פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

היי לירון,

אני מתנצל על העיכוב במענה.

את מתארת למעשה ילדות בצל אלימות קשה מצד אביך, דבר שאת מרגישה שמשפיע על חייך גם כיום בהווה. על אף שכתבת גם ש"אני עובדת, לומדת, מתנדבת - מנסה לעשות דברים מספקים", נשמע שחויות העבר הקשות אינן מרפות ממך, ושאת מרגישה שהן נוכחות בחייך גם היום. סיפרת שעברת גם מספר לא מועט של מטפלים במסגרות שונות, אך הרגשת שהם לא נתנו לך את המענה שאת צריכה, או כפי שהגדרת זאת - "אני לא מצליחה לעשות את השינוי המיוחל". אני יכול להציע לך לחשוב עם עצמך (ובהחלט אפשרי גם עם הפסיכולוגית הנוכחית שלך) לגבי מהו השינוי הזה שאת מייחלת לו, מה הוא כולל, ומהן השאיפות והציפיות שלך מהטיפול. כדאי לברר זאת עם הפסיכולוגית שלך בכל מקרה.
מעבר לכך, אינני יודע אם ניסית זאת בעבר, אולם מניסיוני ולעניות דעתי המקצועית(אם כי כמובן זה לא מחייב) אני יכול להמליץ לך על טיפול פסיכולוגי דינמי. טיפול שכזה יכול לתת לך מרחב בטוח לעבד את החויות הטראומטיות שחווית, תמיכה רגשית ואפשרות לחשוב יחד עם המטפל לגבי רצונותייך ושאיפותייך לגבי עצמך.

בהצלחה,
יאיר.

היי ליאור,

אני יכול ממש להרגיש את הלחץ שאת נמצאת בו בתקופה הזו, והייתי מוסיף גם בלבול גדול. נשמע שכל גורם מייעץ לך משהו אחר, מפנה אותך אולי גם לכיוון אחר, דבר שכמובן רק מוסיף לבלבול. אישית, לא היה לי ברור מכל הסיפור הזה מי רואה את הילד שלדברייך לא מגיע כבר 4 חודשים ללימודים.
ציינת את הצוות החינוכי בבית הספר, פסיכולוג של הקופה, פסיכיאטרית ילדים של הקופה, ומחלקה פסיכיאטרת בצפת. יחד עם זאת, לא ברור מהתיאור שלך מהם הצרכים של הילד (לדוגמא - למה מחלקה פסיכיאטרית? כיצד צווות בית הספר רואה אותו? ישנם הרבה שאלות ללא מענה), וגם - מה אבחנו אצלו, וכמובן מי יכול לטפל בו עם כל האחריות שבדבר.
לשאלתך, לפי מצב העניינים שתארת, אין אפשרות לחייב אותך לפנות לטיפול אצל גורם זה או אחר, בטח שלא מצד צוות בית הספר. הם יכולים לייעץ, להמליץ, להפנות, אך לא לחייב.
נשמע לי שאת זקוקה בעיקר לפנות לבעל מקצוע אחד, או לגוף טיפולי אחד (למשל, צוות בית הספר, צוות מרפאה, מחלקה וכדומה), שיראו את הילד, יאבחנו את מצבו וימליצו על אופן הטיפול בו. בעל מקצוע אחד שאת סומכת עליו, שתוכלי לשמוע ממנו קול ברור אחד, בתוך שלל הקולות המבלבלים שאת שומעת כעת.

נשמע שעוד צפויה לך תקופה לא קלה בהמשך,
בהצלחה,
יאיר.

