פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

רונית שלום,
תחרות, קנאה ואפילו שנאה בין אחים ואחיות הינם רגשות אנושיים ומוכרים.
נדמה לי - שיחד עם זאת - קשה לנו ההורים להתמודד עמם, לפעמים יותר מאשר לילדינו עצמם... המחשבות על שלמות המשפחה והעתיד לא מרפות.
אני רוצה להציע, בראש ובראשונה, להתייחס לרגשות אלה לא בהכרח כאל "אויבים" אלא כחלק מהמרקם האנושי שלנו. ממקום כזה תוכלי להיות פחות מאוימת ולהגיב באופן שמאפשר לבנך להרגיש את רגשותיו, אך גם להעביר מסר שניתוק מגע והתעלמות אינן הדרכים היעילות להתמודדות.
נסי להבין מדוע הוא כל כך מוצף בגללה, מנסה להתרחק... מדוע התנהגותה אינה מחמיאה לו?
האם מה שקורה ביניהם קשור לגירושין או התקיים עוד קודם לכן (גם אם בעוצמות אחרות)...? האם זה קשור למסרים שאתם ההורים, ו/או אחד מכם מעביר/ה?
באם המצב ימשיך כדאי יהיה לשקול ללכת להדרכת הורים טובה, לליווי ולתמיכה...
בהצלחה,
נלי

אורית שלום,
נשמע מדבריך שאת לבד (או כמעט) בכול ההתמודדות עם בנך. האומנם?
האם האבא יכול לסייע בתמיכה, בהנחיה, בגבולות כאלה ואחרים? לגבי החברים, הלימודים ובכלל.
בנוסף, הייתי מציעה לך להיעזר בגורמים מקצועיים. למשל, יועצת השכבה שאולי יכולה ליצור עמו קשר ולשוחח איתו אחת לפרק מסויים?
מורה להוראה מתקנת?
אשת/איש טיפול - גם עבורך לתמיכה?
נשמע שבנך הוא מתבגר הנמצא בסערת נפשות, ושחברי גילו נותנים לו הרגשת שייכות וביטחון מסויים (שאולי חסר לו מבחינות אחרות)... קשה מאוד להתחרות בתחושות כאלה, וקשה להחזיק לבד את כול האחריות...
אני מציעה לך אם כן למצוא "רשת תמיכה" הן עבורך והן עבורו כי שניתן יהיה לעבד מסרים מתאימים ולהתמיד בכך.
בהצלחה,
נלי

שלום שירן,

את נכנסת בשעה טובה לגיל טרום התבגרות, והגוף שלך מקבל את הממדים הנשיים שלו.
כרוב הנערות הנאות, את נכנסת לתקופה בה הרבה בנים מתחילים לחזר, מי שמחזר בטעם טוב ובעדינות, ומי בגסות, כפי שנתקלת בבחור בן ה 20. כפי שציינת, את נראית קצת בוגרת מגילך. מבחינת עובדות החיים, אימא שלך צדקה - זה קורה וזה יקרה, המבטים של הבנים אלייך. לך זה חדש ומביך. זה מבלבל עבור נערה להרגיש שמסתכלים עליה כאובייקט מיני, (רק לפני זמן קצר היית בתקופת הילדות ושיחקת בבובות...). אפשר בהחלט להבין את אי נעימות שהאירוע גרם לך. את עדיין צעירה ותמימה, וטוב שכך. תמשיכי לשתף את אמך, אני מבינה שיש לך קשר פתוח אתה, תנסי להתרחק כי בנימוס ובעדינות מבנים כאלה שנותנים לך הרגשה לא נעימה. זה לא צריך להיות כך, לא ולא כל הבנים מתנהגים כך. תיעזרי באמך כדי שתוכלי לבחור בעתיד להיות בחברת בנים עדינים ומתחשבים.

