פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אני מתרשמת שהכותרת שלך 'הפסקת טיפול' היא מדוייקת, לא היה סיום טיפול - סיום שבו מתאפשרת סגירה טובה של השלכות שמתרחשות בטיפול.
האם אנשי מקצוע אחרים מתקשרים אלייך לבירור מצבך? למשל, האם רופא המשפחה מתקשר אלייך באופן תקופתי לשאול מה שלומך? האם השיפוצניק מתקשר לשאול אם המרפסת שסגר אצלך עדיין עומדת במקום? מהם אינך מצפה לכך - משום שבמקרים אחרונים אלו לא מתרחשות אותן השלכות שמתרחשות בטיפול פסיכולוגי .

את זקוקה אם כן להמשיך בטיפול ולאפשר תהליכי סיום, ועדיף אצל אותו מטפל.

כל טוב,

ויש לי גם מחשבות של לחזור לטיפול כי ברור לי שזה לא נגמר ואני כן צריכה טיפול כלשהו..
אבל אני לאו דווקא חושבת שזה צריך להיות איתו. אני פשוט מרגישה שאני עושה עוד ועוד טעויות בזמן שהוא מנסה לנתח אם הבעיות שלי ומתמקד יותר בעבר. ככה שגם אם הוא יעלה על המקור של הבעיות שלי אני אהיה במקום גרוע בגלל החלטות שלקחתי בהווה בגלל המצב המצב הדי רגיש שלי. הוא לא יכול לעזור לי ולתת לי כלים להתמודד עם דברים שאני עוברת. נורא קשה לי עם הגישה שלו. וכן באיזשהו מקום אני מרגישה שזה ממש חוסר איכפתיות מבחינתו, אני מנסה לשים את עצמי במצב שלו ולחשוב שאם היתה לי מטופלת שהיא לא במצב טוב בכלל לא נראה לי שהייתי מסוגלת לא לבדוק מה שלומה. זה לא בדיקה תקופתית מרופא משפחה, זה יותר כמו רופא משפחה שמתקשר אחרי שהיית אצלו במצב לא טוב וכן זה קורה.

כיוון שאינני רופאה איני מייעצת בנושא תרופות, הכתובת היא רופא משפחה [או פסיכיאטר].

שיהיה במזל טוב עם או בלי דרלין,

אם הבנתי את שאלתך, דן, - התשובה היא 'כן', יש אנשים שמפתחים הפרעה פסיכוסומטית, דהיינו סימפטומים גופניים שהרקע להם הוא נפשי.
לצורך אבחנה מדוייקת של ההפרעה, וטיפול מתאים, יש לפנות לאיש בריאות הנפש [פסיכולוג קליני או פסיכיאטר].

הרגש בטוב,

שלום מיטל,
היכולת לאינטימיות היא אחד התפקודים הנרכשים במהלך ההתפתחות הפסיכולוגית של האדם, אחת היכולות שאדם בוגר זקוק להן לצורך תפקוד תקין וחיים מספקים.
תיתכנה סיבות שונות לתופעה שאת מתארת - פחד מאינטימיות. לבירור הרקע לכך במקרה שלך, ולטיפול, יש לפנות באופן פרטני לפסיכולוג קליני.

כל טוב,

.

יש לי תחושת 'דז'ה וו'.. שאלתך, ושאלות מאוד דומות, מועלות כאן מדי פעם.

בעת טיפול פסיכווגי מושלכים רגשות שונים ועמדות של המטופל על המטפל, זה מה שמאפשר תהליך של שינוי עמדות רגשיות. לכן הכתובת להעלות כל מה שאת חווה - הקינאה.. הפחד מתלות.. התחושה שטיפול [או בכלל קשר] הוא 'מסוכן' - הכתובת היא חדר-הטיפול. המטפלת שמכירה אותך תוכל לתת לדברים את הקונטקסט הנכון.

כל טוב,

אין לי מושג.. לא ידוע לי שהתופעה נחקרה עד כה. מדוע שלא תשאל את בת-זוגך לגבי מניעיה? ואם האופן בו היא פונה אליך מפריע לך - מדוע שלא תאמר לה זאת?

