פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום מאיה,
את מתארת את עצמך ואת מצבך בצבעים שחורים למדי. וגם אם אנמיך את השחור בכמה טונים [אולי השפעת ערב חג.. ההכרח לבלות עם המשפחה וניתוק מהשיגרה של חייך.. וכמובן "גיל ההתבגרות": נערות בנות גילך נוטות לצבעים קיצוניים] - ובכן, גם אם אקח כל אלו בחשבון עדיין אני מתרשמת שאי-הנחת שלך מעצמך ומחייך רבה. קשה לצאת מעמדה כזו לבד, "מחשבות אופטימיות" לא נוצרות מעצמן כאשר יש עמדה שלילית לעצמך ולחייך. את נזקקת לעזרה!
עדיף להתחיל לטפל בדברים לא בערב-חג - אלא דווקא ביום- יום, אולי מיד אחרי החג? שתפי מישהו מבוגר שאת סומכת עליו . ייתכן שהכתובת המתאימה והזמינה ביותר נמצאת בבית הספר - יועצת חינוכית.. פסיכולוגית בית-הספר.. המחנכת. או מישהו מבוגר במשפחה שנוח לך לדבר איתו ואת סומכת עליו.

בהצלחה, הרגישי בטוב,

שלום גלי,
תשובותי הן עקרוניות, ולא פרטניות.
בעיקרון , עבודה סוציאלית נושאיה שונים מאלו של הפסיכולוגיה, והיא תכופות מתמקדת בקהל לקוחות וסוג בעיות די מסויים, כאשר הדגש הוא פחות על הפרט ויותר על הפרט-במשפחה והפרט-בקהילה.
פסיכולוג קליני החל הכשרתו בלימודי פסיכולוגיה כלליים, והמשיך בהתמקדות בשני נושאים - אבחון פסיכולוגי, וטיפול במיגוון רחב של בעיות נפשיות. הידע שלו בתחומים רלוונטיים כגון מבנה האישיות.. כשלים בהתפתחות הפסיכולוגית.. פסיכופתולוגיה לסוגיה השונים.. ללא ספק עולה על זה של פסיכותראפיסטים שונים אחרים, כולל עובדים סוציאליים קליניים. בנוסף, הדרישות מפסיכולוג קליני הן מחמירות ביותר, הן מבחינת כמות שעות ושנות עבודה מעשית תחת פיקוח, ובחינה מחמירה של משרד הבריאות שרק בעקבותיה ניתן לקבל את תעודת-המומחה.
בעיקרון , אם כן, יכולות האבחון , יכולתו להעריך מצבו של פונה, יכולת להעריך נכון את המתרחש במהלך הטיפול ולהגיב באופן מיטיב- יכולות אלו רכש הפסיכולוג הקליני באופן שאין לפסיכותראפיסטים אחרים שלא קיבלו את אותה הכשרה מחמירה.
[זה לא אומר שלא פגשתי אחד או שניים עובדים סוציאליים קליניים שהיו אנשי טיפול מוצלחים למדי.. אולי אפילו יותר מפסיכולוג אחד או שניים.. הרי תמיד יש שונות בין בעלי מקצוע, ומימד אישי].

כל טוב,

חוק מרפי [שאומר "כל מה שיכול להשתבש - ישתבש"] חזק מהעייצאס של הפסיכולוגית.. בדרך כלל מומלץ להתייחס למצב בהומור.

כל טוב,

לא הבנתי את הפירוש של המילה האיצעס תודה. סליחה האם רק לי זה קורה אפילו שזה אולי מצחיק בעיניך אותי זה מעצבן. תודה

סליחה עייצאס תיקון

יש 'חוקים' שהם חזקים מהעצות [עייצאס] של הפסיכולוגית.
ולא.. זה לא מצחיק בעיני.. אבל זו בחירה שלך איך להתייחס למצב נתון שאי אפשר לשנותו.