כל טוב,

שלי ורדי

שלום הילה,
אני נוטה לחשוב שמעבר לדוגמא אישית אינך יכולה לעשות הרבה...
הן צריכות לגייס מתוכן את הכוחות לפעול ולעשות שינוי.
יתכן שהיום האכילה מהווה סוג של נחמה ופיצוי בגלל קשיים אחרים? כמו למשל בחיי החברה, מול בנים?...
הייתי מציעה ליצור שיחה בכיוון הזה. הרגשי יותר, אם תהיינה מוכנות לכך. לא להטיף ולא לבקר...
זה דורש הרבה כוחות, אני יודעת, אבל הורות בכלל היא דבר לא פשוט. נכון?
שנה טובה ובהצלחה.
נלי

נצחונה שלום,
בנך נמצא בגיל בו הוא מקבל ממשות ותוקף לקיומו דרך התנגדויות כאלה ואחרות. במיוחד בנושאים שחשובים לכם...
זה דורש ממך ליצור גבולות וגם לשמור עליהם, מה שגובה כוחות לא מעטים...!
אני רוצה לחזק את ידיכם להמשיך לעמוד על שלכם, ליצור את הגבולות ולשמר אותם, כי ברור לי שהוא זקוק לכך מבחינה נפשית - גם אם לא יודה בכך.
אני מתרשמת שכרגע מה שחשוב זה הקו המאוד ברור שלכם כהורים הכולל התמדה במסרים, ומתן תשומת לב למצבו הנפשי והחברתי.
אם הוא בוכה הייתי מבררת עמו מדוע, מה מעורר את הבכי...
בהצלחה,
נלי

שלום,
את צודקת ואכן גילו של בנך הוא גיל צעיר מדי להתחיל לקיים יחסי מין בפועל.
זהו בלבול, אותו חווים הוא וחברתו, ואף מתבגרים אחרים... מצד אחד יש גירוי, תשוקה מסוימת ורצון להתנסות ומצד שני אי הבנה מדוע ועד כמה מימושה של תשוקה זו באופן מעשי עלול להוות "גול עצמי". כלומר, להפחיד, להגעיל, להרגיש שמה שחשבתי זה לא בדיוק זה, להשריש תגובות מיניות ראשוניות (כמו פליטה מוקדמת) שאחר כך יפריעו בעתיד...
אני סבורה שכמו שאת רוצה את אמונו של בנך כך עליך להזמין אותו לשיחה בה הוא נותן אמונו בכם. אמון שאתם רוצים את טובתו וכי הבקשה/ההמלצה לחכות עם קיום פעיל של יחסי מין היא אכן לטובתו המלאה. אפשר לדבר על כך שאתם מבינים את הרצון ויחד עם זאת זה עלול לפגוע בו בעתיד, גם אם כרגע אינו יכול אפילו לדמיין זאת.
זה אומר לצאת מהעמדה של חוסר האונים ולתת ביטוי וקול לעמדתכם ההורית. בטוב, לא ממקום של ביקורתיות אבל בנחישות.
נסי להיעזר גם במה שכתבתי לך למעלה בתחילת התשובה.
בהצלחה.
נלי

תודה רבה על התשובה המהירה
אני ובעלי (יותר ממני, בשל הרגשת הפתיחות בנושא) דברנו איתו על העניין שהם נורא צעירים לקיום יחסי מין.
אבל החשש שלנו הוא שהוא ישמע אותנו ובסוף ילך ויקיים איתה יחסי מין בלי לומר לנו בכלל, ובלי אמצעי הגנה.
הוא יודע מה עמדתנו בעניין אבל מהכרותי את בני אני יודעת שבסופו של דבר הוא יעשה את מה שהוא מחליט, להוסיף את העניין שהוא מרגיש כבר גדול ומבחינה חברתית חושב שזה ממש "קול" שהוא הולך "לעשות את זה" בין הראשונים מחבריו (את בטח יודעת על מה אני מדברת).
אני יודעת שהרישום שלי קצת מבלבל אבל אני רוצה לדעת אם אנחנו צריכים לקנות קונדומים שיהיו בבית בכל זאת (ואולי זה רק ידרבן אותו?) או לא?
והאם אנחנו צריכים לשאול אותו על זה כל כמה זמן מבלי שהוא יחשוב שאנחנו "חופרים" לו?
תודה רבה
ענת

