פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך אימא,
אנשים שונים מתבטאים אחרת בכתב ובעל פה. יש שמיטיבים להביע עצמם בדיבור, יש שמעדיפים להתנסח בכתב. כוונתי לומר - עצם העניין אינו בעייתי כשלעצמו, אלא עניין של העדפה.
אם את מרגישה שינוי באופן בו את רגילה להכיר את עצמך והשינוי שחל הוא המעסיק אותך, נסי לבחון עם עצמך, מה בזה מעסיק\מפריע לך? האם יש קשר לאופן הביטוי המועדף ולקשרים הבינאישיים שלך? האם ישנם עוד עניינים שהשתנו בתקופה האחרונה ומטרידים?

שלום אירה,
אני מצטערת לקרוא על התקופה הקשה שאת עוברת כעת.
אם הבנתי נכון את הפרטים, הבעיה הגופנית: צניחת הטחורים - טופלה, אך את סובלת מתופעות לוואי של הטיפול או של הבדיקות: דימום ועצירות. זה נשמע מאוד לא נעים, אך ממה שאת כותבת, אני מבינה שרופאים הבהירו שלא מדובר בסימנים למשהו מסוכן או לסרטן.
החרדה (- חרדת בריאות, בשמה המקצועי) שסבלת ממנה עוד בעבר, משפיעה מאוד מאוד על האופן בו את מתמודדת עם הבעיה הגופנית כעת ומעצימה את הסבל!
לכן, הימנעי מקריאה על סרטן מעי וכו'. הקריאה מעצימה את החרדות. הקשיבי לרופאים ופעלי על פי ההוראות שלהם. בררי עם הרופא לגבי האכילה, אולי אפשר להתחיל במזון רך, כשהמטרה היא להחזיר את מערכת העיכול לפעילות סדירה ובמקביל, פני לקבלת עזרה אצל פסיכולוג רפואי או אצל מטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. הטיפול יעזור לך ללמוד דרכים להרפות, להבין את החרדה ולטפל בה.
תרופות יכולות להיות מועילות בהרגעה ובשיפור הרגשה, אבל הן לא מלמדות אותנו משהו ולכן הן לא תחליף לטיפול פסיכולוגי, שהוא, בעיניי, חיוני עבורך. הטיפול יעזור לך גם בהתמודדות יעילה בתקופה הנוכחית וגם הלאה ויאפשר לך לחיות את חייך בפחות סבל. יש תקווה!, אפשר לטפל בחרדה.
בהצלחה,

תודה רבה על תגובתך המהירה.
נכון להיום הגעתי למצב שאני מפחדת אפילו מצינון, הכל מתפרש כסרטן.
לבצע ספירת דם תקופתית בשבילי זה סיוט. אני רועדת עד קבלת תוצאות ואחר שעות מפרשת אותן.
לא מצליחה להרפות לרגע.
הייתי אצל שני פסיכולוגים ופשוט לא היה חיבור. אחרי פגישה או שתיים פשוט הייתי עוזבת.
האם את תוכלי להמליץ על מישהו?
תודה רבה

אני שמחה שאת מתעקשת על טיפול ומחפשת מטפל שיתאים לך. חשוב שיהיה "קליק" ושתרגישי בנח עם המטפל. לדעתי כדאי שתחפשי מטפל בגישה התנהגותית-קוגניטיבית. את יכולה לאתר מטפל באתר של איט"ה - איגוד המטפלים הקוגניטיביים-התנהגותיים.
בהתאם למדיניות האתר איני מעלה המלצות על מטפלים בפורום.
בהצלחה אירה!

שלום דלית,
את מתארת שינוי לרעה בהתנהגות ובמצב הרוח וכדי להציע לך מה לעשות, צריך להבין מדוע מתרחשים השינויים הללו. את "שותלת" כמה רמזים אפשריים להבנה: איכות הקשר עם בן הזוג, תחושת הבדידות, גיל הארבעים והיחס שלך אליו.
כדי להבין לעומק את הגורמים האלו ולסייע לך להשיב תחושה של חיוניות, כדאי להיעזר בטיפול פסיכולוגי.
במקביל, אני מציעה שתיגשי גם לרופא המשפחה כדי לבדוק האם השינויים בהרגשה קשורים גם בשינויים גופניים (הורמונליים, למשל).
בהצלחה,

ושבוע טוב לך.

