פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום נירית,
בעניין אירוח, בהיעדר כללי נימוסין מוסכמים, התרחשויות כמו ההתרחשות שתיארת, קורות ועלולות לגרום למתחים ולעלבונות מיותרים ולחרב שמחות. אני שמחה שאת מעלה את ההודעה ומנסה להבין מה קרה שם לך ולה ולבחון את הרגשות שהתעוררו.
כמארחת, נפגעת מהתנהגותה של האורחת. את טרחת ועמלת להשביע רצון כולם, הכנת מיני מטעמים וודאי ציפית להערכה ולפרגון על העמל. המנות שהביאה האורחת, נחוו על ידך כביטוי, אולי, לכך שהיא אינה סומכת עלייך או אינה מסופקת, וודאי שאם כך - זה מעליב. מצידך, מקובלת המוסכמה שאם לא מסכמים מראש על כך, המתארחים אינם מביאים כיבוד. אני יכולה להציע השערה, כי ייתכן והמתארחת רגילה למוסכמות אחרות. משפחות שונות זו מזו בעניין הזה וההנחות יכולות להיות אחרות. למשל, יכול להיות שבעיני אותה אישה, מקובל להביא מאכלים וזהו ביטוי לרצון טוב ולהשתתפות בארוחה. אולי כך היא נוהגת תמיד, גם ללא תיאום מראש ובעיניה (הפוך ממה שאת רגילה לו) זה נימוסי. אולי היא לא הרגישה באי-הנעימות ובהלם שלך ומשראתה שהמאכלים שהביאה אינם מוגשים, הרגישה בנח להביאם אל השולחן. ייתכן שאפילו חשבה שהיא כאורחת, מסייעת לך - המארחת, בכך.
ההשערות שאני מציעה, אינן וודאיות כמובן. לא לי ולא לך יש מושג ברור מה בדיוק התחולל בראשה של האורחת, אבל ניסיון לראות את ההתרחשות מזווית אחרת, יכול לעזור לך להיחלץ מן ההלם ומן העלבון.
אני מקווה שהאורחים זכרו להודות על הארוחה ולשבח את המאכלים!
(ואם הם לא עשו את זה, הם באמת חסרי נימוס.)

אני שמחה שענית לי וגם הבנת את תחושותי.

באותה סיטואציה היה לי ממש לא נעים ואפילו יום אחרי, אבל עכשיו אני מתחילה להשתחרר מהתחושות הקשות.

ייתכן שיש כאן עניין מנטלי ? האורחת אכן לא ילידת הארץ כמוני ואף עלתה לארץ בגיל 23 בערך, אולי מנהגיה שונים. ?

לגבי תודה על הארוחה או מחמאה כלשהי, לא שמעתי.

בעלי אמר שכן החמיאו על העוגה אבל לא כשאני נוכחתי בחדר.

בקיצור איך שאני לא מסתכלת על הסיטואציה, האורחת ובעלה לא יוצאים טוב ולמרות שייתכן שהיא עם מנהגים אחרים,

החלטתי שאם יזמינו אותנו לארוחה אני לא באה, אלא רק לכוס קפה אני מוכנה, וזה רק כדי לא להרוס לבעלי את היחסים עם משפחתו.

הם עוד הרבה זמן לא יראו אותי בארוחות אצלם.

כן, בהחלט יכולים להיות הבדלים על רקע תרבותי. בדיוק לזה התכוונתי.
שמחה שתשובתי "דיברה אלייך".

שלום אנה,
יכולות להיות תקופות כאלו של דכדוך וחוסר חשק. אם יודעים מה מעורר אותן, זה יכול לסייע להתמודד איתן. יש לך איזו הבנה לגבי מה שגרם למצב הרוח הירוד?
לשוחח על הרגשות ועל מה שמתרחש בחייך, יכול לעזור. האם יש לך חברה טובה או אדם קרוב שאת יכולה לשתף?