היי ענת,
אלה בהחלט מצבים עדינים שצריך לנוע בהם בזהירות אבל עם מסר מאוד ברור.
יפה עושה בנך שהוא פונה אליכם, ועל כך הייתי שבה ומעודדת אותו. מחזקת את שיקול דעתו בכיוון זה.
לאור הפנייה אליכם הרי שהוא גם יכול כבר לדעת שניתן לסמוך עליכם. ניתן לומר זאת ולהוסיף עד כמה אתם רוצים את טובתו. בנוסף, ללכת מאחורי הגב, תוך התחשבות במה יגידו ואיך הוא יראה בעיני חבריו הם שיקולים מוכרים אך מוטעים.
בהצלחה ושנה טובה

שלום עדי,
אכן מצב לא קל, הבן שלך גם לקוי למידה וזה מכביד גם על הלמידה הכללית של תגובות בין אישיות, וויסות הדחפים והרגשות (למרות האינטליגנציה התקינה). לא כתבת האם הדרכת ההורים הועילה במקצת. התגובה המתונה שלך אליו היא טובה, ואני בטוחה שהיא מצריכה ממך המון כוחות כהורה, אך היא התגובה הכי חכמה לטווח הארוך. מה שצריך לשים לב הוא לא להיגרר למצב של אין תגובה, מעין התעלמות מהבן, גם כשהוא פונה באופן חיובי. התעלמות תגרור התנהגות יותר קשה או ייאוש טוטלי. זה הדבר הכי פוגע וקשה לילדים-כאשר לא מדברים אתם במשך זמן רב. אם תצליחי להגיב קורקטית ובאופן מצומצם כדי לא להיגרר לאימפולסיביות שלו ולהוות עבורו מודל להתאפקות, תהיה הקלה בהתנהגויות לאורך זמן. בד בבד, צריך לדבר עם המורים שלו, כדי שייקחו חלק במשמעת שלו וגם לבדוק האם יש אירועים שקשים לו מחוץ לבית והוא מגיב בעצבנות יתרה בבית. נראה לי שיש עוד המון עבודה של הדרכת הורים או של טיפול בו אם הוא מראה רצון לשתף פעולה בטפול רגשי-פרטני או בטיפול משפחתי ביחד אתכם. זה גיל מאד קשה , אל תתייאשו, צריך אורך רוח וסבלנות כדי שהמצב יהיה יותר קל בעתיד עבורו ועבורכם בעתיד, והעצבנות היא בחלקה תוצאה של תקופת ההתבגרות.


כל טוב,


שלי ורדי

תודה שלי על תגובתך
ההדרכה ההורית הועילה בכמה מישורים
1. הפחיתה את עוצמת התגובות החמורות של הילד, כיוון שהתחלנו להמנע מלהגרר אחריו לעמותים מילוליים מתמשכים
2. הבנו שאנחנו אחראים על היחסים אתו ושבכוחנו לשנות את הקשר אתו (גם הצלחנו חלקית) על ידי יוזמות חיוביות איתו (בעלי מצליח בזה יותר)
3.שמה דגש על שיפור היחסים הזוגיים (שיתוף פעולה, גיבוי בן הזוג ומציאת זמן לבילוי רק שנינו) כנדבך חשוב שתוצאתו גם שיפור היחסים עם הילד וחיזוק מעמדנו אצלו.

