פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום רב! אני שואלת שאלה עקב דאגה רבה למצב. אני אמא לשני בנים תאומים בני 5. לפני שבוע שמתי לב שאחד מבניי נוגע באיבר מינו של אחיו התאום ומנסה להכניס לו אצבע לטוסיק וכל זה נעשה ברוח של משחק וצחוק ומשני הצדדים. כאשר שאלתי מה אתה עושה הוא אמר שהם משחקים. שמתי לב שבגינה בני מוריד את התחתונים ומראה לחברים שלו את איבר מינו וגם חבריו עושים זאת. היום ראיתי שבני מנסה להכניס אצבע לטוסיק לאחד מחבריו בגינה. אינני יודעת מה לעשות. מה להגיד, איך להפסיק זאת, איך להעניש אם צריך. אני נואשת בבקשה לעזרה!!! בתודה מראש!

קראתי את תגובתך לשאלה שנשאלת ובה ציינת שגישתך הוא שהפסיכולוג אינו אמור להיות הכוח המניע כדי לצאת ממצב תקיעות.
לדעתי מטופלים רבים פונים לפסיכולוג כדי לצאת ממצב תקיעות ולמצוא כוח מניע ולא רק להבין מה גורם לתקיעות.
האם ההבנה עצמה באמת עוזרת??? האם ההבנה לכשעצמה יכולה לקדם מבלי שיהיה כוח מניע? אשמח לשמוע עמדתך.

שלום,
רציתי לדעת אם מטפל מחליט לבטל הנחה שהוא עשה למטופל
האם ראוי שהוא יסביר לו למה החליט לשנות זאת? או שזה בסדר רק להציב את התנאים החדשים?

שלום, יש לי בעיה שמטרידה אותי.
בדר"כ אינני מזיעה הרבה, כלומר, גם כשממש חם לי לא רואים רטיבות בחולצתי. אולם בכל פעם שאני מגיעה לפגישה עם הפסיכולוגית שלי, אני מתחילה להזיע באזור של הבטן, ותמיד יש לי מעט פסים כאלה רטובים על החולצה. זה קורה גם כשיש מזגן ואפילו כשבכלל לא חם לי כל כך אצלה..
האם לדעתך זה יכול להיות בגלל הטיפול עצמו? בגלל בעיה של אי נעימות בזמן שאני שם? אני נמצאת בטיפול כבר הרבה זמן, ומרגישה בנוח איתה,לכן איני מצליחה להבין למה אני מזיעה אצלה.. והבעיה היא שזה קורה רק שם! זה מה שגורם לי לחשוד שמדובר במשהו נפשי.. בלי קשר לחום באמת. מה דעתך? ומה אפשר לעשות בנוגע לזה?
אשמח לתשובה, תודה

אני בחור בן 22 עצמאי. לא מזמן עברתי עיר באותו הזמן אני והחברה נפרדנו וגם הפסקתי להשתמש בקנאביס. והייתי משתמש באופן יומיומי.
המצב שלי התדרדר לא יכולתי להנות מכלום ממש ריק מצב בלתי נסבל. רופא המשפחה רשם לי אסטו וקלונקס.
אני לא בטוח לגבי הכדורים האלה. אשמח להתייעצות

שלום אירית,
רציתי להתייעץ בסוגיה שמטרידה אותי
אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כ3 שנים , אני מאוד מעריכה את המטפלת ויש בינינו פתיחות וקשר טיפולי טוב.
העניין הוא שעליי למלא ב'חיים האמיתיים' משימה מסוימת שאני דוחה ודוחה ומאוד מתקשה לסיימה. יש לכך השפעות הרות גורל על עתידי המקצועי והייתי מאוד רוצה להיות מסוגלת לסיים אותה.
לעומתי המטפלת חושבת שצריך לראות את העניין ואת המשמעויות שלו, ולא 'לגרום לי לבצע'. כך זה נמשך כבר במשך חודשים רבים.
אני מבינה שהיא חושבת על טובתי אבל עדיין המקום הזה יוצר תקיעות גם בחיים האמיתיים וגם בטיפול.
יש לך אולי עצה איך אפשר לצאת מזה? חשבתי אולי במקביל ללכת לטיפול התנהגותי ממוקד, אבל היא לא סבורה שזה רעיון טוב.

