פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום קרן,
הדרך הנכונה היא לפנות לפסיכיאטר שיאבחן את מצבך, יקבע עבורך טיפול תרופתי, ויעשה את המעקב כדי לדעת אם התרופה מתאימה לך, לא רק מבחינת תופעות לוואי אלא מבחינת ההשפעה החיובית המצופה.
פסיכיאטר, לעומת רופא משפחה, יעשה אבחון מדוייק יותר של מצבך, וברשותו גם טווח רחב יותר של תרופות פסיכיאטריות.
תרופות 'טבעיות' שנמכרות ללא מירשם? הרי יש בהן חומר פעיל ש'עובד', אך הן לא בפיקוח משרד הבריאות ולכן אני לא הייתי משתמשת בהן.

הרגישי בטוב,

בנוסף אני מרגישה מעין דיכדוך עמוק תחושת עייפות והתשה נפשית מאוד גדולה
כאילו כבר לא מתחשק לי לחיות
הרגשה של חוסר רצון להתחבר לעולם ורצון שהבעיות יפתרו מעצמן כבר
תחושה שמלווה אותי כל היום ופשוט מודחקת

שלום אלינור,
את מתארת תחושת עצב ודכדוך, ומבקשת 'הסבר'.
כיוון שאינני מכירה אותך אינני יכולה לדעת בדיוק.. יתכן שהתחושות האלו נובעות מתהליכים פסיכולוגיים של גיל ההתבגרות, שינויים רבים מתרחשים בתקופה זו בגופך ובנפשך, וזה באמת מעייף וגם יכול לגרום לבלבול רגשי . ייתכן שהתחושות של עצב ודכדוך הוחמרו עכשיו כש'פרץ' החופש הגדול ושיגרת חייך הרגילה נפסקה [ובנוסף, האם את מתגוררת באחד מאיזורי העימות והמלחמה?].
חפשי בחנות ספרים, או בספריה הציבורית, ספרות המיועדת לבנות גילך ומתארת את השינויים הללו, לפעמים עוזר לדעת שאת [דווקא] בכלל לא לבד במה שעובר עלייך.

בנוסף לכל הסיבות הנ"ל יתכנו גם סיבות נוספות, הרי אינני מכירה אותך. רצוי שתשוחחי על תחושותייך עם מישהו בוגר במשפחה. מותר לך גם לפנות למספר שיחות-ייעוץ אל מי מצוות בהי"ס שזמין גם בתקופת החופש הגדול, מחנכת או יועצת.
כתובות אפשריות נוספות להתייעץ: רופא/ת משפחה. עו"ס בקהילה.

אני מקווה שדברי מסייעים במשהו,
הרגישי בטוב,

שלום רוני,
הכתובת הראשונה היא רופא משפחה, שישלול בעייה גופנית כלשהי, וגם הוא מסוגל לאבחן שמדובר בהפרעה נפשית.
לאחר שרופא משפחה קבע שאמנם מדובר בהפרעה נפשית מומלץ להגיע לפסיכיאטר ו/או פסיכולוג קליני [רופא משפחה יכול לתת תרופות 'עזרה ראשונה' לחרדה, אולם עדיף שאיש מתחום בריאות הנפש יקבע מהו הרקע לתסמיני החרדה. וגם אם יש צורך בטיפול תרופתי עדיף שייקבע אותו פסיכיאטר].

הרגש בטוב,

שלום דניאל,
את מעשינו ומחשבותינו המודעות מלוות תמיד פנטזיות לא-מודעות או חצי-מודעות.
אני מזהה [לפחות] שתי פנטזיות מאחורי לבטייך, האחת - שהמטפלת לא תרצה חיבוק , יותר מדאגה למטפלת מדובר בפחד שלך מדחייה. הפנטזיה השנייה היא שהמטפלת תחוש בלבול או מבוכה נוכח הצורך לומר "לא" , וגם כאן מדובר בחשש שלך - שאת עצמך תחושי בלבול ומבוכה ותתקשי לומר "לא" אם ירצו לעשות לך דברים שאת לא ממש רוצה, או ממש לא רוצה, שיעשו לך.
כמובן שאיני יודעת מה תחוש ואיך תגיב המטפלת.. נסיתי לתת לך חומר מחשבה, או לטיפול [הזה, או הבא].

