פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום,
כילדה הייתי מאושרת מאוד אבל לפעמים ממש לפעמים הייתי מקבלת התקפים כאלה שפתאום המציאות נראתה שונה לחלוטין, כאילו אני בתוך הזיה, חלום או סרט רע כלשהו. הסביבה נראית מפחידה ושונה ואני מרגישה תחושת ניתוק גדולה ופאניקה שזה לא יגמר. החוויות האלה באו והלכו למשך מספר דקות עד שנעלמו, כך הן נעלמו לחלוטין בבגרותי וגם בצבא. לפני כחודש עשיתי צעד טיפשי מאוד, ניסיתי בפעם הראשונה קנאביס רפואי מידיד שהציע בתמימות.. עישנתי מספר פעמים והרגשתי טוב ומצחיק, אבל פתאום התחילו צעקות גדולות, מישהי שעישנה גם כן התעלפה בשירותים. מהרגע הזה התחלתי להרגיש כאילו אני בחלום, שוב בן רגע החוויה הנוראית הזאת שלא הרגשתי כבר שנים רבות צפה אבל הפעם בחוזקה לא נורמלית. חשבתי שהשתגעתי, שאשאר תקועה בתחושה הזאת לנצח.. שוב אין לי איך לתאר את אותה התחושה חוץ מאשר הזיה... חלום... לא מציאותי... כביכול הכל נראה רגיל אבל פשוט לא מרגיש רגיל, סוריאליזם. חייבת לציין שזאת התחושה הכי נוראית שמישהו יכול להרגיש אי פעם. זה נמשך דקות ארוכות, הלכתי לחדר לשכב, כיביתי את האור והתחלתי לרעוד בכל הגוף, זאת כבר הייתה התגובה לסם ואני, אני נשארתי צרובה בזיכרון עם חוויה טראומתית נוראית. מאותו הרגע (לפני כחודש) חיי השתנו לגמרי. אני חיה בפחד מתמיד שזה יקרה שוב ובגלל שיש לי היסטוריה גדולה מאוד עם או סי די הדבר מציף מחדש בראשי את אותה החוויה שוב ושוב והפחד שזה יקרה שוב ושלא אצליח לצאת מתחושות האימה האלה מלוות אותו כל יום. בהתחלה הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי קלונקס ואמר שזה ירגיע אותי ובהחלט זה עזר קצת. לצערי המשכתי להרגיש תחושת ניתוק כל החודש האחרון, כמובן לא באותה רמה כמו בהתקף ההוא אבל כביכול תחושה שאני לא חלק מהמציאות יש משהו שמפריד ביני לבין המציאות הרגילה והפחד הזה.. שאשאר תקועה ככה ולא אחזור להרגיש עצמי. במהלך החודש האחרון מנעתי מעצמי לצאת לבלות, כמובן שהתרחקתי מאלכוהול וכל הנוגע לזה ובעיקר הסתגרתי בחדר. האמת שרק כשאני עובדת במלצרות אני לא חושבת על זה ומרגישה יותר טוב.. הלכתי לפני שלושה ימים לפסיכיאטר שאמרה שזה דה ריאליזציה וכך הגוף מתמודד עם טראומה ומגן עלינו ורשמה לי פרוטיאזין לקחת פעם ביום ומודאל לקחת בערב. לקחתי פרוטיאזין ולמרות שזאת תרופה יחסית בטוחה וקלה היא גרמה לי להרגיש ממש רע.. חשוב לציין שבחודש מאותה הטראומה לא חזרתי להרגיש את אותה התחושה הנוראית שהרגשתי בערב שהשתמשתי בסם ואחרי שנטלתי פרוטיאזין היה לי התקף מאוד קרוב למה שהיה אז באותו הערב במהלך משמרת במלצרות, כך שגם בעבודה עכשיו אני מרגישה רע. כל רגע ביום אני שואלת את עצמי, האם אני מרגישה מוזר עכשיו? מרגישה כאילו התקף עומד לבוא? וכמובן שברגע שחושבים על זה פתאום הפחד מגיע וההתקף נראה קרוב מתמיד..
אני מרגישה החמרה במצב עם התרופה הזאת ובעיקר כבר עם אפס כוחות ויכולת להתמודד עם הדבר.. מרגישה כאילו אני נכנעת ולא אצליח לצאת מזה..

