פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

רשת שלום,
כל הכבוד על היוזמה האימהית!
מציעה רק להיות רגישה כלפי הבן היות שהוא כבר נער ולא ילד צעיר, ובגיל זה יכולה להיות רגישות לאייך נוצרו הקשרים החברתיים ועד כמה אימא מעורבת בהם...
הייתי מחפשת גם חוגים/פעילויות קבוצתיות עבורו (סוג של מחנות קיץ בתחומי קולנוע, מחשבים, ספורט ועוד) הקיימות בכל מיני מרכזים קהילתיים וגם באופן פרטי.
בהצלחה וקיץ נעים,
נלי

שלום אימוש,
יש הרבה מטפלים/ות טובים... איני יכולה לתת לך שם ספציפי.
אנא בדקי אותו מה הוא מעדיף - גבר או אישה, אזור נגיש... (לא ציינת אם הוא בכלל מסכים ללכת לטיפול...).
נסי לברר דרך חברים/קרובים או אתרי טיפול ספציפיים.
שיהיה לו בהצלחה,
נלי

שלום נגה,
אני בהחלט מבינה את התסכול שלך. הוא מתרחש בהרבה בתים, ואנחנו ההורים שואלים את עצמנו בדיוק את אותה שאלה - מה לא עובד? במה טעינו?
אז - קודם כול - אני רוצה לומר שבנותיך רואות את דמות החרוצה, האחראית והמתפקדת. הן עדין "בועטות" בדמות זו (לא בך ממש, למרות שזה אולי מרגיש כך לפעמים) מסיבות של תהליכי נפרדות, מרד וצורך ליצור התנהלות עצמאית משלהן. יתכן שהן גם מרגישות שאת מחזיקה בלאו הכי את כל האחריות, ולכן גם אם הן משאירות בלגן במטבח - את תסדרי. תכעסי ותסדרי...
לכן, אני מציעה שלא יהיו הרבה דיבורים אלא חלוקה ברורה וכתובה שחור על גבי לבן של חלוקת המטלות והאחריות בבית. נסי לעשות זאת דרך שיחה משפחתית, ללא כעס, ללא ביקורת, בנוכחות האב - אם הוא חי אתכן. לא לבקש אלא להנחות. לגייס את יכולת העמידה על שלך, לא לרצות, לא לוותר...
תהיי זקוקה פה להרבה התמדה, לא להישבר, לא לוותר. חלוקת האחריות היא תהליך הדרגתי שהן צריכות ללמוד לקחת בו חלק. זה ייקח זמן.
במשך הזמן, כשיהיה יותר שיתוף פעולה, אפשר יהיה להרהר מדוע זה לא קורה...
בהצלחה,
נלי

רינת בוקר טוב,
אני שואלת את עצמי מדוע עשית זאת, והאם משהו הטריד/הדאיג אותך.
אכן אין זו הדרך המומלצת לנהוג היות שיש בה התעלמות מהקשר ומהדרך שנוצר בין בתך לבין אותה מטפלת. זו עלולה להוות סוג של חודרנות מצידך, ועליך לברר עם עצמך האם התנהלות מעין זו מוכרת לך (ביחד לעצמך).
לא ציינת אם בתך הסבירה מדוע היא מעדיפה לעבור, והאם יש בכך משאלה לרצות אותך...
בכל מקרה אני ממליצה לברר איתה היטב, לומר שיש לך ספקות לגבי מה שעשית ולבסוף - אם היא בוחרת לעזוב הרי שיש לבוא לפגישה אחת (לפחות, בדרך כלל מומלץ יותר) לפרידה מסודרת מהתהליך ומהמטפלת.
בברכה,
נלי

