פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום שי,
אני מחזקת אותך על הפנייה ועל ההכרה והמוכנות להיעזר בטיפול.
כעסים וגם ביקורתיות במידה, הם נחוצים ויעילים, אך כאשר הם מוגזמים, לא פרופורציונליים, קיצוניים, הם עלולים להזיק ולחרב קשרים חברתיים. את שמה לב לזה ומודעות עצמית היא צעד ראשון וחשוב מעין כמוהו בפנייה לטיפול ובדרך לשינוי. זה אומר שאת מוכנה לקחת אחריות על חייך. לא קל "להתבונן במראה" ולהכיר בקשיים. ההכרה מביאה איתה כאב. על כך שאת מוכנה, בצעד אמיץ להתבונן ולרצות בשינוי - מגיעה לך הערכה רבה.
הנטייה שלי היא להמליץ לך על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיעסוק באופן ישיר בחקירה ובהבנה של המחשבות הביקורתיות, בהשלכות הרגשיות שלהן ויעניק לך כלים לשינוי הן באופן המחשבה והן באופן ביטוי הכעסים. זו אינה דרך קלה ללכת בה, אך אומץ ליבך והמוטיבציה שלך לשינוי יעמדו לצידך.
בהצלחה!

התנצלותי על העיכוב הרב בשליחת המענה,

אז אולי פעם תזכי לתשובה ממנה

שלום חלי,
קשה לי לדעת אם ההתאהבות או המשיכה שאת חווה קשורה ישירות בOCD, מכיוון שאיני מכירה אותך מספיק ולא את הOCD שאת סובלת ממנו. בד"כ מחשבות אובססיביות מאופיינות בספק מטריד. כך, אם התיאור שלך היה של התאהבות בבחור וקשירת קשר עימו וספקות מטרידים בשאלה האם אכן התאהבת בו, היה אפשר לשער שהשאלות קשורות יותר בOCD. מתיאורך נראה לי יותר שהמשיכה קשורה בצורך רגשי עמוק ורצון עז בקשר ואם כך, הדחף או הרגש ממהר לפעול ולעיתים מתגבר על המחשבה\ההיגיון. חשוב שתהיי מודעת לתהליכים הללו בתקופה הנוכחית ושתפעלי מתוך שימת לב מוגברת לעצמך: לדחפייך, לרגשותייך ולא פחות חשוב מכך - גם לקול השקול - קול ההיגיון שלך. לפעמים אפשרי יותר לחשוב ולקחת בחשבון אספקטים שונים, בנוכחות אדם אחר, למשל חברה טובה וכמובן בתוך טיפול פסיכולוגי, עם מטפל.

התנצלותי על העיכוב הרב בתשובתי,

בוקר טוב לך :)

את צודקת בהחלט , אני צמאה לזוגיות, מכיוון שהמון זמן אני לבד.

מה שכן אני רוצה להבהיר שזו לא משיכה לכל גבר, אלא לגברים מסויימים שבאמת יש לי משיכה אליהם.

עד עכשיו נזרתי בחברות כשיצאתי לדייטים, וכולם נגמרו בלי המשכיות.
מה גם שזה מאוד בלבל אותי כשכל אחת/אחד אמר את דעתו.

כיום אני רוצה להגיע להחלטה לבד, בלי תלות בדעות אחרים.

מה שמציק לי מאוד, זה כשאני מכירה מישהו, אני לא מפסיקה לחשוב עליו, הדבר מסתובב לי בראש בלי הפסק - וזה גורם לי לסבל רב.

יש לי אוסידי מחשבתי.

חצי שנה האחרונה התגברתי על האובססיה במחשבות, אך בימים האחרונים זה חזר שוב.

לא יודעת מה לעשות? איך לשלוט במחשבות האלה?!

אני מנסה לעבוד על משמעת עצמית כשליטה במחשבות, אך זה לא קל.

אשמח לשמוע את דעתך בזמנך הפנוי.

יום טוב..