היי, אני והחברה הכי טובה שלי היינו חברות מאוד טובות במשך שנתיים, בשלושה חודשים האחרונים אנחנו רבות ללא סוף, לא מצליחות להתגבר על מכשולים וגם לא לפתור בעיות בינינו, אנחנו לא מצליחות למצוא את הסיבה ללמה הקשר כבר לא כמו פעם, למה אנחנו פחות משתפות, פחות מדברות ונפגשות, ופחות אנחנו ביחד
קיוויתי שתעזרו לי, תודה

הי.אני סובלת מחולשה ותחושת מועקה בעיקר שמתחיל השקיעה בערב.באותו זמן קשה לי לתפקד ואני יושבת בלי סוף מול הטלוויזיה. אני רוצה לפתור את הבעיה מה עושים עם זה? כי ברוב היום אני מתפקדת ומרגישה טוב. אודה לכם על התשובה ערב נעים.

שלום. למה לעזאזל סליחה לכם הוא לא מדבר איתי לא שואל לא גר בבית חי ביחידהותמיד עונה "אני חי את החיים הפשוטים" ניסיתי הכל לטפל בעצמי לשאול לדבר לכעוס לבקש להתחנן אבל הוא משאיר אותמ לבד כבודה כואבת לא חיה .לא שמחה אין צחוקים ומבע צבירה חיוביים. הוא לא רוצה עד כדי השפעה שגם אני מאבדת ענין ורצון לא ביחסי אישות כבר יותר מחצי שנה ושכחתי להזכיר הוא יותר משנה שם לי מכדחרח הקלטה בחדר וכשתפסתי אותו פעם חמישית לפיות חתם והודה והיום כמעט לא מאמינה לו הוא לא נכנס הביתה ויש לי דעה עצמית שהוא מחפש אותי ולכן לא בא הביתה אנחנו דו רי מסורת פלוס והוא מוחק אותי יום יום כמושאבא שלו עשה ועושה עדין בגילם המופלג. ואני הכי חשוב לא רגועה לא יכולה להתנתק מהשפעה החדה שבאה עלי. מה לעזאזל לעשות ומה עושים להתגרש???? אני כבר בטיפול אישי להתמודד לבד כל הזמן.

אז כך אני בן 25 בעוד חודשיים וחצי משוחרר שלש שנים וקצת מהצבא.
ואני מרגיש שהחיים מתבזבזים לי פשוט.
אני יסביר:
אני עובד ועבדתי בעבודות שונות אני מחפש את עצמי. אני בטוח שלכל אדם יש ייעוד בחיים ואני מרגיש שאני לא יכול למצות אותו כי אני לא מוצא את עצמי. מאז השחרור אני מרגיש ריקנות חוסר מרץ אדישות כלפי החיים. אני יודע דבר אחד שאני רוצה להשפיע על אנשים במדינה לעזור להם להרגיש שהעבודה מספקת אותי שוואלה עשיתי משהו בחיים ,שאני לא יתעורר בגיל 70 ויגיד יניב מה עשית עם עצמך ?
מה עושים למי פונים? הקרן להכוונת חיילים משוחררים בכלל לא עזרה לי.