למרות כל זאת קשה לי ברמה היומיומית עם קללות קשות שמותכות בי (כלבה, זונה), מדי פעם יריקות כשהוא לא שבע רצון מתגובה שלי ובנוסף ייחס מזלזל כמעט קבוע(מישהו הרשה לך לדבר? סתמי...), למעט כשהוא רוצה ממני משהו.
כשטיילנו השבת בשכונה, בני שאל אותי למה אני אוהבת יותר את אחיו הקטן? עניתי שאני אוהבת את שניהם באותה המידה רק שהוא לא זוכה להרבה גילויי חיבה ממני, כיוון שרוב הזמן הוא פוגע בי ומתייחס אלי בזלזול. ואמרתי לו לו שאם רק ישנה במעט התייחסותו כלפי הוא ירגיש את אהבתי פי כמה. הוא לא הגיב.
במהלך השבת לאחר כמה שעות בהן לא פגע בי ניגשתי אליו חיבקתי ונישקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. נראה לי שזה המיס אצלו משהו כי אח"כ יחסו אלי היה יותר חיובי. לצערי זה לא החזיק הרבה זמן. אבל אני מאמינה שככל שיהיו יותר רגעים כאלה אנחנו בדרך הנכונה.
לגבי בית ספר- שם מצבו השתפר והוא משתף פעולה גם מבחינה לימודית וגם חברתית מקוים שימשיך כך.
שוב תודה על התייחסותך
עדי

מייקי שלום,
זה מרגיש כאילו בתך זקוקה למרידה הזאת בכם כדי להרגיש את עצמה, את האכפתיות כלפיה, את היותה נאהבת על ידיכם. הקשר ביניכן מוגדר על ידי "מלחמה", בה את שבה ומצילה אותה מסכנות כאלה ואחרות, במחירים יקרים של מתח, יאוש ותסכול. היא מוצאת כל פעם סיבה אחרת שיוצרת את ה"מלחמה עליה" והפעם זו הנערה שמדרדרת אותה - לדבריך.
איני יודעת מה נעשה עד כה אבל כנראה שברוב הפעמים דווקא הצלחתם (הצלחת?). היא לא עזבה את בית הספר, עשתה כמה בחינות בגרות, יצרה חיי חברה... ושוב מסכנת את הכול! את גם יודעת איפה היא וזה משמעותי בעיני (היא רוצה שתדעי...).
נסי לחשוב האם ניתן לשנות במשהו את הדיאלוג ביניכן כך שהיא תרגיש נאהבת, ושלך אכפת בלי מלחמה מתמדת זו. קל לומר, קשה לעשות, אני יודעת... נסי לברר מדוע היא ואת זקוקות לסוג יחסים כזה כדי להגדיר שוב ושוב את עצמכן - בעיקר כאם וכבת.
כדאי כמובן גם להתייעץ מקצועית, אך נדמה שאבדת את האמון בבעלי המקצוע שפגשת. חבל...
בהצלחה,
נלי

תודה על תשובתך.. יש משהו בדברייך שהאיר לי חדר חשוך.. חן חן
רציתי רק לשאול, ברשותך, ללכת להביא אותה הביתה? להניח לה לחזור לבד? להניח לה לחזור ולא לתת לה להיכנס " רוצה לבד תהיי לבד"? מה הדרך הראויה ביותר שבסיומה היא לא תברח שוב ותתנהג כמו בן אדם בקצב הזה ימיי ספורים..

היי מייקי,
לא הייתי נוקטת באפשרות השלישית - היא שוב סוג של הכרזת מלחמה קיצונית ומסוכנת...!
קשה לי לומר בדיוק... יתכן שהאפשרות שהיא תחזור הביתה היא הנכונה ביותר כדי לסמן שינוי. מה שיוביל - אני מקווה - גם לשיחה בה תאמרי לה שאת דואגת, עוקבת אחריה, אכפת לך אבל... תחכי שהיא תשוב מרצונה, שתדע שתמיד זה ביתה והדלת תמיד פתוחה בפניה!
משהו כזה...
שמחה שהחדר הואר, ולו במעט, אנא גשי את - אולי - להמשיך לקבל תמיכה וליווי...
בהצלחה,
נלי

שלום פזית,
במקום מגורייך, באגף הרווחה יש בדרך כלל שירות כזה, או מכונים פרטיים או דרך קופות החולים. ידוע לי שבכללית יש מטפלים עצמאיים לטיפול משפחתי, תבדקי דרך הקופה שלך. היועצת של בית הספר של הבת, אם את בקשר אתה, יכולה גם לכוון אותך .