כל טוב,

שלום לך,
יש סיבות שונות מדוע לעתים אנו נוקטים במסגרת טיפולית שונה, ומפעילים אופני מיפגש נוספים [מה שנקרא בשפה המקצועית reaching out]. אינני מכירה אותך, ולכן איני יכולה לדעת מה ה'הגיון' ששמנחה את אותו הפסיכולוג. [בנוסף, אין זה מסמכותי לחוות דיעה, כפי שביקשת. אם הוא מופיע ברשימת משרד הבריאות כפסיכולוג קליני מומחה, ומן הסתם גם קיבלת המלצות כלשהן לגביו , - אלו הדברים הקובעים].
אחד המאפיינים של אנשים הסובלים מהפרעת-אכילה הוא הקושי 'לקחת פנימה' דברים מהחוץ - כגון מזון קונקרטי, וגם 'מזון' טיפולי.. החששות שלך לגבי הפסיכולוג החדש , החששות שלך מפני 'חוסר-גבולות' , ממחישים זאת.
לכן, אני ממליצה שתעלי בפניו את חששותייך ולבטייך. בעל מקצוע מיומן לא יבהל מכך, וזה יכול לקדם את הקשר הטיפולי.

הרגישי בטוב,

שלום רחל,
האם בעל מקצוע [כגון פסיכיאטר או פסיכלוג קליני] קבע שאת סובלת מהפרעת-אכילה?

כשאנו מדברים על הפרעת-אכילה הכוונה לא רק להתנהלות סביב אוכל., זוהי הפרעה שכרוכים בה הרבה קשיים אחרים, ובאמת יש צורך גם באבחון מקצועי וגם בעזרה מקצועית.
לא ברור לי אם מה שעובר עלייך כרגע הוא בגדר הפרעת-אכילה, אך וודאי שאי-אפשר לחיות תוך הקאות קבועות, תוך זמן קצר זה גם ישפיע לרעה על מצבך הבריאותי-הגופני.
אם ההקאות הן ספונטניות [מתרחשות מעצמן] עלייך להיבדק בהקדם אצל רופא.
אם ההקאות הן יזומות [כלומר את אוכלת ואח"כ מארגנת לעצמך הקאה] עלייך לראות איש בריאות הנפש, כגון קב"ן.
לא ברור לי מדוע את מסתייגת מהטיפול הרפואי של הצבא ! [ובכל אופן, אם תיפני לפסיכולוג במסגרת אזרחית - מן הסתם תתקבלי, אך תצטרכו - את והפסיכולוג - לבקש אישור מצה"ל להמשך הפגישות. פעמים רבות צה"ל אמנם מאשר זאת. קחי בחשבון שאז מימון הטיפול יהיה על חשבונך..]

טפלי בעצמך בהקדם!

השאלה מעידה בעיקר על בלבול בין מונחים שונים.

אם השאלה נובעת ממצוקה אישית - נא לפנות אלי בשפת בני-אדם ולא בתגיות פסיכיאטריות, ואנסה לסייע.

כל טוב,

אלה אתם שמתייגים בני אדם. אני פשוט מדבר בשפה שלך. כל טוב.

שלום יעל,
ראשית אדגיש שאינני רופאה, ואיני בקיאה בהשפעות ותופעות -לוואי של תרופות. אולם יש לי רושם שאת ניזונה מאינפורמציה לא מדוייקת לגבי התרופה הספציפית שציינת [אולי מקור המידע שלך הוא האינטרנט - ולא מקור מקצועי], וייתכן שהבנת את אותה אינפורמציה לא מדוייקת באופן סובייקטיבי..