יהודה שלום,

אני שומע שאתה מאד דואג לבתך ושאתה גם לא כל כך מרוצה מהפסיכולוג המטפל בה. אתה מתאר קשר של תלות ביניהם, שמתבטא בשיחות טלפון רבות וגם, אם הבנתי את דבריך, גם בביקורים תכופים.
חשוב לזכור שבכל טיפול נקבע בשלבים הראשונים שלו מעין "חוזה טיפולי" בין המטפל למטופל, ובו מסכמים את תנאי הטיפול - כמה פעמים נפגשים בשבוע, מתי, באילו ימים, מהי העלות לכל פגישה, אופציות להתקשרות וכדומה.
בהקשר הזה, למשל, לא הבנתי למה התכוונת במשפט: "כשהיא באה הביתה, היא אצה לפגוש אותו". האם הם מתראים כמה פעמים בשבוע? האם כך סוכם ביניהם מראש? האם היא מגיעה לפגישות לא מתוכננות? האם הם נפגשים באופן פרטי?
אינני יודע כמובן מה טיבו ואיכותו של הקשר הזה, אבל אתה מתאר שבחווייתך יש כאן משהו שהוא כבר מעבר, אולי אפילו מוגזם בראייתך.
ציינת שבתך כבר בת 19.5, היא בוגרת ועומדת ברשות עצמה. האם ניסית לשוחח איתה על כך? אני יכול להמליץ לך על שיחה פתוחה, שבה תוכל לברר איתה את הפרטים, תציג לה את נקודת מבטך האבהית והדואגת, והיא את שלה (אולי היא תאמר שהיא זקוקה מאד לפגישות התכופות הללו וששיחות הטלפון עם הפסיכולוג מאד עוזרת לה?), ותנסו לראות יחד כיצד הדברים מתפתחים.

בברכה,
יאיר.

שלום לך,

אני מתנצל על העיכוב במענה.
את מתארת חוויה של קושי רב, בעיקר עם התחלות חדשות, אבל נראה לי שגם באופן כללי, עם שינויים ומעברים "גדולים" משלב לשלב, מדבר לדבר - מלימודים לעבודה, בעת התחלה של עבודה חדשה, וגם קשיי פרידה בסוף תקופה. נשמע לי שאת סובלת בעיקר מקשיי הסתגלות. נסי לחשוב ולהיזכר האם חווית משהו דומה גם בעת שינויים נוספים שעברת בשלבים מוקדמים יותר בחיים - השתלבות בגן, מעבר מגן חובה לכיתה א', מעבר לחטיבה, לתיכון, בעת הגיוס לצבא וכדומה.
שינויים או מעברים בחיים הם אכן משהו שמצריך יכולת הסתגלות מסוימת לסיטואציה החדשה. כפי שכתבת בעצמך, לאחר זמן לא רב, את חשה יותר בנוח, את מתחברת לשאר האנשים וכדומה.
אם את רואה שאת מתקשה לחוות זאת כל פעם מחדש (כפי שכתבת, שחוסר ביטחון משתלט עלייך כל פעם מחדש...), או לחילופין, אם את רואה שקשיים בעת מעברים והתחלות חדשות מתגברים ומחמירים, אני יכול להמליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לברר סוגיה זאת לעומק, לקבל תמיכה, ולחשוב יחד עם המטפל/ת על דרכי התמודדות שיהיו יעילים יותר עבורך.

נשמע שעם סיום התואר, את ניצבת בפני תקופה חדשה בחייך...
שיהיה לך בהצלחה,
יאיר.

למען האמת הייתי אצל פסיכולוגים מרבית שנותיי הבוגרים (החל מגיל 16 בערך ועד גיל 21). החל מהצבא, בטירונות, אני זוכרת שהתחילו לי קשיי ההסתגלות... כמו כן, בתקופת גיל ההתבגרות המשפחה שלי חוותה קשיים כלכליים ונאלצנו לעבור 3 דירות בפרק זמן של מס' שנים בודדות ועוד דירה בעיר אחרת לתקופה של שנה, ככה שאפשר לומר שבמובן הזה חוויתי הרבה "התחלות חדשות". יתכן וזה הטריגר לכל קשיי ההסתגלות שאני חווה? שוב, תודה לך.