יש לי הרבה חברות שאני יכולה לדבר איתם. אבל מה שמעיק לי אחת החברות שלי מתקשרת אלי בלי הפסק ומעיקה עלי בהמון דברים,אני מרגישה שהיא קצת אובססיבית כלפי,והיא נתונה למצבי רוח,עד כדי כך שלפעמים לא רק שאני מדוכדכת ממנה אלא גם עצבנית ממנה.אני רוצה להגיד לה דברים שמפריעים לי אצלה,אבל היא בחורה פגיעה ואני לא אוהבת לפגוע באנשים.היא גם מקנאה לפעמים שאני יוצאת עם חברים אחרים בלעדיה אני לא רוצה לפגוע בה ואני לא יודעת מה עושים עם זה.עם יש לך לתת לי עצה אשמח מאוד,איך לדבר איתה בלי לפגוע בה,תודה רבה.

אני חושבת שעדיף לקיים איתה שיחה פתוחה מאשר להרגיש את המועקה מתעצמת מבפנים. הרי במוקדם או במאוחר גם חברתך עלולה ממילא לחוש בעצבנות שלך.
את יכולה לפתוח את השיחה בלהחמיא לה על דברים שאת אוהבת בה כחברה (אני מניחה שיש כאלו ואם לא - מדוע להמשיך להיות חברתה? חברויות אמורות להסב הנאה והרגשה טובה ולא מועקה או דכדוך) ולבטא את הרצון שלך להמשיך את הקשר איתה (אם אכן את רוצה בזה) ולומר, שמכיוון שאתן חברות, את מרגישה שאת יכולה להיות פתוחה וכנה איתה ומבקשת ממנה להקשיב לך. בקשי ממנה בקשה או שתיים. במקום להצביע על מה שמפריע לך אצלה, תוכלי להסביר מהם הצרכים שלך ולבקש את ההבנה ושיתוף הפעולה שלה. למשל, במקום לומר: "מפריע לי שאת מתקשרת אלי בלי הפסקה", תוכלי להסביר שהימים שלך עמוסים בעיסוקים ויחד עם הרצון לשמור איתה על קשר, יש לך אפשרות לשוחח לא יותר ממספר דקות ביום (או תדירות אחרת, לפי רצונך).
את רגישה כלפי חברתך ונזהרת שלא לפגוע בה וזה יפה, יחד עם זה את מספרת על דכדוך, עצבנות, חוסר חשק והתכנסות פנימה. אם את חשה כך בהשפעת הקשר עם חברתך, אני מציעה שתבדקי עם עצמך, לפני השיחה איתה, מה בכל זאת את מפיקה מהקשר ומדוע את מעוניינת בהמשכו, עבור עצמך, לא רק עבורה.

מאוד עזרת לי,והקלת עלי,שבת שלום.

שלום רינת,
אכן עצוב, מכאיב ומקומם מאוד לשמוע על מקרים של התעללות ופגיעות מיניות. אלא שמשהו בך לא מאפשר לך לשים מרחק בין מה שאת שומעת וקוראת עליו, לבינך. במקום להשתתף בכאב הנפגעים שקוראת עליהם, את חשה את הפחד ותחושות נוספות, על עצמך ממש. אני לא חושבת שמדווחים יותר מקרים כאלו בזמן האחרון, אלא שהרגישות שלך אליהם גברה. אולי בהשפעת הלידה, ואולי זה קשור בעוד דברים.
כיוון שאת שמה לב שההשפעה של החדשות עלייך בעת הזו היא כה עוצמתית, כדאי להעדיף תכנים נעימים ומרגיעים על פני צפייה בתוכן קשה. מעבר לזה, אני מציעה שתיגשי לטיפול סביב מה שמתארת, כי נשמע שהחרדה מציפה, גורמת לך לסבל ומפריעה לשגרת החיים.