כל טוב,

גב אירית סליחה ותודה שאלה נוספת בבקשה. מסיפורים רק לי זה קורה יכול להיות או המחשבה בגלל האוסידי שלי ,אני חושבת רק לי זה קורה.תודה גב אירית ושוב סליחה

חוקי מרפי חזקים גם מ- OCD..
ובכל אופן, אני מפנה אותך להמשיך את הייעוץ עם מי שבד"כ מטפל בך ומכיר אותך.

כל טוב,

חשבי ובדקי עצמך, אנה, - האם פחד קהל ו'חרדת ביצוע' מאפיינים אותך בעניינים ומצבים נוספים [ולא רק כשאת צריכה/רוצה לשיר] ? ואם התשובה היא חיובית רצוי להתייעץ באופן פרטני באיש מקצוע.

כל טוב,

שלום נטע,
לא הייתי מכנה את אופן ההתבטאות של אותו אדם כ'דפוס' [בדרך כלל מכנים 'דפוס' אופן תגובה יותר מורכב וגם מובנה]. קשה לתת פשר לאופן התבטאות זה בלי להכיר את האדם בו מדובר. על פניו קשה גם לקבוע שיש כאן משהו 'מוזר' או בלתי תקין, או לקשור זאת להפרעות מהן הוא סובל, צפצופי האוזניים והסחרחורות.
לאור הפגיעה בתפקוד בעבודה אני מניחה שהוא נמצא בבירור רפואי מקיף, ואולי את אינך מצוייה בכל הפרטים של בירור זה [אם אינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה שלך]. בעיקרון, בירור רפואי כולל לא פעם גם בירור פסיכיאטרי או אבחון פסיכולוגי כדי לשלול רקע נפשי לסימפטומים. בנוסף, הסימפטומים הללו כלשעצמם עלולים לגרום למצוקה נפשית, ואולי זה מה שאת מזהה בתקשורת ביניכם.. אם הוא עדיין לא ראה פסיכולוג ייתכן שיש להוסיף זאת לתהליך הבירור.

כל טוב,

שלום שון,
אתחיל מהסוף - אני מתקוממת כנגד האמירה שלך "זה סה"כ חבר..". מדוע הזלזול הזה?? חבר זה דבר חשוב. וכניראה גם הקשר ביניכם חשוב ומשמעותי - לשניכם! לא בכדי הייתם צמודים זה לזה במהלך התיכון.

אולם כדי לשמור על החברות הזו צריך להפריד בינה [בין החברות שנשמעת לי תקינה וטובה כשלעצמה] לבין הבעייה שלך בחיברות והתחברות, שבה יש לטפל במקום אחר, ולא על חשבון החברות.
כניראה שחברך נוהג כרגע באופן מסתייג ודוחה כדי לעשות את אותה הפרדה.. הוא חש שאתה מטיל את כל כובד הבעייה שלך על החברות שלכם, וגם אתה חש בכך. הרי לפעמים אתה לא רק רוצה בחברתו אלא חש נזקק לחברתו "כי אין לי חברים אחרים". בכך אתה מכביד על הקשר הטבעי והנעים שהיה וכניראה יכול גם בעתיד להיות ביניכם.
הפתרון לבעייה שלך בהתחברות ויצירת קשרים נמצא במקום אחר - האם שקלת לפנות לטיפול בנושא זה ?? פנה לקבל עזרה מקצועית - ותן קצת לזמן לעשות את שלו בעניין החבר בלי 'צעדים דרסטיים'. אין צורך להחליט על נתק.. ולמרות שנידמה לך שאתה לא יכול בלעדיו הפוגה זמנית יכולה להועיל. וזה בהחלט הזמן לקבל עזרה כדי לטפח קשרים נוספים.

כל טוב,

שלום דניאלה,
מיניות היא חלק מחיינו - הן התנהגות מינית בפועל, כולל אוננות, הן פנטזיות מיניות. וכפי שהפסיכולוג רוצה להכירך באספקטים ותחומים שונים אחרים טבעי ישירצה להכירך ולהבין אותך גם דרך אספקט זה של חייך.