אינני יודע לומר בדיוק אם זה הטריגר, אבל נשמע שזה בהחלט לא הוסיף...
לאור מה שציינת עכשיו לי, נראה לי שלפנות כעת לטיפול, יכול בהחלט לעזור לך לצלוח את התקופה החדשה הזו בחייך, של סיום התואר, מציאת עבודה חדשה, ולמעשה המשך גדילה, התפתחות ועצמאות.

בהצלחה,
יאיר.

שלום לך,
התנצלותי על העיכוב בתשובה,

לרוב מטפלים רוצים בטובת המטופלים שלהם, מחויבים להם מאוד ושומרים על כללי האתיקה. יחד עם זאת, כמו בכל עיסוק, מתרחשות חריגות ומתקבלים מידי פעם דיווחים על מטפלים שעברו על כללי האתיקה.
למטפלים ממקצועות שונים ישנם קודי אתיקה מטעם האיגודים המקצועיים שלהם הם משתייכים והם אמורים לשמור עליהם. במקרה של חריגה ואם מדובר בעבירה של ממש ולא בעניין שהוא בר תיקון בתוך הטיפול, ניתן לפנות בתלונה לוועדה הממונה על המטפלים.
הגוף האחראי על פסיכולוגים הוא משרד הבריאות ולכן במקרה ומטפל שהוא פסיכולוג עבר על כללי האתיקה, ניתן להגיש תלונה ל"משרד מנהלת פנקס הפסיכולוגים". התלונה תיבדק ותועבר ל"וועדת תלונות" להמשך בירור.

בנוגע לשאלתך השניה –מטפל, אמור להתבונן בהתבוננות מעמיקה על התכנים המובאים לטיפול ולהתערב באופן שיחדש למטופל דבר מה אודות חייו וחיי הנפש שלו. למרות הרצון הטוב וההכשרה המקצועית, לא כל מטפל מצליח עם כל מטופל, מסיבות מגוונות.
אם מטופל חש (לאחר סדרת פגישות) בקושי משמעותי עם המטפל או אם חש חוסר אמון כלפיו או כלפי המקצועיות שלו ואם בירור הקושי מול המטפל לא אפשרי או לא מניב התקדמות, כדאי להפסיק את הטיפול ולבחון אפשרות להתחיל בטיפול עם מטפל אחר.

שתי שאלותיך נוגעות לשאלה של אמון בתוך חדר הטיפול. טיפול פסיכולוגי מתקיים בחדר סגור, בפרטיות ובאוירה המעודדת חשיפה מצד המטופל. אלו הם תנאים המאפשרים את הטיפול. בשאלתך נגעת בקשיים העלולים להתעורר ושכדאי לתת עליהם את הדעת.

שלום לך,

את צודקת בהחלט. אכן, ישנם הרבה פסיכולוגים, הרבה סוגי התמחויות ושיטות טיפול, כך שלא תמיד ברור למי ניתן לפנות ובאיזה עניין.
בשביל הנוחות, נעשה לרגע חלוקה "גסה" של עולם הטיפול:
בקצה אחד, ישנם טיפולים הממוקדים מאד במטרה, מובנים מאד, עם שיעורי בית, משימות, ועל פי רוב, הם גם קצובים בזמן. טיפול CBT (טיפול קוגנטיבי התנהגותי) הוא כזה למשל. בטיפול זה עובדים באופן מאד ממוקד על המחשבות והאמונות שמפריעות לנו בחיים, על הביטוי ההתנהגותי שלהם, ובוחנים דרכי פעולה אלטרנטיביות.
לעומת טיפולים אלו, ישנו הטיפול הפסיכולוגי-דינמי. טיפול מסוג זה הוא יותר רחב, מעמיק, מתנהל בקצב של המטופל, והוא לא מוגבל בזמן (בניגוד למשל להרבה טיפולי CBT, אשר מוגבלים ל-10-12 פגישות). בטיפול זה ניתן מקום הרבה יותר רחב לעולמו הרגשי של המטופל, על כל נגזרויו והשלכותיו. המטופל מדבר בכל פגישה על כל מה שהוא רוצה, לרוב מן הסתם זה על מה שמפריע לו, מטריד אותו, וביחד עם המטפל מנסים לרדת לשורש העניין, להבין את מקור הבעיה, לעבד את החוויה הרגשית, ויחד גם מנסים לבדוק אופני התמודדות יעילים יותר עבור המטופל.
מאחר ואיננו מכירים כמובן, קשה לי להמליץ לך על טיפול מסוג זה או אחר. כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך, על מה הוא היה ממליץ לך. מעבר לזה, את יכולה לקרוא באינטרנט על סוגי הטיפולים השונים ולנסות ולקבל החלטה בעצמך.

