פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

שלום לך,
אני מבינה ללבך ובהחלט מחזיקה גם את המחשבה שמקלחת יומית נחוצה ודרושה - גופנית ונפשית.
יחד עם זאת, נושא המקלחת אינו רק שאלה של הגיינה. הוא יכול להיות נושא רגשי לגמרי (חשש מעירום, הקושי במעבר מהלבוש למקלחת... צורך בריח הגוף שלי כמעין מגן מסביבי...) ונושא של מאבק כוח (את אמרת אז אני עושה אחרת... קובע אחרת את הגבולות...).
אם הוא מתקלח בתדירות שאמרת, ועוד מקשיב למה שאת אומרת, המצב לא רע...
איני מכירה את היחסים ביניכם אבל אולי אפשר לשוחח על כך ממקום יותר רגשי, הבא להבין מה קורה לו... פחות של משמעת?
בהצלחה,
נלי

שלום מיכל,
אני בהחלט מבינה את ההתלבטות שלך. השאלה היא האם להישאר נאמנה לאמת או לנסות למצוא - גם - דרך לחזק את בתך ובטחונה העצמי. ברור שיש ביניכן הבדלים של טעם, אבל בואי נזכור שזה לא רק זה...
אני רוצה להציע לך לא להיכנס למאבק כוחות מתיש רק בשם "האמת", אלא כאמור לחפש דרכים בהן את משנה את השפה... מחפשת איתה מה מחמיא לה... מתמקדת באייך שהיא מרגישה... מה הבגד אומר עבורה.... וכדומה.
כן, זה לא פשוט, אבל הורות היא דבר מסובך נכון?
בהצלחה,
נלי

גיא בוקר טוב,
אני בהחלט יכולה להבין את עמדתך וציפייתך אבל הנה כמה נקודות למחשבה:
- האם בררת עם עצמך מדוע אתה זקוק לתמיכתה באופן כל כך מפורש? האם בנך לא יודע למעשה שאימא חושבת כמו אבא - גם אם אינה אומרת זאת באופן ברור לגמרי?...
- וכן, גם אם אכן חשוב שהורים יציגו סוג של "חזית מאוחדת" הרי שלהיות במתקפה שניכם מול הבן יכול לפגוע עוד יותר ביחסים עמו.
צריך לזכור, דרך ובכל הקונפליקטים שאלה עדין ילדינו... להחזיק במחשבה - בנוסף לכעס - גם את ההבנה שהם אנשים צעירים, בגיל ההתבגרות, שהמאבק שלהם אולי לגמרי תואם את השלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.
אי לכך, אני מציעה שתהיה אמירה בנוגע ל"אנחנו חושבים... מצפים... מבקשים...", שאותה אשתך תאשר ולו בניד ראש או במבט, אך לא בהכרח עמדה נחרצת של "שניים מול אחד".
בברכה,
נלי

תודה .
לא התכונתי שאני ואשתי נתקיף את הילד , כוונתי היא שכאשר הילד צועק , מרים קול , מתחצף על אחד ההורים והצד השני במקרה אשתי נמצאת באזור או שומעת את בני או נמצאת בתוך אותה שיחה / ויכוח שתגיב מיד להרמת הקול או להתחצפות הילד , אינני חושב שהיא חייבת לחשוב כמוני ולהביע עמדה באותו ויכוח אבל בהחלט היא צריכה להביע את התנגדותה לצורת הדיבור של הילד כלפי הוריו .
אני בהחלט חושב ששני ההורים צריכים להביע את אותה עמדה כלפי הילד וחילוקי דעות יש לדון לא בפני הילד .אחרת נוצר מצב של אמא טובה נותנת ומרשה הכול כולל שיצעקו עליה , אבא רע קשה יותר .
אני חושב שכפי שאני מתחשב באשתי ובחולשות שלה ובדברים שמציקים לה בזוגיות ובחינוך הילדים כך גם עליה להתחשב ולהבין בחולשות ובמצוקות בעלה ולהגן עליו , אחרת מה מטרת הזוגיות ?
אשאל שאלה מהחיים: 1. אחד השכנים התקיף את אשתי מילולית באופן גסה ,ביותר ואף היה בשלב מסוים מגיע להרמת יד, האם לדעתך היה עלי להגן על אישתי או לתת לה להגן על עצמה לעמוד בצד ולשתוק ?
2. האם אני כבעל צריך להתחשב בבקשתה של אישתי (כאשר קיימים בבית דברים שמפרעים לי ומציקים לי ואני רוצה שהם ישתנו כי הם מפרעים לי) ואשתי לא צריכה להתחשב במצוקות של בעלה ?
תודה

