פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

חלפו מספר ימים היה מענה לאחרים ששאלו אחרי .אשמח לשמוע את דעתכם .
תודה

רונית שלום,
צר לי על העיכוב בתשובה.
מדבריך עושה רושם שבתך הצעירה דעתנית ומחפשת אחר כיווני חשיבה, פעולה והתנהגות עצמאיים משלה. במיוחד בתחום החברתי... אפשר לשוחח אתך (וכנראה שכבר עשית זאת) על חששותיך, ולחשוב יחד אתה על פתרונות. נסי להחזיק הן את הדאגה מצד אחד והן את האמון בה ובאופן בו היא מחליטה להתנהל - בו זמנית.
אני בהחלט מבינה את דאגותיך ושואלת גם את עצמי האם לא ניתן לפתור חלק מהקשיים על ידי מתן מפתח לבית הוריך, בה תחכה לה מיטה שתאפשר לה להגיע לישון מבלי להעירם? הם הרי לא באמת חייבים לחכות לה...
לא לגמרי ברור לי הקשר לאחיותיה שעוד לא עזבו את הבית, אבל אם את מתכוונת לכך שהיא עצמאית יותר הרי שזה משום שכול ילדה שונה, ובוחרת את דרכה... לפעמים זו דווקא הצעירה מכולן.
מקווה שעזרתי.
בהצלחה,
נלי

נילי יקרה
אכן מדובר בבת דעתנית יותר משתי אחיותיה. הרעיון ללקיחת מפתח מהוריי עלה מצידה והוריי מאוד שמחו לרעיון כיוון שהם מעדיפים שהיא תישן בביתם. בינתיים כנראה בגלל לחץ הבחינות היא עצמה הגיעה למסקנה שהטרחה והמאמץ הכרוך בנסיעה לא מצדיק מפגש עם החברים מדי שבוע. בנותיי הגדולות לא גרות בבית אך בסופי שבוע הן מתארחות והן מעדיפות לבלות בצפיה בסרטים וקריאה כך שההתנהלות שלה מאתגרת אותנו יותר.
תודה רבה על המענה
רונית

שמחה שעזרתי.
נלי

שלום לי,
מה שאני לא יודעת וקשה לי לקבל מידע ממה שמסרת, זה האם את חושבת שבתך צריכה לקבל את עובדת מחלתה ולא להרגיש בושה, מבוכה או פגימות כלשהי. במקרים של אי רצון לשתף אחרים משמעותיים בעובדות מסוג אלה, על עצמה ועל חייה- לעתים תכופות נמצא חוסר השלמה עצמית ותפיסה עצמית שלילית ומכך גם הרגישות הגדולה שהתפיסה השלילית תועבר לאחרים, כשיהיו מודעים לבעייתה. אז, אם את חושבת שעדיף לה מבחינה רגשית להשלים עם עצמה כדי לספר לשאר המשפחה ולחברותיה ולא לשמור סוד - דבר שתמיד מעיק ומרחיק אינטימיות אמתית - אולי תתעסקו ותדונו יותר בבעיה הזאת. הנה, כששומרים סוד כזה, נתקלים בכל מיני בעיות כמו ביום של הגיוס... תמיד אפשר למצוא משהו להגיד בינתיים כמו בעיה רפואית אחרת, שבגללה לא מגייסים אותה, אך לשקר ולשמור לאורך זמן על בנית סיפור שקרי, זה מעייף.

