לחזור על זה.

שלום אור,
ברמה הרפואית\גופנית, אולי שווה לעשות עוד בירורים אחרונים ואם גם הבדיקות הללו תצאנה תקינות, קרוב לוודאי, שהתקפי ההיפר ונטילציה הם חלק מהתקפי חרדה. מה גם שאתה מתאר היסטוריה של חרדות וסטרס.
אני לא בטוחה לגבי ההסבר הפיזיולוגי של התופעה של החזרה המהירה של המח לתפקוד, לאחר התקף, אולם נראה לי שהחשוב הוא לא לשמר את המצב הקיים, בו אתה ניהנה מבהירות בחשיבה רק לאחר התקף, אלא לדאוג לעצמך באופן כללי, לשיפור איכות חייך ולקבל סיוע פסיכולוגי ספציפי גם לגבי ההתקפים.
ממליצה לך לפנות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, בו תקבל עזרה מעשית ו*ליווי צמוד*, גם בנוגע לסגנון החשיבה שתיארת, שמחזק הימנעות שלך מקשרים וכנראה גם מתפקוד בתחומים אחרים.

בהצלחה,

שלום ורד,
מכירה את הביטוי "The Devil is in the detail"?
גם פה, לפי דעתי העיקר הוא מסביב למה שאת מתארת.
אין אנו יודעים מה הסיבה פה לניתוק מהחברים. יכול להיות שהיא מאוכזבת מכך שהיא חשבה על חבריה בצורה אחת, אבל מעשית הם התנהגו בצורה אחרת בעת הצורך. למשל, לא תמכו בה כאשר הזדקקה לכך, כיוון שהיא טוענת שהעבר לא היה טוב. וזו היא לא סיבה יחידה שיכולה להיות פה.
נקודה מאוד פוזיטיבית לאומת זאת, לפי דעתי, היא לא בחורה טיפשה ויש לה הבנה מה היא רוצה(חברים חדשים) וככל הנראה, עכשיו היא יודעת מה התכונות אותם היא רוצה לראות בחברים החדשים שלה.
אבל שוב, לא ניתן לדעת לנו בוודאות, כי אין מספיק פרטים על העניין. כדי שיהיו פרטים, לפי דעתי, יש צורך לדבר איתה. יכול להיות שהיא לא זקוקה לשום טיפול חיצוני מלבד התמיכה של הקרובים. אבל לא תמיד ניתן לעשות זאת(לשוחח), בעיקר בין הורה לילד.
לא מובן גם כיצד בתך מגיבה בכלל לטיפול פסיכולוגי.
ועוד משהו. מדוע שלא תדברי עם אותו פסיכולוג שהיה בזמן השיקום? כמובן אם זה לא היה לפני הרבה זמן.

אני לא פסיכולוג, כך שתקבלי את תגובתי בצורה הנכונה.

שלום ורד,
את מתארת במספר שורות, ארבע שנים של תהפוכות איומות בחייה של ביתך וודאי גם בחייך. אני יכולה רק לדמיין את הקשיים שהתמודדת איתם בתור אמא, את הדאגה לביתך במישור הגופני, הרפואי והתפקודי. לאחר השיקום הגופני הקשה, מתפנה ביתך לעשות שיקום נפשי. היא חזרה ללמוד ומפתחת עצמה קוגניטיבית ובמקביל, מקבלת החלטות לגבי חייה החברתיים. כאמא, הדאגה לבריאותה, מפנה עתה מקום לדאגה לנפשה ולקשריה החברתיים.
אני מצטרפת לתשובתו היפה של דרור, שכתב על המורכבות האפשרית מאחורי ההחלטה של בתך לזנוח קשרים מן העבר. אני מצטרפת גם להצעתו לשוחח עם בתך ולבדוק *איתה* בעדינות אם תרצה להמשיך ולהיעזר בטיפול פסיכולוגי, כדי להתלבט בו בסוגיות המעסיקות אותה, כמו יחסים עם חברים ועם בני משפחה.
יחד עם זאת, בתך היא אדם בוגר. הטיפול הפסיכולוגי הוא מקום אישי משלה ולא כדאי שתהיי מעורבת בו, או בטיפול הקודם, בשום דרך.
כאשה צעירה שחוותה אובדן קשה כל כך של העצמאות שלה, בתך קונה את העצמאות שלה כעת, גם דרך החלטות שמקבלת על עצמה. היא יכולה ומסוגלת לעשות זאת עכשיו, לכן, גם אם יש לצעד שלה צדדים נוספים, (הקשורים - אולי בחרדה, אולי בכעס, אולי דווקא בהשלמה) העצמאות שלה היא דבר שחיוני לטפח אותו כעת, מתוך איזון עדין שבין דאגה אימהית וסיוע לה, לבין שחרור ועידוד לבחירות עצמאיות, תוך מתן מרחב לבחור בו את בחירותיה.