שלום רומי,
זהו פורום פסיכולוגיה של מבוגרים, אנא הפני שאלתך לפורום פסיכולוגיה - ילדים, שם תוכלי לקבל מענה מתאים.
בכל זאת, כיוון שטרחת וכתבת, אשתדל להשיב גם כאן.
גיל שנתיים (+) לא סתם נקרא "גיל שנתיים האיום", זהו שלב התפתחותי חשוב עבור הילד, בו הוא חש עצמאות ופוטנטיות, אבל אינו מודע לגבולותיו וצריך ללמוד אותם בעזרת ההורים.
ממה שאת כותבת, אני מבינה שבצמתים החשובים ביום: ערב ובוקר, שהם זמנים להתארגנות, את נעה עם ביתך, בין שני קצוות: טון דיבור רך ובקשות אל מול צעקות, עצבנות וכח. נסי לסגל תקשורת אחרת שתהיה ממוקמת בין שני הקצוות: טון דיבור ברור ותקיף, (אך לא תוקפני או צועק), ללא בקשות, תוך שאת מתבוננת אל תוך עיניה במבט נחוש, בתוספת הנחת יד אוהבת אך אוספת ומכוונת ואם צריך, הרמה שלך אותה בשתי ידיים תוך ליווי במילים. הגישה צריכה להיות בלתי פשרנית, אבל נעימה. כשהיא באה איתך, תני לה מחמאה ונשיקה אוהבת, זה יחזק אצלה את המוטיבציה לשתף איתך פעולה.
אם את מרגישה שאת זקוקה להכוונה ולתמיכה מקרוב, פני לכמה פגישות ייעוץ עם מטפל מקצועי, הכתובת המתאימה היא מנחה הורים או פסיכולוג התפתחותי.
בהצלחה,

שלום אנה,
קודם כל, אני חושבת שהמקום הרציני, כדי להבין לעומק מה משרת אצלך דפוס ההתנהגות שאת מתארת, צריך להיות בטיפול (דינאמי) אבל בכל זאת אנסה לשפוך אור מהמעט שאני יכולה להבין.
מכירה את הציטוט: "אני לא מוכן להיות חבר במועדון המוכן לקבל אנשים כמוני"? נראה לי שהמשפט מתאר את החווייה הרגשית שאת כותבת עליה. מסיבה כלשהי (שאותה באמת אפשר להבין רק בטיפול) את נמשכת לנשים חזקות ורוצה להדמות להן. כאשר מתרחשת קרבה ביניכן, בה את רוצה ואליה מייחלת, פתאום את מגלה בנשים הללו מעבר למה שראית בהן קודם: משהו רך אולי. הן מאבדות מהקסם שלהן בעינייך - שהוא בעצם מקסם שווא, שכן גם לאותן נשים, כמו לכל אדם, יש כמה פנים, אישיות מורכבת, אלא שאת נמשכת לצד אחד וכשנחשפת לצד נוסף, פגה המשיכה. יותר מכך - כשאת חשה שהנשים הללו מחבבות -אותך-, את מאבדת עניין ומפסיקה להעריך (להעריץ?) אותן. הן כבר לא נראות לך מוצלחות וחכמות והרי לא משהו באישיות שלהן השתנה, אלא ביחס אלייך. אני יכולה רק לשער בזהירות שהדינמיקה החיצונית שמתרחשת קשורה בדינמיקה פנימית, למשל בסוגיות הקשורות בערך העצמי שלך.