הי חלי,
אומנם אני לא בטוחה אם הבנתי בדיוק את הOCD המחשבתי אבל נראה לי שקלטתי מדברייך על קשר בין איזו עצמאות שאת רוצה בה ורצון לסמוך על עצמך בקבלת החלטות (בענייני גברים הפעם, אבל אולי הנושא של עצמאות אינו חדש לך ונוגע בעוד תחומים בחייך) לבין מחשבות אובססיביות על גברים.
אולי קשה לך לסמוך על עצמך. עד עתה החברות (אם הבנתי נכון) עזרו בקבלת החלטות ומשעה שהחלטת לקבל החלטות בעצמך, כנראה עלתה החרדה.
נדיר שתהיינה אובססיות מחשבתיות ללא קומפולסיות ולפעמים הקומפולסיות הן גם במחשבה. אולי מה שאת קוראת להן אובססיות, הן בעצם קומפולסיות. הOCD עלול להיות מתוחכם וכדאי מאוד להיעזר במטפל כדי לזהות מה האובססיות ומה הקומפולסיות ולטפל. במקביל, לקיים שיח בטיפול בו המטפל לא יחווה את דעתו על ההחלטות שלך - כמו חברים, אלא יעזור לך להבין את הרצונות והצרכים שלך, בקשר עם גבר.

בוקר טוב לך נטע,
מה הכוונה קומפולסיות מחשבתיות????

אשמח לפירוט.

יכול להיות שהקומפולסיות גורמות לי לאי החלטיות???
אסביר לך מעט;
נגיד שעשיתי מעשה שאחר כך התחרטתי עליו, אז אני נוהגת להשתמש באקטיביזצייה מול המראה, בכדי לחזק את דעתי או בכדי להרגיע את חוסר המנוחה, עקב המעשה.

האם לזו הכוונה?
אולי אין לי בכלל אוסידי?!
אולי אני פשוט חסרת בטחון, לאור המצב שאני לבד ודואגת לעצמי.

תודה מראש,
חלי

שלום אריק,
כתבת במילים ספורות אודות עולם פנימי רחב ועמוק של מחשבות ורגשות שבוודאי מושפע מ ומשפיע על יחסיך עם סביבתך. מציעה לאזור אומץ ולגשת לטיפול פסיכולוגי שיכול לעזור לך.

התנצלותי על העיכוב הרב בשליחת התשובה,

באמת מצער שאני מחכה כלכך הרבה זמן ואין אפילו תגובה

זה באמת מצער שאין כאן מענה מקצועי. תרגיש טוב?

תודה

ממה שקראתי באינטרנט הרפורמה הזו היא על הפנים. מבחינת טיפול פסיכולוגי אין הבדל למעט זה שתצטרך הפניה מהרופא משפחה וכמו כן זה כבר לא יהיה דיסקרטי הכל ידוווח לו. הרעיון הוא להכניס יותר פסיכיאטרים לקופה שיתנו יותר תרופות. העיקר עושים פרסומת במסווה של להטיב עם הלקוחות.

שלום יהודה,
צר לי על העיכוב הרב בכתיבת התשובה.

משמעות הרפורמה היא אכן העברה של שירותי בריאות הנפש בישראל מידי משרד הבריאות אל קופות החולים.
קופות החולים עמלות כעת על הקמת מרפאות לבריאות הנפש בחסותן, לצד מרפאות לברה"נ הקיימות, שתמשכנה להעניק שירות לציבור. מבחינה זו, בזכות הרפורמה, תתרחב האפשרות להעניק טיפולים בחינם ואני משערת שההמתנה לטיפול תתקצר.
כיוון שקופות החולים אחראיות לתקצוב הטיפולים, המרפאות לברה"נ תצטרכנה להעביר דיווח על הטיפול ולבקש תקציב. הדיווח כולל, למיטב ידיעתי, אבחנה ומספר הפגישות המבוקש לטיפול. אם אני לא טועה, ניתן לבקש תקצוב למקסימום 30 מפגשים ולבקש להאריך את תקופת הטיפול בסיום מספר המפגשים, בעוד 30 מפגשים וכך הלאה.
אני מקווה מאוד שיתאפשרו למטופלים לקבל טיפולים ארוכים, לצד טיפולים ממוקדים לאלו שיכולים להיעזר בטיפולים קצרים. כמו כל בכל רפורמה, נוכל (אנשי בריאות הנפש ומטופלים, כאחד) לעמוד על טיבה, תוך כדי פעולתה.
אם אתה מטופל במרפאה לברה"נ, הטיפול יינתן לך ללא עלות. במידה ואתה מטופל אצל מטפל הנמצא בהסדר עם קופ"ח, הטיפול הינו בתשלום, אך אין לי מידע לגבי השפעת הרפורמה על טיפולים שבהסדר. תצטרך לברר עם המטפל, או עם קופ"ח, כפי שהמליצה שירה.