תודה על תשובתך.
אכן אני מנסה להימנע מלראות חדשות ולקרוא באינטרנט על כך. אציין שגם ביום השואה אני לא מתקרבת לטלויזיה כי אני מרגישה שאני מזדהה עם הכאב של האנשים שחיו בגטאות. אני ממש כאילו רואה את הדברים שהם מתארים וזה מכניס אותי לחרדות על הכאב שלהם. הפסקתי לגמרי לראות, לשמוע ולקרוא כל דבר שקשור לשואה. אציין שאין לי ניצולי שואה במשפחה וכל זה רק מסרטים שראיתי בילדות בבי"ס.
אבל לגבי התכנים שכתבתי , מאד מלחיץ אותי לחשוב שאני מזדהה עם בנות כאלו מהחשש שאולי קרה לי משהו בילדות. שאלתי את אימי על כך והיא אמרה שהיא בטוחה שכלום לא קרה. אני רוצה להאמין שזה רק עוד מקרה שהרגישות שלי מביאה אותי להזדהות איתו ולא משהו אחר..
מה דעתך בעניין?
תודה רבה

אולי את מסוג האנשים הרגישים מאוד, שהם בעלי יכולת גבוהה לאמפתיה, תכונה שהיא גם ברכה וגם...
אפשר לדמות את הרגישות הגבוהה לעור (פסיכולוגי) דק במיוחד שמותיר תחושה של בשר (נפש) חשוף ופגיע יותר לכאב.
רגישות כזו לאו דווקא קשורה לאירועים טראומתיים, לפעמים היא מאפיין אישיותי.
אני לא בטוחה שההתעסקות שלך בשאלה אם עברת פגיעה, היא מועילה עבורך, במיוחד לאור זה שאין לך שום זיכרון שקשור בזה.

תודה..

בוודאי.
אני עונה לפי סדר שליחת ההודעות.

תודה.
תשובתך מרגיעה כי אני מבינה שהאמפטיה שלי לא חריגה או מוזרה.
המון תודה

שלום אילנה,
טעויות קורות. הן קורות ל"טובים ביותר", לחכמים ולמוכשרים, פשוט, מפני שכולנו בני אנוש, לא מושלמים. ("אם לא עושים - לא טועים") ואני בטוחה שגם העובדת הבכירה שאת מעריכה, טועה לפעמים! נסי לקחת את ההתרחשויות בפרופורציות מתאימות. העובדה שעשית טעות לא אומרת עלייך דבר מלבד... שעשית טעות. שאת בן אדם.
אינך יודעת מה העובדת ההיא חושבת עלייך וקרוב לוודאי שהיא אינה מעסיקה עצמה בטעויות שעשית, בוודאי אם הן לא הסבו נזק משמעותי. נראה לי שאת "שמה עליה", משהו שאת חשה בעצמך על עצמך. העוצמות הרגשיות בתגובה לטעות ולגילוי שלה ע"י מישהי שאת מעריכה, מלמדות שיש לך עיסוק ורגישות במה שקשור לערך העצמי שלך ועל זה אפשר לעבוד וכדאי בטיפול רגשי.

שלום אילנה,

לפני זמן מה קרה לי בעבודה סיפור דומה והתחושות היו דומות מאוד למה שתארת.

צודקת אשת המקצוע שענתה לך כאן אך עם זאת

תחושתיך או תחושות של אחרים במקרים דומים קשורים גם לאיכות וטיב יחסי האנוש שקיימים במקום העבודה.

הרבה דברים תלויים גם בנושא של : עם איזה אנשים עובדים....... ואיך אפשר ללבן איתם דברים ואם אפשר.

בנוסף יש להשתדל להעביר הלאה דברים ולא להתעכב יותר מדי על נושאים שחבל להתעכב עליהם ובמילים אחרות לנסות לא להתרגש ותר מדי מדברים שוליים שמחר או מחרתיים כולם ישכחו מהם.