איני בטוחה כיצד לפרש את תחושתך "פוחדת לעבור את הגבול". האם הגבול הוא גבול "על מה מותר לדבר ...", מה מותר רק לעשות אבל "לא מכובד" לדבר על כך. יש שונות בין בני אדם מבחינת החופש שהם חשים לדבר על מין ומיניות, מותר לך להיות כפי שאת.. הסבירי זאת לפסיכולוג שלך. הרי פסיכולוג אינו 'כומר וידוי' שמוכרחים לספר לו "הכל".
אך ייתכן שפחדך 'לעבור את הגבול' קשור יותר למידת החשיפה שאת מוכנה לחשוף עצמך. מן הסתם זה יבוא לביטוי לא רק כשמדובר על מין ופנטזיות מיניות, אלא גם בתחומים אחרים כניראה עדיין אינך מוכנה להיחשף., וזקוקה לקצת יותר זמן ..

בתשובה להתלבטותך 'מה לעשות בפעם הבאה' - אני ממליצה שתשתפי את הפסיכולוג באי-הנוחות שלך לשוחח באופן פתוח על נושא זה.. זו האמת הכי נגישה כרגע.

כל טוב,

היי, תודה על המענה.
כוונתי ב'פחד לעבור את הגבול' היא שאני מפחדת להיות כנה מדי. כלומר- כשהוא רוצה לשמוע על הפנטזיות שלו, האם הוא מבקש לשמוע את הנושא הכללי? או את פרטי הפרטים?

מה אם זה יגעיל אותו, או יגרה אותו, או שהוא יחשוב עליי בצורה אחרת פתאום?

אלו לא דברים שיש לי אומץ לשאול אותו.
בכלל, בזמן האחרון אני מרגישה שהעניין המיני נורא מסתובב באוויר, ואין לי אומץ להיות כנה ולהוביל אותו למקומות המשמעותיים או הבעייתיים.

אני גם באיזשהו מקום חוששת שמא אני מציגה את עצמי בהקשר המיני כפי שהייתי רוצה שהוא יירא אותי, ולא כמו שאני באמת.

מבולבלת...

דניאלה.

כל אלו הם הדברים אותם תשתפי עם הפסיכולוג..
[אני מניחה שהתגובות שאת חוששת לעורר בפסיכולוג הן למעשה התגובות הקשות שאת עצמך חווה ביחס לעצמך. כמה קשה לחיות עם זה.. וכמה את נזקקת כבר לשתף מישהו].

כל טוב,

שלום בני,
איני יודעת מה בדיוק הבעייה של בנך - וכיצד לתייג אותו, כפי שאתה מבקש.
אני מבינה שבנך כרגע ללא מסגרת, החופש הגדול מתמשך לו הרבה זמן, חלק מחבריו מן הסתם כבר התגייסו - ואולי הוא לא רק ממלא כוננים אלא בעיקר מנסה למלא זמן ריק. כתוצאה ממצב זה ייתכן שהוא באמת מדוכדך, בלי כל קשר למחשב ולכוננים.

במקום לחפש תגיות כדי לקרוא מאמרים אודות בנך - אולי תנסה לדבר איתו, ולברר ישירות איתו מה עובר עליו? ואילו חומרים בדיוק הוא ממלא בכוננים, מדוע זה כ"כ חשוב לו?
בנוסף, אם אתה מתנגד לפעילות-הכוננים האינטנסיבית שלו - מדוע אתה מממן אותה?? הצע לו שימצא עבודה זמנית כלשהי [כפי שעושים רבים מבני גילו לפני הגיוס] כך שיוכל להבא לממן בעצמו את הכוננים.

כל טוב,

גם כשהייתה לו מסגרת בביה"ס הדבר היה אותו דבר .... שום דבר לא השתנה רק שאז היה ביה"ס ובאמת זה "הפריע" לאובססיה שלו, לצערו הרב ....

בסוף היום היה חוזר הביתה והיה עסוק רק עם המחשב כאילו שזה סמים...