בהצלחה!

שלי ורדי

שלום פזית,
אכן תחושת הדחיפות מובנת מאליה. אני מבינה ללבך. מדובר בתופעה די שכיחה למרבה הצער בין בני הנוער אך שכיחותה אינה מפחיתה מהסבל והמצוקה שכל נער, ובעיקר נערה. התופעה נקראת: פציעה עצמית. כפי שציינת גם אצל בתך, החתכים עדינים יחסים, בדרך כלל במקומות מוצנעים ואינם מהווים סכנה פיזית.
האקט הזה הוא בבסיסו אקט פסיכולוגי נואש אשר נועד להקל על התמודדות עם מצוקה וכאב רגשיים. אנשים הנוהגים לפגוע בעצמם מדווחים שהפציעה מקלה ומרגיעה במצבים רגשיים טעונים.
לפציעה עצמית יש תפקיד סמלי -הכאב הנפשי מומר, באופן קונקרטי, לכאב הפיסי שגורם חיתוך העור: החיתוך עשוי להוות אקט של ענישה עצמית מתוך תחושת אשמה או לחלופין, עשויה הפציעה לבטא כעס ותוקפנות אשר הופנו פנימה במקום החוצה. זה קורה אצל אנשים עם הערכה עצמית נמוכה, רמות כעס וחרדה גבוהות, בלי יכולת התמודדות גמישה, הנוטים לדכא את הכעס. אני ממליצה שתבדקו לעומק מה קורה לבתכם. לכאורה הכל כשורה, אך האקט הזה מאותת שלא הכל טוב והיא אינה מסוגלת לתקשר את המצוקות שלה במלים. העובדה שהיא מראה לחלק מחברותיה את החתכים אינה אומרת שהיא מניפולטיבית. זאת הדרך שלה לתקשר איתן בצורה עקיפה, ולומר להן שלא הכל בסדר אתה ולזכות באמפתיה. לדעתי היא תצטרך התערבות פסיכולוגית, פרטנית או משפחתית. ההתערבות ברמה המשפחתית על מנת שתוכל לתקשר אתכם יותר נכון ובצורה ישירה, ושאתם בתור הוריה, תהיו מסוגלים להכיל ולהבין את מצוקותיה בלי להיבהל מדי.


מאחלת כל טוב,


שלי ורדי

כמובן שלא רק העניין הלימודי מטריד אותנו, נהפוך הוא , הוא השולי.
חשוב לנו לדעת איך איך מרגישה ומה היא חושבת ולוודא שהיא לא נמצאת חלילה במצוקה כלשהי...

דנה שלום,
להביא מישהו לטיפול אינו משימה פשוטה, וכמובן שהיה מומלץ שהיא תראה זאת כזכות עבורה... מה שאפשר לציין הוא שבתוך תהליך טיפולי נוצר "מרחב" להתלבטות, לברור, לאוורור רגשות ומחשבות. האדם המקצועי אינו אמור לומר לה מה לעשות אלא לסייע לה להחזיק את המרחב הזה, תוך דיאלוג ביניהם, בכדי לאפשר לה דיאלוג עם עצמה...
בנוסף, יש להגדיר האם הטיפול הזה הוא לגמרי שלה או שאתם תהיו מעורבים בו... ואם כן - באיזה אופן. נדמה לי שבתכם זקוקה למרחב פרטי, בו תוכל להשתחרר מתחושות של ספקנות (ואפילו חשדנות) לגבי הניסיונות להשפיע עליה.
ואחרון חביב, עד כמה שזה קשה אני מציעה גם לכם ההורים פחות להיבהל, לתת לה חופש להרהר ולבדוק. באם לא תוכלו לעשות זאת היא עלולה לבעוט וחזק... שקפו לה שאתם סומכים עליה, מאמינים בה, שאתם יכולים "לא ליפול מהכיסא" כל פעם שהיא מעלה איזה "הרהור כפירה" לגבי לימודים או החיים...
זו בעיני משמעות עמוקה של דיאלוג אנושי והורי, נפשי וחינוכי.
בהצלחה,
נלי