הרצל שלום,
אני מבינה שאתה מברר עמי את מושג ההדדיות בתוך קשר זוגי והורי, ואת ההיבטים השונים של הציפייה להדדיות כזו. אתה אומר שאתה מבין שיש מקום לשונות, ואני בהחלט מסכימה איתך שיש מקום לברור ולהתחשבות הדדיים, כמו גם לדיון בסוגיות שונות ביניכם ולא ליד הבנים.
אשתך צריכה גם לשאול את עצמה האם היא חווה את עצמה כמי שמוחלשת על ידי התוקפנות של הבן? אם כן - מה מחליש אותה? מדוע אינה יכולה לאסוף כוחות ולהציג מולו את העמדה המוסכמת על שניכם? אולי היא חושבת שכך היא מטפלת נכון יותר בבנכם?
לגבי השכן הרי שזו כנראה דוגמא. יש פה הרבה מה לחשוב - התערבות בטווח הקצר, קריאה למשטרה - בטווח הארוך יותר... אבל מעבר למענה הקונקרטי לדוגמא כזו עולה בי המחשבה לגבי האופן שבו אתה חווה את בנכם... האם לזה כוונתך ("שכן שתוקף"...?). מציעה לך לברר נקודה זו עם עצמך.
שבת שלום,
נלי

לצערי לא הבנת אותי נכון , לא השואתי את השכן לבני , נתתי דוגמא שבמערכת יחסים אחד צריך לתמוך ולהגן על השני גם לפעמים באם הצד השני לא מסכים איתו אבל הוא העלה את הנושא , לו זה מציק , לו זה מפריע במערכת הזוגית ולדעתי בת הזוג צריכה להתחשב בו במקרה שבו הבן תוקף מרים את הקול על הוריו , מתחצף וכו"י .
באם אני מבקש מאשתי שתגיב בזמן שהילד מתחצף אלי ז"א כאשר הברזל חם מתוך כוונה שהילד יראה ששנינו באותה עמדה ומתנגדים להתנהגות זו ובאם אשתי עונה לי שהיא לא מסכימה איתי ותעשה זאות כי אין לה בררה אחרת אז משהו לא תקין ביחסים בינינו ?, לדעתי .
אשמח לקבל גם את דעתך .
תודה

הרצל שלום,
סליחה אבל רק עכשיו ראיתי את הודעתך.
באופן עקרוני אני מסכימה איתך, השאלה תמיד היא איך עושים זאת ובאיזה עיתוי. אני גם לא כל כך מבינה עם מה אשתך לא מסכימה... למה היא מתכוונת ש"אין לה ברירה אחרת"?
יתכן שיש פה משהו עמוק יותר השווה ברור. למה שלא תלכו להתייעץ? רק שניכם? תנו לעצמכם מרחב של שיחה, בעזרת אדם שלישי מקצועי, ללבן סוגיות אלה.
בהצלחה,
נלי