במרפאות לברה"נ , הטיפול ניתן וימשיך להינתן - חינם.

שלום נעמה,
ההסמקה היא תגובה פיזיולוגית טבעית הנוצרת כתוצאה ממבוכה\מהתרגשות, א"א לשלוט בה ישירות וקשה להסוות אותה (במילותייך: "להתגבר עליה"). באופן פרדוכסלי, הדרך להתמודד איתה, היא להיות מוכנים לקבל אותה ודווקא אז, הסיכוי שתסמיקי בצורה בולטת - יפחת.
העצה שלי היא פשוטה לכאורה, אך היישום אינו פשוט וקשור ביכולת ובמוכנות להגמיש את צורת המחשבה הקטסטרופלית - כלומר את האופן בו את מתייחסת להסמקה ולהשלכות שלה בעינייך, באינטראקציות חברתיות.
אם העניין מציק לך מאוד ובמיוחד אם מצטרפים אליו עוד קשיים או פחדים הקשורים בניהול קשרים חברתיים, אני ממליצה להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי.

התנצלותי על העיכוב הרב בשליחת התשובה,

אם אתה לא תנסה לעולם לא תצליח. תנצח את הפחד אתה בחור גדול והחיים יפים. אל תבזבז זמן יקר שאתה צעיר ובריא. תנסה להתחזק באיזושהי דרך שתעשה טוב לעצמך. תלך תעבוד את העולם. תטיל. תקלה. תשע. נצל את הצעירות שלך. תתחיל להוריד את המילה חרדה מרפטואר המילים שלך. צא לדרך חזק ואמץ.

שלום אור,
המחשבות שאתה מתאר הן אינן יוצאות דופן או מוזרות באופן מיוחד. הן שאלות שעשויות להטריד אנשים מפעם לפעם. היחס למחשבות הוא זה שכדאי לעבוד עליו ולהגמיש אותו. מה גם שהנושא שמעסיק את מחשבותיך, משתנה מעת לעת, אך איכות המחשבה: הטורדנות, חוזרת ומכבידה. אינני זוכרת אם אתה נמצא בטיפול ובכל מקרה ממליצה שהטיפול ישלב רכישת מיומנות שנקראת: מיינדפולנס (קשיבות) שתאפשר לך ללמוד כיצד להתייחס לזרם המחשבתי ולפעול לפי הערכים שלך ולא לפי הפחדים שעולים. מטפלים המשלבים מיינדפולנס בטיפול, עובדים לפי גישת "הגל השלישי" בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. (תוכל להוסיף ולקרוא על כך ברשת)

התנצלותי על העיכוב הרב בכתיבת המענה,

שלום דנה,
אני מצטערת מאוד מאוד לקרוא על ההתעללות ועל ההשלכות שלה עלייך. הפגיעה של התעללות בילדות עלולה להיות עמוקה ולהשליך על תחומים שונים בהמשך החיים. אני רוצה לחזק אותך מכאן להמשיך ולהיעזר בטיפול. אומנם אני קוראת על כך שלא תמיד היו הצלחות דגולות לטיפולים ובכל זאת... אין דרך טובה יותר מלעבוד על קשר (גם קשר זוגי) מאשר בתוך קשר (טיפולי). אפשר לנסות גישה אחרת\מטפל אחר, אולי קבוצה טיפולית או בנוסף.
העיקר - לא להישאר לבד עם הרגשות וההתמודדות.