היי,
אני בחורה צעירה בסוף שנות ה-20.
נשואה לבעל נחמד, יש לי ילדים חמודים, עבודה טובה שבה אני מוערכת.
איני בדיכאון, איני נוטלת תרופות, אני בחורה מתפקדת , אחראית ויציבה.
לגמרי "רגילה" , וסה"כ טוב לי בחיי.
אך, מאז ומתמיד אני מרגישה ריקנות...
בארוחות צהרים עם אנשים מהעבודה, אני לא באמת "שם"
בפגישות עם לקוחות בעבודה , אני לא תמיד "נוכחת"
עם הילדים בגינה, או עם בעלי בסרט - זה כאילו אני לא ממש "איתם"
אני בעולם שלי, שאין לי מושג היכן הוא מתקיים..עם המחשבות שלי שאין להם באמת הרבה משמעות
מין חולמנות כזו שמשתלטת עליי פתאום
סוג של בועה שאף אחד לא מצליח להיכנס אלייה באמת
וגם אם כן..רק באופן זמני..
אני בסוג של טיפול נפשי (שאינו רציף, בגללי) כבר 10 חודשים
ואני מרגישה בעיקר לא מובנת, ואז מרגישה חוסר טעם להגיע למפגשים
מצד אחד, מאוד רוצה לדבר. אך מצד שני, לא מצליחה ואז שותקת
לא מצליחה למצוא את ה-"מקום הבטוח" שלי איתה
לא מצליחה "להשתיק את הראש" ואת המחשבות ..ופשוט להיות נוכחת באותו הרגע הקסום הזה
שהבן שלי מתגלש מהמגלשה האדומה והגבוהה באומץ רב, ובמקום לשמוח אני פשוט..בוהה
בקיצור, איך לא משנים ערוץ בראש ה"דיגיטלי" שלי ונשארים מחוברים לחוויה?
תודה

שלום רב,

רציתי לדעת איך זה להתאשפז? מכריחים אותך לעשות דברים? ואם כן אז אילו דברים? אם אני אהיה מעוניין להישאר במיטה כל היום ייתנו לי?(חוץ מארוחות) או שיש פעילויות? הארוחות מוגשות או יש חדר אוכל? האם אני קובע אילו כדורים לקחת ( במידה והם מתאימים לבעיה והומלץ לי עליהם בעבר)?
מעבר לזה אשמח לשמוע יתרונות וחסרונות של להתאשפז.

בתודה מראש,
הראל

אהלן, שמי אמה, בת 21 ואובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית ע"י פסיכיאטר במהלך השירות בצבא. מאז נפגשתי עם שלושה פסיכיאטרים נוספים. שניים מהם אישרו שאני סובלת מהפרעה זו בעוד השלישי טען שאני לא סובלת משום הפרעת אישיות.
אני בטוחה שיש לי בעיה אני פשוט לא בטוחה שזו רק הפרעת אישיות גבולית. אני חושבת שאני סובלת מדיכאון(המחלה עצמה, לא כביטוי). אבל הפסיכיאטר לא מסכים איתי.
אני קמה בבוקר ומרגישה מועקה, עצב, חרדה, לחץ בחזה- מן הרגשת שיגעון ברמה שבא לי למרוט את השערות מראשי בגלל שאני מרגישה שהלב שלי עוד שנייה מתפוצץ כי אני מרגישה עצבות תהומית ושאר הדברים שהזכרתי. כל אלו באופן קבוע בבקרים. במהלך היום אני חווה את ההרגשה הזאת מס' פעמים. בין לבין ההרגשה הזו אני מרגישה בדידות גדולה ועצבות. מדי פעם אני בסדר. כלומר לא עצובה ולא מאושרת. אבל זה לפרקים קצרים. ישנם ימים בהם יש רגעים שאני פתאום נורא מאושרת ואני מתכננת לעשות דברים שלא יוצאים לפועל כמובן, כי הרגשות משתנים תוך שנייה משום סיבה שאני יכולה להצביע עליה. הדברים שאני מתכננת לעשות זה להתחיל לעבוד(בין היתר) כי אני לא עובדת ואני ממש רוצה אבל יש לי הרבה חרדות מול מסגרות ופעולות פשוטות בעבודה. נוסף לחרדות קשה לי לתפקד תחת הדיכאון שפוקד אותי.
בגדול אני בן אדם מאוד חברותי ואוהב לצאת ובן אדם שמח באישיותו המקורית, אך אני מרגישה שאישיות שלי נעלמת אל מול כל הרגשות שפוקדים אותי, הם מקהים את האישיות ואני כבר לא אני באיזה שהוא מובן. בהתחלה כאשר אבחנו אותי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית , התאמתי מאוד לסימפטומים כי על אף חוסר תפקודי הייתי יוצאת בלי בעיה ובכיף לבלות בערבים. היום המצב שונה. אני לא מסוגלת לצאת מהבית. רק לחשוב על לצאת מהבית מכניס אותי לעצב גדול ואף לחרדות. אני מסתגרת בחדר צופה בסדרות. לעתים מאוד מאוד נדירות בעקבות הבדידות והעצב והרגשת השיגעון שמלווה לזה אני חותכת את עצמי. אני לוקחת ציפרלקס כבר כחודש אבל אני לא מרגישה שזה משפיע. לפני כן לקחתי סרוקסט וגם לא השפיע עלי. אולי פעם אחת בתוך כל החודש שנטלתי את התרופה. על אף שאני לא בטוחה מה אני אמורה להרגיש.
מה לעשות? האם אני חולה בדיכאון? האם יש לי מאניה דיפרסיה? או זה באמת רק הפרעת אישיות גבולית? מה יש לי? ואיך מטפלים בזה? אני רוצה כ"כ להרגיש מאושרת באמת מהלב. או לפחות לא להרגיש עצובה . פשוט להיות נורמלית... שחכתי ההרגשה לא לחשוב על זה שאתה עצוב כל הזמן. אני לא רואה טעם לגשת לפסיכיאטר שוב.. כי הוא לא ניראה לי ישנה את דעתו. הוא טוען שיש לי הפרעת אישיות גבולית.
עזרה ! בבקשה!!