טליה שלום,
כבר כתבתי פה בפורום בנושא זה, ואחזור ואומר, שאיני מאמינה בלנקוט צעדים בכוח. טוב, בעיני, שהזמנתם את הבחור לביתכם, ושאתם בוחרים לקרב במקום להרחיק. כל צעד אחר יגרום לבת להתבצר בעמדתה, לשתף אתכם פחות ולהיכנס עמוק יותר לתוך הקשר.
איני מכירה אותה, אבל ממה שאת כותבת הרי שזה אופייני לגילה - היא בת 16, הוא בן 18, ויש פה קשר ראשוני. מה שעושה את ההתאהבות למאוד חזקה, מאוד חווייתית עבורה.
אני מציעה להיות סבלניים, לחשוב עד כמה והאם אפשר לסמוך עליה. עושה רושם שבמידה רבה אכן זה אפשרי. תעקבו, תהיו עם יד על הדופק אבל אל תלחצו מדיי. זה כנראה גם בלאו הכי לא יעזור... וחבל ליצור משקעים קשים שיזכרו לכל החיים.
אם יש צורך - תמכו אחד בשנייה - תנו כוח אחד לשנייה כהורים.
בהצלחה,
נלי

שלום מיכל,
התאהבותה של בתך מדאיגה אותך, ואני - מצד אחד - יכולה להבין מדוע. הרקע המשפחתי, נסיבות הדקירה, הקשר בכלל...
מצד שני, אני לא מציעה לכם ללחוץ יותר מדי על הבת היות שזה יעשה את הפעולה ההפוכה - ידחוף אותה עוד יותר לתוך זרועותיו.
בנוסף, אני מציעה לבדוק האם יש משהו של חשיבה סטריאוטיפית, השוללת אותו קצת יותר מדי מראש? או בשפה פשוטה - האם אתם יכולים לתת לו איזה סיכוי?... לסמוך קצת על בתכם???
התשובה - כמו בדרך כלל - היא להמשיך לקיים דיאלוג, בו אתם שותפים (במידה שניתן) למה שעובר עליה. היא מאוד נמשכת אליו, מרגישה שהוא מתייחס אליה באופן מכבד ושנעים לה לשוחח איתו. אם יש משהו מדאיג כדאי בעדינות לעזור לה לראותו. אבל סבלנות!!!
בהצלחה,
נלי

שלום מיכל,
בנוסף לטיפול הפסיכולוגי באמצעותו, אני מניחה שהבת עושה את חשבון הנפש שלה, או לחלופין בודקת מי טוב לה ומי לא בין חבריה, אולי יהיה נבון שיועצת בית ספרה תתערב ותתן לה כמה עצות, מכיוון שהכל מתרחש בבית הספר. אין לי הרבה מידע כדי לייעץ לך יותר. מן הסתם הבת תטצרך להתחבר לחברים שמאפשרים לה יותר מרחב מחייה וחופש תנועה בקשרים המגוונים שלה, מאשר הקבוצה המסוימת החברתית הזאת שנשמעת נוקשה ומלוכדת מדי "ומענישה" את מי שלא נאמן לה...


בהצלחה,
שלי ורדי

אורנה שלום לך,
עלי להודות שאיני מאמינה בענישה פיזית. כאשר מדובר בנערה בת 14 אני שואלת את עצמי איך להבין את התנהגותה ההרסנית והתוקפנית (כן, אני בהחלט מכירה בקושי שנוצר בעקבות מה שתיארת).
אני סבורה שאתם צריכים להיעזר בטיפול מקצועי - בדחיפות - והיה עדיף דווקא טיפול משפחתי, מערכתי, שיכול לתת גם מקום לכל אחד מבני המשפחה כולל בתכם. מעבר לנקיטת סנקציות כאלה ואחרות, יש כאמור להבין הן את מצבה הנפשי והן את מה שקורה אצלכם במשפחה...
האם התנהגויות אלה הן ביטוי לצורך באהבה, בהתייחסות, קנאה גדולה באחים הקטנים ועוד שאלות חשובות.
אנא אתרו ופנו למטפל/ת מתאים/ה.
הרבה בהצלחה,
נלי

שלום יוסי, כדאי לפנות קודם כל לדיאטנית אך דיאטנית המומחית להפרעות אכילה, חשוב להגיע לאחת כזאת לא כי הבן שלכם נמצא באופן בטוח בהפרעת אכילה אך יש סיכון ודיאטנית רגילה עלולה להזיק עם התיחסות לא מקצועית... כשאי לכם כהורים ולהיות אסרטיבים כלפיו , ישנם גם רופאים שמומחים למתבגרים או גם אפשר לפנות לפסיכולוג/ית בית ספר שלו לעזרה ראשונה.

