פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,
את מאוד צעירה, למעשה בשלהי גיל ההתבגרות. כמאפיין את גילך, מטלות שונות שקשורות לתהליך הפסיכולוגי של התבגרות עדיין לא הושלמו. כגון המטלה התתפחותית של הגדרה עצמית - "מי אני" , "מי אני כאישה" . במלים אחרות - עדיין לא הבשלת לגמרי..
ייתכן אמנם שלאירועים מסויימים בחייך יש השפעה, ולא מתאפשר תהליך הבשלה מלא ונכון. טיפול פסיכולוגי ללא ספק יקל עלייך ויהיה לך לעזר [ואת לדעתי בנקודה ובגיל מצויינים להתחיל בטיפול]. הכתובת המועדפת היא פסיכולוג/ית קליני, מטבע הכשרתם ונסיונם פסיכולוגים קליניים בקיאים בתהליכים פסיכולוגיים של הבשלה אישיותית, ויודעים לאבחן היכן אותם תהליכים 'תקועים'.
[אם התכוונת להמלצה שמית - אני מנועה מכך במסגרת הפורום].

כל טוב,

שלום נעמי,
ניראה שיש לך צורך מתמיד במשהו קונקרטי [גם כשזה בא בצורה מילולית] שיאשר לך שיש טיפול.. שהטיפול תקין. וכאילו כל הזמן אינך בטוחה לא רק אם הטיפול 'בסדר' אלא אפילו אינך בטוחה לגמרי שהמטפלת אמנם 'איתך', ולכן גם זקוקה כל הזמן למישהו נוסף, כמו הרעיון לפנות לטיפול נוסף בפנייתך הקודמת..

מדוע שלא תשוחחי עם המטפלת שלך על לבטייך ותחושותייך בעניין המחמאות? היא מכירה אותך ותוכל לתת לדברים את ההקשר והמשמעות הנכונים.

כל טוב,

סבלתי מפגם חיצוני וגם אני לא שלם עם איבר המין שלי לצערי...נתון שהמטפלת שהייתי אצלה טענה שיכול להיות שגרם לכך שאני לא מוצא את הגבריות שלי אצלי ובוחן אחרים

שלום מוטי,
הדבר הבולט לעיני בתיאורך הוא הסימפטום של מחשבות אובססיביות חודרניות שמפריעות לתפקוד תקין והנאה בחייך, מחשבות שחוזרות על עצמן ו'חודרות' לכל פינה בתפקודך, כגון תפקוד בעבודה ויחסים זוגיים. [אני פחות 'מתרשמת' מהתוכן של המחשבות הללו - תוכן הומוסקסואלי או שאלות לגבי העדפה מינית. בעיני חמורה עוצמת הסימפטום של החשיבה האובססיבית-חודרנית].
איני יודעת אצל אלו מטפלות/ים ביקרת בעבר.. יש לדעתי לעשות הערכה נכונה של הבעייה ושל אישיותך ע"מ להבין את הרקע לסימפטום זה של חשיבה חודרנית. הכתובת היא פסיכולוג קליני ו/או פסיכיאטר.

הרגש בטוב,

שלום שילת,
אם חברתך אמנם שבר-כלי - היא זקוקה ל'מאחה-כלים' מקצועי, כגון פסיכולוג.

את הישארי חברה שאין לה דיעה בעניין, בלי 'שיקולים' מה עדיף לחברתך, בלי חישובי גיל, - פשוט חברה נאמנה שאוהבת בכל מצב, שאוהבת גם 'שבר כלי' [וזה לא כ"כ קל, לאהוב מישהו גם כשהוא 'שבר-כלי'...]

כל טוב,

שלום טל,
איני יודעת מה גילך ועד כמה את מעורה כיום בחיי הורייך. מטבע הדברים, להורייך עמדה שונה מזו שלך ביחס לבנם. ייתכן שאת מתקשה להבין עמדתם, ואולי גם אינך מעורה בכל מה שעובר על אחיך וטיפולים שייתכן שהוא מקבל.
יחסים בין אחים הם דבר מורכב, תמיד יש גם קינאת-אחים - זה עשוי להסביר את הכעס הרב וחוסר-ההבנה שאת מפגינה ביחס לאחיך. הרי אנשים לא 'מגמגמים מרוב פינוק' [את גם לא יכולה לדעת אם הוא כן-לא מגמגם בנסיבות חברתיות שונות שבהן אינך נוכחת]. עפ"י תיאורך אחיך באמת במצוקה.
אילו יכולת להפסיק לחשוב שאת 'אחראית' עליו [הניחי זאת להורייך], ולנסות להיות קצת יותר אחות-אוהבת - זה לדעתי המקסימום שאת יכולה לעשות.
[ואם הורייך 'מפעילים' אותך בבקשה לעצות - הכתובת הראשונית לייעוץ היא רופא משפחה].