טלי שלום,
צר לי על העיכוב המסוים במתן התשובה.
אני שואלת את עצמי - ואותך - מדוע את כה לחוצה... ובנוסף, האם באמת חשבת שאת יכולה לשים פה איזה גבול ביחס ליחסיהם האינטימיים? את מבינה אולי כבר שלא.
כמו כן, אני ממליצה להורים ליצור דיאלוג בו מתקיים אמון ולא לחץ ודרישה כזו או אחרת. דרישה הנובעת מפחדיך - בעיקר.
קחי בחשבון שאת מכניסה גם המון מתח ופחד לבתך, מה שעלול לקלקל עבורה את ההתנסות היפה וגם להשליך על איכות חייה - המינית והזוגית בעתיד.
אני מציעה לשחרר! לנסות קודם כול להרגע בעצמך, ולאחר מכן לשוחח עם בתך ממקום אחר - מקום המציע תמיכה, עזרה במציאת אמצעי מניעה הולמים, ברור רגשותיה וביסוס נוכחותך ככתובת - באם תבחר לעשות זאת.
אחרת, לצערי, את מתבססת כסוג של "אויבת", וכל תגובה שלך דוחפת אותה בדיוק לצד השני. זה מתאים לגילה, לצרכיה להתחיל להיפרד ממך וכמי שמבררת את זהותה העצמית.
בבקשה עשי שינוי - לטובת שתיכן!
נלי

שלום לך,
את מתארת אימהות מיטיבה לנערה סוערת רגשית בעלת קושי ניכר בוויסות רגשי. נדמה שמה שאת מתארת הוא סוג של התקף זעם, אותו אפשר לראות בקרב ילדים צעירים אפילו בני שנתיים... הזעם כמו גם הסירוב להכיר בפגיעה מבטאים אף הם שמבחינה רגשית בתך נמצאת - לעתים (כשהיא בבית) - בשלבים רגשיים מוקדמים, שלא בהתאם לגילה הכרונולוגי.
איני יודעת מדוע. לא מכירה את השתלשלות היחסים ביניכם אך נראה שבגילה את בהחלט לא אמורה להמשיך ולהיות "אובייקט" לתוקפנות ולהרסנות מבלי להגיב. איני מאמינה ב"ברוגזים" אבל אפשר לתת למתח להמשיך עוד תקופה מסוימת כדי לסמן משהו בבחינת "גבול" שנחצה. היא מצאה סוג של פתרון בינתיים. אל תיבהלי. תחזיקי מעמד, תני לזה עוד קצת זמן...
בנוסף, לאור מורכבות הדברים, הייתי ממליצה מאוד הן עבורך והן עבורה ללכת לטיפול נפשי מקצועי.
בברכה,
נלי

בוקר טוב,
עוד משהו: כשאני מציעה לך לתת לדברים זמן אני מתכוונת - בעיר - למשמעות הנפשית עבור בתך לא לראות אותך מתפרקת. היא יכולה לכעוס ולפגוע, זה מאוד קשה ומחייב טיפול, אבל את נשארת בשלך. קרי, לא מתמוטטת, לא נכנעת, לא חלשה. כל האפשרויות האלה - באם הן קורות - מעוררות עוד יותר את זעמה היות היא מרגישה ביתר שאת חלשה ובלתי מוחזקת.
נלי

לאימא שלום,
אני סבורה שבנך אומר משהו דרך התנהלותו זו - כבר כ-4 שנים. איני יודעת מה אך חשוב וכדאי לברר. יתכן שיש דיכאון סמוי או קושי נפשי אחר... יש פה משהו עמוק יותר מהטלת סנקציות, שבלאו הכי אינן עובדות. לסירחון הגוף יכולות להיות כל מיני מטרות - הן סוג של "עטיפה" מגינה, והן סוג של סימון בבחינת "אני כאן" (וצריך עזרה...).
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת פה היא ללכת יחד אתו לטיפול נפשי. טיפול שיהיה בעיקר עבורו, יחד עם הדרכת הורים, או טיפול משפחתי.
בברכה,
נלי

שלום לך,
נדמה לי שמה שתיארת הוא מסוג הדברים שקורים בתחום הזה של מסיבות...
סך הכול האירוע היה מרעיש בגלל שהן נפגשו בפעם הראשונה עם הדברים, אבל לא משום שהן נעצרו או הסתבכו חלילה...
אני סבורה שאם נוצרה משיכה וקיים עניין לא כדאי לאסור באופן גורף (למרות התנגדות האבא). כדאי לשוחח איתה, שתפעיל את שיקול דעתה, שתברר ובסך הכול לאפשר לה ללכת. היא הולכת עם חברות ולא לבדה, יש טלפון סלולרי ומדובר באותה עיר.
אני חוששת שאיסורים גורפים מפעילים עוד יותר את הדמיון ויוצרים עולם של הסתרות ושקרים.
בברכה,
נלי