בהצלחה בכל טיפול שתבחרי,
יאיר.

היי קרן,

חתונה היא בהחלט אירוע גדול ומשמעותי בחיים. נשמע שכעת, בתקופה שלפני החתונה, עוברים עלייך ימים לא פשוטים של חששות, היסוסים, את פחות בטוחה ביחסך לבן הזוג, ויותר מתלבטת לגבי התחייבותך לקשר הזוגי הנוכחי.
דווקא בגלל שחתונה מהווה צעד גדול בחיים האישיים, היסוסים שכאלו מטיבם הם לגיטימיים וטבעיים. יחד עם זאת, נסי להתבונן פנימה ובדקי את האיכות והמידתיות שלהם. למה אני מתכוון? נסי לבדוק עם עצמך עד כמה הם דומיננטים כעת אצלך, האם בחווייה שלך הם נוגעים לסוגיות "גדולות ורציניות" או שמדובר יותר על התלבטויות בנושאים "שוליים" יותר, מהו המשקל והנפח שהם תופסים בעולמך הפנימי בימים אלה וכן הלאה. כמובן שכדאי להתחייב ולהיכנס קשר זוגי בכלל ולחתונה בפרט, כאשר את שלמה עם עצמך עד כמה שאת יכולה, בצורה יותר חיובית, רצונית, "משוחררת" יותר מהתלבטויות, ואפילו גם מאושרת. אני לא יודע עד כמה זה קיים אצלך עכשיו.
במקביל ציינת שאת בטיפול ושנושאים אלו עלו רבות גם בפגישות שלך עם הפסיכולוגית. אם כך, לגבי מחשבותייך והתלבטויותייך, אני יכול לייעץ לך להביא גם את זה לפגישות שלכן, ולנסות ולשוחח איתה על כך, הרי נושאים אלו מעסיקים ומטרידים אותך מאד. שתפי אותה בכל הדברים שאת מרגישה גם כלפיה וגם כלפי הקשר הזוגי שלך. דברי איתה על חששותיך מהחתונה, על הציפיות שהיו לך ממנה ומהטיפול, ובהחלט אפשר גם להתלבט יחד איתה לגבי הזמנתה לחתונה. אני בטוח שתוכלי להיעזר בדבריה בשיחה שכזו.

בהצלחה בכל דרך שתבחרי ובכל החלטה שתקחי,
יאיר.

היי רינת,

את מתארת מצב שאמור להיות נעים ומהנה סך הכל, אבל שאת מאד אמביוולנטית לגבי המעשה ולא שלמה איתו. נשמע גם שאת מגיבה לכך באופן תנודתי, מקצה לקצה, או שהכל יהיה בסדר, או שממש לא. או שרמת האמון בינינו תעלה ותתחזק, או שהתוצאות יהיו הרסניות. בכל מקרה, את נמצאת עכשיו בתקופה של סימני שאלה וחוסר ודאות.
נשמע שבאמת מאד קשה להתמודד עם ה"נטל" הזה, שעכשיו רובץ על כתפייך לבדך.
עם זאת, לא ברור לי האם באמת זה המצב, ואם כן - מדוע? האם שיתפת את החבר בחששותייך? האם ההחלטה לקיים יחסים לא מוגנים הייתה שלך? שלו? שלכם? האם דיברתם על זה לפני כן? נסי לשוחח איתו על חששותיך כעת, על הפחדשים שמלווים אותך, על האמביוולנטיות שלך, וביחד נסו לחשוב על מה יכול לעזור לך להתמודד טוב יותר עם מצב האי ודאות הזה שאת נמצאת בו עכשיו. נשמע שעצם ההגעה לתשובות ודאיות (לכאן או לכאן) תוכל לעזור לך לשים סימן קריאה במקום סימן השאלה המרחף כעת.