כל טוב,

שלום לך,
אין כל קשר בין התחושות שאתה חווה לבין 'ביטחון עצמי'! מה שעובר עליך בימים אלו זו תופעה מוכרת, ובתור התחלה - אנא גלה הבנה כלפי עצמך, כלפי העובדה שבאמת ראית וחווית דברים קשים, והתגובה שלך היא נורמלית!
אני מניחה שחזרת בגוף שלם - אך הנפש לא.. עדיין לא עיכלת את המראות שראית והחוויות הקשות שחווית בעת הלחימה בעזה. אפשר לומר שחזרת, אך במובן מסויים טרם חזרת.. אתה עדיין בתהליכי עיכול, ואולי פשוט זקוק לעוד קצת זמן לצורך כך. ייתכן שיקל עליך אם תצליח לשתף אחרים שקרובים לך [ידיד.. הורה.. חברה..]בחווייות ובמראות הללו.

עם זאת, בנוסף להתייחסות 'מבינה' כלפי עצמך מצד עצמך, שקול לקבל עזרה פסיכולוגית. היכן? זה תלוי.. אם אתה עדיין חייל פנה לקב"ן. אם אתה אזרח - פנה למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגוריך [או לפסיכולוג באופן פרטי].

הרגש בטוב,

שלום שרית,
אני מתרשמת שאת מתקשה לאהוב את עצמך.. רואה תמיד את 'החצי הריק של הכוס' , את עצמך כפחות פופולארית ופחות מעניינת מאחרות.
ןכמובן, כשאדם מתקשה לאהוב את עצמו הוא גם מתקשה לאהוב אחרים.. גם בקשרייך עם גברים וגם עם בנות אינך ממש מעריכה את מי שנמצא איתך, ואינך חשה קירבה אמיתית.
אם מצב זה נמשך זמן רב זה יכול להעיד על דכדוך כרוני.. ובכל אופן, האם שקלת ללכת לטיפול פסיכולוגי? זהו המקום בו ניתן להעריך ממה נובע מצב 'בדד' זה, ולתת לך כלים להיות יותר מסופקת ביחסייך עם הסביבה.

כל טוב,

נכון אני מאוד פסימית כרגע וקשה לי לצאת מהמצב הזה. אני לא נהנית מדברים כמו פעם כי יש לי רף גבוה, אבל אני מנסה לעבוד על זה ולשכנע את עצמי שדווקא סבבה. חשבתי על מדיטציה אבל אני דוחה את זה כמו עוד הרבה דברים והמתח מצטבר. אני מרגישה לא רצויה מספיק בעיני אחרים ומאוד חשוב לי ומשפיע עליי מה אחרים חושבים עליי כאילו רוצה להיות אהובה על כולם. אני מאוד טוטאלית ונותנת את הלב לבן זוג ולחברה טובה. למה נדמה שאיני מעריכה? אני מפחדת להפגע כי אני נפגעת הרבה כשמרגישה לבד גם בתוך קבוצה, כי כל פעם שאני נפתחת קצת ונותנת מעצמי מישהו מאכזב אותי או לא משתף אותי אולי פחד ילדותי מהילד שאיש לא בוחר במשחק. ניסיתי לעשות דברים עם עצמי לבד כי להיות בסדר גם רק עם עצמי וזה לפעמים נחמד ולפעמים מוזר. אני הולכת אבל בין פגישה לפגישה קשה לי להכיל את כל דאגותיי. קשה לי לקבל לגמרי את עצמי ואת זה הייתי רוצה לשנות במהרה. וכמובן שהייתי רוצה לקבל הצעות או לחוות חוויות כמו שחברות שלי נהנות משלהן, כך שאוכל לשמוח איתן ועדיין להרגיש מיוחדת עם הסיפורים שלי. אני נחמדה והכל אבל יודעת מה אני מחפשת בגבר. את מתכוונת שאני צריכה להעריך את מי שכן נמצא לידי גם אם זה לא מה שרציתי, כדי לאפשר למשהו טוב יותר לבוא?