מוזיקה ומשחקים וסרטים וסדרות .... ורק עוד ועוד.

אני לא יודע איזה מין דבר זה.

אם אני לא אקנה כוננים אני לא יודע מה הוא יעשה ... יהיה מדוכא ? יגנוב ?

מה אני צריך את זה ?

אם אתם יכולים לפחות להגיד לי מה מתחולל אצלו בראש, שאני אבין מאיפה זה בא.

אתה נשמע כועס, בני. אולי מרוב תסכול על שאינך מצליח להבין מה עובר על בנך, וגם אינך מצליח לשנות התנהלותו . ובנוסף כועס גם על הכסף הרב שלדבריך מושקע בהתרצות , או כניעה שלך, לתביעות בנך.
אין לי 'תגית' עבורך.. למה הדבר דומה? כאילו התקשרת בטלפון לרופא, "לילד יש חום גבוה..." וביקשת.. נכון יותר, תבעת בבהילות את שם המחלה! הרופא יאמר לך שוהוא רוצה לראות את הילד..

העיסוק של בנך באינטרנט ובמילוי-כוננים הוא במידת-מה אופנה של בני גילו. אך אם במקרה של בנך זה נעשה במאסיביות רבה, עד כדי כך שפוגע, למשל, בחיי החברה שלו - זהו סימפטום, כמו חום גבוה.. שיכול לנבוע מסיבות שונות - ואותן צריך לברר איש מקצוע.
איני יודעת על מה מבוסס החשש שלך שהוא יגנוב או ייכנס לדיכאון אם ימנעו ממנו מה שהוא דורש [במקרה זה כוננים.. אולי יש עוד דברים] . האם גנב בעבר? היה בדיכאון? הפריח איומים כלשהם?
גם אם לא - עדיין אני מתרשמת מקושי בתקשורת ביניכם, אולי גם מצוקה של הנער, וממליצה להיוועץ באופן פרטני באיש מקצוע כגון פסיכולוג.

כל טוב,

שלום רינת,
איני יודעת אם הבעייה היא בעיקר 'מאבק עם נעליים' או איזשהו מצב מצוקה שבו מצוי בנך, ולכן חזר להרגל מהעבר. יש לאתר מהי המצוקה, ולעזור לו בכך. אני מניחה שגם הקב"ן המטפל בבנך מבין זאת...
בפנייה שלך אני שומעת היסוס האם אפשר לסמוך על הקב"ן, וגם לא הבנתי אם הטיפול במסגרת הצבא נמשך או נפסק. אם תחושי שמצבו הנפשי של בנך אינו משתפר, מותר לך לפנות לגורם אזרחי [פסיכולוג קליני.. פסיכיאטר..] , ובמקביל לבקש אישור לכך מהמפקד שלו. בד"כ צה"ל אינו מתנגד להתערבות איש בריאות הנפש אזרחי כל עוד מדובר באיש מקצוע מוסמך, אך יש ליידע את צה"ל וכאמור לקבל אישור.

כל טוב,

שלום נורית,
הפנייה שלך נשמעת כמו פיסת-רכילות.. לא ברור לי מהי באמת הסיטואציה המתרחשת בין הדמויות השונות שהזכרת [הבחורה.. הבחור מושא עניינה.. ההורים] , האם אמנם מדובר ב'אובססיה' של הבחורה. לכן אני מתקשה לענות לפנייתך.

מהו הקשר שלך לדמויות הללו? האם את אישית קשור לכך, סובלת באיזשהו אופן מהסיטואציה שהעלית? אולי אם תסבירי זאת אוכל להתייחס..

כל טוב,

שלום רב!

הבחורה היא האחיינית שלי, ופנייתי היא בעקבות בקשתה של הוריה (האמא של הבחורה היא אחותי) ומתוך דאגה כנה אליה (וחס וחלילה לא רכילות).
הבחורה מעוניינת בבחור, אך הוא לא מגלה התעניינות כלפיה. היא רוצה רק את אותו בחור ולא מעוניינת להכיר מישהו אחר. יש לציין, שבתחילה הוא אמר שהמרחק מהווה מכשול לקשר ביניהם, אך גם כעת כשהיא מתגוררת בקרבתו המצב נותר בעינו.
לעיתים הם משוחחים בטלפון, אולי הבחור מרחם עליה.
מקווה שהצלחתי להבהיר את דבריי.