תודה רבה
נעמי

שלום. רציתי לשאול שאלה לגבי חלום שחלמתי אמש, שמאוד מטריד אותי. חלמתי שאני נמצאת עם אדם שאיני מכירה, אך בחלום הוא חשוב לי, ואותו אדם פצוע קשה. לקחתי אותו למקום שבו יוכלו לטפל בו, אך זה לא בי״ח. המקום היה מלא בחדרים, שקירותיו זכוכיות. פתאום הבנתי שהחדרים האחרים מיועדים לפדופילים. ניסיתי לא להסתכל על החדרים האחרים, אך באיזשהו שלב הסתובבתי וראיתי שבחדר לידי נמצא אדם ואיתו נמצאים שני פעוטות. האיש שכב על הגב ואחד הפעוטות ישב עליו. הפעוט היה עם טיטול וצחק בזמן שהאיש הוציא את איבר מינו כדי לממש את מה שרצה. סובבתי את הראש כדי לא להסתכל ורעדתי בכל הגוף. זה השלב שבו התעוררתי. אני מזועזעת מהחלום ולא מבינה למה חלמתי כזה דבר. מה זה אומר עליי? אני מבינה שאני נמצאת כרגע במתח רב כי אני מאזור הדרום ובגלל המצב אני נמצאת עם ילדיי בבית. בנוסף, החברה הכי טובה שלי נאנסה כשהיתה ילדה וכרגע מתנהל משפט של אותו אנס. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים, אבל הייתי רוצה לשמוע ממומחה האם יש קשר או שמשהו לא בסדר איתי? תודה על המענה.

.

אז ככה אני נמצאת במצב מאוד מאוד קשה ומסובך,

הסתבכתי בבעיות רפואיות " ששיתקו " אותי 7 שנים אני אקדמאית ועבדתי בתפקיד בכיר בהייטק ברגע שהכל התחיל נטשתי הכל כי ממש לא יכולתי להתנהל בעבודה ועם אנשים בכלל - גם בעקבות קושי לישון ועצבנות יתר
פה ושם התחלתי שוב משרות בהייטק ונטשתי די מהר ( שבוע עד חודש)- פשוט לא יכולתי כל עוד אני נלחמת במצב קיומי אחר

עם הזמן נגמר לי הכסף עברתי כמה דירות ומספר פעמיים חזרתי להורי בלית ברירה , הם לא מפסיקים לרדת עליי ולזלז בי, תמיד רציתי לברוח מהם ועכשיו בגלל שהם " מאכילים ומלינים אותי הם ממש מרגישים בעלות עליי

ברור שלזוגיות בכלל לא יכולתי להתפנות ואני לקראת סוף ה 30 , עליתי מאוד במשקל ואני מרגישה נורא עם איך שאני נראת שקשור גם למצב הבריאותי

אני לא מסוגלת ללכת לעבוד בעבודות פשוטות , זה פשוט לא מתאים לי ממש, הלכתי אולי 4 פעמיים למשרות כלליות ( משרד עו"ד , ספא, חנות בוטיק...רק כדי לצאת מהבית אבל הרגשתי שזה גורם לי נזק יותר מתועלת הביטחון העצמי וכל מה שבניתי עם השנים כאילו נשרף - זה פשוט לא אני- ואני גם לא טובה בזה- כולם תמיד מתפלאים מה אני עושה שם)

עכשיו אני במצב של כלואה בבית הוריי בעיר נידחת עם כלבתי האהובה שגוססת ואני לא מסוגלת לנטוש אותה - כל המצב הזה מביא אותי לכמעט התמוטטות נפשית
לא מצליחה למצוא שביל בדרך אל האור

שיחות עם פסיכולוג לא באות בחשבון
מחפשת רעיונות להתחיל מאיפה שהוא

כאשר בן אדם סובל מחרדה ודיכאון בדרך כלל מומלץ לו להתחיל טיפול cbt. אך אני שואל האם ישנם אנשים שדווקא טיפול cbt לא ממש יכול לעזור להם ולכן עדיף להם לנסות טיפול פסיכודנמי? או להפך?
האם ישנם אנשים ששום שיטת טיפול כלל לא יכולה לעזור להם לא משנה מה תהיה השיטה?