שלום ליאל,
אומנם את מבקשת להתייעץ לגבי החברה, אך אני אתייחס ראשית למצבך המדאיג.
את מתארת מחשבות על התאבדות שהגיעו כמעט לידי מעשה. אני מבינה מכך שאת חווה מצוקה גדולה שקשורה במצבך הכספי וביחסים המשפחתיים העכורים. זה נהדר שיש לך חברה (ואפילו שתיים) תומכת, אבל זה לא מספיק! את זקוקה לסיוע נפשי -בהקדם-. אולי גם סיוע כלכלי או התערבות טיפולית משפחתית, בהמשך. אבל ראשית, קחי אחריות על חייך ודאגי למצוא במהרה טיפול נפשי עבור עצמך. את יכולה לפנות למרפאה ציבורית-עירונית לבריאות הנפש או לבדוק אם בקופ"ח אליה את משתייכת קיימת מרפאה לבריאות הנפש. במרפאות אלו הטיפולים ניתנים חינם. מחשבות על התאבדות יכולות לעלות בעקבות הרגשה של בדידות ותחושה של היעדר פתרונות לבעיות עמוקות. עבור שתי אלו תקבלי סיוע וליווי בטיפול.
ובקשר לחברה, נשמע שהיא אכן חברה טובה וכיוון שכך, הדאגה לשלומך השבוע העלתה בה אימה. זהו סימן לכך שאת יקרה עבורה, אחרת לא הייתה נסערת כל כך. אני מניחה שהזמן יעשה את שלו וכשהיא תרגיש שהיא נרגעת תהיה יכולה לשוב ולשוחח עימך.
גם כדי לשחרר את חברתך מתחושת האחריות לשלומך, שהיא עול רגשי כבד עבורה שאינה אמורה לשאת בו ולאפשר לשתיכן קשר חברי תומך, אבל קודם כל, עבור עצמך!, פני לטיפול נפשי מקצועי לו את זקוקה.

שלום מירי,
אני מצטערת לקרוא על פטירתו של אביך וגם על סבלך.
מפגש קרוב עם מוות, הוא מפגש קשה ובמיוחד עם מוות של אדם קרוב. ההגנות הפסיכולוגיות עליהן עמלנו באדיקות במשך השנים, עלולות להיסדק. האפשרות שגם אנחנו נמות הופכת מציאותית וקרובה מאי פעם, למרות שממילא הרי יש לנו ידיעה פנימית אודותיה מאז ילדותינו.
אם מלווים את תקופת האבל גם קונפליקטים פנימיים, בעקבות יחסים משפחתיים סבוכים, למשל, ההתמודדות עם הפרידה ועם המוות, הופכת מסובכת ובעייתית הרבה יותר.
לצערי, מירי, שום "הכוונה" שאציע לך פה, לא תוכל להיות מענה רציני. את זקוקה לעזרה מעמיקה מתכתובת בפורום, כזו שתוכל ללוות אותך פנים-מול-פנים. אני מפצירה בך לגשת לטיפול ולו רק עבור בנותייך שזקוקות לך כאמא חיה ומתפקדת.

שלום צחי,
אני חושבת שאתה יכול להיות גאה בעצמך על האופן בו לקחת אחריות על חייך והצלחת לקדם את עצמך. נסה לחשוב, מה זה אומר עליך, שהצלחת לחלץ עצמך מתקיעות? אילו תכונות טובות יש בך בעזרתן הצלחת? אילו כוחות נפש יש בך. זה מאוד לא מובן מאליו. אני מקווה שאתה מצליח לקחת בעלות על הטוב הזה שבך.
אינני יודעת במה אתה עוסק, אבל יכולה לומר שבהרבה עיסוקים, בשלות ובגרות הן מצרך יקר ערך. האופן בו אתה ממלא את תפקידך ויוצק בו תוכן, וודאי שונה מהאופן בו בחור בן 24 היה ממלא אותו. פעמים רבות הגיל הבוגר מהווה יתרון ולא חיסרון. מה גם שהינך בחור צעיר ושנים רבות של אפשרויות להתקדמות והגשמה עצמית עוד לפניך.
בשאלה: "למה לא עשיתי את זה קודם", אני שומעת טעם של החמצה. אם אתה חש כך לגבי העבר, זה אומר שבהווה אתה חש, כנראה, תחושות של סיפוק וערך. השתדל להתמקד בהן, לתת להן למלא אותך, לרגש אותך ונסה להימנע מהשוואות לאחרים.
כתבת בפתח הודעתך שלו היית יוצא מעצמך, היית יכול לתת תשובה. נסה לדמיין מה היית אומר לחבר קרוב\בן משפחה אהוב, לו היה במקומך?