כל טוב,

היי אירית,
אני ארחיב טיפה יותר כי לצערי לקחת את זה לכיוון אחר לגמריי :)
אני בת 35, אחי הוא הבן האחרון אחרי 3 בנות להוריי המדהימים שהשקיעו בנו את מיטב החינוך שיכלו, יש לנו משפחה חמה, אוהבת ומלוכדת.
אחיותיי כבר נשואות עם ילדים בעצמם, אני והוא הרווקים של הבית, הפרש הגילאים בינו לבין אחותי הקטנה הוא 9 שנים.
כולנו מאוד מעורבים בחיי ההורים שלי ובפרט בחיי אחי (כולם כמובן דואגים לו), אליי הוא קשור באופן יוצא דופן על אף הפרש הגילאים העצום, תמיד היינו אחים חברים מאז שהוא נולד ותמיד הוא מרגיש בנוח לדבר איתי על הכל, משהו שלא יקרה עם אחיותיי ובטח לא עם ההורים שלי.
מגיל מאוד צעיר אני לקחתי עליו אחריות כיוון שלהורים שלי לא היה את הכוח להתמודד עם כל הצרות שהחלו, כמובן הכל היה בשיתוף והסכמה (אני סוג של עמוד טווח במשפחה שלי)
הייתי הולכת איתו לאסיפות הורים, לטיפולים פסיכולוגיים בגיל 15 בערך כשהוא עוד הסכים, את הציטוט על עניין הגמגום קיבלתי מה עובדת הסוציאלית שטיפלה בנו באחד מבתי הספר שהוא למד בו ולכן רשמתי מה שהיא אמרה לי (אני רחוקה מלהיות מקצועית ולנחש ניחושים אחרת לא הייתי פונה אליכן!) ואכן בבית כשהוא איתנו נתקעות לו המילים ויוצא לו גמגום אבל כשהוא עם חברים וחברות הגמגום נעלם.
עמדתי היא עמדת ההורים שלי, אני כותבת פה בידיעתם כיוון שאנחנו אובדי עצות.
אנחנו יודעים ומבינים שהוא במצוקה והמעשים שלו הם קריאה לעזרה ולכן אני פונה בשאלה איך לגרום לו ללכת לטיפול?
בנוגע להמלצה שלך להפסיק להיות אחראית, זה לא יקרה כי ביום שזה יקרה הוא פשוט יתאבד וזהו, כי אין בעולם הזה מי שמבין אותו כמוני (זה ציטוט שלו דרך אגב)
אהבה הוא מקבל ממני בשפע ובכמויות שאין לו בשום מקום אחר כיוון שכולם מיואשים ממנו חוץ ממני ואני גם לעולם לא אתייאש.
אני האדם היחיד שיכול להשפיע עליו בכל נושא חוץ מעניין הפסיכולוג שבכל פעם שהוא הסכים ללכת וקבעתי תור הוא נעלם באותו היום כדי לא ללכת.
אגב נכון לעכשיו ההורים שלי סילקו אותו מהבית בגלל כל מה שקרה ברור לי שזה לא בסדר כי לזרוק אותו לרחוב לא יועיל לאף אחד ובטח לא לו!

שלום טל,
ייעוץ בפורום מטבעו מוגבל, בעוד שבפגישה פרטנית ניתן לקבל תמונה יותר מלאה על כל הרבדים שיש במשפחה, והמיתוסים שלה - אלו המדוברים והמוצהרים, ואלו התת-קרקעיים..
ייתכן שאחיך קיבל את תפקיד 'הכבשה השחורה', זהו המקום אליו מתגלגלת ומתנקזת כל הפתולוגיה שיש במשפחה. והוא ממלא תפקיד זה 'בכישרון' רב, ובלית ברירה! כדי שהוא יוכל להישאר במשפחה וגם להיות בריא נדרש שינוי בריקוד המשפחתי כולו [כולל בך. מעבר לעמדותייך ביחס אחיך - אני תוהה האמנם זה לטובתך שאת 'עמוד התווך', שקיבלת עלייך תפקיד-הורי במקום הוריכם, באסיפות הורים וכדו' , והאם זה לא עוצר גם אותך מהתפתחות אישית] .
העובדה שאחיך נזרק מהבית עשוייה הייתה להיטיב עימו - אילו היו לו מספיק כוחות ומשאבים פנימיים, דבר שאיני בטוחה בו כלל.