היי(:
נסיתי מספר פעמים לבחון את עצמי למה החיים שלי נראים כמו שהם כיום ומאוד קשה לי, אני לא מנסה למצוא אשמים רק להבין למה...טוב..בואו נגיד שאני יודעת מה הסיבה פשוט חשוב לי שמישהו יאשר את מה שאני חושבת(ואני אסביר) הייתי כל כך הרבה פעמים אצל פסיכולוגיים ואף פעם לא הבינו אותי. תמיד הרגשתי שאני מדברת לקיר. נתנו לי תרגילי הרפייה וחשבו שזה מה שיפתור לי את הבעיות, כבר נמאס לי לשמוע את המילים "תרגילי הרפייה" זה חרטא ולא עוזר.

אז הכותרת היא באמת "ילדה בבית של צעקות" וזאת לא רק אני הילדה שחוותה את זה, אלה גם אחיי שחוו אותו דבר ולפעמים יותר גרוע מרק צעקות.

מגיל אפס אני שומעת בבית צעקות וריבים מטורפים ומפחידים עד אימה בין ההורים שלי, אבא שלי יכול לאכול אנשים תוך כדי שיחה ואמא שלי אפילו אם בלחש כדי שרק אבא שלי ישמע מקללת אותו ולמרות הנסיונות שלה אני שומעת ממש טוב ושומעת כל מילה גם אם אני מאוד מאוד מנסה שלא לשמוע. אז מאז ומתמיד הם רבו (אף פעם לא פיזית! רק מילולית) הזכרונות שלי כמעט ולא קיימים מהילדות, שום חוויה שום משחק עם חברים ואפילו אנשים..מה שזכור לי זה מעט מאוד. יש מקרה אחד שאני יכולה לשחזר שבו אבא שלי רצה ביום שבת ללכת למשפחה שלו ואני ואחיי עמדנו בינו לבין אימי שלא הסכימה שנלך ואני בחרתי ללכת עם אבא שלי אחרי שלא ידעתי במי לבחור ואחרי הרבה צעקות. הרגשתי איום ונורא שבחרתי באבא ולא באמא אבל זה רק מקרה קטן אחד שלא השפיע ממש על החיים...סתם דוגמא.

אני כבר גדולה, בת 23 ומחוץ לבית ההורים שלי (למרות שהייתה לי אפשרות להשאר ולקבל כל מה שרק רציתי מהם גם אני רוצה לציין שהם אוהבים אותי ואת אחים שלי ותמיד דואגים לנו, אבל העדפתי לקחת את החיים שלי בידיים שלי ולעזוב, אפילו שקשה לי מאוד, אבל עזבתי כי זה כבר מאוד התיש אותי החיים בבית) אז כמו שאמרתי אני כבר גדולה אבל החיים שלי מלאים בלחץ... אני חווה כאבי ראש מתמשכים שמשביתים אותי למשך שעות ואפילו ליום שלם, כשמשהו לא הולך כשורה(אפשר להגיד במילים אחרות שאני לא מתמודדת נכון עם מצבים בחיים חוץ מלהלחץ), עשיתי בדיקות אצל הרופאה שלי והיא טענה שאני גורמת לכאבי ראש שלי כשאני בלחץ, מה שקורה הרבה. אני מנותקת חברתית לחלוטין עקב חוסר אמון שלי באנשים, תמיד כשכן הכרתי אנשים משכתי אלי אנשים שפוגעים בי ומזלזלים בי ואני כועסת על עצמי בגלל זה מאוד! כי אני כלכך מנסה להיות ההפך מההורים שלי ובסופו של דבר אני בדיוק כמוהם.