שלום יוני,
אתה מפנטז על מהפנט שירדים אותך ויתקן, כלומר, שיפעיל עליך קסם ושאתה לא תצטרך לעבוד בשביל לשנות, אבל, לצערי, אין קסם כזה בנמצא. נשמע שהקשר עם החברה הוא מספיק חשוב ויקר כדי שתהיה מוכן לעבוד על הבעיה גם אם זה יהיה כרוך במאמץ מצידך. את הצעד הראשון והמשמעותי אתה כבר עושה: לוקח אחריות על הבעיה ומביע נכונות לשנות.
כתבת יפה, שאתה מבין שברגעים של התפרצות אתה מאבד מודעות, כלומר, מאבד את היכולת לחשוב. מתוך מה שכתבת, אני לומדת שיש משהו שמעורר בך פרץ רגשות לא נעים – כעס? הכעס הוא פעמים רבות רגש שמכסה על רגשות פגיעים יותר כמו תחושה של זלזול בנו, של פגיעה או השפלה. ברגעים כאלו יוצא הכעס כמו להגן על הערך העצמי שנפגע ("האגו" – כלשונך) ומתקיף את התוקף. אלא שהתוקף, במקרה שלך, הוא בעצם חברתך האוהבת שלא מתכוונת כלל לתקוף או להשפיל, אלא בסה"כ להעיר הערה.
נסה יותר לשים לב (כלומר – לפתח מודעות) למה שמעורר התפרצויות כעס מצידך, נסה לזהות כיצד אתה יכול להרגיע את עצמך באותם רגעים – למשל: לקחת כמה נשימות עמוקות, ללכת לחדר האמבטיה ולהתבונן בראי, כל דבר שיוכל לעזור לך לעצור לרגע ולחשוב במקום להתפרץ ואז תוכל להזכיר לעצמך את מה שאתה יודע וכתבת: שזו חברה שלך, שאתה אוהב אותה, שמדובר במשהו זניח, שאתה מוכן לעבוד על ההתפרצויות ולשפר ולהירגע.
כיוון שלא פשוט לערוך שינוי כזה לבד, אם אתה צריך עזרה בזה, פנה לטיפול שיעזור לך להבין ולווסת את הרגשות והתגובות.
בהצלחה,

שלום לך מבולבלת,
נשמע לי שהניסיון הטיפולי (הראשון שלך?) בן מספר החודשים, הצליח לגרות ולעורר משהו עוצמתי בנפשך: צורך חזק בקשר אל מול פחד גדול מדחייה. משחק הגומלין המטלטל הזה התגלם בתוך היחסים הטיפוליים עם המטפלת: קרבה, משיכה ואז דחייה (שלה אותך – להרגשתך ובתגובה, שלך אותה).
הניסיון שלך להיאבק במעשה, לקחת בכח צד אחד במאבק הפנימי ובמילותייך: "לשלוט", לא צלח והטיפול הפסיק. גם את וגם המטפלת חשתן שמשהו "לא עובד", מקשה עלייך להתבטא במילים במקום במעשים. האם זו התחושה שהיא מתנשאת? הרגישות שלך לדחייה? הסוד שנצרת? הצורך בהכלה שלא הצליח לקבל מענה? אלה חלק מההשערות הלא מדוברות. כשמשהו לא מדובר, לא מעובד, הוא ממשיך להכאיב ולהפריע וטוב את עושה כשאת חושבת ברצינות לשוב לטיפול!
קשה לי לענות מכאן, האם רצוי שתחזרי אל המטפלת הזו וקשה עוד יותר לענות על השאלה איך לדעת שהמטפלת היא המטפלת הנכונה. ישנם כל כך הרבה גורמים שעשויים להשפיע על קשר טיפולי ולהפוך אותו ל"נכון" עבורך.
אני יכולה להציע אחד מהם. בעיניי, חשוב שתהיה תחושה בסיסית או לפחות תחושה פוטנציאלית של בטחון. בטחון שיאפשר לך, גם אם בהדרגה ובקצב איטי, לשתף ולבטא עניינים הקשורים בחייך, שאת חשה איתם שלא בנח וגם נושאים הקשורים לקשר עם המטפלת, למשל שאת חשה אותה מתנשאת, שקשה לך לסמוך עליה. זה חשוב לטיפול.
גם תשלום, אגב, הוא גורם משמעותי ביכולת לחוש בטחון. אם ייווצר קושי להתמיד בפגישות בגלל בעיה כספית, זה ודאי ישפיע על הביטחון במסגרת הטיפול. זה נכון לחשוב ולתכנן למה את מסוגלת כספית.
ובקשר הטיפולי - את לא אמורה להרגיש רק נח עם המטפלת, אבל את אמורה להרגיש מספיק נח, כדי לדבר על זה ש(גם) לא נח.
בהצלחה בטיפול,