ייתכן שטיפול משפחתי הוא הכיוון המתאים, ואולי גם לאחיך יהיה אז קל יותר לשתף פעולה, הוא לא ירגיש שעשיתם אותו ל'משוגע המשפחתי'.. כוונתי לטפול משפחתי שבו נוכחים חוץ מאחיך לפחות את עצמך וההורים. אולי עוד חברים מהמשפחה הגרעינית [אחיות].
ובתור 'סיפתח' , אם לא תקבלי הסכמה בשלב ראשון מכל האחרים [הורים.. אחיך] - התחילי את, לבד. מצאתי עצמי לא פעם עושה טיפול-משפחתי דרך נציג יחיד, זוהי תופעה מוכרת גם למטפלים אחרים.

כל טוב, בהצלחה,

זה מה שאני מנסה להסביר להורים שלי כבר במשך שנים והם לא מוכנים לשמוע. מסע השכנועים שלי הוא לא רק אליו, בכל מקרה תודה רבה :)

שלום שני
הורים רבים מתקשים במידה זו או אחרת 'לשחרר' את הדבר היקר כל-כך, הילד, להשגחתו ואחריותו של אדם אחר. יש הורים שחווים זאת כמו לידה-פעם-נוספת של הילד. עם זאת, גוננות-יתר אינה בריאה.. הרי לא ניתן ללות את הילד לאורך חייו . הוא ייצטרך לפגוש את העולם, ולהתמודד איתו! [וגם לא נכון להתחיל 'לחנך' את אלו שבידיהם את מפקידה את הילד/ה. ברור שייעלבו!]
עלייך, אם כן, לבדוק עצמך האם את סובלת מנטייה לגוננות-יתר ביחס לילדייך, ובעצם מתקשה בכל פרידה מהם. עמדתו של ההורה האחר, אבי הילדים, יכולה לעתים לעזור לקבל פרספקטיבה נכונה.
ואם את סבורה שבאמת יש לך בעייה כזו - קושי להיפרד מילדייך - כדאי שתפני לייעוץ מקצועי, עבור עצמך ובעיקר עבור ילדייך.

כל טוב,

שלום לילך,
את כותבת שיש לך חרדות ואת מדוכאת רוב הזמן. זהו מצב שניתן לטפל בו - אך לא במסגרת פורום באינטרנט. בדרך כלל ה'קוקטייל' הנכון הוא טיפול תרופתי נוגד דיכאון לזמן מה, משולב בפסיכותרפיה פרטנית. הכתובות המתאימות הן פסיכיאטר ו/או פסיכולוג קליני, באופן פרטי או במסגרת הקופה שלך.
אין סיבה שתסבלי, פני בהקדם לקבל טיפול!

כל טוב,

שלום נופר,
מוטב שתהיה תקשורת ישירה בין המאבחן והמאובחן. ידידך שעבר אבחון פסיכודיאגנוסטי רשאי [וזה גם רצוי] לקבל מהפסיכולוג המאבחן הסברים על מימצאי האבחון ועל המושגים השונים שבדו"ח.

כל טוב,

לאף אחד אין זכות לעשות שום דבר בשטח הפרטי שלך.
את לא חייבת לאף אחד כלום. פירייטלי.

אבל מצד המדרכה הציבורית מול הבית מול דלת הגינה

לחצר תודה מרא

גרעינים מהפה למדרכה מול דלת הכניסה מדובר בבית קרקע. מול דלת הכניסה נמצא מדרכה ציבורים בו עוברים הולכי רגל.תודה

Dont worry:)

שלום ריקי,
אני מבינה שההתנהגויות שתיארת גורמות לך להתרגז, בעיקר כשזה מתרחש מול שער החצר שלך, אז את חשה כאילו זה זלזול 'אישי' בך ובמרחב החיים שלך.