בהצלחה,
יאיר.

שלום לך,
באופן כללי, התמדה במשימה לאורך זמן היא קשה יותר מהתגייסות למשימה בתחילתה, בוודאי אם ישנם קשיים אורגניים כמו הפרעת הקשב והOCD.
אם הדפוס הזה מוכר לך ממצבים קודמים, כדאי לחשוב אילו גורמי תמיכה יכולים לסייע בעדך לצלוח את הלימודים. אלו יכולים להיות קואוצ'ינג, סיוע תרופתי, התארגנות יעילה ללמידה, למידה ביחד עם חברה וכד'.
מעבר ל"חשודים המיידיים", דרך ההודעה שלך, נדמה לי שעולה אצלך חשד לגבי הרצון הפנימי-האותנטי שלך במסלול שבחרת לעצמך. אומנם קיבלת מלגה שמאוד חיכית לה והמלגה היא מניע חיצוני להשקיע וללמוד, אך חשוב להיות מחוברת גם למניע פנימי ולברר עבור עצמך מחדש, האם הרצון הפנימי הוא להמשיך בכיוון הנוכחי.
בירור כזה אפשר לעשות בעזרת פסיכולוג. כתובת רלוונטית יכולה להיות פסיכולוג בעל התמחות תעסוקתית וקלינית.
אולי תגלי את המוטיבציה ואת ההתלהבות מהמקצוע מחדש ואולי לא.
גם אם תגלי שהמסלול פחות קוסם לך מבעבר ואפשרויות חדשות תעלינה, זה בסדר, זה מותר.
לעצור, "לעשות חושבים" ולהמשיך מתוך בחירה מושכלת, זאת לקיחת אחריות על דרכך.

בהצלחה בכל דרך,

שלום יאנה,
כמו כל רגש, גם קנאה כשהיא במידה, היא חשובה. בקשר עם החבר, הקנאה מלמדת על האכפתיות כלפי החבר, מלמדת על כך שהוא יקר לך. אלו יכולות להיות תחושות מרגשות עבורך וגם עבורו. אלא שאת חוששת להרוס את הקשר והחשש מלמד שהקנאה שאת חשה גדשה את "המידה הנכונה".
כאשר רגש (כל רגש) מציף אותנו בצורה חריפה, כדאי לעצור ולהתבונן ולא למהר לפעול.
את עצרת להתבוננות וגילית למה במציאות החיצונית הקנאה מתקשרת: לקשר של החבר שלך עם הידידה שלו. המשכת וחיפשת את הגורם הפנימי לקנאה ומצאת שהוא קשור בכך שאינך מורגלת ביחסי ידידות וגם קשור בקושי שלך לתת אמון באנשים ובפחד שיבגדו בך ובאמון שנתת.
עשית עבודה פנימית חשובה והבנת עניינים משמעותיים לגבי עצמך.

מכאן, אני יכולה להציע לך לעשות שני דברים. הדבר הראשון, הוא לשוחח עם החבר לגבי הקושי הרגשי. לשתף אותו בתחושה שלך וגם בהבנה שלך את עצמך ואת הסיבות לקושי. שיחה כזו יכולה להרגיע אותך במידת מה ולחזק את התקשורת ביניכם. עצם ההקשבה וההבנה של החבר שלך לקושי שאת חווה ולנכונות שלך לקחת עליו אחריות, היא משמעותית ויכולה לקרב ביניכם. לצד שיתוף אותו, נראה שכדאי להמשיך בעיבוד הפנימי בו התחלת. נשמע לי שהקנאה שמתעוררת כעת, מתקשרת אצלך לחוויות בעבר, אולי לקשרים (לאו דווקא רומנטיים) קודמים, דרכם למדת לא לסמוך על אנשים.
טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לך להבין ולעבד את החווית שבבסיס הפחדים ומכאן ייפתח מרחב מאפשר לחשיבה ולתגובה, בקשר הנוכחי.