היי נטע,
כתבתי לך כאן בעבר שאני מטופלת ולאורך כל תקופת הטיפול אני מרגישה אמביוולנטיות לגבי הטיפול והמטפלת..
במהלך תקופת הטיפול הפסקתי אותו ביוזמתי כמה פעמים (כתבתי למטפלת במייל שאני עוזבת ותודה רבה לה על הכל וכו') ובפעם האחרונה שהחלטתי לעזוב, השארתי למטפלת שלי בקליניקה אצל המזכירה מכתב אישי שכתבתי לה ודובי
מאז עוד הייתה לי קצת התלבטות, אבל שוחחתנו וקבענו שניפגש אחרי החג.
אולם, כבר שבוע, שאני איתנה בדעתי שלא לחזור לטיפול.
מעולם לא קרה לי ששבוע יש לי דעה מוצקה לגבי הטיפול...
אני לא רוצה לחזור!
האם יש קשר לדעתך בין העובדה ש-"נחשפתי" בפנייה עם המכתב והמתנה לבין זה שאני איתנה בדעתי להפסיק את הטיפול?
מבחינתי להיפגש איתה כעת זה מרגיש כמו עול ובזבוז זמן...(כמובן שזה לא אישי כלפייה)
ואני די אהבתי אותה והייתי מתגעגעת אלייה בין הפגישות...
ופתאום היא לא חשובה לי כלל..
זה מרגיש לי מוזר הקלות הזו שבה כל רגשותיי כלפייה כבו...
תוכלי בבקשה לומר לי מה את חושבת...
תודה רבה רבה

שלום רחל,
פרידות הן אף פעם לא פשוטות ובוודאי לא ממטפלת שאהבת. אולי ה"כיבוי הרגשי" שאת חשה, הוא האופן היחיד כרגע שמאפשר לך להגיע להכרעה ולהיפרד, גם מעשית וגם פנימית. כלומר – רק אם אין רגשות – מסוגלת להיפרד סופית ולקשור קשר טיפולי חדש.
היחס שלך כלפי המטפלת והטיפול, היה מורכב. הרגשת כלפיה מגוון רגשות, לא רק נעימים וחמים ולכן הייתה לך התלבטות פנימית ממושכת בקשר להמשך איתה. אולי כדי להגיע להחלטה הזדקקת גם למשהו מוחשי שיסמן את הסיום והפרידה ואלו היו המתנה והמכתב.
אני לא יודעת אם יש קשר בין תוכן המכתב להחלטה שלך, כי אני לא יודעת מה כתבת, אבל אני מרגישה שלך יש איזו הבנה בקשר לזה.
החשוב כעת הוא לתעל את המשוקעות הנפשית להתחלת טיפול חדש.
בהצלחה!

שלום רומי,
חרדה היא תחושה אימננטית בהורות ומקבלת פנים שונות לאורך ההתבגרות של הילדים. כעת ביתך פעוטה ואת חרדה לצחצוח השיניים ולהשתובבות שלה בבית, כשהיא תגדל ותהיה אחראית בעצמה לצחצוח השיניים, דאגות חדשות יחליפו את אלו העכשוויות. אני לא מנסה לייאש אותך, חלילה, אלא דווקא לומר: זה טבעי ונורמלי שאת חרדה לה. זה אומר שאת מחוברת לאמהות, אוהבת את ביתך ודואגת לשלומה.
החרדה מטרידה כשהיא הופכת למוגזמת ונדמה לי שעל כך את מצביעה בדברייך.
אני רוצה להחזיר אותך למשפט שכתבת את ושהוא משפט מפתח בעיניי בגידול ילדים (ובכלל בהתנהלות בחיים, מלאי האתגרים והסיכונים): "אני נזהרת, אבל זה קורה".
את תעשי כמיטב יכולתך להרחיקה ממקורות סכנה, להגן עליה ובכל זאת - פה ושם, היא תתקל בדברים ותקבל מכות. אין ביכולתך וגם לא רצוי, שתגני עליה עד כדי כך שתגבילי את חופש הפעולה שלה לחקור את העולם, להתנסות וגם ליפול. זה חלק מלגדול. זה חלק מלחיות.
אני לא יודעת למה "נתפסת" דווקא לצחצוח השיניים, אבל נסי ללמוד ממנו אל הכלל. את תשתמשי במברשת רכה וקטנה, תשתדלי לצחצח את שיניה בעדינות, (את יכולה להתחיל בחתיכת גזה ולתת לקטנה לנסות, בעזרתך, לשפשף את השיניים) יחד עם האפשרות שלא צחצחת באופן מושלם. אז תוכלי לחזור ולהגיד לעצמך ולהשתדל לקבל את העובדה ש: "אני נזהרת, עושה כמיטב יכולתי - אבל (פה ושם) זה קורה". וזה בסדר.