אני בת 35 אם ל-4 בנים בני: 7, 8 וחצי, 12, 14 וחצי.....ובהריון ( סביר להניח עם בן נוסף...)
גם אני כמוך שאלתי את אותם שאלות עד החודש האחרון וכבר כמעט הרמתי ידיים עד שהבנתי היכן טעיתי.
עד היום הייתי מעירה, מבקשת, מתווכחת ואז הייתי אומרת לעצמי כבר יותר פשוט לעשות מאשר לרדוף אחריהם ואז הייתי קמה ועושה. לפני חודש קמתי בוקר אחד במרץ והחלטה שאני לא פיליפינית גם לא של הילדים שלי ומעכשיו הכל קורה בדרך שלי או שאף אחד לא מקבל שום פריבילגיות בחינם. עשיתי את הבית יסודי ופשוט ישבתי וחיכתי לראות אייך הדברים קורים, הילדים קמו ושתו ואני הפסקתי להתחנן והתחלתי לדבר חד משמעית...לאחר שהם הבינו ששום דבר לא מקבלים בחינם יותר כולם התחילו לתרום את חלקם....אומנם בשבוע הריאשון הייתי צריכה להזכיר ולהעיר כל 10 דקות גם לילדים וגם לבעלי אבל אני שמחה לבשר שהיום חודש אחרי חוץ מאשר לבשל ולעשות סדר של אולי 10 דקות ביום פשוט אין לי מה לעשות...אז זה אפשרי גם אם ההרגשה היא לא כזאת, תחלטי שאת לא נשברת ותעמדי על שלך ואל תתיאשי גם אם זה אומר להקים מישהו מהמיטה כדי שיעשה את מה שהוא צריך אל תעשי במקומם......בהצלחה.
מקווה שזה עוזר לך,,,,אבל אני חושבת שאם הצלחתי לעשות את זה עם בית שכולו בנים את יכולה לעשות את זה עם בנות.

היי חגית,
עכשיו אני קוראת גם את תגובתך לדגנית.
שמה לב שמה שכתבתי שונה בתכלית ממה שאת מתארת, אבל הרי אין אמת אחת ודרך אחת לטיפול בדברים.
שמחה שהצלחת...
את הזמן שהתפנה אני מציעה להקדיש לקשר עם בניך - לשיחות, בילויים כאלה ואחרים, לצחוק ביחד. זו המהות של ההורות, לא כן?
לפחות בעיני...
כל טוב,
נלי