אני מניחה שברוב המקרים או אפילו בכולם ההתנהגויות שתיארת לא נעשו כאקט מכוון נגדך, אותם 'מלכלכים' אפילו לא יודעים שריקי גרה מעבר לשער הזה... אלא מדובר בהתנהגות לא תרבותית של סתם אנשים.
האם את מוכנה להתחיל לחנך את אותם אנשים? אם כן - חזק ואימצי! והתכונני לכך שיהיו לך כל מיני 'תלמידים' בתהליך החינוך הזה. גברת אחת אולי תתנצל ותרים את מה שזרקה.. גברת אחרת תתעלם ממך.. מישהו עלול ללגלג עלייך או לענות לך בצורה גסה. הכל צפוי!
אם את מוכנה להתמודד עם כל מיגוון התגובות הללו - התחילי לחנך. בהצלחה!
אם את מעדיפה לטפח את השקט הנפשי שלך - למדי את עצמך להתעלם ממה שקורה מעבר לשער של חצר ביתך. [אנשים מרגיזים .. אבל זה לא אומר שאת חייבת להתרגז.]

כל טוב,

תודה

תודה

שלום רועי,
אינך יכול ואינך אמור לעסוק ב'פסיכולוגיה' של החברה. שאלתך היא למעשה על "יחסינו לאן?". ובעניין זה יש שני גורמים חשובים - החברה. ואתה.
אני מציעה להתעלם מ'הצהרות', ולהתבונן במעשים והתנהגויות. העובדה היא שאתם ביחד שנה וטוב לכם ב'יחד' הזה, היא שומרת נאמנות ל'יחד' הזה, ניראה שקיימת התקשרות רגשית מצד שניכם. אבל, היא לא מוכנה להתחייב [וגם ההצהרות שלה "אני לא מתאהבת" הן חלק מעמדה "לא מתחייבת"].

משום מה אתה תולה הכל בטיפול הפסיכולוגי שלה, ומבקש ממני נבואות הקשורות לכך. אכן בתקופת טיפול בן-אדם מאוד מושקע בטיפול, ואולי אינו יכול דווקא בגלל הטיפול להתחייב לקשר זוגי מחייב. עם זאת, אני מניחה שאינך הגבר הראשון שהיא אינה מוכנה להתחייב לו. שאלת האם טיפול משנה אנשים? כן, בהחלט. אך האם זה ישנה את חברתך כך שתהיה מוכנה להתחייב לנישואין? להתחייב לך? באמת איני יכולה לדעת.
אולם עלינו להכניס לתמונה 'נעלם' מאוד מאוד חשוב - אתה עצמך! עליך להבהיר לעצמך עד כמה חשובה לך מחוייבות, עד כמה אתה בשל ומוכן להתמסדות ואינך רוצה להמתין.. או אולי מסיבות לא מודעות 'נדבקת' דווקא לאחת שלא מוכנה להתחייב? או אולי לא כל-כך חשוב לך למהר ולהתחתן - כמו שחשוב לך לחוש רצוי ואהוב ואתה נפגע מחוסר נכונותה להתחייב כלפיך.
ייתכן שלצורך ההבהרות הללו כדאי לך לפנות למספר שיחות לייעוץ פרטני.

כל טוב,

שלום רותם,
לאורך הינקות-ילדות-נערות מתרחש תהליך התפתחות פסיכולוגית, כשבכל שלב יש שאלות אופייניות שמעסיקות את הילד/הנער המתבגר.
המיוחד לגיל ההתבגרות - מתעוררות בו לא פעם מחדש שאלות שאולי 'נידונו' כבר בנפשו של האדם.. כגון השאלה "האם אני נוכח? האם רואים אותי ומוחאים לי כף?", שאלות שבבסיסן שייכות לגיל צעיר בהרבה - אך לא פעם צצות שוב בגיל ההתבגרות, בעיקר בתחילתו..
בנוסף, קבוצת הגיל מקבלת משמעות רבה, הן כחלק מצורך האדם ב'התחברות', והן כחלק מתהליך גיבוש זהות עצמית . שימי לב, למשל, שהחבר'ה בגילך יוצרים אופנות שונות, שהן חלק מתדמית של 'קבוצה' [יש בגדים 'שווים' בעיני חבורה או קבוצה אחת אבל לא ייחשבו שווים, או יהיו אפילו מוקצים, בקבוצה אחרת]. ההשתייכות הקבוצתית הזו היא חלק מהגדרת זהות. בהמשך, נוספות שאלות כגון 'מה מערכת הערכים שלי' והופכות להיות מרכזיו ת.