שלום קרן,
ראשית - את לא דפוקה! את סובלת. סובלת מפחדים, סובלת מעצבות ואולי מנסה להרגיע את עצמך בדרכים שונות, שלא מספיק עוזרות לך וכנראה גורמות לך בפני עצמן למצוקה (לזה התכוונת ב"דברים שעושה ומתביישת לכתוב פה?")
לצערי, היכולת לסייע לך דרך פורום אינטרנטי היא מאוד מוגבלת, את צריכה להגיע לכתובת מקצועית שתוכל לשמוע אותך לעומק ולהגיש עזרה.
אל תישארי עם המצוקה לבד! כתבת שאת יודעת שיש לך כח, גייסי אותו כעת ופני לקבלת עזרה. פני ליועצת ביה"ס\מורה שאת מרגישה אליה קרבה\חפשי מספר טלפון של לשכה לשירותים חברתיים באזור מגורייך ובקשי לשוחח עם עו"ס נערות.
קרן, עשי זאת בהקדם.

שלום מאי,
אני בעיקר שומעת את האמביוולנטיות שלך לגבי הטיפול, שעולה ביתר שאת עם המחשבה לסיימו. אכן מקובל לקחת פרק זמן כדי לעבד את הפרידה, במיוחד בטיפול דינאמי ארוך טווח ושלושה חודשים לתקופה של שלוש וחצי שנים, נשמעים לי זמן מתאים. התחושה שעוברת אלי ממה שכתבת היא, שאת מרגישה איזו דחיפות לעשות מעשה ולסיים, כי חוששת שאם לא תעזבי מייד יעלו בך לבטים. אם הלבטים קיימים בך – הרי שהם צריכים להיות מדוברים. איתה. : הרצון אל מול הקושי להיפרד, הפחד איך תרגישי ואיך תתמודדי אחר כך – בלי הטיפול, המחשבות שלך (וגם שלה) בנוגע לתהליך ובנוגע לקשר איתה.
טיפול לא נועד רק כדי להשיג תובנה. גם לקשר המתרקם יש חשיבות גדולה. בעיניי, גם במובן של צרכי התקשרות שמקבלים מענה, אבל גם כדי לעבד סוגיות שעולות דרך הקשר: הנושאים של אמון שציינת, של בטחון, של תלות ושל תסכול וקושי בקשר. סביר שכל אלו לא "נולדו" בתוך הקשר הטיפולי, אלא מקבלים ביטוי גם בו, כמו גם בקשרים אחרים. לטעמי, תוכלי להרוויח יותר, אם בתקופה שלקחתן לפרידה, תאפשרי לעצמך לבטא גם את מה שאת חשה איתה ואת הקושי להיפרד על רקע כל זה. זה כנראה לא קל, אבל מי אמר שטיפול זה דבר פשוט? (-;
בהצלחה!

שלום רועי,
מבלי להיכנס לפרטי המקרה שיש בו כמה נוגעים בדבר וכנראה גם כמה זוויות הסתכלות, כיוון שהידידה שלך סובלת מאוד, כדאי שתפנה לקבלת עזרה. זה לא נשמע לי רלוונטי כרגע לפנייה לסיוע משפטי או משטרתי, אלא למטפל, שכדאי שיהיה גם מטפל משפחתי, שישמע יותר, יבין יותר ויוכל לתת מענה מושכל. אפשר לפנות ללשכת הרווחה ולבקש להתייעץ עם עו"ס. לחלק מלשכות הרווחה מסונפות גם תחנות ציבוריות לטיפול משפחתי.
הדאגה שלך כידיד מורגשת. אם תוכל לעזור לה לפנות לייעוץ מקצועי, זאת יכולה להיות תרומה גדולה עבורה.