כל טוב,

שלי ורדי

שולי שלום,
בחירתה של בתך אינה נראית לכך ובכל זאת היא בחירתה כנערה בת 16.5, קרי - שאינה ילדה קטנה. אני יכולה להבין את דאגתך, אך נראה לי שמניסיוני העצה הטובה ביותר שיש לי בשבילך הוא לא לפתוח חזית מולה. כלומר, לעקוב, להיות עם יד על הדופק, להוריד את ההתנגדות הגלויה. באם יירגעו מעט הרוחות זה יאפשר לבתך להתקרב ולהיות מוכנה (אולי) לספר לך על הדברים המרגשים והמטלטלים המתקיימים בעולמה.
לגבי המיניות שלה הרי שיש להניח שהיא מתנסה מינית, גם אם עדין לא קיימה יחסי מין מלאים, ושהנושא לגמרי על הפרק. איני יודעת למה את אומרת שזה מוקדם מדי, היות שעל פניו זה נשמע גיל סביר (איני מכירה את בתך ואת בשלותה הנפשית)... מדובר בקשר של אהבה, קשר ראשוני עם כל ההתרגשות שהראשוניות מביאה עמה... בעיני זה נשמע מצע טוב להתחיל להתנסות מינית.
אל תשאלי אותה אבל אמרי לה שאת כאן, שאם היא רוצה לדבר את מוכנה להקשיב, שאם היא מתלבטת את מוכנה ללוות... שאם היא רוצה לבחור אמצעי מניעה - את מוכנה לשוחח על כך...
זכרי שלא מדובר בקשר לחתונה וככל שתתנגדי פחות כך היא תרגיש פחות צורך להילחם על בחירתה!
בהצלחה,
נלי

שלום יערה,
אני מבינה מדברייך שעצם קיום תורשה של פתולוגיה נפשית במשפחתך מעצימה את דאגתך ובצדק במידה מסוימת. ייתכן שזו התבגרות וייתכן, ואני מקווה שלא, שעם הגברת הדחפים הקיימת בתחילת גיל ההתבגרות כל מיני רגשות צצו החוצה, רגשות שליליים, בלבול שלה עם עצמה ואימפולסיביות יתרה שמאפיינת את הגיל ומאפשרת ביטוי גדול יותר של רגשות שונים. אל תשכחי גם שילדים משליכים חלק מהבעיות שלהם עצמם על אמהות שלהם בעיקר, קצת פחות על האבות, בייחוד כשלא גרים עם האב..אז ההתפרצויות עלייך יכולות להביע את הקרבה הגדולה דווקא שהיא חשה ואת הצורך בו זמנית לקחת מרחב ממך ולהגדיר את עצמה מחדש- למצוא את הנפרדות ממך , ואם זה קשה לה אז הריב משרת אותה כי נותן לה תחושת נפרדות ונבדלות. לגבי הפתולוגיה האפשרית, אני כן ממליצה לך שהבת תמשיך עם הטיפול, זה יכול או למנוע או להפחית את העוצמה של הבעיות. לא תמיד לצערי ניתן למנוע פסיכופתולוגיה רצינית אך לפחות להפחית...אני מקווה שזה לא המקרה. אם בתך לא משתפת פעולה בטיפול פרטני, ואני מקווה שכן, ניתן לשקול טיפול משפחתי - את והיא ביחד - כדי לבנות תקשורת אחרת, קונסטרוקטיבית יותר.

בהצלחה, וחג שמח!

שלי ורדי

שלום נגה,
אני סבורה ששאלתך נוגעת להורים רבים, והיא רלבנטית במיוחד לאור התקופה של לפני פסח.
לא כתבת מהם גילאי בנותיך, אבל בכל מקרה אומר שכדאי לתת מספר מטלות ספור, לא מוגזם ומותאם לגיל.
כדאי גם לקחת הרבה אויר וסבלנות היות שהקצב של ילדינו בהחלט אינו הקצב שלנו.
על כל שינוי והתגייסות כדאי גם לעודד, לא בצורה מוגזמת, אבל לציין הערכה.
לאט לאט, עם הרבה סבלנות. לא לוותר לגמרי אבל גם לנסות לעודד התגייסות לעזרה.
בהצלחה וחג שמח,
נלי