אז האם זה הגורל שלי? להיות בלתי נראית, חסרת בטחון ומנותקת?
ציינתי את אחים שלי כי הם שונים ממני לחלוטין. יש להם סביבה חברתית והם מתמודדים עם החיים פחות בלחץ ממני, כמובן שגם עליהם רואים סימנים של לחץ וחוסר בטחון לעיתים אבל אצלם הלחץ לא רציני כמו אצלי. גם הם לא היו מטופלים אצל פסיכולוגיים כמוני.

שלום רב.. אני בת 24 ומטבעי מלאה בשמחת חיים שלאחרונה דעכה ל0 ותחושת ריקנות עד כדי כך שאני מרגישה שהזדקנתי והגעתי לגיל 80 ועייפה מהחיים, הקיצוניות של הבנאדם שהפכתי מאוד קיצונית וזאת בעקבות תהליכים נפשיים שאני מרגישה שמקשים עליי כל מיני דברים שמצטברים. הדבר הקשה ביותר זה טיפולי לייזר שעשיתי לפני כמה שנים בפנים שגרמו לי ליותר גרוע וכל הפרצוף שלי נהייה זיפים של גבר שקשה לי מאוד להתמודד עם זה ואני בנאדם מאוד אופטימי ויודעת שלכל דבר יש פתרון אך במקרה הזה אין פתרון חוץ מלהתמכר לשעווה וחוט , הייתי גם אצל רופאים מומחים אין דרך לטפל בזה וצריכה לסבול כל חיי ואני בחרדות וכל היום חושבת על זה ומתביישת כשמעירים לי הבאסה הכי גדולה שאני נראת מאוד טוב ויש לי בטחון והדבר הזה מוריד תבטחון ל0 ואת כל שמחת החיים והרצון לזוגיות.. ואני לא רוצה לוותר לעצמי ואני רוצה את השמחת חיים בחזדה אבל איך אפשר להיות הבנאדם השמח שהייתי כשקרה לי כזה דבר נורא? אשמח לקבל טיפים להתמודדות (אם אפשר להתמודד?) תודה רבה..

שלום אירית
אני בת 28 והתחלתי טיפול בעקבות אובדן של מישהו קרוב. אני חייבת לציין שטרם האירוע הטראומטי הייתי בן אדם מלא, מתפקד, שמח ומאושר. הייתי מוקפת בהמוני חברים טובים ועבדתי בעבודה מספקת ומתגמלת, בה הייתי מוערכת מאוד.
בהתחלה הטיפול סייע לי וחשתי הקלה. לאט לאט "נסחפתי" לתוך הטיפול והוא הפך למוקד של חיי. חייתי מפגישה לפגישה. כל היום חשבתי על הפסיכולוג וחיכיתי לפגישות שלנו.
נוצר מצב, שהטיפול, במקום שיעזור גרם לי לעצב, השתוקקות אינסופית וריקנות. כאשר הפסיכולוג יצא לחופש נכנסתי למצוקה וחרדות צצו ועלו.
חשוב לי שוב לציין שטרם הטיפול, לא הייתי בן אדם תלותי. אני ממשפחה טובה ויש לי קשר נהדר עם הורי ואחיי.
בלב כבד, סיימתי טיפול של שנתיים ומאז אני לא מצליחה להתאושש. בוכה כל היום ומרגישה ריקנות. ירדתי המון במשקל והתרחקתי מכולם. אשמח לשמוע מה דעתך. האם המצב אותו אני מתארת מוכר?