אבא שלה מארגן את עלילת הדמים, אמא שלה תומכת ולא תומכת בה, ובסך הכל עושה מה שאבא שלה אומר לעשות, אף אחד לא יממן לה ייעוץ משפחתי או יחיד. איך פונים לשירותי הרווחה או עובד סוציאלי? נראה שיש להם המון נושאים שהם יכולים לטפל בהם באתר, אבל אני לא רוצה מקום ספציפי ודרך תקשורת לטיפול בסוג כזה של התעללות. אם זה מניעה מפעילויות בגלל אובססיה וחשד לאנרוקסיה, אם זה האכלה בכפייה של כמויות הזויות, או עדיין הסתה של כל המשפחה נגדה. זה ממש חשוב, כל יום שעובר זה עוד נזק נפשי וזה נראה מבחוץ. תודה

מי מאכיל אותה בכפייה? האם היא מטופלת ביחידה לטיפול בהפרעות אכילה?

שלום הראל,
לרבים מאיתנו יש ימים בהם מתחשק להתחפר בכסתות ולברוח לזמן מה מטרדות היום. אם זה מתרחש מידי פעם וההתפנקות במיטה עוזרת לצבור כוחות - לא נורא. אבל, אם ההמצאות במיטה הופכת לנוהג והבילוי בה ממלא את רוב שעות היום, זה בוודאי לא אמצעי יעיל להפגת הדיכאון. הבטלה במשך היום עלולה אף להעמיק את הדיכאון ולשמר אותו.
כלי טיפולי בסיסי בסיוע לאנשים במצבי דיכאון, הוא יצירת זמנים לפעילות והפחתה בהימנעות ממנה.
כדאי להיעזר במטפל מקצועי שיסייע לבנך להתגבר על הדיכאון ולממש את חייו.

שלום דניאל,
עצם הפניה שלך לקבלת עצות והניסיון שלך ללמוד על ההפרעה ממנה סובלת חברתך, מלמדים על ההתגייסות הכנה שלך למענה ולמענכם. חברתך מוצאת חן בעיניך ואתה מרגיש שהתקשורת ביניכם טובה, אבל יש דברים שמפריעים לך. בעיניי, גם אם לחברתך לא הייתה ניתנת אבחנה פסיכיאטרית, (כאן המקום לציין שהפרעת אישיות היא איננה מחלה) התקופה הזו בתחילתו של קשר היא תמיד גם זמן לבחון ולהכיר.
לבחון ולהכיר את מי? את חברתך, את הקשר הנבנה וגם את עצמך בתוך הקשר. לברר עם עצמך שאלות חשובות כמו: מה אני אוהב בה? למה אני מתחבר? מה אני אוהב בעצמי ומה לא, בתוך הקשר? עם מה קשה לי? אילו רגשות, מחשבות, תגובות עולים בי מול אלו שלה?
נשמע שאתה מגלה בעצמך "חלקים" שאולי חלקם לא היו מוכרים לך קודם לקשר: קנאה, חשדנות, לחצים לא רציונליים. אם אלו מעסיקים אותך ומטרידים, זוהי הזדמנות לברר עם עצמך ואולי בעזרת מטפל, מה טיבם וכיצד להתמודד איתם.
חלקים שונים שלנו "יוצאים" בסיטואציות שונות ומול אנשים שונים ולכן ההכרות עם חברה חדשה (עם הדפוסים האישיותיים שלה), מזמינה גם הכרות מחודשת עם עצמך (עם הדפוסים האישיותיים שלך).

ובתוך הקשר - אתה מתאר דפוס שנבנה ביניכם בו התנהגות מסוימת שלה: השתייה, יוצרת בך דאגה, לחץ וחשדנות והדרך שלך להתמודד עם הרגשות הללו היא פיקוח עליה. אולם בפועל, התגובה שלך אינה מסייעת, לא לך להירגע ולא לחברתך לווסת את בעיית השתייה שלה.
אתה מרגיש כמו אמא שלה והתחושה הזו היא "חיישן" עבורך לחזור ולהיות חבר ולא מפקח\הורה או מטפל. הניסיון שלך לטפל בה ולהשגיח עליה, הוא אולי מפתה עבור שניכם, אבל כפי שכתבת: נועד לכישלון.
אם חברתך תחליט לטפל בבעיית השתייה שלה – היא תוכל לעבוד על זה במסגרת הטיפול שהחלה. בבוא הזמן, אם היא תבקש ממך עזרה בזה וגם תגדיר לאיזו עזרה מצפה, תוכל לסייע לה. רק לפי בקשתה.