חיה שלום,
את מתארת את בנך כנער פגיע הנמצא ככל הנראה במצוקה מסוימת. ההתחשבנות, רחיצת הידיים, העיסוק במה קורה בחוץ מעיד על סערת נפש ותחושת מצוקה. תחושת הלכלוך אינה גופנית בלבד אלא דרך הגוף ודרך רחיצת הידיים הוא אומר משהו על מה נחווה עבורו כ"מלוכלך" בעולם הזה (אולי זה הוא עצמו, מחשבות על מיניות, תוקפנות שאצורה בו ועוד).
להערכתי כדאי לפנות לטיפול נפשי עבורו, הכולל גם הדרכת הורים עבורכם.
בהצלחה,
נלי

שלום שגית,
את מתלבטות ובצדק האם את מגזימה או לא... זה כל כך טבעי שילדים מתבגרים ירצו להיות לבד בבית, להרגיש את הבית שלהם למעט זמן ולהביא חברים. חלק מההתנהגויות שלהם צפויות ונורמטיביות בהחלט - אך אי הליכה לבית הספר והזמנת חברים רבים עד שעה מאוחרת כשלמחרת יש בית ספר נשמעת גם לי מוגזמת, -(עדיין אם דברים כאלה קורים לעתים נורא רחוקות, הם לא נורא משמעותיים). להשאיר את הבית באי סדר ולא לנקות אחרי ערב החברים, נראה לי לא אחראי ועל כך צריך להעיר. עדיף למשל מראש שהבת הגדולה הייתה מודיעה לכם ומבקשת את רשותך להזמין חברים לביתכם, מאשר שתעשה זאת ללא רשות וידיעה שלכם. כל ילד מתבגר אוהב קצת להרגיש חופש ולעשות דברים אחרים שלא מורשים לו כשההורים לא בבית. הרושם כאן הוא שרק הם חיכו שתצאו כדי להתפרק. תעשו חשבון נפש, אולי אתם מחזיקים אותם קצר מדי?

כל טוב,

שלי ורדי

שלום,
זאת בעיה קשה, הרבה תוקפנות מפנית פנימה אל עצמה, הרגשות לא מוצאות פורקן אחר דרך שיתוף ושיח עם אחרים. מדובר בדרך כלל באנשים מופנמים, המסתירים דברים, אך קיימים הרבה מניעים להתנהגות הזאת. יש לה לתופעה גם היבט התמכרותי- הרגיעה לאחר הכאב הפיזי ממכרת ולכן לא תמיד קל להיפטר מההרגל הזה (יש לכך הסבר פיזיולוגי גם). כדאי מאד להביא אותה להערכה וטיפול פסיכולוגי.

בהצלחה

שלי ורדי

האם כדאי לקחת אותה לבית החולים ששם הב"ס הפנה אותנו או לייעוץ פרטי?

אפשר בהחלט למרפאה לילדים ולנוער של בית חולים.

בתיק הרפואי שלה, משהו שיפגע בה בחיים מתישהו?

היא הפסיקה עם זה , אני כל יום מדברת איתה על זה

התיקים הרפואיים חסויים קודם כל, המידע לא עובר הלאה. התופעה מצביעה על בעיה משמעותית אך לא על פתולוגה נפשית חמורה..הכי חשוב לפתור את בעיותיה, וזה יתן לה כוחות להתקדם בחיים ולהצליח.

שלי ורדי

שיש עוד בנות שחותכות את עצמן , אני לא יודעת אם היא עושה את זה בשביל להיות באופנה או שבאמת משהו מציק לה
אני חושבת שאני יקח אותה בכל מקרה לבית החולים ונראה משם איך זה מתקדם .