בהצלחה!

היי רוני,

אינני מכיר את הפסיכיאטרית שלך מן הסתם, ולכן התשובה שלי אינה מופנית ספציפית כלפיה, אלא באופן כללי ביחס לשאלתך.
בראייה האישית שלי, וב"כובע" שלי כפסיכולוג, אין מין כלל ברזל שכזה, שקובע מי הם אלה המתאימים לטיפול, ומי הוא זה, שכפי שתארת, "לעולם לא מתאים לטיפול". בעיניי, כל מקרה צריך להיבחן לגופו. ישנם הרבה גורמים שמשפיעים על יכולתו של האדם להגיע לטיפול ולהרוויח ממנו. שאלה משלימה היא גם איזה סוג של טיפול יכול להועיל ולעזור בצורה הכי טובה למטופל, שנמצא במצב מסוים, באותה העת.
אכן, טיפול פסיכולוגי דורש מידה מסוימת של כוחות. לדוגמא, המטופל צריך להגיע לפגישות עם הפסיכולוג שלו. לכן רצוי שיגיע בזמן, ושגם יהיה מספיק פנוי כדי לעשות זאת לפחות פעם שבוע. זאת רק דוגמא אחת כמובן.
אבל שוב, באופן אישי, אני הייתי מעדיף להימנע מהכללות גורפות שכאלו.
חשובה בעיניי יותר היא השאלה - איזה סוג טיפול יכול להתאים ולהועיל לאיזה בן אדם, באיזה מצב, ובאיזו נקודת זמן.

בהצלחה,
יאיר.

היי יוספה,

נדמה לי שהשאלה שלך מתאימה יותר לפורום של תרפיה באומנות (שנמצא גם באתר זה, לא הצלחתי להעתיק את הקישור במלואו).
בכל מקרה, אנסה להשיב על מה שאני יודע:
על פי רוב מדובר על לימודים של תואר שני בפסיכודרמה ובתרפיה באומנות.
התרפיסטית אינה נחשבת לפסיכולוגית, אלא לתרפיסטית באומנות. במהלך התואר השני יש אנשים שבוחרים לעשות פרקטיקום, כלומר, התנסות מעשית, במסגרות של פסיכיאטריה ובריאות הנפש, אולם זה לא חובה או הכרח, אלא נתון לבחירה.
היא יכולה לטפל בתחום התמחותה. כלומר, היא מטפלת באנשים בעזרת הכלים של פסיכודרמה ו/או תרפיה באומנות (כדוגמת, ציור, פיסול וכדומה).
לגבי שאלתך אם המידע על המטופל חסוי בפני צוות המורים - כדאי לשאול ישירות את התרפיסיטית, בד"כ יש מדיניות לגבי זה בכל מקום.

יאיר.

אני חש גם מעט אובססיבי למראה החיצוני שלי..

אם אני מעוניין בפסיכולוג, רצוי שאחפש שהוא יהיה בעל התמחות ספציפית?