העיסוק המייסר שתיארת הינו בחלקו אופייני לגיל - אך אם הוא מייסר מדי כדאי לפנות להתייעץ עם מישהו בוגר [למשל יועצת או פסיכולוגית בביה"ס, או באופן פרטי]. התייסרות זו עלולה להפריע למשימות-חיים אחרות - כגון לימודים, ויכולה להעיד על בעיות כלשהן באותו תהליך 'התבשלות פסיכולוגית', בעיות שכדאי לפתור אותן כבר בשלב זה.

כל טוב,

שלום יוני,
מה הכוונה - שלך, ושל המטפל, - ב "פסיכותרפיה אינטנסיבית"?
טיפול אינו דווקא יותר 'אינטנסיבי' לפי מספר הפגישות השבועיות. האם הכוונה שאתה ממש מתקשה להסתדר בין הפגישות?

שלום ניצה,
האם ב"עושה מה שעושה" כוונתך לאוננות?
זה דבר טבעי - אך כפי שאמרו חז"ל, לכל תעלול יש גבול... כלומר, כל דבר טוב במידה. אך עפ"י תיאורך זה משתלט על חייך. איני מכירה אותך ואיני יכולה לקבוע בדיוק מה המשמעות של התנהגות זו בתוך המכלול של אישיותך.. הפרעתך.. ייתכן שאת מחפשת כך 'להירגע', אך לא באמת מצליחה להירגע, ואולי אי-השקט שלך גבר עקב המצב הבטחוני בארץ.
כך או אחרת, אני מתרשמת שאינך במצב מאוזן כרגע, וכדאי לך לדבר על הנושא עם הפסיכיאטר שלך [לא ברור לי מדוע את 'מפחדת' לדבר איתו על כך].
בנוסף, לפעמים כדי להבין באמת "מה יש לי" כדאי לערוך אבחון פסיכו-דיאגנוסטי אצל פסיכלוג קליני. הפסיכיאטר יכול להפנות אותך לאבחון כזה.

הרגישי בטוב,

שלום אריאלה,
מי קבע שמדובר בהפרעת אכילה? הגדרות שגויות עלולות למקד את תשומת הלב למקום הלא נכון - לסימפטום ספציפי, שייתכן שהוא באמת רק סימפטום ולא הבעייה המרכזית.
ייתכן למשל שלבתך יש תופעות נוספות הקשורות לבררנות יתר ורגישות יתר לדברים שונים.. אולי עוד 'יהימנעויות'..י
יתכן שדווקא עיסוק-יתר ב'מה היא אוכלת' הגביר בעייה - זהו חלק מהתקשורת ביניכן..
יתכן לעומת זאת שיש לה בעייה פיזיולוגית כלשהי שכתוצאה ממנה היא מעדיפה מזונות מסויימים [לפעמים הגוף דווקא חכם יותר].

כמובן שאיני יכולה לדעת מהי באמת הבעייה של בתך, לכן איני יכולה להציע דרכים לטיפול.
יש צורך בבירור מקצועי פרטני! החל מרופא משפחה ותזונאית [כדי לוודא מה באמת 'חסר' לה].. ולהמשיך בבירור פסיכולוגי, אולי גם נוירו-פסיכולוגי.

כל טוב,

שלום רחל,
בנוסף לאזהרה על הקופסא - חפשי באינטרנט אינפורמציה נוספת על המשחק הזה [למשל בויקיפדיה, באנגלית או גם בעברית, כתבי ג'י טי איי..], משחק שנוי במחלוקת.

הנקודה החשובה היא זו: האם להתעמת עם נער מתבגר בן 14, דבר שהרבה הורים מעדיפים להתחמק ממנו, ?
כדי להשיב לעצמך על כך חשבי על השאלה הבאה: כשבנך יהיה בן 30 או 40, בעצמו אבא לילדים, האם הוא יעריך אתכם יותר כשיזכור שהתעקשתם על עמדתכם בחינוכו, או אם יזכור שנכנעתם לנימוקים מפוקפקים כמו "לכל החברים יש.." ?
נער בן 14 עדיין אינו בוגר ואינו בשל רגשית, חווה 'בלגן' רגשי רב, וזקוק לגבולות ולהכוונה. זה בהחלט בסדר גמור שהסברת לו את נימוקייך, אך זה צריך לדעתי להיות מלווה להחלטה שלכם ולא כבסיס להתמקחות. מותר גם להבהיר שאת מצפה ממנו שגם אצל חבריו יימנע מהמשחק [ואולי תגלי שהורים נוספים ישמחו ללכת בעקבותייך].

כל טוב,