יש מצבים שקשה לצאת מהם בכוחות עצמנו ויש צורך בעזרה מקצועית [וזה לא מדיטציה, שעלולה אף להזיק במצב של דיכדוך].

כיוון שמתיאורך בפנייה הקודמת לא הוברר לי מהי הבעייה של בתך [ואם בכלל יש בעייה] הצעתי לפנות להתייעצות ראשונית עם רופא המשפחה. הוא יוכל להעריך אם יש צורך בהמשך בירור, ויידע לכוון אתכם.

כל טוב,

שלום לך,
רגשות התאהבות בפסיכולוג/ית הן תופעה השלכתית ידועה שמאפיינת שלבים מסויימים בטיפול פסיכולוגי.
הפנטזיה שלך שהפסיכולוג 'יתפתה' ושאת 'תהרסי משפחה' - זו פנטזיה שלך.. שקשורה אולי לנושא הטיפול או למשהו בהיסטוריה האישית או בהיסטוריה של הפנטזיות [פנטזיות ילדות]. זהו נושא לטיפול.

אני מניחה שאין זו הפעם הראשונה שהפסיכולוג שלך חווה התאהבות של מטופלת בו.
בהנחה הסבירה ביותר שהפסיכולוג שלך הוא אדם ואיש-מקצוע תקין אין סיכוי שתהרסי משפחה.

כל טוב,

היי, תודה על המענה.
למה הכוונה שהפנטזיה שלי קשורה למשהו מהעבר?
אני לא מפנטזת על להרוס לו את המשפחה,ממש ממש לא. ההפך, אני מרגישה נקיפות מצפון בגלל ההתנהגות שלי...

שלום אופק,
אני לא מכירה שום מחקר בשאלה אם זו תחושה 'נבואית'.. התחושה עליה את מדברת מוכרת כחלק מהעולם הפסיכולוגי של המתבגר. אחת המטלות הפסיכולוגיות של גיל ההתבגרות, לצד שאלות של גיבוש ה'אני' ושאלות של הגדרת זהות, היא 'בחירה בחיים'. בחירה אקטיבית.
כל עוד תהליכי גיל ההתבגרות לא מסתיימים בהצלחה, אם יש מסיבות כלשהן 'סיבוך' ומטלות פסיכולוגיות לא התממשו, העיסוק הזה בתחושת מוות עלול להימשך. אצל חלק מהמתבגרים זה חריף יותר, כניראה שכך אצלך.. זה מלווה לא פעם בנטייה דיכאונית, היעדר שמחת חיים.
מנסיוני כמטפלת, התחושה הזו חולפת בטיפול פסיכולוגי, שמטפל באותן מטלות-גיל. כדאי לך לשקול ברצינות לפנות לטיפול.

כל טוב,

שלום ירדן,
אם ביקשת אבחנה - נשמע לי כ'קוקטייל' לא סימפאטי של הרבה ממה שאמרת: תהליכי אבל בעקבות אובדן, אולי קצת התמכרת לאבל והוא הופך לדכדוך [או דיכאון] , + תהליכי התבגרות ש'נתקעו' אי-שם לפני שהמתבגרת הבשילה לבוגרת..

יש לך יכולת אינטרוספקטיבית ויכולת מילולית טובה, תוכלי להפיק דבר משמעותי מטיפול פסיכולוגי, אצל פסיכולוג קליני. זוהי הכתובת הנכונה. [NLP? לא יודעת למה דווקא.. בכל אופן, בתנאי שמדובר בפסיכולוג קליני שאולי זו אחת המתודות שלו. למעשה, כל מטפל טוב עושה NLP. בלי שהוא קורא לכך.. אך לא כל מי שקיבל הרשאה כלשהי, מגוף זה או אחר, לעסוק ב - NLP הוא מטפל טוב, או בכלל מורשה לעסוק בטיפול נפשי עפ"י משרד הבריאות של מדינת ישראל].