וואו...את ממש מפחידה אותי !!!
יש לי בת (16) עם אותו התנהגות חשבתי שזה נגמר בשלבים מאוחרים יותר
גם אני נשארת פעורת פה ופגועה עד עמקי נשמתי אך לבסוף אני זאת שגם נכנעת "בקרב"
ויושבת איתה לשיחה ומבהירה לה את התמונה כולה והיא עוד מבקשת סליחה וגם רוצה לשמוע אותה ממני..
שיהיה לך בהצלחה אמא יקרה

תודה יקירה!
זקוקה לכל מילה של עידוד. שנים נהגנו כמוך ובכל פעם שהיא נרגעה ישבנו וליבנו איתה את הדברים (ושמענו "סליחה" מהפה לחוץ). אני מרגישה שהגישה שלנו הובילה בסופו של דבר לזה שאין מחיר אמיתי להשתלחויות - אז יום אחד כעסנו והצבנו גבולות ולמחרת "עסקים כרגיל" ולכן היא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ואפילו להסלים. אני גם חרדה ממש מהמודל שהיא נותנת לאחיות הצעירות שלה, שעוד לא התחילו את גיל ההתבגרות ולא יודעת איך למנוע שגם הן ירגישו שאפשר להתפוצץ בלי מנגנון בקרה. אני לא מגזימה כשאני אומרת שכשהיא מתפרצת ככה, אני מרגישה כמו קורבן לאלימות - כמו אישה מוכה - כי זה נמשך ונמשך בלי יכולת לעצור. לא יכולה יותר להרגיש ככה....

תיקון למכתב הקודם;
אני מתנגדת לשהייתו של בני בביתו של בעלי לשעבר ולא כפני שכתוב בטעות "לא מתנגדת".
תודה,מיכל

מיכל בוקר טוב,
את מתארת יחסי משפחה וזוגיות מאוד קשים, ומצבו של בנך מדאיג אף הוא. הייתי אומרת שהוא בהחלט יכול להיות מוגדר כנער בסיכון. אני משערת שאת יודעת זאת ולכן רוצה לעזור לו להתכונן לקראת השירות הצבאי. שירות שיעמיד בפניו אתגרים רבים.
העצה המקצועית שאוכל לתת לאור הנתונים האלה היא ללכת לטיפול משפחתי - בעל מסגרת טיפולית גמישה - הן רק עבורך, והן עבור הבנים באם יסכימו לבוא עמך. בנוסף, אני מציעה - אם זה ניתן - לחשוב כיצד עושים "הפסקת נשק" אם אבי ילדיך, בניסיון לרתום גם אותו למאמץ זה למען בנכם.
בהצלחה,
נלי

שלום רב נלי,
היינו אמורים להתחיל הדרכת הורים אצל פסיכותרפיסט מעולה ובעלי לשעבר לא הגיע פעמיים ברציפות.להדרכה המשותפת היתה חשיבות רבה בשביל ליצור שפה אחידה ותיאום מול הבן הבכור.גם בני הבכור מסרב לטיפול .סמכותי ההורית נפגעה לאורך השנים וחוסר התיאום ביננו רק החריף את מצבו של הבן ושימר את הקושי לקחת אחריות.
מיכל

מיכל שלום שוב,
אני מבינה, והמצב אכן מאוד מסובך.
מה שנותר לי כרגע זה להציע לך ללכת לטיפול, ליווי ותמיכה בעצמך היות שאת מתמודדת עם הרבה מאוד קשיים.
האם יש אדם אחר ממשפחתך שיכול לסייע? שבנך סומך עליו...