פרוצדורה רפואית שמצריכה טשטוש היא בדרך כלל פרוצדורה חודרנית, ופרוצדורה כזו מטבעה מעוררת בכל אחד חששות ופחד.
הדרך הנכונה להתכונן לפרוצדורה רפואית היא לבקש להיפגש ולשוחח עם הרופא שיהיה נוכח - אולי הרופא המרדים [נדמה לי שיש כזה כשעושים טשטוש., תבררי!], או עם הרופא שיבצע את הבדיקה. הם אלו שיוכלו לתת לך את האינפורמציה המדוייקת לגבי התרופה והשפעותיה, ועצות נכונות איך להתמודד עם חששותייך.
[ואם חששותייך עדיין לא יפוגו, ותרצי שוב לדחות את הבדיקה - ייתכן שכדאי לך לפנות לפסיכולוג לקבל סיוע בעניין חששותייך ].

בהצלחה, תהיי בריאה,

שלום נור,
לפני הצעות לטיפול - יש צורך לעשות הבחנה ברורה האם מדובר בבעייה גופנית [כגון אנמיה, ו/או משהו גופני אחר. הבירור הגופני צריך להיות יסודי וממצה! ] , או בהפרעה נפשית [כגון דיכאון].
הכתובת לבירור זה היא קודם כל רופא משפחה שצריך לפקח על הבירור ולכוון אותו, ואח"כ פסיכיאטר.

כל טוב,

שלום לך,
דאגה לאימא חולה.. לילדים ובעל.. שעות עבודה רבות.. - כל אלה [בתוספת שרב עונתי] מתישים ומדכדכים. ואת אמנם נשמעת מדוכדכת, לפחות במובן של קושי ליהנות ממה שיש.
אין ספק שאת זקוקה למקום 'לנוח' בו מהדאגות, מקום שיאפשר חידוש מצברים. חופשה אכן יכולה לעזור, עם האוכל אולי יבוא התיאבון..
ובנוסף, לפני החלטות דרמטיות כמו פרישה מהעבודה, כדאי לחשוב על טיפול פסיכולוגי. כיוון שאת סובלת מפיברומיאלגיה, סינדרום שכשלעצמו מתיש ויכול להוסיף לדכדוך - האם ניסית להיעזר בטיפול בהיפנוזה? יש הצלחות לא רעות בהיפנוזה לטיפול בפיברומיאלגיה [אם את מתאימה לטיפול בהיפנוזה.. על כך יחליט מומחה להיפנוזה] .
אני ממליצה אם כן שתנסי למצוא באיזור מגורייך פסיכולוג קליני שגם מורשה להיפנוט. את יכולה לנסות דרך האגודה הישראלית להיפנוזה [או באמצעות גוגל].

הרגישי בטוב,

שלום לך,
חשש מסויים מלווה כניסה- לטיפול באופן טבעי, בד"כ חשש זה מקבל מענה בטיפול, זהו חלק מבניית 'המרחב הטיפולי'. ייתכן שאצלך החשש חריף יותר, סימפטום אופייני לפוסט-טראמה הוא הימנעות ממצבים חדשים - מה שגורם להיקבעות החרדות והפתולוגיה..
העיסוק שלך כבר עכשיו במחשבות על סיום-הטיפול מבטא לא רק את חרדותייך מפרידה, אלא אולי גם את אי -הרצון להתחיל, את הנטייה ה'הימנעותית' שלך. [לעניין החששות מפרידה, כיוון שהשווית טיפול להורות, - כל עוד הילד, קרי המטופל, נזקק להורות -צמודה ההורה נמצא שם, קרוב. עם ההתבגרות ילד שנעשה נער, ובוגר, שואף יותר ויותר למרחב. סיום טיפול נעשה כשהמטופל 'בגר', ומנסיוני מטופלים מגיעים בסופו של תהליך לרצות להיפרד מהמטפל]. .