הפרעת אישיות גבולית היא מקור לכאב נפשי ולקושי רב עבור מי שסובל ממנה ועלולה להיות כזו גם עבור הקרובים לו, לכן, אם הקשר ימשיך ויעמיק, כדאי יהיה לחשוב על קבלת ייעוץ וסיוע כזוג שיאפשר לכם למצוא דרכים להתמודדות משותפת עם ההפרעה וההשלכות שלה על שניכם, בתוך הזוגיות.
בהצלחה,

שלום נטע,
אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, האבחנה טריה מאוד.
אני רווקה בת 35 ומנסה להבין האם יש או היו מקרים שאנשים כמוני שקיבלו את הטיפול הנכון הצליחו לקיים חיים נורמליים, או במילים אחרות מה הסיכוי שלי לזוגיות ולהקמת משפחה, או שאינני מסוגלת בכלל?

שלום מסיקה,
אומנם האבחנה שקיבלת היא טרייה, אבל אני מניחה שהקשיים והסבל הם אינם טריים ומלווים אותך מזה זמן. במובן הזה, דווקא האבחנה, יכולה להיות ציון דרך שנותן תקווה. כעת, כשניתן סוף סוף שם לסבל, כדאי, כפי שכתבת, להגיע עם האבחנה, לטיפול מתאים ולהיעזר.
הפרעת אישיות גבולית היא אבחנה שמאגדת תחתיה תמהיל של מאפיינים אפשריים. בטיפול, תוכלי ללמוד מהם המאפיינים העיקריים שאת סובלת מהם, תוכלי לקבל כלים מעשיים להתמודדות עם אתגרים בחיים ותוכלי לזכות בקשר מיטיב עם מטפל שיחזק ויעודד להתמודד ולחיות חיים בעלי משמעות וערך. בבוא העת, כשתכירי בן זוג, טיפול יוכל ללוות אותך וגם את בן הזוג ולעזור לשניכם לנהל חיי זוגיות ומשפחה.

קראת את ההודעה הפותחת של השרשור הזה? בחור שמספר על בחורה מדהימה שפגש, שסובלת מהא"ג והוא מבקש עזרה כדי להמשיך את הקשר. הוא רואה בחברה שלו הרבה מעבר להפרעה ומוכן להתאמץ בשבילה. אני בטוחה שגם לך יש להציע הרבה מעבר להפרעה ובן הזוג שלך יהיה בחור כזה שיראה זאת.
קרוב לוודאי שלהיות בת זוג או אמא יצריך ממך מאמץ רב יותר מאחרים, אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי! אני בטוחה שבקרב נשואות או אמהות ישנן נשים לא מעטות שסובלות מקשיים בוויסות עצמי, בין אם הן מאובחנות בהפרעת אישיות ובין אם לאו.
בשנים האחרונות התפתחו טיפולים טובים ומועילים לאנשים הסובלים מהא"ג ובראשם טיפול דיאלקטי התנהגותי. אני מחזקת אותך לפנות לטיפול, לא להתייאש מראש ולהחזיק את התקווה עבור עצמך.
בהצלחה רבה!

שלום אוש,
הקשר עם כלבך היה משמעותי וקרוב כפי שאכן עשוי להיות קשר עם חיית מחמד אהובה
ולכן ציפית שהתגובה הרגשית שלך לאחר אובדנו של כלבך, תהיה עוצמתית ומציפה.
התגובה המתונה יחסית של עצב ובכי, קשורה אולי בהבנה הפנימית שלך, שקיבלת החלטה טובה עבור כלבך ושאינו סובל עוד - בזכותך.
בידיעה שהוא שלו כעת ישנה נחמה שכנראה מקלה על כאב הפרידה ותורמת לכך שתעבור את הימים האלו בגעגוע אך בשלווה.
תגובה למוות ולאובדן היא אינדיבידואלית ועשויה להיות מגוונת ומשתנה. ייתכן שבמשך הזמן יצופו רגשות שלא עלו קרוב למותו וייתכן ותמשיך לשאת את זכרונו בלבך בשלווה.
יותר מכל, טיפולך המסור בו בעת שהפך לנכה, מלמד על האכפתיות והקרבה שחשת כלפיו וודאי נפשו הכלבית הרגישה בזה והוקירה אותך על כך.

מודה לך מקרב לב.