שלום יעל,
אני לא חושבת שלמנוע ולאסור פותר משהו, ולהיפך זה עלול להזיק למערכת היחסים ביניכם. אפשר לפתוח בשיח מכוון על מנת להבין אותה, מה היא מפיקה מסרטים אלו. ייתכן והיא נזקקת לצפיה מסוג זה על מנת למצוא פורק רגשי לרגשות קשים שהיא חווה או בעצמה או בסביבה שלה (במודע או בלא מודע), אולי כדי להפחיד דוקא פחדים שלה, היא צופה בסרטים במרחב הבטוח של מסך הטלויזיה. על פי התיאוריה הפסיכואנליטית ותיאוריית נוספות, צפייה באלימות גורמת לפורקן רגשי ועל כן היא מפחיתה אלימות בבני אדם. יש תיאוריות ומחקרים נוספים המראים עלייה דוקא בתוקפנות בעקבות סרטים מסוג זה.. אתם כהורים תבדקו מהי השפעתה של הצפיה על בתכם. אם היא בחורה נורמטיבית, סביר להניח שזו תופעה חולפת. חשוב ביותר לא לאפשר לה להיכנס לצפיה אובססיבית. כל עוד היא ממשיכה לתפקדת לימודית, חיה חיים חברתיים ומשפחתיים תקינים ואינה מתמכרת לסדרות אלה לאורך זמן, אז אתם לא צריכים להיות מודאגים.

כל טוב,
שלי ורדי

מיכל שלום,
אני בהחלט מבינה את דאגתך ומחזיקה איתך את ההסתייגות לגבי התנהלותו של האב ביחס לבנים ולראותה כיכולה לפגוע בהם באופן משמעותי.
יחד עם זאת איני מבינה מדוע המסר הזה לא עובר לפקידת הסעד?
את מנסחת פה את הדברים בצורה מאוד ברורה ובהירה...
נראה לי שצריך להבהיר לה שלא מדובר במלחמה שלך מולו ונגדו אלא במחשבה על טובת בניך - בעיקר זה הבכור.
בנוסף, הרי שלא ניתן לנתק את הקשר בין הבנים לבין אביהם ו/או לשנותו - לפחות בשלב זה. אי לכך המסרים מצידך, האופן בו את מגיבה וכיצד את מתנהלת מקבל הרבה מאוד חשיבות. מסרים ביחס לגבריות שוויונית, מיניות בריאה, זוגיות וחברות.
אני מציעה לך לשקול להיתמך בעזרה מקצועית היות שהמשימות אינן פשוטות.
בהצלחה,
נלי

שלום מיכל,
צריך לעזור לבן שלך לפתוח בשיח , לשתף על מאורעות שקורים לו בצבא, במה הוא מרוצה ובמה הוא מתוסכל, הוא זקוק לפורקן רגשות ומחשבות במלים, על מנת לקבל היזון חוזר ושיקוף. כרגע הבן מביע עצמו דרך עצבי ופורקן פיזיֹ בלבד. עדיף שדמות אחת מבני הבית, אליה מרגיש הכי קרוב תשוחח איתו ביחידות.

יישר כוח!

שלי ורדי

שלום לך,
את מתארת נער צעיר "מוצלח" מהרבה בחינות אך עם קושי התנהגותי - לשלוט ולווסת בכעס, לנהוג באיפוק, ללמוד לפתור קשיים דרך דיאלוג ולא דרך "התחצפות" למבוגרים. האם יכול להיות שבנך גם רוצה לשלוט במציאות סביבו, כולל הדרך לפתרון הקשיים...
איני יודעת מה "התהפך" אבל מתרשמת שהוא מאוד כועס, יתכן שהכעס קשור אליכם - המבוגרים הראשונים בחייו.
אני סבורה שדרך ברורה של מסרים, התנהגותיים, ערכיים ורגשיים, יכולה לסייע לו לעשות סדר מסוים. סימון גבולות בהיר לגבי מה עושים ומה - לא. יחד עם זאת, לא הייתי מציעה פתרון התנהגותי בלבד אלא להרבות בשיחות עמו ולברר מה הוא מרגיש, מה מכעיס אותו וכיצד אפשר לווסת כעס זה.
בנוסף, אני מציעה לכם ללכת להדרכה הורית בה תוכלו להתייעץ ולקבל ליווי מקצועי.
בהצלחה,
נלי