בהצלחה בהמשך דרכך - המיוחדת לך,

אתה התגברת על בעיות שלך בשביל להצליח. גיל 34 זה לא גיל 60. תגיד לעצמך שעשית את הכי טוב בזמן הנתון. אל תבכה על העבר שלא יחזור תנסה לראות איך אתה יכול למנף את עצמך מהמקום שאתה נמצא בו. ואם היית עושה הסבה מקצועית בגיל 34 ורק אז מתחיל לעבוד במקצוע החדש היית מרגיש.שבזבזת שנח במקצוע הישן? תלוי איך מסתכלים על זה. עד שלא מתנסים לא יודעים. ולחשוב אם היה לך מיליון שקל ביד והיית מאבד חלק שליש מהכסף. מה היית עושה? לא הייתה לך ברירה אלא לנצל את הכסף שיש ולא לחשוב על מה שאבד שכן אם תחשוב הרבה אז כל הכסף יכול להתעלם. אל תסתכל לאחור. בהצלחה

יכול מאוד להיות גם שהמקצוע הזה התאים לפעם אבל לא ביכולתך ושליטה לממש זאת. אז.אולי אפשר לחשוב על אפשרויות עיסוק אחרות. מציעה לך לקחת מאמן ולהגדיר איתו מטרות ולהיות ממוקד בעשייה קדימה. אני יודעת וכל כך מבינה לליבה. אבל אתה באמת צעיר יחסית. קום צא לדרך ותסתכלו על העבר.כמקום של הצלחה.שחווית משבר וקשיים התגברת עליהם. החיים יפים ומחכים לך.

שלום לך אחות מסורה,
הדאגה שלך לאחותך הצעירה נגעה לליבי. קשה לראות אדם קרוב בסבלו. זה נשמע שלאחותך יש קושי משמעותי בהסתגלות למסגרת הלימודים, אבל מכאן, אין לי יכולת להעריך מדוע. יכולות להיות סיבות רגשיות רבות ושונות לכך. במסגרת של טיפול רגשי יהיה אפשר להבין.
את יכולה לפנות אל הורייך, להראות להם את התכתובת בינינו ולהציע להם לפנות לטיפול רגשי עבור אחותך. בטיפול כזה, אחותך תוכל לפגוש מטפל שיקשיב בקשב רב, באהדה ובקבלה, ינסה להבין יחד עימה מה קשה ויסייע לה. אפשר גם לפנות ליועצת ביה"ס ולנסות קודם כל להסתייע על ידה. אם היועצת תתרשם שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי, היא תציע זאת בעצמה.
לך כאחות, אני יכולה להציע לדובב אותה מעט, לשמוע על רגשותיה ולהשתדל להימנע מביקורתיות ומשיפוטיות. אבל, את לא יכולה להיות מטפלת שלה ולא אמורה להיות כזו. לכן, כפי שכתבתי, בדקו את האופציה של טיפול רגשי מקצועי עבורה.

שלום טלי,
הבגרות הצעירה היא תקופה מורכבת עבור צעירים רבים. המשימות ההתפתחותיות של נפרדות מההורים, השגת עצמאות וקשירת קשרים חברתיים, לא באות בקלות לכולם, במיוחד אם היו קשיים לאורך שנות הילדות וגיל ההתבגרות המוקדם.
השרות הצבאי הוא חוויה מורכבת בפני עצמה. אצל חלק מהצעירים הצבא יכול להוות כר להתפתחות ולבנייה של האישיות, אבל עבור אחרים, התקופה הזו עלולה להיות קשה ומסובכת וקשיים מן העבר עלולים להתעורר ואף להתעצם. למרבה השמחה, הצבא ער לכך ומאפשר לחיילים במצוקה לקבל עזרה נפשית.
את אמא דואגת ואכפתית ששמה לב לאיתותי המצוקה של בנך. הוא נראה לך עצוב, כבוי וחרד ומההתרשמות שלי דרך ההודעה שלך – הוא זקוק לסיוע מקצועי.
הקשר החם והקרוב שלך עימו הוא נהדר וחיוני לו, אבל לא די בו. סמכי על הקשר הקרוב שלכם ועודדי אותו לפנות לקב"ן ולהתחיל בטיפול נפשי דרך הצבא. אפשרות נוספת היא שיבקש אישור לקבל טיפול נפשי מחוץ לצבא ע"י מטפל אזרחי.