לתשומת לבכם,
שוטטתי בפורום תמיכה נפשית, לא זכור לי איזה. עלתה על הקו נציגת שירות והציעה להפנות אלי פסיכולוגים והסכמתי. יצרה איתי קשר פסיכולוגית בשם ***. "הפציצה" אותי בהודעות, שוחחה איתי בטלפון, שמעה מעט מצרותי (ויש הרבה...) אמרה "מצאת את המלאך המושיע שלך". אמרה שמוכנה לקבל אותי גם לפגישה של חצי שעה, העיקר לעזור. הציעה שאכתוב לה את הסכום שאני מוכנה לשלם, ולא נקבה בסכום שהיא גובה. ביקשה שאשחרר את אשר על ליבי ואשלח לה אי-מייל "עוד הערב". לתומי, חשבתי שסוף סוף מצאתי נפש טובה בעולם. אני אחרי סרטן ומצבי רגיש. כתבתי לה מייל ארוך ממעמקי ליבי ו... "המלאך שלי" פרש כנפיים ונעלם. כתבתי שאוכל לשלם 150 ש"ח גם בעבור חצי שעה. בדקתי לפני כן, וזה המחיר המקובל בפלטינום של קופ"ח כללית. איני מצפה שיקבלו אותי בכול מחיר, אך היא יכלה לנהוג בואפן מקצועי ולהבהיר בשיחה הראשונה מהו התעריף שלה, ולמנוע ממני לשפוך את ליבי בפני זרה מוחלטת. אני חוזרת על שמה - ***. להיזהר ממנה!!!

חולה מ 1998ממחלת בכשט הייה בעייניים ועלה למוח אני בן אדם ללא הרגשות אני לא מרגיש אני כמו אבן בחיים ממש אין לב נתנו לי כדורי הרגעה לא עוזר אני לא כועס לא אוהב לב כמו אבן אין הרגשות לחיים אין פחד אין הרגשות ממה זה אולי אפלפסיה

היי לך, ותודה מראש על המענה.

בפגישה האחרונה עם המטפל שלי, קיבלתי ממנו את הרושם שהוא מרגיש שאני חוצה גבולות.
בשאלות האישיות שאני מפנה אליו, בהערות עוקצניות, בהודעות בין הפגישות...

בהתחלה נעלבתי, אבל עכשיו אני בעיקר מתביישת- כי אני מרגישה שהוא צודק.