לצערי אין לי למי לפנות,זה נורא ואיום.בסוף השבוע בני הכה את אחיו שצעיר ממנו ב4 שנים וזה מראה שחוזר על עצמו כמעט כל יום.בני הבכור טעון בכעסים ונראה שממש מחפש להרביץ בזעם רב.אני חוששת לפנות לרשויות כדי לא לפגוע בבני אך המצב הולך ומסלים.בעלי לשעבר מתגורר מס' שניות נסיעה מביתנו ולא רוצה להיות מעורב.הפסיכותרפיסט שהתחלנו אצלו הדרכת הורים( בעלי לא הגיע פעמיים ברציפות להדרכה ) טוען שלא ניתן לסייע לבננו ללא תיאום ושיתוף פעולה מלא של שנינו.אני מטופלת רגשית ומקבלת סיוע משפטי ושרויה במצוקה מהאלימות של בני הבכור.

מיכל

מיכל בוקר טוב,
אני מרגישה את מצוקתך וצר לי עליה. אני מבינה ללבך ויחד עם זאת שואלת את עצמי מה ביכולתי לעזור במסגרת פורום אינטרנטי...
במיוחד כאשר האב אינו מוכן לשתף פעולה לטובת בניכם.
נדמה לי שהפנייה לרשויות לא תפגע בו אלא תיצור גבול הכרחי, ועזרה משמעותית עבורכם. לא יתכן שתמשיכו לחיות בסיכון - פיזי ונפשי - בכדי לשמר את החופש שלו או העדר פגיעה בשרותו הצבאי. יתרה מכך, אני סבורה שבנך נמצא במצוקה נוראית בעצמו וזקוק להחזקה נפשית ופיזית שאתם כהוריו לא מסוגלים לתת.
אי לכך, כדאי להתחיל עם רשויות הרווחה ולנסות להפעילם כדי לחפש ביחד פתרונות - טיפוליים ואפילו שיקומיים.
בנך חייב לדעת שהתנהגותנו הפוגענית אינה יכולה להמשיך, גם במחיר של איסור להיכנס אליך הביתה.
מחזקת את ידיך,
נלי

תודה לך נלי על התגובות.
מבקשת להתיעץ עמך על עוד נושא ומה נכון לעשות במצב של התנכרות הילדים כלפיי.בני הבכור וגם בני השני מתרחקים ומטיחים בי עלבונות על האוכל ,מזלזלים בהשקעה העצומה שלי ,מסרבים לקחת חלק במטלות הבית ולא מכבדים את חוקי הבית במכוון .האוירה בבית קשה וכואבת גם בגלל ארועי האלימות וגם בגלל ההתנכרות כלפיי.עולה בי המחשבה שאני צריכה לעשות שינוי בדרך התגובה שלי ,אולי פחות להשקיע,פחות לרדוף ולבקש את עזרתם,פחות לרצות ובעיקר לשחרר .
מה דעתך,איך עליי לנהוג.
שבת שלום מיכל

מיכל שלום,
זה נשמע כיוון מתאים, אך הייתי דנה בו גם בטיפול האישי שלך.
מדובר הרי לא רק בדרך טכנית כזו או אחרת, אלא עמדה רגשית שיכולה וצריכה לבוא מבפנים. איני יודעת איך המצב הזה התפתח. האם בהשפעת התנהגות האב מצד אחד, וניסיונותיך לפצות, להחליק ולשמר מסגרת ביתית - מאידך, או תהליכים אחרים.
בכל מקרה, לא הייתי מציעה לך להמשיך לרצות, לספוג עלבונות, להשקיע ולקבל זלזול וחוסר ערך.
מצאתי את עצמי חושבת הרבה על פנייתך ומזכירה לך שוב לפנות לרשויות רווחה, או לכל גורם אחר, בנוגע לבנך הבכור. בבקשה אל תישארי לבד עם הקשיים עמו...
מעניין לראות שבנך השני, הסובל מאחיו הבכור, עשה עמו קואליציה נגדך. האם את סבורה שאי אפשר לשקף לו זאת? לשוחח עמו? להראות לו שהוא כנראה גם מעריץ את העמדה האלימה של אחיו, למרות שהוא בה בעת גם סובל ממנה?
בברכה,
נלי