כל טוב ובהצלחה,
שלי ורדי

עינב שלום,
אני מאוד מבינה את הצורך שלך להגן על בנך, אך מזכירה לך שזה לא ניתן לעשות באופן מלא. מה שעוזר להתמודד - פעמים רבות - זו הדרגתיות במסירת ההודעה, מתן שהות לעכל את הבשורה המרה והרבה תמיכה הדדית.
הייתי מייעצת לכם לחכות מעט ולבדוק בחודש הקרוב מה קורה עם מצבו הבריאותי של חברכם. נקווה שאולי יהיו שינויים לטובה.... אם לא בשרו לו בעדינו שהחבר חולה, שהוא מטופל, שמחזיקים אצבעות... לא הייתי מסתירה ממנו מידע אם הוא ישאל לגבי סיכויי ההחלמה.
הביעו עניין ותמיכה באייך הוא מגיב לכך, עודדו אותו ככל שניתן, שפרו בכך את יכולתו להתמודד.
לא הימנעות אלא התמודדות מוצלחת הן שמחזקות אותנו וגם את בנכם.
בהצלחה ונקווה לטוב,
נלי

שלום מיטל,
אני מציעה לך לכנס את כולם, לא בעת משבר, ובזמן שאת עצבנית, וביחד עם בעלך, באוירה טובה לשאול אותם איך הם מציעים לקחת חלק בתפקידי הבית. בעלך צריך להיות באותה דעה אתך,זה חשוב להצלחת העניין. צריך אולי לצמצם את המטלות , להתחיל לצפות פחות כדי לקבל משהו. אפשר להתחיל את המטלות וחלוקת התפקידים בזמן ארוחה משפחתית, לפניה ולאחריה, תעודדי את רוח הצוותיות וביחד כל המשפחה, תסדרו את המטבח. נדמה לי שאת מחליטה בעצמך , הילדים לא מסכימים ובסוף מצביעים ברגליים.. תנסו כהורים לדבר איתם בתור בוגרים ובגובה העיניים, אולי זה יועיל.
בהצלחה,

שלי ורדי

שלום לילך, אני חושבת שכדאי שתתייחסי למסרונים, הבת שלך צריכה את התגובה והתמיכה שלך, טוב שהיא פונה אלייך ומשתפת אותך. בשום פנים ואופן לא להגיד לה להפסיק עם זה, כדאי לשמר אצלה את הנטייה לפנות לעזרה. זה נכון שהמסרונים מדאיגים אך כך היא מפקידה את הדאגה ומחלקת אותה אתך וכנראה עושה לה טוב. לדעתי כדאי שתאמרי לה להתקשר או לפרט מעט יותר, להראות לה שאת אתה, להרגיע מעט אך גם לא להאריך או להעצים את הדאגה מדי כדי שלא יהיה לה רווח משני מזה ותשלח יותר ויותר מסרים דומים. בבית כדאי להתייחס למה שקורה לה עם החברות. ועל כך שהיא רואה כנראה שחורות די מהר כשמשהו לא מסתדר לה אך גם יודעת להיחלץ מהמצבים האלה. אולי כדאי שאת ואביה תנסו לעבוד על עצמכם להיות אתם רגועים יותר נוכח המצבים שהבת נתקלת בהם. כדי שלא יהיה לה קל להשליך כל דאגה וחרדה שלה אליכם.

כל טוב!