אני באמת מותחת את הגבולות שלו, ההערות שלי לא במקום, לפעמים הן לא מכבדות, ולפעמים הן פשוט מתגרות ועוקצניות ללא הצורך.

אני מרגישה שאני גורמת לו לאי נוחות, ואף על פי שאני מודעת היטב לכך שההערות/ ההתנהגויות שלי לא במקום, קשה לי לשלוט בהן. זה כאילו יוצא ממני, בלי כוונה תחילה לעצבן או לפגוע...

אחרי שהוא אמר לי את זה, אמרתי לו שאני רוצה שניקח הפסקה חודש, כי פשוט התביישתי לראות אותו שוב. הרגשתי שאני סתם עולה לו על העצבים.
הוא לא ניסה לשכנע אותי להשאר, מה שרק חיזק את ההרגשה שלי- שפגעתי בו וכבר אין לו כוח.

כל הדרמות האלו כלכך טיפשיות, ובכל זאת, אני מוצאת את עצמה לוקחת בהן חלק, ולמעשה, אחראית כמעט בלעדית עליהן.

אני לא יודעת מה לעשות, ואיך להתנהג...
ואני גם לא מבינה למה יש לי את הצורך הזה לדעת עליו כלכך הרבה וכמעט לחדור לגבולות האישיים שלו- כשברור לי שהוא לא מעוניין בכך.
בייחוד כשמדובר באדם שבאמת מתאמץ בעבורי כ"כ.


אשמח להתייחסות, כל התייחסות..
אני מרגישה פשוט זוועה אחרי השיחה הזו, ובעיקר מתביישת בעצמי.

שלום, אני בת 28, מתמודדת עם מצב רוח ירוד, כעס כלפי הקרובים אלי, וקשיים בזוגיות. בעבר ניגשתי עם בעלי לטיפול זוגי, בו אכן התקדמנו אך לא סגרנו את כל הפינות, בנקודת זמן מסוימת הפסקנו, אינני זוכרת אפילו מדוע.
אני רוצה סדרה נוספת, מאוד מאוד רוצה! אך כרגע מצבנו הכלכלי לא מאפשר זאת, ואם הייתי סומכת על מטפל כלשהו בקופ"ח או מהביטוח הפרטי- כבר הייתי ניגשת, אך יש לי דרישות נוספות (דתי, חכם במיוחד.) וטרם מצאתי. בעלי מבטיח לי שבהזדמנות הראשונה נעשה זאת ונלך לטיפול, אך בינתיים אנו עושים דברים רבים עם הכסף, רק זה לא. (גם אני וגם הוא).
הנקודה היא כזו: אני מרגישה שיש משהו לא בריא בעצם הגישה שלי להליכה לטיפול, הייתי שמחה לברר מה הדבר. אני מרגישה שיש בריחה מהתמודדות, והיא מתבטאת בנושא הזה. עכשיו, לדוגמה, היה בינינו מתח. בעלי יצא לעיסוקיו ואילו אני חופרת באינטרנט על פסיכולוגים וכותבת את ההודעה הזו...
גם כשיש בינינו הבנה ואהבה (ויש הרבה) אני מרגישה שלא הכול מושלם, משהו עוצר אותי מלקבל את החיבוק/ המחמאה/ החיוך, והמשהו הזה הוא: איך אתה לא מבין שאני צריכה דחוף פסיכולוג?
אני לא מבינה למה אני תולה את זה בו, אני אישה די עצמאית ומסוגלת להוציא סכומים גדולים על הצרכים שלי כפי שאני רואה אותם, למה דווקא פה אני צריכה שבעלי ייקח עלי חסות?
אציין רק כי מחשבה דומה הייתה לי כלפי הוריי שהייתה לי תקשורת לקויה איתם, כאשר בגיל 17 היו לי קשיים וכעסתי עליהם מאוד שהם לא שולחים אותי לטיפול, אך להם, בניגוד לבעלי, לא העזתי להבהיר את העניין. עם בעלי אני מדברת והוא יודע שאני זקוקה לזה. מבחינתו, או שאלך ואקבע תור למי שאני רוצה, או שצ'יק צ'ק מתי שהוא הוא יגיע לטיפול ארוך איתי.
כל העניין הזה מתסכל אותי במיוחד בגלל שחיי טובים למדי, זה לא איזשהו מצב קריטי שדורש SOS. יש בית, בעל, ילדים, עבודה, לימודים, בילויים וכו'...
תודה רבה מאוד, במיוחד בהתחשב באורך ההזוי של ההודעה