לנטע שלום!
אני מודה לך על התשובה המרגיעה ,עד כמה שזה יכול להרגיע אמא אוהבת ודואגת למצבה הפיזי והנפשי ובקשר לעתידה של בתי .

במקום שאת תהיי רגישה לבת שלך. את מחפשת תשובות במקום אחר.

למשל מטפל הציע לי לעשות תוכנית עבודה שבה ארשום את היעדים.דלי לשבוע. חודש. שנה ויותר. זה משהו שיכול מאוד לעזור לי. התלהבתי אבל לא עשיתי. דוגמא אחרת מישהי הציעה לי עזרה בחיפוש עבודה והתחלתי איתה תהליך.אבל לא המשכתי. למה זה קורה? הרי בן אדםלא ירצה ברעת עצמו. לפעמים.אני חושבת ששוכן בתוכי עוד אדם שמחבל לי בחיים. יום טוב

פה גם אין פסיכולוג וגם לוקח מאתיים שנה לענות.

את אמרת שאת עונה לפי סדר השאלות.ומשום מה אני כתבתי את השאחה שלי ב12.7 ואת ענית קודם על שאלה שנכתבה ב13,7,לא מספיק מחכים חודש עכשיו אני צריכה לחכות חודשיים??????????

שלום גלית.
אני מתנצלת על ההמתנה הארוכה.
עם זאת, אני חוזרת ומבקשת מכולם *לא להקפיץ הודעות*. זה לא מקל עלי למצוא את ההודעות על פי סדר שליחתן, להפך. אתמול הייתי עסוקה בלענות לשאלות ש"התחבאו" בדף השלישי של הפורום, בזמן שההודעה שלך מתאריך קרוב, הוקפצה לדף הראשון ודווקא בגלל זה, פספסתי אותה.

והנה. סוף סוף אני מגיעה לתשובה.
את שואלת מדוע את לא מתגייסת לעזור לעצמך, גם כאשר מציעים לך עזרה. אני חושבת על תשובה בכמה מישורים.
קודם כל, שינוי הוא דבר קשה לבצע ועוד יותר מכך, להתמיד בו. משום כך, למשל, אנשים מתקשים להתגייס לשינוי גם אם הוא לטובתם, למשל, קשה לאנשים לשמור על אורח חיים בריא, להקפיד על דיאטה, אפילו ליטול תרופות מרשם לאורך זמן - למרות הפעולה הפשוטה שבבליעת כדור. התמדה מצריכה כוחות נפש, עקביות והתמסרות. לזה מתקשר גם הרובד השני והעמוק יותר. כתבת כי לפעמים את חושבת ששוכן בתוכך אדם שמחבל לך בחיים. במובן מסוים את צודקת, אלא שאותו האדם המחבל הוא את, או נכון יותר, חלק מהעצמי שלך. העצמי שלנו הוא מורכב, חלקים שונים שבנו, באים לידי ביטוי באופן שונה במצבים שונים בחיים ועם אנשים שונים. כך למשל, אדם יכול להיות עדין מאוד עם חבריו, אבל גס רוח כלפי אשתו וילדיו והרי מדובר באותו האדם, אלא שביטוי שונה של עצמיותו מתגלה בכל מצב. בדומה לכך, כנראה פועלים בך חלקים שונים ואפילו מנוגדים זה לזה. חלק אחד שרוצה טוב עבור עצמך ומוכן להשקיע עבור זה וחלק אחר שמתנגד לשינוי. שוב נזכיר את פרויד קשישא, שזיהה בתבונתו את המנגנון הנפשי המתוחכם הזה, פועל בתוך טיפול נפשי וקרא לו "התנגדות".
אולי קראת את תשובתי לשאלתו של דרור על עצות בטיפול. כתבתי לו וזה רלוונטי גם לשאלתך, שעצות אקטיביות של מטפלים (למשל העצה לכתוב תכנית יעדים, או לעזור לך אקטיבית בחיפוש עבודה (שהן עצות טובות בפני עצמן)) מתקבלות לרוב בשמחה מיידית, אך אין זה נדיר שמטופלים לא יתגייסו לבצע את העצה, מפני שמעבר לעזרה הטכנית, הממשית, גלום קונפליקט פנימי שמצריך התבוננות פנימית ועיבוד.

האם חלילה מדובר במחלת נפש? למה אישה שיכלה לחיות חיים טוביםושמחים צריכה לחיות כמו סמרטוט ולהתעלל בעצמה?

סתם שטחית. רשמת אותה לצאת מידי חובה. כמו שרשמת לי על ללמד ילד.אחריות. מאיפה הגעת למסקנות הללו??????