הרגישי בטוב,

האמת שאני לא מסתדרת עם ההורים ככעס חושבים לקחת לי את האוטו אבל להעניש אותי בגיל כזה לא ממש יעבוד. זה דווקא יוצר לי כעס מטורף. אולי כמו אצל ילד או יותר. חושבת על מוות ולא רוצה לחשוב כך, אבל הכעס נורא גדול- ״איך לא מבינים אותי״. מרגישה כמו קורבן. אני גרה איתם אחרי שנפרדתי מאותה מע׳ יחסים ארוכה אם אפשר לקרוא לזה כך. חיי אהבה? אני מרגישה שעם חברות שלי מתחילים יותר אז לפעמים מרגישה פחות לידן ולפעמים אני מרגישה קצת אוויר וכשמישהו ממש בוהה בי ומעוניין גם מזה לא אוכל להינות כי הוא לא לטעמי או שאני לא יודעת איך להתמודד עם כל התשומת לב הזו פתאום. כך שהלחץ עליי ככ גדול גם מהבית, שאקום לעבוד שאמצא בחור וכל הזמן מנסים להכיר לי ומשדרים לי ״תכירי מישהו, תתחתני״ ומצד שני אני לא רוצה להרגיש מקרה סעד כי אני בחורה איכותית לפחות כך נדמה לי. חלק בי לא רוצה לחשוב על המוות של אבא ושהפסדתי אותו. אני שמחה שעוד יש לי אמא מצד שני מאוד מפחדת לאבד גם את זה, מאוד היה חשוב לי להיאחז בשני הורים אולי בגלל זה לא ששתי לומר בתכתובת הזו את מי איבדתי. אני גם מפחדת לעזוב את הבית כי זה רק אני והיא, מפחדת שהיא תהיה לבד מצד שני זה הבית שלי ונח לי אבל לפעמים ממש רוצה להתרחק. אני מסוגלת לשנוא אותה כבר וגם את אחי שמנג׳ס לי גם הוא ובעצמו לא מראה דוגמא ככ טובה, משנה דעות ולא מתמיד ואני די מיואשת ממנו, אנחנו גם רבים ואני לא נלהבת מהנוכחות שלו ושהוא נכנס לי לחדר כמו אל הפרטיות והיחסים לא תמיד חבריים. ברור שהם חשובים לי אבל לפעמים מרגישה זרות לידם ואז חושבת הבנאדם הזה זה משפחה שלי. אני מאוד מפחדת מכל הרגשות. לא מסתדרת איתם וכואב לי שזה כך, מלאת כעס אליה שהיא לא מרפה ממני בניג׳וסים, שהיא אולי עושה דברים מתוך דאגת יתר ואני נחנקת כי מדברת איתי על מה אני צריכה לעשות בחיי כל יום כמה פעמים ביום ואני לא מסוגלת לשמוע יותר את זה ותמיד זה נגמר בצעקות. צורב לי כבר בגרון מצרחות שכבר התחרפנתי זה אומר שאני לא שפויה אם אני יכולה לאבד את העשתונות מרב עצבים?! ואיך מטפלים בזה בכלל זה נשמע לי הרבה דברים מאיפה להתחיל בכלל, זה באמת יעזור שאחפור על זה?

פני לטיפול. [את מאוד מוצפת.. אך 'לשפוך' הכל כאן או בפורומים אחרים לא באמת יועיל לך].

הרגישי בטוב,

ברור שזה נמאס לך..
התשובה לשאלתך "מה זה" נמצאת אצל איש בריאות הנפש [פסיכיאטר/פסיכולוג קליני] , בפגישה פרטנית.

הרגש בטוב,

שלום אודי,
ה'קוקטייל' הנחשב ליעיל במקרי דיכאון הוא שילוב של תרופות [שעוזרות פעמים רבות להיחלץ מאפיזודה של דיכאון בזמן יחסית קצר] וטיפול פסיכולוגי [שעוזר לא להיכנס לאפיזודה הבאה.. עוזר לפתח מנגנוני התמודדות.. עוסק בצד האישיותי של האדם הסובל מדיכאון].
כיוון שפורום זה אינו פורום לימודי איני יכולה 'להרצות' כאן באופן אקדמי על טיפול פסיכולוגי. אם אתה סובל מבעייה/מצוקה אישית אתה מוזמן לפרט ואשתדל להתייחס.

כל טוב,