התנצלותי על העיכוב הרב בכתיבת התשובה,

שלום לך,
אני מבינה לליבך, הפרעה טורדנית כפייתית - OCD, אכן עלולה להיות טורדנית מאוד ועקשנית וההתגברות עליה, בהרבה מקרים, משמעה מאבק מתמיד בטקסים ולא העלמה של הדחפים לבצע טקסים. הבשורה הטובה היא שהדחפים והאובססיות עשויים להיחלש אם תתמיד בטיפול לאורך זמן ובאינטנסיביות.
לצערי, אין בפי בשורה על שיטות אחרות יעילות יותר מטיפול פסיכולוגי.
השיטות הפסיכולוגיות לטיפול ב OCD כוללות בעיקר אימון בשיטת "חשיפה ומניעת תגובה". אני מציעה שתשוב לטיפול ושהטיפול ייעזר גם במדריך חשיפות שילווה אותך מחוץ לקליניקה ובביתך.
אפשרות נוספת, היא לגשת לטיפול שיעסוק גם בעיבוד האירוע הטראומתי. זה לא מבטיח העלמה של הטקסים, אבל אם האירוע עדיין טראומתי עבורך ואם אתה סובל מחרדות, כדאי לטפל.
ישנן מספר שיטות יעילות וטובות וביניהן: EMDR וCBT.
מציעה להתייעץ עם מטפל שעובד לפי השיטה ושהוא גם בעל ניסיון וידע בטיפול בOCD.
בהצלחה,

1. האם לילדך יש קשיים.בדיבור? 2. האם הוא מתנהג כך גם.בחברת אנשים אחרים? 3. האם את מצליחה לנטרל את ההתנהגות הלא רצויה במקומות אחרים? 4. האם את יכולה לתת.לו איזשהו עיסוק אצל.הסבתא כדי שיהיה עסוק וחא יתנהג כך?

שלום נועה,
בעוד את בטוחה בדרככם החינוכית וחשה כי היא מאוזנת, הורייך נוהגים בקשיחות ומתקשים לקבל כי אתם המחנכים של ילדיכם וכי יש לכבד את דרככם.
הפער בין הגישות מתעצם לעתים לידי קונפליקט ומעכיר את האוירה וזה אכן מצער מאוד.
הייתי מציעה לנהל שיחה פתוחה בארבע (או שש) עיניים עם הורייך. בשיחה, להעביר את המסר כי אתם מכבדים אותם ורוצים בקשר המשפחתי ובביקורים ומבקשים כי הם יכבדו את תפיסתכם החינוכית (להסביר את ההיגיון העומד מאחוריה) ויאפשרו לכם להגיב לפי ראייתכם. את יכולה לומר להם כי אתם מוכנים לשמוע אם יש להם הערה, ביקורת או ייעוץ, אך אתם מבקשים כי יעשו זאת בפרטיות ולא בנוכחות הילדים.
את יכולה לערוך גם שיחונת עם בנך, לפני ביקור אצל סבא וסבתא. במילים ברורות לבטא את הציפייה שלך ממנו ולחזק אותו לאחר כל ביקור בו הצליח לשמור על איפוק בתגובותיו.
אני מקווה ששיחה פתוחה, מכבדת ורגועה עם הורייך, אכן תועיל.

להמשיך ולהתאבל על מה שהיה פעם ולהיות בחרדה או לבחור.בחיים אחרים יותר.טובים. תראי להם שאת במקום אחר. שאת חזקה! שיש לך ערך עצמי גבוה. תתלבשי יפה תדאגי לצורה חיצונית נאה. ותשימי עליהם פס. את שאריות הכאב והעצב תעלי על דף הוא סופג הכל. תלחמי על העתיד כדי שאף אחד לא ידרוך.עלייך. ת אל תמשיכי להיות קורבן. ליבי איתך. תשתמשי בדימיון מודרך בו את רואה את עצמך מורמת מהם. אל תתני לאף אחד להרוס לך את העתיד. את צעירה ובוגרת ומודעת יותר ואת יכולה לבנות חיים טובים יותר.

שלום יעל,
נשמע ששנות הילדות וההתבגרות היו לא פשוטות עבורך מבחינה חברתית והן השאירו משקעים בנפשך. ההתבגרות הצעירה היא תקופה בה החֶברה הופכת חשובה יותר ויותר, כר להתנסויות וללמידה. כשההתנסויות לא מצליחות וכשחווים דחייה חברתית - זה מכאיב ופוגע. ההיזכרות מחדש, החרדה שאת מרגישה כשפוגשת ילדים (כבר לא כל כך ילדים...) מהעבר, מלמדות שהאירועים ההם היו טראומטיים עבורך.
את שואלת מדוע לא היית כמוהם וגם עונה: היה אז אוסף סיבות ונסיבות שהקשו עלייך להשתלב. בכדי להבין עצמך יותר ולעומק, את הסיבות, ההתרחשויות, הקשיים והרגשות וכדי ללמוד ממה שהיה לסיטואציות חברתיות בהווה, אני מציעה לך לגשת לטיפול שיעניק לך את ההזדמנות לעבד מחדש את הזיכרונות, בנוכחות מטפל אמפתי.