דגנית שלום,
צר לי על האיחור בתשובה אבל הנה כמה מחשבות שעלו בי למקרא דבריך:
אני מאמינה שהורים רבים (כן, גם אני...) מרגישים בדומה לך. את ובן זוגך כל כך משתדלים ומתאמצים והנה התחושה היא שהבנות כאילו אדישות, עסוקות בעצמן בלבד.
אבל אני גם מאמינה שמסרים מתמידים, כמו גם הדוגמא האישית שאתם נותנים, מחלחלים ויבואו לידי ביטוי בגילאים יותר בוגרים. בנותיך לומדות עכשיו על השקעה הורית ומרשות לעצמן עוד להרפות, להיות שקועות בעולמן. אולם עם הזמן, כשהן תהיינה עצמאיות, חיות בזוגיות, אימהות... מרבית הדברים יבואו לידי ביטוי. לא בדרך שלך בדיוק אבל באופן כללי.
אני מציעה לזכור זאת כשאת מהרהרת בדכדוך במה עשית לא נכון... לעודד את עצמך על כך שהן מאוד מוצלחות בהרבה תחומים הקשורים לגילן.
אני גם ממליצה להמשיך לארגן תורנות ביחס למשק הבית, המותאמת לגילן, לא להרפות אבל גם לא לקטר כל הזמן. שימי לב לא להפוך כל שיחת אם-בת לדיון בסוגיות שמפריעות לך... זה מעכיר את האווירה, וגרוע מכך - פוגע בקשר.
בהצלחה,
נלי

שלום סימה,
את צודקת, בתך לפי תיאורייך הנה נערה מרדנית ולא מוכנה לקבל עצה, אך גם היא פגיעה מאד. בתפיסה שלה כל הערה שלך נתפסת כשיפוטית ומאיימת על הדימוי העצמי שלה שאינו גבוה, ומשם גם התגובות הקשות שלה. כנראה שהיא נוטה לתפוס את עצמה באופן שלילי. קשייה בלמודים (עד כמה שהבנתי נכון, יש לה תסכול לימוד) יכולים להסביר את הדימוי הרגיש והנמוך. את באמת אימא משקיענית אך חשוב לדעת שלא כל השקעה, יש בה תמורה בהווה המידי. עצם האכפתיות שלך וההשקעה יתנו פרי במועד מאוחר יותר, בהפנמה של הבת את ערך הלמידה וההשקעה והעיקשות בכל מה שתעשה בעתיד. אני מניחה שכאשר החוצפה והכעס נרגעים, יש לבתך את ההבנה שאת רוצה ופועלת לטובתה. ייתכן והקושי ביניכן טמון במידת המעורבות הרגשית שלך כלפיה. האם היא גובלת בהתערבות יתר וברצון מאד גדול שתצליח בכל תנאי? תבחני את עצמך בעניין הזה. ייתכן ואת כואבת כל כך את הכישלון של הבת ומזדהה אתה, דבר הגורם לך להגיב ברגשיות, שיפוטיות ובאכזבה גדולות. הרי לא כל כישלון שלה תלוי באופן מודע בה, (הכישלון בלימודים נובע ממספר סיבות או משילוב ביניהן כגון: חרדת בחינות, זיכרון ארוך טווח נמוך, קושי לארגן בכתב את ידיעותיה, קושי בהבנת דברים, בעיות ריכוז, וגם פערים לימודים מהעבר ואי למידה מספקת בהווה). נראה לי שאת צריכה להיות שם כדי לתת לה תקווה, לעודד אותה בלחץ מתון לא להתייאש ולהמשיך אך גם לאפשר לה הפוגות בלמידה ומנוחה. חשוב לשדר לה שהכול יכול להיות הפיך בעתיד, גם אם היא אינה מצליחה היום, ובעתיד תוכל תמיד לשפר ציונים. את העובדה שציינת, שאת מבינה אותה בגלל המבחנים הרבים, כדאי שתגידי לה גם ותעודדי אותה גם להשקיע בעוד תחומים ולא רק בלמידה, אלא גם בהנאות, בחברה ובתחביבים. לגבי הטיפול הפסיכולוגי- לפעמים גם שם ההשקעה באה ידי ביטוי לאחר זמן מסוים, סבלנות.

בהצלחה רבה,

שלי ורדי

אני מאוד מודה לך על התשובה עזרת לי מאוד מאוד .
הזדהתי עם כל מילה שאמרת ואף השכלתי ללמוד.
תודה רבה ויישר כח.