לא חשדתי בך, נורית ב'סתם רכילות', כוונתי הייתה שזו פנייה מסוג של "שאלו אותי מה לעשות". כפי שאמנם המצב, ההורים הם שפנו אלייך.

עדיין לא ברור לי לאיזו סוג של תגובה או עצה את או הם מצפים - משום שלא ברור לי בדיוק מה הבעייה.. האם יש בעייה.
האם השאלה היא "האם אחייניתי במצב נפשי מדאיג " , או אולי יש משהו מדאיג , מגונן מדי, חסר פרופורציות בהתייחסות ההורים [למשל, העובדה שיש דיון בינה לבין ההורים בעניין מקום המגורים.. ציפייתה שהוריה ישנו מקום מגוריהם בכל פעם שהיא פוגשת מישהו מעניין.. או נכונות ההורים לשקול זאת]. [או, אולי התערבות יתר של ההורים בקשריה עם גברים].
ההורים שפנו אלייך יכולים לפנות בעצמם ולהתייעץ באופן פרטני - אצל פסיכולוג, או עו"ס קהילתי. בפגישה פרטנית ניתן לשאול שאלות שונות כדי לברר יותר פרטים רלוונטיים.

כל טוב,

אם תנהל סטטיסטיקה קפדנית תגלה שהמספר לאו דווקא מופיע כ"כ הרבה פעמים.. אבל "הפנס הקשבי" שלך [זה שבעזרתו מתנהלים כל חיינו], תשומת ליבך, - מאתרים כל הופעה של המספר, או אפילו חלק ממנו.
למעשה, אתה ממש מחפש אותו.

כניראה אתה מתגעגע לאותה אקסית. אולי הסתיו, והחגים הקרבים, מגבירים את הגעגוע.
אני מאחלת לך שתבנה בהקדם קשר עם האהובה המתאימה באמת [ואולי צריך עזרה מקצועית כדי לטפל בשרידי הדיכאון].

הרגש בטוב,

שלום לך,
העיקרון בכל טיפול הוא התמדה. מעברים בין "אין ספור" פסיכיאטרים ופסיכולוגים, ושינויים תכופים בטיפול התרופתי, לא יכולים באמת לעזור.

עפ"י תיאורך ההפרעה שלך כרוכה במצב-רוח 'שחור' + נטייה לפעילות רבה, שבד"כ באה לביטוי ברוגזנות וחוסר-סבלנות כלפי הסביבה [וגם ניקיון אובסיבי]. אך אני נוטה לשער שלעתים את גם סובלת מירידה דראסטית בפעילות - זו צורת הדיכאון המוכרת יותר. כלומר, מתקיימת מחזוריות ו'גליות' בפעלתנות שלך.
בגלל שמצב רוחך לא משתנה - הוא תמיד 'שחור', גם כשאת בפעילות- יתר וגם כשהאנרגיות שלך ירודות - אולי לא נשקלה האפשרות שמדובר בהפרעה דו-קוטבית. האם טופלת ע"י ליתיום?? ה'מחזוריות' הזו אמנם מקשה קצת על הטיפול התרופתי - אך מנסיוני ניתן להגיע לאיזון התרופתי הנכון! [בתנאי שהפסיכיאטר יהיה קצת עיקש, ויסרב לעשות שינוי-בתרופות בכל פעם שאת מאבדת את הסבלנות..]