התנצלותי על העיכוב הרב בכתיבת המענה,

שלום רומית,
אני לא בטוחה לאיזו תגובה את מצפה, כיוון שלא העלית שאלה.
בעיקר מרגישה שהרגשת צורך להעלות על הכתב את העוולות שאת נתקלת בהן, את הקושי הסיזיפי להתקיים, להתפרנס, את הקושי לסמוך על אנשים.
אני מקווה שמלבד העבודה, יש לך קשרים חברתיים או משפחתיים ושלפחות בהם את זוכה לאהדה ולכבוד.
אני מקווה שתמצאי נקודות אחיזה בחיים ושיהיו גם התרחשויות טובות, שיאזנו במעט את הקשיים וההתמודדויות.

תודה על תשובתך, אני כן רציתי איזשהי הכוונה, אני מנסה למצוא דרך להרגע ולטפל בקושי שלי כיוון שאני ממש בלחצים כלכליים ומבחינת תעסוקה אני לא מצליחה לנשום אני מנסה לעשות מדיטציות ומאוד קשה לי לשבת ולהרגע , בעבר לא הייתי כך אבל כנראה שזה קורה ככל שאתה מתבגר, הייתי בטיפול והתאכזבתי מאוד אחרי כמה חודשים עזבתי ועכשיו בכלל אין לי תקציב לזה. זה נכון יש לי משפחה אוהבת, אבל אין לי חברים ואין לי יותר מידי זמן, זה לא בראש סדר העדיפויות שלי, אני פשוט רק רוצה להרגע ולראות איזשהי תקווה במציאות שלנו פה. אולי תוכלי לתת לי איזשהי עיצה מה לעשות כדי להרגע מהלחצים באמת ולא בערך.

אפשר לקחת כדורים יש גם טבעיים. או צמחי מרפא. הייתי מציעה לך ללכת לאיזה חוג ולפגוש שם אנשים. חוג התעמלות/חוג אימון. חוג שחיה וכו. מידי פעם כדאי לצאת לסרט או למסעדה. חברים את יכולה לרכוש דרך האינטרנט דרך פורןמים בנושאים שמעניינים אותך. תקפידי על 3 ארוחות.מסודרות ובריאות. אל תאכלי גאנק. לכי הרבה לטבע הוא הכי מרגיע. בימי שבת תסעי לטיולים. אמבטיות חמימות וריחניות גם מרגיעות. את יכולה גם דרך הקופה להעזר ברפואה משלימה במחירים יותר נוחים. תפנקי את עצמך לפעמים באיזה מתנה.את גם צריכה ללמוד להיות יותר אסרטיבית כדי שלקוחות לא ימצצו לך את הדם ותדעי לעמוד על שלך. ותתנהלי יותר טוב מול בעל הדירה. ותשתי הרבה מים. חם עכשיו. שיהיו לך חיים רגועים.

שינה טובה בלילה מאוד חשוב. . לכתוב את כל הרגשות שלך על.דף. לעשות סדר וניקיון בבית ובכל מה שקשור לעבודה. לעשות ניהול זמן. לטפל בבעיות שגורמות לך לחץ. לסוע לבית מלון או צימר. עשייה כלשהי לצייר לאפות וכו. להכיר חברות ולבלות איתן זה כיף.מאוד. או עם בני משפחה. לחשוב מחשבות חיוביות.

זו בדיוק אחת הסיבות שאני לא אוהבת אנשים לפעמים, הם מגיבים מתוך חוסר מודעות או רגישות וחוסר הבנה לזולת, אני פונה אליכן טל והשנייה...האם אתן פסיכולוגיות? מדוע אתן פה בפורום? האם ביקשתי את עזרתכן הלא מקצועית? העצות השטחיות שלכן לא מעניינות אותי ומעלות לי את הסעיף....וזה מה שנקרא תרבות ישראלית שדוחפת את האף לכל מקום בכאילו עוזרים לך וכאילו שאנחנו נחמדים אבל לא באמת, הכל מסיכה.