שלי ורדי

שלום אתי,
אלה החלטות קשות -איך צריך לנהוג והאם בכלל להתערב בתור הורים. הבחור טוב אך לא איכותי לפי אמות המידה שלכם. בתנאי שהקשר טרי וחדש, כדאי לחכות מעט, אולי הבת בעצמה תבין שהוא לא ברמתה. היא בסה"כ בת 16, אני מעריכה, היא לא עומדת להינשא לו... אני חושבת שזה לא ראוי לסרב לארח אותו בביתכם. זה יפגע בה וגם עלול ל"נעול" אותה ולגרום לה להגן עליו ועל הרצונות שלה בכל מחיר. מאבק אתכם לא יתרום אלא יגרע מהיכולת שלה להתבונן בקשר ובאישיות של החבר שלה באופן אובייקטיבי ומאוזן, כך שתראה את צדדים הטובים שלו ואת הפחות טובים שלו באותה מידה.אתם יכולים להגיד את דעתכם אך בצורה רגישה ועדינה ולא נחרצת,

כל טוב,

שלי ורדי

שלום ענת,
כל תיאור ההתנהגות של בתך, החוצפה בבית ספר, השתייה והעישון, הם מנורות אזהרה על מצב רגשי מאד לא טוב, ייתכן אפילו מצב דכאוני. היא חייבת התערבות של איש מקצוע ואתם כהורים צריכים להתגייס עבורה ולקבל הדרכה איך להתקרב אליה, להבין את הצרכים האמתיים, והרגשות האמתיים שלה, אך בו זמנית גם לנסות למנוע ממנה להגיע למצב של התמכרות,בעישון ובשתיה. בנוסף, מדאיג איפה היא ישנה בלילות, והחופש המוחלט שיש לה. אתם משתדלים אך בשורה התחתונה אתם לא מצליחים לגרום לה לחיות חיים עם גבולות. טיפול משפחתי, או טיפול פרטני בה עם הדרכה מלווה לכם כהורים, בהחלט יכול לשפר את המצב, בתנאי שתרצה בכך כמובן, ועדיף שעה אחת קודם. תיעזרו ביועצת של בית ספר באם הבת תתנגד ללכת לטיפול.

בהצלחה,
שלי ורדי

אתי שלום,
אני מבינה את הדאגות ביחס לבן הצעיר, אך בה בעת רוצה להציע לך (ולבעלך) לנסות קצת להרפות... לתת לו להתמודד עם האתגרים העומדים בפניו. אני יודעת שקל להגיד וקשה לעשות אבל אם הוא ימשיך להיות כל כך מוגן הרי שיהיה לו קשה לפגוש את ההשלכות של העמדה השלילית שלו על יחסיו החברתיים - למשל. בעזרת קשייו הוא שומר אתכם לצידו, שומר על מעמדו כ"קטן" במשפחה ונשאלת השאלה מתי החיבוק הטוב הופך להיות חיבוק דב... קרי, מגביל את הצמיחה וההתפתחות שלו.
אני גם שומעת על נער צעיר הגדל בבית מאוד אוהב ומחבק ושואלת את עצמי מאיפה העמדה השלילית הזו? האם היא לא מתבססת על תחושות של דיכאון/חוסר אונים/חרדה? הייתי מבררת זאת בעזרת טיפול/ייעוץ נפשי.
בכל מקרה אני מציעה לכם ללכת להדרכת הורים כדי שיהיה מקום בו אפשר לעבד את הדאגות, מקום שיחבק אתכם...
בהצלחה,
נלי

שלום בלה,
נראה כמו דיכאון, או יותר נכון ,שלב יותר גרוע -הבת שלך התייאשה מקשרים ומיחסים והתבצרה בתוך עצמה... מעניין איך היא מתפקדת לימודית ואם בכלל יש לה הנאות בחיים, אולי עם חברות. אין דבר שלא תצליחו להביא אותה לטיפול. היא עדיין צעירה, אתם עדיין דמויות סמכות. נכון שהיא לא נותנת אמון בקלות אך בתוך תוכה גם הייתה רוצה לחיות יותר טוב ועם קשר טוב עם משפחתה, ואתם כמבוגרים אחראיים, חייבים ללחוץ בצורה עדינה ולא לוותר,. רצוי להתחיל מגורמים בבית ספר. זו החלטה שלכם באם תוותרו או תילחמו למען עתידה.

בהצלחה, צריך הרבה כוח, סבלנות ובעיקר עיקשות.

שלי ורדי