שלום שירי,
אני אינני עוסקת באבחון פסיכודיאגנוסטי. אבחון כזה נערך רק על ידי פסיכולוג קליני, יחד עם זאת, אני חושבת שאת שתי השאלות שלך כדאי להפנות לבוחן. בסיום האבחון, שניתוחו וכתיבתו עשויים לקחת מספר שבועות, הפסיכולוג הבוחן אמור יהיה לנהל איתך שיחת סיכום, למסור לך את האבחון הכתוב, להסביר ולענות על שאלות. נצלי את הפגישה כדי להבהיר לעצמך נקודות שמעסיקות אותך.

שלום יוסף,
כתבת בכנות נוגעת ללב על כאבך. אתה מרגיש שמשהו "לא הולך" ומנסה לחפש תשובות. אינני יודעת מה מקצועו של המורה לחיים שמלווה אותך. אם הוא איננו בעל-מקצוע בתחום בריאות-הנפש, כדאי בהחלט לפנות גם למטפל מקצועי ומיומן, הווה אומר: פסיכולוג קליני, עו"ס קליני או פסיכיאטר בעל הכשרה בפסיכותרפיה. אל נא תאבחן את עצמך. התשובות לשאלת האבחנה ולשאלות כיצד להשתנות ולהבין עצמך טוב יותר, טמונות בהערכה ובטיפול פסיכולוגי מקצועיים.

שלום ענת,
את מתארת מצב באמת מורכב מבחינת היחסים בעבודה ונשמע שלא פשוט לעבוד במקום העבודה שלך.
אני מנסה לקשור בין שני חלקי ההודעה שלך. בחלק הראשון את מתארת את השינוי הארגוני ואת ההשפעה שלו עלייך – הזלזול בך, שאת חשה, ש"דורך לך" על פצע רגשי: חוסר הביטחון ורגשי הנחיתות. אני חושבת, ענת, אולי הדברים שאמרת לראש הצוות, היו ניסיון להחזיר אלייך שליטה ולהרגיש בעלת ערך ומעמד בחברת העובדות?
בד"כ יש מניע פנימי להחלטות שלנו להגיב ולפעול. אם תביני מה הניע אותך רגשית לספר לראש הצוות, זה יקל עלייך ותוכלי להיות יותר חומלת עבור עצמך ופחות שיפוטית.
מה גם שמהתיאור שלך, נראה לי שהצלחת להתנהל היטב לאחר מעשה. התנצלת והסגנית קיבלה את התנצלותך. נסי שלא לייסר את עצמך שהרי לא התרחש שום אסון.
קשה מאוד להגיע לעבודה מבלי להיות מעורבת רגשית, בוודאי כאשר יש לך מקומות רגשיים פגיעים במיוחד. אני לא בטוחה שתצליחי להישאר ניטרלית, "חרשת", כי את בן אדם ובן אדם רגיש, אבל נסי ללמוד ממה שארע לעתיד, לחשוב קצת יותר ולהרהר בהשלכות האפשריות, לפני שאת מתערבת או נוקטת עמדה ולהחליט לגבי התערבות שלך ממקום שלוקח בחשבון יותר אספקטים. אם יש מי מבין הבנות שקרובה אלייך במיוחד ושאת סומכת עליה, תוכלי להפוך אותה לאשת סודך, לשתף אותה בקשיים וגם להתלבט איתה בקשר להתנהלות שלך, כשתרגישי צורך.