והעצות שנתתי לך נאמרו לך מתום לב וניסיון. יש בך הרבה כעס כלפי אנשים שאת משליכה אותו כלפי כולם. אם פגעתי בך אני מתנצלת. רק שתדעי שפסיכולוגים הם לא קוסמים.

אין בתגובה תום לב וגם לא התייחסות למצב שלי, אלא רצון לנחם את עצמך.

את כותבת לי לצאת לטיולים בשבת,ללכת לחוגים ולרכוש צמחי מרפא, ללכת לשם וללכת לפה דברים שעולים כסף ודורשים גם רכב, הוצאות שבכלל אין לי , שלפני רגע כתבתי שאני עובדת כמו מטורפת ונמצאת במצב כלכלי היסטרי, אז איך בדיוק יש פה התייחסות למה שנאמר? או התעניינות באמת למצבי.

אני רוצה שתגידי לי את האמת, ואולי זה לא יקרה
האם הסיבה שאת כאן בפורום מגיבה לי למשל היא כי את בעצם גם במצב לא כל כך טוב בעצמך? לא ככה?
אחרי הכל אם החיים שלך היו מעניינים מאושרים ומספקים אני מאמינה במאה אחוז שלא היית בכלל בפורום הזה.אלא שלהגיב לאחרים במצוקה נותן איזשהי נחמה,

טבעו של האדם הוא כזה, גם אם הוא אומר דברים הוא לא באמת מודע להתנהגות, זה לא משהו רע, זה פשוט טבעו של האדם...

במקרה הזה למשל, לא פניתי אליכן,
פשוט הרגשתן צורך לבקש נחמה לחיים שלכן שגם לא מי יודע מה, לא פחות משלי.

גם אם זה לא נראה לך מה שכתבתי יש דרך להביע את הדברים שלך ולא להתלהם בצורה כזו. נראה לי שמה שירגיע אותך זה תוספת של כמה מאות אלפי שקלים בחשבון בנק. ככה לא תצטרכי לעבוד קשה ותוכלי לשים קצוץ על בעל.הדירה. לא פלא שאין לך חברים עם.הצורה שאת פונה לאחרים. אני מצטערת שבכלל הגבתי לדברייך. את לא ראויה לזה!

בהמשך למה שכתבתי לשירן,

לא ביקשתי את התייחסותכן רבת הנסיון וותק השנים, אני אפילו בטוחה שאתן צעירות יותר ממני לפי איך שהגבתן או חסרות נסיון יותר ממני....אתן אפילו לא מכירות אותי ולא יודעות מה עברתי בחיים.

הסיבה שהגבת היא ברורה כשמש, את במצוקה לא פחות ממני אבל מבקשת נחמה במצוקה של אחרים, להראות עד כמה את מבינה ויש לך נסיון,

אם היית קוראת טוב טוב את מה שכתבתי לא היית נותנת את העיצות שוות השקל האלה...כי את כל זה אני מכירה ממזמן

אני ממש לא מתלהמת, ואת בכלל לא יודעת מה יש לי ומה אין לי. עצם זה שעכשיו התעצבנת עליי וכתבת ש"אני לא ראויה לתגובה המלכותית שלך" רק מראה שאת לא יכולה להבין אדם אחר באמת.

לך שהגבתי. הרי אני באמת לא מכירה אותך. את יכולה להגיד זה לא מתאים.לי וזהו. את לא רק שמתלהמת את רותחת בזעם. כל מילות הגנאי שלך והכינויים לא מכבדים אותך. אני לא ארד נמוך לרמתך. את אפילו לא ראויה להקרא בן אדם.