אני בת 25. כשהייתי בגיל העשרה והייתי הולכת בחוץ בחושך הייתי מסתכלת לאחור כל כמה דקות ומדמיינת שלא בשליטה שיש מישהו שעוקב אחריי ורוצה לתקוף אותי או להרוג אותי.
חשבתי שזה בסדר כי אני ילדה וגם קישרתי את זה לזה שאני אדם פחדן באופי שלי.. עד היום זה כביכול פעל רק לטובתי..
נגיד אם כואב לי משהו אני ישר הולכת לרופא במקום להזניח כמו אנשים אחרים.
או נגיד כשעברתי ניתוח אז ממש הייתי צמודה למיטה בניגוד לאנשים אחרים שאחרי יומיים כבר רוצים לקום ולהתאמץ..
הבעיה היא שבחודשים האחרונים זה חזר באופן הבא:
1)כשאני בבית ואני שומעת מוזיקה אני כל 10 דקות בממוצע מורידה את הווליום ומסתכלת לאחור. אני כל הזמן שומעת(בראש כנראה..) שמישהו נכנס הבייתה ובראש ישר עולה לי תמונה של מישהו עם אקדח..
2)כשאני הולכת ברחוב, גם ביום וגם בלילה קורה לי אותו דבר..אני נעצרת ומסתכלת לאחור ואני לא מצליחה להלחם במחשבות האלה.
ואם אני שמה מוזיקה בחוץ זה מחמיר כי המוזיקה כאילו מפריעה לי לשמוע את מה שקורה..
ואין סיבה לגלויה למחשבות האלה..כלומר אני אדם רגיל אין חלילה אנשים שאני מסוכסכת איתם אפילו לא בריב איתם.. אני מוקפת רק במשפחה שלי ובכמה חברות.. אין לי אפילו מכרים, הסביבה שלי מאוד אינטימית ואישית.
בעברי גם חלילה לא עברתי תקיפה, אני באה מבית טוב ומאז ומעולם אולי בזכות הפחד שלי נשמרתי גם בחוץ. זאת אומרת, אף פעם לא חוויתי במודע אירוע שעלול להוות סיבה למה שקורה לי.
האם אני סובלת מפרנויה?? האם חייבים ללכת לפסיכולוג או שניתן להלחם בזה לבד..
אין לי כסף לפסיכולוג ואני מתביישת לספר לאמא שלי.. הייתי פעם אצל פסיכולוג בתקופה שהייתי קצת בדיכאון ולא מצאתי את עצמי והפסקתי ומכלים שרכשתי ממנה המשכתי את הטיפול עם עצמי(כן כן) בהצלחה רבה, תודה לאל מאז לא נרשם זכר לתקופה הזאת ומהכלים הבסיסיים שקיבלתי "בניתי" כלים נוספים שמלווים אותי. הייתי רוצה לקבל כיוון האם יש דרך שניתן לנסות כדי למחוק את הפחדים האלה מהראש לבד. או שזה עלול להחמיר.. תודה.

שלום אני בן 30 וחי בתחושה שעשיתי כל טעות אפשרית במהלך חיי טעות בבחירת המקצוע טעות בבחירת אשה וטעות בתזמון החתונה . מכלול הדברים האלה גורמים לי לתחושת מועקה תחושת כישלון אין לי תאבון אני יורד במשקל אין לי חשק לדבר רק להתכנס בתוך עצמי , יוצא לי הרבה לחשוב על להתגרש לפתוח דף חדש לזרוק הכל , אך איני יכול לזרוק את בני המחשבה להתנתק ממנו לגזול ממנו את המושג אבא שמישהו אחר יחנך אותו לא נותנת לי לעזוב , אני מנסה בכל כוחי להתמודד עם הכל אך אני מודה על האמת ניכשלתי אין לי את הכוחות להתמודד אין לי את היכולת לחיות יותר . אני מרגיש שיש באשתי רוע ואגואיזם דברים שאני לא מכיר כאילו אנחנו בפאזות אחרות לגמרי אני מנסה לגשר מכופף את עצמי לעיתים , מוותר מתנצל אם צריך והיא כלום היא בשלה כל וויכוח הופך להיות קטנוני במקום יעיל .
כל מכלול הדברים האלה הורגים אותי לאט לאט אני מרגיש שהנפש שלי מכרסמת בי לאט לאט אין לי אור בקצה המנהרה רק חושך
אני במלכוד בדרך לחיסול עצמי