שלום בן,
בני אדם הם מורכבים. יש בנו טוּב וחמלה, אהבה ואכפתיות ויש גם פוטנציאל להרסנות ולאכזריות, לשנאה ולתוקפנות. בד"כ אנחנו חיים בשלום (מי יותר ומי פחות) עם עצמנו ועם אחרים ומרגישים ביטחון (יחסי) בעולם ובאנשים. תחושת הביטחון היא זו שמאפשרת לנו לקיים את חיינו ולקשור קשרים, למרות הידיעה הפנימית העמוקה שיש לנו על החלקים השונים. לנפש מנגנונים שמווסתים את היצרים ומווסתים את החרדות. אני חושבת שהצפייה בסרט המסוים, נגעה בך אישית, לחצה על כפתור פנימי אצלך והציפה איזו חרדה פנימית עמוקה שעד עתה חיית איתה בשלום. חשיפה לתוכן קשה בקרבתנו, עלולה לפרוץ את ההגנות הנפשיות ולערער את תחושת הביטחון. אם אתה מרגיש מוצף בחרדה לאורך זמן, שווה להגיע לטיפול ממוקד סביב זה.

כדי לא לפחד, פשוט להשתמש בקונדום ולא תצטרך לסבול מייסורים וחרדות.
איידס זו אחת המחלות שיש לנו שליטה עליה.
תשמור על עצמך ותעשה מין בטוח. הכל פשוט.

שלום רן,
אירה ענתה לך בהיגיון ובפשטות שכדי להגן על עצמך, במיוחד אם מדובר במין מזדמן ולא עם בן זוג קבוע, השתמש בקונדום ואני מוסיפה שתוכל גם לברר עם הפרטנר האם ומתי הוא ביצע בדיקה, כך תוכל למנוע מראש את החרדות שעלולות להגיע לאחר מעשה.
אבל - נראה לי שעבורך - לא יהיה די בזה והקונדום לא ישקיט את החרדה. נחוצה עזרה מסוג נוסף ונכון עשית בפנייתך לפורום פסיכולוגיה.
בחיים יש לא מעט סיכונים וסכנות. אם תחשוב על זה, כל יציאה יומיומית לרחוב טומנת בחובה סכנות. הסיכוי להיפגע למשל בתאונת דרכים, גבוה ומסוכן בהרבה מלהידבק באיידס ואף על פי כן, אני משערת שאינך נמנע, נוהג בזהירות הנדרשת, אבל חוצה כבישים או נוהג\נוסע, על אף הסכנה האפשרית ובלי חרדות איומות.
מדוע זה כך? כנראה שיציאה לרחוב היא מעשה שגרתי עבורך שלא מתלווה אליו קונפליקט רגשי ואילו מגע עם גבר הוא קונפליקטואלי עבורך: מצד אחד אתה רוצה בזה ומצד שני עולות מחשבות שזה מעשה אסור שעונש לצידו. הקונפליקט הפנימי כנראה מייסר אותך והחרדה מאיידס היא ביטוי שלו.
אני מציעה שתפנה לטיפול פסיכולוגי, גם כדי לקבל כלים להתמודד עם החרדה במקום להזין אותה, אבל גם כדי להיות במגע עם הקונפליקטים הפנימיים שמחוללים את החרדה.

שלום מורן,
עולם הדמיון והפנטזיה של בני אדם הוא עשיר, מגוון ויכול להיות גם... מוזר או אלים.
לכאורה, מי ירצה להיות במקום חלש, מושפל, נפגע? אלא שמציאות לחוד ופנטזיה לחוד. כנראה אתה חווה סיפוק או עוררות מינית מלדמיין עצמך בדמות נשית, מושפל או מנוצל. אנשים חווים עוררות מינית ביחס למגוון גירויים.
כל עוד אינך "מתנהג" את הפנטזיה אלא "חולם" אותה וכל עוד היא אינה מפריעה לחייך הסדירים, אין בהכרח בעיה בזה. אבל, אם הפנטזיה מטרידה, משתלטת, גוזלת את זמנך ומרצך, מהווה תחליף לקשרים או אם הקשרים שלך במציאות "נצבעים" גם כן בצבעים הללו, של יחסי ניצול, כדאי מאוד להיעזר בטיפול פסיכולוגי, כדי להבין לעומק את מקומן של הפנטזיות בחייך ואת הצרכים\החסכים הרגשיים העומדים בבסיסן.