שלום רומית,
את מבקשת דרך *אמיתית* להגיע לרוגע, אל מול הלחצים, הקשיים וגם אל מול חוסר צדק או רוע אנושי. מכירה את "תפילת השלווה"? ("אלי, תן בי את השלווה - לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את מה שביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים".)
נדמה לי שקבלה של מילות התפילה באופן עמוק וכן, תאפשר לך לחיות את החיים ביותר רוגע\שלווה פנימיים.
המלחמה הפנימית שלך במה שאולי לא ניתן לשנותו, גובה ממך קורבנות: ייאוש, כאב, כעס עז.
להגיע לשלווה יחסית, זה להיות מוכנה לקבל את האפשרות לקחת שליטה על מה שאפשרי בחייך ורק עליו. לבחון שוב את סדרי העדיפויות בחיים ולפעול למען התפתחות והשגת רגשות חיוביים גם במישורים נוספים בחיים על יד הפרנסה (הקשה).

התנצלותי על העיכוב הרב במענה,

לגבי משרד הבריאות גם מישהי שאני מכירה שהיא מאוד בכירה שתומכת בפגועי נפש טוענת שמשרד הבריאות והרווחה צריך לשנות את היחס כלפי מטופלים שסובלים מבחינה נפשית.עם את לא רוצה שאכתוב בפורום אני לא אכתוב יותר. אבל עם תרצי מדי פעם לעזור לי בפורום אני אשמח,למרות שאני לא מטופלת כרגע.שוב מאחלת לך יום טוב.

הלוואי שהייתי מקבלת את הטיפול הנכון והייתי מטופלת ומרגישה טוב,אבל בגלל כל היחס הסטיגמה המזלזלת הזאת בגלל זה אני גם לא מרגישה טוב, ואין מי שיעזור לי.וכמו שאמרתי שלצערי לפסיכולוג או פסיכיאטר פרטי זה עולה הרבה כסף ואין לי איך לשלם.

לפעמים שמטופלים מספרים שהיחס של הפסיכיאטר או הפסיכולוג לא בסדר אז הם אומרים:כן אולי המטופל לא במצב טוב.הם מצדיקים את עצמם אז באמת שיפסיקו בין היתר להצדיק את עצמם כי גם אני המטופלת שהייתי והחברים המטופלים שלי הם בני אדם ולא תמיד הפסיכיאטרים או הפסיכולוגים צודקים.

שהייתי בטיפול אצל הפסיכיאטר שהיה לי סיפרתי לו שאני בדיכאון ושיתאים לי תרופות שארגיש יותר טוב. אני לא יודעת ובאמת אני לא הוזה או משהו כזה אני נשבעת לך שזה אמיתי,אותו פסיכיאטר שאל אותי: יש לך בן זוג? אמרתי לו,לא אין בן זוג. אז הוא אמר לי מה דעתך שאני ואת נהיה ביחד אמרתי לו מה זאת אומרת? אתה פסיכיאטר גם אסור להיות בקשר רומנטי בין פסיכיאטר למטופלת או ההיפך ואני יודעת את זה,אז הוא אמר לי את בדיכאון רק בגלל שאין לך בן זוג.שנכנסתי אליו ואמרתי לו בהתחלה שאני בדיכאון זה לא היה בכלל קשור לבן זוג מאיפה הוא המציא את זה? מה פתאום הוא אמר לי את זה?אז אני רוצה לשאול אותך:זה ניקרא יחס הוגן למטופלת או ההיפך למטופל? מצד פסיכיאטר? האם באמת זה בסדר?

שלום אנה,
עברת לא מעט. אני מצטערת לקרוא על יחס לא מיטיב שקיבלת לאורך השנים ומקווה שבין המטפלים היו גם כאלו שהיוו "נקודות אור" וכתובת עבורך.
את מוזמנת לכתוב מפעם לפעם, אבל אני עדיין חושבת שההתכתבות בפורום היא לא מספקת ולא יכולה להיות תחליף לטיפול. דרך ההודעות שלך, אני "שומעת" בדידות גדולה שמשליכה על ההתמודדות עם בעיות החיים ה"שוטפות". את זקוקה לכתובת קבועה ויציבה.
תחת הכותרת של "בריאות הנפש", קיימות מסגרות ועמותות שונות שניתן לפנות אליהן ואפשרות לקבל "סל שיקום", שייתן מענה בעזרה בתעסוקה, במתאם טיפול, בחונכות אישית. אני מקווה שאת מנצלת את הזכויות המגיעות לך.

אז מי את???????????