תקופת המלחמה, והאובדנים הרבים שחוו משפחות שונות, התאימה למצב הרוח השחור שלך, ובינתיים כחלק מאותה מחזוריות עברת לתקופה של ירידה באנרגיות ובפעילות...
יש לי שתי עצות: האחת, לחזור לפסיכיאטר המטפל, ולבקשו לשקול מחדש את הטיפול התרופתי [כולל לשקול ליתיום].
והשנייה - לחזור לטיפול פסיכולוגי, ולהתמיד בו. בשילוב של שניהם אני מקווה שתצליחי להגיע לאיזון, ולהתחבר גם לשמחה שבחיים.

הרגישי בטוב,

שלום לך,
אני מבינה שאת בהתלהבות רבה ללמוד על עצמך ועל יחסייך עם אימך [התלהבות שאולי נגרמה בשל השעה הלילית המאוחרת, שעה שבה המחשבות נודדות, והכל קצת מועצם..].
אינני חושבת שניתן באמת ללמוד נושאים אלו באופן 'אקדמי' ו'תיאורטי', מתוך מאמרים - אלא בהתנסויות שאת עוברת בתוך הטיפול שלך. ואם יש לך ילדים, הרי גם יחסייך איתם הם נושא להביאו לחדר-הטיפול.
[אולי המטפל שלך שמכיר אותך יידע לכוון אותך לחומרי קריאה מתאימים עבורך].

כל טוב,

שלום רחל,
אין להבין אדם עפ"י התנהגות אחת שלו, ולכן לא אוכל לקבוע מה 'בסדר' ומה 'לא בסדר' בבתך [ומה בכלל המשמעות של 'בסדר' בעינייך.. האם את בעצם מוטרדת מכך שהיא רווקה וקושרת זאת לאותו קושי שלה במגע? הרי תיתכנה סיבות שונות לרווקותה, אם זו הבעייה בעינייך].
כללית, הסיבות לסלידה ממגע יכולות להיות שונות. למשל, יש אנשים הסובלים מרגישות-יתר חושית, אצלם כל מגע נחווה באופן שונה מאשר אצל 'נורמלים' [אלו שאינם סובלים מרגישות-יתר חושית]. אצל אנשים אלו כל ליטוף קל יכול להיחוות כלחץ קשוח על עורם, זהו אפיון נויורולוגי מולד. או, תיתכן תגובה פסיכולוגית של התנגדות למגע רב, לאותם 'חיבוקים ונישוקים' שנהוגים במשפחתכם. ועוד סיבות שונות אפשריות.

כדי להבין את בתך ולעזור לה לחיות טוב יותר עם הסביבה נדרש בירור, אצל פסיכולוג, אולי כזה שמתמצא קצת גם בנושאי נוירופסיכולוגיה.

כל טוב,

שלום אתי,
עפ"י תיאורך נשמע שמדובר בהתקפי-פאניקה. את האבחנה המדוייקת צריך לקבוע איש מקצוע [פסיכיאטר ו/או פסיכולוג קליני] בפגישה פרטנית.
הרקע והסיבות לכך יכולות להיות שונות. כדאי לבדוק אם מדובר במינון-יתר של תרופות לטיפול בבלוטת-התריס.. ייתכן תגובה לשינוים עקב גיל המעבר[ אם כתוצאה משינוי הורמונלי, או בשל דכדוך סמוי וההתקפים שתיארת הם תופעת-לוואי לדכדוך].

ההתמודדות היא באחד האופנים הבאים, או שילוב שלהם: הדרך המהירה והמקובלת לעזרה מיידית היא טיפול תרופתי, שיש לקבל מפסיכיאטר!! לא מרופא משפחה. הפסיכיאטר הוא זה שצריך לקבוע את האבחנה, ובידיו גם 'ארסנל' תרופתי מגוון יותר מזה שיש לרופא משפחה. עלייך לציין שאת מטופלת עקב תפקוד לקוי של בלוטת התריס, כדי למנוע תגובה בין-תרופתית.
בצד זה - או אפילו לפני כן - לפנות לפסיכולוג קליני, הן כדי להבין את הרקע הפסיכולוגי להתקפי הפאניקה, והן כדי לעזור לך לצאת מזה.

הרגישי בטוב,

ענית ענייני וברור.

רפואה שלמה לכולם