היי דן,

באמת קיימות מספר גישות טיפוליות שיכולות לתת לך מענה, ובשאלתך נגעת בכמה נקודות שמאד רלבנטיות לכך.
מאחר ואתה מבקש טיפול ממוקד סביב הבעיה, נשמע שטיפול פסיכולוגי בגישת CBT יוכל לעזור לך. זהו טיפול קוגנטיבי-התנהגותי, ממוקד וקצר טווח, שנועד לטפל ולשנות את הקוגניציות שיש לנו - מחשבות, אמונות - וכן את ההתנהגויות שלנו, שאינן יעילות עבורנו, ולמצוא להן חלופות. הטיפול הוא אקטיבי במהותו, במובן שיש לו מטרות ברורות, משימות, שיעורי בית וכדומה.
לעומת זאת, אני מאמין שטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית גם יוכל להועיל לך מאד, אלא שהוא מאד שונה במסגרת הטיפולית שלו, באופן שבו הטיפול מתנהל. כאן מדובר לרוב על טיפול ארוך טווח, מעמיק ומקיף יותר.
ארוך טווח - במובן שאין בטיפול מסוג זה מגבלה של פגישות, או דד ליין לסיום הטיפול. ניתן כמובן לקבוע יחד על מועד סיום הטיפול (למשל, בעוד כשנה מהיום), אבל זה מאד תלוי בך. הכל נעשה בתיאום ובשיתןף פעולה.
מעמיק ומקיף יותר - מכיוון שניתן לבחון בו את הבעיה שאתה חווה לעומקה, לרדת לשורש הדברים, לבחון זאת יחד מהרבה אספקטים, בהרבה רבדים, ובלי לחץ של זמן או הספק.
אז כאמור, אני מאמין ששני סוגי הטיפול יוכלו לעזור לך, כל אחד בדרך שלו. זה נתון לבחירתך.
כשאתה פונה לפסיכולוג/ית, כדאי באמת לומר להם מה אתה מחפש, ולשאול אותם באיזו גישה הם מטפלים, לוודא שזה מה שאתה מחפש. בהחלט יעזור לברר ולתאם זאת מראש.

בהצלחה,
יאיר.

תודה.

היי,

נשמע שאת בתקופה כזו של חיפושים ושל התחלות חדשות שאולי יהיו בדרך...
אני שומע מאד את הרצון ואת המוטיבציה שלך להיות עסוקה, למצוא משהו לעסוק בו, לא לשבת ולא לעשות כלום, אלא ממש להיפך. אפילו הייתי מגדיר את זה כך שיש לך רצון עז למצוא סיבה טובה לקום בשבילה בבוקר. אני מסכים איתך לגמרי. זו מטרה חשובה ומשמעותית מאד לבריאות הנפשית (וגם הפיזית) שלנו. אנו יודעים כי אדם שעסוק בדברים שהוא אוהב, שנהנה ממה שהוא עושה, מרגיש טוב יותר עם עצמו.
ציינת שממשיכים לחפש לך סוג של מסגרת, עבודה או התנדבות, שזה כבר דבר מצוין. אז בנוגע לזה, את יכולה לבדוק האם את יכולה לקחת על עצמך חלק אקטיבי יותר בתהליך החיפוש הזה.
מעבר לכך, אני ממליץ לך לחשוב על סיבה אחת שתגרום לך לקום בבוקר עם תחושה שמחה יותר.
למשל, מה דעתך על המחשבה: "איזה דבר מעניין אני יכולה לעשות בשביל עצמי היום?", או - "איזה דבר אחד כיפי אני הייתי רוצה לעשות בשבילי (ורק בשבילי) היום?"
חשבי מה גורם לך הנאה, מה לא עשית מזמן, והיית שמחה לעשות היום (הליכה? התעמלות? לצייר? לאפות?). מחשבה דומה היא: "עם מי הייתי שמחה להיפגש היום? את מי לא ראיתי מזמן ויהיה לי כיף לשבת איתו לקפה?". אם יש לך חברים או בני משפחה שהיית רוצה להיפגש איתם, נדמה שעכשיו זה זמן טוב לעשות זאת.
הדרך למציאת עבודה או מסגרת לפעמים יכולה באמת להיות ארוכה ולעיתים גם מתסכלת. כולי תקווה (ויש לי גם הרגשה שכזו) שבסוף, תמצאי גם את את המקום שבו יהיה לך טוב.

בהצלחה בדרך,
יאיר.