איני יודעת על איזה טיפול המליץ הפסיכיאטר. עפ"י תיאורך הכתובת המתאימה היא פסיכולוג קליני, ורצוי לאור המורכבות של ההפרעה להתחיל באבחון פסיכודיאגנוסטי [טסטים פסיכולוגיים].
- החלק המטריד בפנייתך הוא הפגיעה העצמית, אני מבינה שמדובר בפגיעה פיזית. האם הפסיכיאטר שלך יודע על כך? ייתכן שגם לכך יש צורך במענה תרופתי [לצד - לא במקום - טיפול פסיכולוגי].

כל טוב,

תרופה נגד חרדה יש לקבל מפסיכיאטר! והוא הכתובת לדווח על תופעות לוואי של התרופה, ולייעץ לך. [אם בהמלצת הפסיכולוג את נוטלת 'משהו' שהיה בבית, או רופא משפחה רשם לך את התרופה, - זו אינה ההתנהלות הנכונה].

לא בטוח שהשינויים בחוויות המיניות שלך הם אמנם בהשפעת התרופה. לאחר שתתיעצי בפסיכיאטר/ית - אם התופעה לא תיפתר בוודאי שיש מקום לשוחח על כך עם הפסיכולוג שלך.

הרגישי בטוב,

שלום סיגלית,
חוויית הייאוש שאוחזת באדם ברגע מסויים יכולה לנבוע מדברים שונים, אפילו ענינינים כללים או לאומיים.. לא תמיד אנו ערים להשפעתם של עניינים אלו על המצב הפסיכולוגי שלנו.
חוויית הייאוש יכולה גם לנבוע מתסכול רב. ההתנהלות שאת מתארת, לפגוש המון-המון בחורים כששום דבר לא 'יוצא' מזה, - זו חוויה מתסכלת שמעוררת זעם פנימי . כשהזעם הזה מופנה כלפי עצמך זה גורם לדכדוך, או במלים אחרות לייאוש.
לכן, רצוי שתחדלי מההתנהלות הזו ["לפגוש המון המון בחורים"] , אולי עדיף לבקש עזרת חברים/קרובי משפחה ש'ישדכו' מישהו שיכול להתאים..[אולי אפילו שדכן מקצועי?].
אך לפני נישואין יש לפתח קשר-זוגי, וכדי לפתח קשר זוגי מוצלח ולצפות לאהבה כלפייך מבחוץ - צריכה להתפתח בך עצמך קצת אהבה כלפי עצמך! ייתכן שייעוץ כלשהו - אם במסגרת קופ"ח, במסגרת שירתי הרווחה, או באופן פרטי - יעזור לך בעניין זה.

כל טוב,

איך אני יכולה לא לפגוש המון בחורים כי אני רוצה להתחתן ,
והרצון שלי להתחתן זה נטו כדי להביא ילדים לעולם

פתגם ידוע אומר "אפשר להביא את הסוס אל הנהר אך אי-אפשר להכריח אותו לשתות".

את יכולה לקורא בעיון את תגובתי לפנייתך הראשונית ואת המלצותי, ולקחת משהו לעצמך.. ואת יכולה גם להתעלם מתגובתי ולהמשיך להתנהל בדרכך.
הבחירה היא שלך.

בהחלט אני רוצה לשמוע רק שלא ממש הבנתי איך

שלום בשן,
אני מנהלת את הפורום ועונה לפניות בהתנדבות, ובקצב שאני יכולה לעמוד בו. אם יש דברים דחופים מומלץ לפנות באופן פרטני ליועץ באיזור מגורייך [מה גם שהייעוץ כאן הינו ראשוני ואינו במקום ייעוץ פרטני].

קראתי את פנייתך הראשונה מתאריך 28/6, מה שאת מבקשת - כיצד לקדם את הקאריירה, שיטות שיווק - אינם בתחום המומחיות שלי. ייתכן שבתור מפוטרת טרייה תוכלי להיעזר במשרד התמ"ת, או פני באופן פרטי לאימון-אישי.

כל טוב,

לא הבנתי מה הקשר בין הדברים