נטע שלום..
אני בן 23 וסובל ממחשבות טורדניות עם נושאים מתחלפים ביניהם מחלות,זוגיות ונטיה מינית..(אובחן על ידי פסיכולוגית קלינית ועוד 2-3 חוות דעת נוספות)
מטופל תרופתית ומשתדל לבצע תרגילים קוגנטיביים עצמיים ואכן השגתי הקלה ושיפור.
הבעיה היא הקיץ המתקרב...כן הקיץ.
כל הסיפור שלי התחיל בתקופה הזו בערך שנה שעברה.הופעת המחשבות על הזוגיות(שעליה אפרט) והדחף להפרד או לסגל אורח חיים הומוסקסואלי רק בשביל להפטר מהספק הזה המכרסם.
איך שמזג אוויר התחיל להתייצב והיות חמים יותר הרגשתי כמו פוסט טראומה כזה.זה ממש החזיר אותי אחורה..את המזג אוויר הלא יציב הזה והרוח שהייתה לי על הפנים כשנפרדתי מחברה שלי.את הנסיעות עם פול מזגן לכל מיני מטפלים בנסיון להבין מה קורה לי..שירים שבמקרה שמעתי אז אני לא מסוגל לשמוע היום

וזה פשוט חזר לי!! המינון בתרופה כאילו חסר תועלת החרדה חזרה כמו שהיא ושוב הדחף להפרד מבת הזוג.
היא הקשר הראשון שלי .אחרי שנים שלא הצלחתי לצאת עם אף אחת יותר משבועיים ושאר הזמן פשוט נדחיתי.עד שהיא באה.כמו שהיא צוחקת מכל דבר שאני אומר אוהבת אותי שמן רזה או עם זנב מצידה..לא מעניין אותה שאני לוקח תרופות..העיקר שתרגיש וטב היא אומרת

אני מכיר את הסטיגמה הזו של כל הזוגות נפרדים בקיץ,חברה לחורף וכו..אבל אני מרגיש שהקיץ עושה לי רע.כאילו רק בחורף כשהכל קר אפור ומגעיל בחוץ הנפש שלי פתוחה לקבל אליה תאומה
אני מרגיש שוב את המתח הזה.את התופעות של הOCD לחשוב להפרד ולחשוב על לעבור לגברים רק שהמחשבות יעזבו אותי כבר..כאילו חזרתי אחורה שנה
מה אני עושה עם עצמי?? ואיתה..

נשואים 27שנה שלושה ילדים. איך להתמודד עם בעל שאיבד ענין בי ממשיך כאילו להיות מצוין לסובבים לילדים לפרנסה ולמערכת משומנת ונאמנה עם אחיו הצעיר ממנו ויפה ממנו בהרבה ונשוי.כאשר איתי הוא לא מדבר אלוף בשתיקה ובנחישות להעניש אותי כמראה לא ביחסי אישות לא שואל לא נכנס הביתה גר ביחידת דיור ובעסק שלו.מביא כסף לקניות שבועיות כאשר את כל הפעילות השותפת הוא מנהל עם אחיו. אינו משתף אותי בכלום לא רוצה גם... למרות ששאלתי מה קרה ולמה הוא שתק כמו בתענית או נדר. ואני מתיסרת אבל איתנה גם לשתוק ולא לנדב מידע ואו לרצות משהו ממני. מה עושים מול איש נחרץ להפיל את יריבו. אני.תודה

אני שונאת את אלוהים