רות שלום,
את מתארת מציאות חיים מאוד מורכבת ולא פשוטה - עבורך ועבור כלל משפחתך. עלי לציין - בראש ובראשונה - שאני סבורה שבתך מתמודדת מאוד יפה בתוך תנאים אלה.
בשנית, נראה שבנקודה של הסדר והאחריות לבית היא מרשה לעצמה להיות מתבגרת אופיינית - כזו שקצת מורדת, לא תמיד מרצה ולא תמיד עוזרת. (דרך אגב, היא כנראה צריכה לתפקד בבית כשאת אינך במיטבך, ואולי משאירה לך את האחריות כשאת מתחזקת).
אני מציעה לך להסתכל על הדברים דרך נקודת מבט שכזו, כדי להיות מסוגלת לא להיפגע ולהגיב אופן מתון וענייני. אפשר לומר משהו על ההערכה שיש לך כלפיה בכל כך הרבה תחומים... על העובדה שאת מבינה שלפעמים קשה להחזיק את הכול ביחד (את יודעת זאת מניסיון אישי. הדיכאון שלך מבטא זאת היטב...). בנוסף, אפשר גם לומר שאם לפעמים היא יכולה לעזור מעט זה יהיה משמעותי עבורך... לא מעבר.
היא צריכה להיות גם נערה ובכך שהיא לא משתפת פעולה בכל דבר היא יוצרת לעצמה מרחב של תנועה וחופש החלטה. כדאי לכבד זאת - בעיקר בנסיבות הנוכחיות.
בהצלחה,
נלי

נעמי שלום,
אכן קשה לשאת את התנהלותה של בתך, במיוחד לאור השוני בינה לבין שאר בני הבית. יחד עם זאת איני יכולה שלא לחשוב שאולי יש משהו בועט ומתריס בהתנהגותה. משהו שהיא לא יכולה לומר במילים ומבטאת דרך הגוף. אולי, למשל, היא חווה את שמירת הניקיון כקפדנית מדי ו/או אינה בטוחה בעצמה כלל לגבי התקרבות של בנים אליה... יתכן שיש לה עמדה מאוד מסוכסכת עם עצמה לגבי מיניותה ונשיותה...
ריח הגוף, השיער השומני, הלק המתקלף - כולם מעידים על סוג של הגנה, "חומה", בה היא מתעטפת. איני יודעת למה אבל נותנת לך כמה כיווני מחשבה...
שוב, אני חוזרת ואומרת שאני מבינה שזה מאוד קשה, אבל נסי להעיר פחות, לקחת עמדה הרואה קצת מעבר לניקיון ולהיגיינה האישית.
כמו תמיד כדאי להיות קצת סבלניים. עד כמה שניתן.
בהצלחה,
נלי

אור שלום,
צר לי על העיכוב בתגובה, והנה תשובתי:
אני סבורה שנהגת נכון, ואסביר מדוע. זה ישמע קצת מורכב אבל למעשה דווקא במקום בו אנחנו שמים גבולות, ו/או מתסכלים את ילדינו, הם צומחים פעמים רבות - ובאופן חיובי ובונה.
הסבר: מילים לא מספיקות, וברגע שאת החלטת שאינך מוכנה להיות יותר בתפקיד האימא המיטיבה ללא גבול (אימא = בנק) תסכלת אותה, אבל למדת את בתך גם שיעור חשוב בחיים. רק שימת גבול עקבית, מצדך ומצד האבא, תוך אמירה שאתם רוצים את טובתה - גם אם כרגע היא לא רואה זאת - יכולה לעזור לה לעשות שינוי.
יש לציין שחשוב שתמשיכי להיות עקבית, למרות הלחצים הרבים והתקפי הזעם מצידה.
בנוסף, כסף בעיני הוא לא רק כסף... כדאי לברר מה באמת בתך צריכה ממך (ומאביה). על איזה צרכים נפשיים הכספים יושבים. האם מתן כסף הוא בבחינת אישור לכך שהיא אהובה/רצויה/חשובה לכם? האם זו דרך לדרוש מכם "לכפר" על ההחלטה להתגרש? חומר למחשבה.
בהצלחה,
נלי