שלום הדס,
מהתיאור שלך אני מבינה שהקשר שלך עם בת מרוחק, היא מאד מדאיגה אותך והתנהגותה גורמת לך לסבל רב . האם ההתחברות שלה לערבים , על פי השערתך , מסכנת אותה, האם היא מתחברת לאנשים מאד לא נכונים? עצם הבחירה שלה בחברים ערבים, גם אם הם אנשים טובים ולא מסוכנים (ובתנאי שאין לה עוד חברים ) אומרת משהו על היותה בודדה וחשה חריגה ושונה,ולא שייכת. חבל שהקשר כל כך לא בטוח ביניכן. אם יש דמות במשפחה שיכולה להתקרב אליה ללא שיפוט, יהיה טוב, כדי יהיה לה מישהו לשתף. האם שקלת לפנות גם למפקד שלה, או שאת חוששת מהנזק הנלווה שייגרם? אם כהורים מרגישים "אבודים" הייתי ממליצה שתלכו אתם לטיפול של מספר פגישות, כלומר להדרכת הורים או לטיפול משפחתי, ואולי הבת תסכים להצטרף. אני מרגישה שקודם כל את ובעלך זקוקים לתמיכה, להבנה עמוקה יותר של היחסים ושל הדינמיקה של הבת המניעה אותה להתנהגויות המסוכנות ולהתרחקות מהבית. נדמה לי שהיא גם סובלת אך אינה מראה זאת לכם.


כל טוב,

שלי ורדי

שלום חגית,
את מתארת מצב של 4 בנים, שניים מהם בגיל משמעותי של טרום התבגרות, בוודאי בעלי אנרגיות גבוהות. בסה"כ אני מתרשמת מאווירה טובה בבית, את מגדלת אותם עם הרגלים טובים של עזרה והתחשבות וגם עם תקשורת מפותחת בין ההורים לבין הילדים.
את מתמקדת בקושי עם הבן הגדול , הוא כנראה מרגיש בוגר יחסית ומאד קשה לו לראות את החולשות של האח הצעיר שלו, שאם הוא נוטה לבכי לעתים קרובות, סביר להניח שהוא גם גורם לתגובות של הגנה מכם, ההורים. ייתכן שעובדה זו מקוממת את הבן הבכור כי בעצמו כמו כל ילד, זקוק גם להיות לעתים ילד קטן יותר, ומתוך מקומו בבית, אולי חש שהוא חייב להתנהג כבוגר תמיד. העצה שלי אלייך היא לתת לבן הבכור מעט זמן ייחודי משלו, הוא גם זקוק לפינוק שלו ולתחושה שלא שכחתם שהוא עדיין ילד צעיר. לגבי בן ה8, תבדקו האם היחס מגונן מדי מצידכם, ילד שנוטה לבכיינות בדרך כלל לומד שהיא כדאית לו, כי מעוררת אצל הוריו תגובות הגנה ופינוק. לגבי הקשר בין הבכור לבין השלישי- הייתי מציעה לא תמיד להתערב,לשפוט ולקחת צד. עשו ניסיון של אי התערבות ושל אי לקיחת צד כדי לבדוק האם כך הבנים מיישבים את הסכסוך ביניהם יותר במהירות.

בהצלחה,
שלי ורדי

ראשית כל תודה על התגובה המהירה. אייך לדעת מתי כן להתערב במריבות בן הילדים, או אם ניתן לעשות משהו למנוע את חלקם? אייך לדעת על איזה חוקים להתעקש עם הבן הבכור ומתי לשחרר ( לדוגמא: שעת חזרה הביתה מחברים, שעת שינה...מה הנורמה בגיל 14 וחצי ) ? והאם זה נורמלי או חוצפה שהילד עונה בטון גבוה בשעת ויכוח או עונה: לא בא לי, לא מעניין אותי ואייך להגיב לכך? יעזור לי מאוד תשובה לשאלות אלו כי אין לי את מי לשאול ואני הדמות המחנכת היחידה בבית, תודה מראש.