מה שלומך? ראיתי ששינית את השם אני לאור? כמו שאני שיניתי מאנה למור וזה בסדר.ודבר שני שאלת מי אני? קודם כול תגיד או תגידי מי את או אתה ואחר כך אגיד לך מי אני.בקשר לגילי אני לא מעוניינת להגיב,אבל העזרה שקיבלתי ורציתי בפורום היא אמיתית ואני מודה לנטע ולכול הצוות וגם לשירני המדהימה על התמיכה וגם לך אור.שיהיה לכולכם שבת קסומה.

את יכולה לכתוב בשם אנה. מור. ליאת. נירית. שום דבר לא ישנה את העובדה של הגיל שלך. גם אני הייתי רוצה להיות בת 22.

שלום רון,
התשובה לשאלה היכן עובר הגבול, תלויה הן בגילו של הילד והן בטיב המעשה.
בהנחה שבנך בגיר ובוגר, או אפילו מתבגר, מידת ההשפעה והאחריות שלך על חייו היא מצומצמת, וודאי אם לא מדובר במעשה מסוכן. (למשל מעורבות בפשיעה, שימוש בסמים או סכנה לחייו), אלא בבחירה באורחות חייו, לפי רצונו.
אתה חרד לבנך, מתוך אהבה ואכפתיות כלפיו, אלא שגישה של התערבות חודרנית, לא תועיל כאן ועלולה אף להזיק ולהרחיק את בנך ממך. גישה של ליווי ומעורבות היא עדיפה והסיכוי שבנך יראה בך כתובת לשיתוף כן בחייו, יגדל, אם תנהג לפיה.
אני מציעה בחום לגשת להדרכת הורים מסודרת עם מטפל מקצועי. בפגישות כאלו, תוכל לשתף בהרחבה אודות הקשר עם בנך, בהתלבטויות שלך ובקשיים האישיים ולקבל מענה שילווה ויתמוך.
בהצלחה בהתמודדות המורכבת עם אתגר ההורות,

...

לא פספסתי. אני עונה לפי סדר שליחת ההודעות ומתנצלת על העיכוב.

שלום אור,
ייתכן ואתה סובל מהפרעה פוסט-טראומטית, לפי ה"אבחנה היבשה". אבל אין באבחנה כדי להועיל לך, אלא בטיפול.
ההשלכות של ניכור הורי בילדות, כמו זה שתיארת, עלולות להיות עמוקות ורחבות הרבה יותר מאפיוניה של הפרעה פוסט-טראומתית מקובלת ועל הטיפול להיות ארוך, אינטנסיבי ומעמיק וכזה שנוגע בהיבטים שונים ומגוונים של החיים המציאותיים ושל העולם הפנימי.
מקווה שאתה בטיפול או שוקל להתחיל בטיפול.

לעיסוק כלשהו. חוץ או קורס.לשחות בברכה, סרט.טוב בית קפה הצגה וכו. העיקר אל תשבי בבית. ואם את כבר בבית אז. תמצאי לך איזה. עיסוק.כיפי כמו ספר טוב.או עבודת יצירה או טריוויה ואו לנסות מתכונים חדשים. תבדקי עם עצמך אם לחדשות שלך יש איזה.סיבה.אם כן.טפלי בהן. איכות חיים זהו משהו שצריך לבנות.

שלום עדי,
הערב, החשיכה, ההתכנסות פנימה אל הבית, היא התכנסות פנימה אל עצמנו ולא תמיד נח, נעים או רגוע לנו עם עצמנו, במיוחד אם אין מסביב משפחה או חברים. השקט והחשיכה הם כר פורה להרהורים ומחשבות ואם ישנם נושאים מדאיגים או קשיים, הם עלולים לצוף אז. בזמן השינה, החשיבה והמודעות נחות ולכן את מצפה להירדם וכאשר חשה נדודי שינה, עולה בך החרדה. אלא שבאופן פרדוקסלי, קשה להירדם מתוך מתח וחרדה.
אני מצטרפת לדברים שרן כתב ומחזקת אותם: לבלות בחברת אנשים ולהעסיק עצמך, גם מחוץ לבית, בשעות הערב ולהיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי להבהיר את מקור החרדות ולטפל בהן (בך).