מכל ההודעות בהן הצפת את הפורום, ההודעה הזו עולה עליהן במידת האכזריות ובכפיות הטובה כלפי מי שנותן מעצמו ובהתנדבות, במקרה הזה - אני.
אינני יודעת מדוע את בוחרת לחבל בפורום, אך באופן הזה, לא אקבל את נוכחותך כאן וכל ההודעות כולן שתכתבי - תמחקנה. את צריכה לקבל החלטה לגבי אופן ההשתתפות שלך בפורום, אם את רוצה להישאר בו.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href='Forums/פורום_פסיכולוגיה_ילדים' id=link]פסיכולוגיה ילדים[/a].

כיוון שפנית והמתנת, אענה לך גם פה.
בשתי מילים לגבי התרופה (למרות שאינני רופאה ובכ"ז, כדי להרגיע מעט) : ריספרדל במינון נמוך מסייע למתן התפרצויות זעם אצל ילדים. מניסיוני, הוא די אפקטיבי בזה ולא נתקלתי אצל ילדים בתופעות לוואי בעייתיות כתוצאה מנטילתו.
לגבי טיפול פסיכולוגי, כדאי יהיה להתחיל קודם כל מכם ההורים - לסייע לכם לסייע לילדכם, דרך הדרכת הורים, או פגישות דיאדיות. אצל ילדים הסובלים מODD, יש פגיעה בערך העצמי שלהם, שמשמרת את עצמה או מסלימה דרך המעגל של: התפרצויות > גערות של הסביבה > קושי להשיג יחס אוהד וחיובי מהסביבה > תסכול ופגיעה בדימוי העצמי > התפרצויות חוזרות.
זהו מעגל מכאיב ומתסכל עבור הילד עצמו, כמו גם עבור סביבתו החינוכית, החברים ובוודאי עבורכם ההורים! גם הערך העצמי שלכם כהורים עלול להיפגע ולכן טיפול טוב, יעזור לכולם לשקם את הדימוי העצמי ולהצליח ליהנות האחד מהשני ולגלות כוחות וחוזקות.
אני מפנה אתכם לאתר של איט"ה - איגוד המטפלים הקוגניטיביים-התנהגותיים, שם תוכלו לאתר מטפל בסביבת מגוריכם לפי מאפייני מומחיות.

בהצלחה!

שלום אנונימי,
קראתי לגבי הקשיים המאפיינים את התנהלותך. הפתיחות והכנות שלך אפשרו לי להרגיש משהו מהתסכול שוודאי אתה חש, אל מול הפער שבין היכולות הקוגניטיביות והרגשיות שלך לבין התפקוד הלקוי שלך בחייך. באופן מעשי, אבחון של קשיים בקשב הוא כיוון שכדאי לבדוק אותו. טיפול רלוונטי לבעיות בקשב ובריכוז בבגרות, עשוי להיות CBT שהוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אצל מטפל בעל מומחיות ספציפית בנושא של התארגנות, תעדוף משימות, מיומנויות חברתיות וכיו"ב.

בתחילת הודעתך, כתבת בקצרה על בעיה תפקודית שאתה מתמודד איתה, אך לא פירטת על ההשלכות שלה לגביך. מעניין מדוע בכ"ז הזכרת את הקושי התפקודי ומנגד - מדוע לא פירטת לגביו. המשכתי לחשוב על כך לאורך קריאת ההודעה שלך, כשקראתי את התיאור שלך לגבי התנהלותך, על טוטאליות והתמסרות המאפיינות אותך אל מול הזנחה ודחיינות. המתח שבין הקצוות הללו בד"כ איננו רק חיצוני. הוא וודאי גם פנימי ואולי קשור בסוגיות רגשיות שאתה מתמודד איתן בתוך עצמך שאולי אולי, קשורות גם בקושי התפקודי.
כתבת כי לדעתך הבעיות אינן סימפטום לקשיים רגשיים אך בתבונתך הוספת: "לפחות לא באופן מודע". אם תרצה להעמיק בעולם הרגש שלך, ליצור קשר משמעותי עם מטפל, לבחון באמצעותו את עצמך ואת הקשרים שאתה יוצר, גש לטיפול פסיכודינמי.

בהצלחה!

שלום יוסי,
כנראה שההודעה הראשית שכתבת אתמול נמחקה תוך כדי שמחקתי את התגובות לה. וודאי שאפשר להתייעץ לגבי היפוכונדריה (חרדת בריאות) בפורום, אבל שים לב כיצד אתה מנסח את ההודעה, באופן כזה שמתחשב בקהל הקוראים. ההודעה הנוכחית הרבה יותר נעימה לקריאה ומעודדת התייחסות רצינית.
בקשר לחרדה - כדאי לגשת לטיפול ממוקד אצל מטפל בעל הכשרה וניסיון בטיפול בהפרעות חרדה. שאלות בפורום לגבי "ממצאים חשודים" אינן מועילות לטווח הרחוק. נהפוך הוא הן משמרות את החרדה.