לנלי,
אני מנסה הרבה לשקף לבן השני שלוקח דוגמא לא טובה מאחיו הבכור,הבן הבכור מרגיש פראייר כי המסרים בבית היו קשים ,גם הבן השני מרגיש פראייר שעוזר במטלות הבית כשאחיו לא עוזר.פניתי לרשויות הרווחה ומחכה לע"וס שתיצור עימי קשר.בטיפול האישי אני מכינה תוכנית לתגובה אחרי ארוע אלים,במטרה לייצר סמכות הורית והפסקת האלימות.בתוכנית הפלפון יחסם ל24 שעות אחרי ארוע אלים.השבוע פעלתי לפי התוכנית.דמי כיס הילדים מקבלים במידה ומשתתפים במטלות הבית.הבעייה שהאבא נותן להם דמי כיס ללא תיאום איתי וזה מבטל את תוכנית דמי הכיס בביתי.

בברכה,מיכל

אז אסיים בבקשה לשמוע את דעתכן על הקנאה הזו שאני מרגיש, ועל כך שאני לא יודע להתמודד בקרב הזה וכו'

היה עוד המון מקום לפרט עליי, על ההקשרים המסויימים שיש אבל זה כבר ארוך.
אז תודה לכן אם תקראו את כל זה.

שלום לך,
אתחיל בכך שמאוד התרשמתי מדבריך ומאופן ניסוחם. מהדברים עולה שאתה מכיר בכך שקשרים אנושיים הם דבר חשוב בחייך, ואתה מוכן להשקיע בהם (ואפילו מאוד). לאור ההשקעה הרגשית ובכל מובן אחר אתה חש נפגע וכואב כאשר יש קונפליקט כלשהו. קונפליקט שכאילו - בהרגשה שלי - משאיר אותך "מדמם", בעוד שהאחרים לכאורה ממשיכים את חייהם כרגיל.
עלי להודות שאיני רואה ב"חרם" כדרך התמודדות אלא כהימנעות ממנה. הוא נכפה עליך מצד אחותך היות שכנראה קשה לה ליצור דיאלוג לגבי הריב, ואני ממליצה לחשוב כיצד להפסיקו. להפסיקו במובן של ליצור שיחה על הדברים, אולי בהדרגה יותר מאחת, אך גם לצמצם את הנוכחות ואת הנדיבות כלפיה. זה יהיה לך קשה אבל הכרחי כדי שהיא תוכל ללמוד משהו על האופן בו היא כופה עצמה על אחרים, וכיצד כפייה זו גורמת לצמצום הנדיבות כלפיה.
פרט לכך, נראה שיש לך עולם מאוד עשיר ומלא התלבטויות. האם שקלת ללכת לשוחח עם מישהו? באופן טיפולי/ייעוצי? אני ממליצה. נראה לי שתקבל מכך המון.
בהצלחה,
נלי

כן, אני מרגיש באופן שתיארת את זה.
ומה בדבר ההתמודדות עם ההרגשה? והאם היא אכן שלילית? לכך לא התייחסת- אולי בגלל המסגרת של הפורום?

אני עוד כועס עליה אז אולי דרוש עוד זמן של הרגעות. קשה לי לחשוב מה אפשר לעשות.

ייעוץ ושיחה יתרמו לי?באיזה צורה? אבל תחת איזה נושא?
זה מסקרן כי בד"כ אני לא משתף אם אין סיבה טובה.

בוקר טוב,
אני רואה יחסים של כעס וקנאה כרגשות הקיימים באופן הכי אנושי ועמוק בכל קשר, כולל קשרים קרובים מאוד. נדמה לי שאתה זקוק לסוג של "אישור" או תמיכה לרגשות אלה, אותם אתה פוגש בתוכך. אני שואלת את עצמי למה והאם הם מבהילים אותך... קל יותר לראות את עצמך כאח הטוב, המסור. אלה הם גם חלקים המצויים בך. אבל רגשות קשים יותר קשה לנו לשאת. הם מבהילים את כולנו.
זאת גם הסיבה שהצעתי לך אפשרות ללכת לטיפול. במסגרת תומכת ומקצועית אתה יכול "לפגוש את עצמך" בדרכים יותר עמוקות ומשמעותיות, לברר את רגשותיך ואת הדרכים בהן אתה רוצה לבחור כדי להתמודד עמם.
מקווה שנתתי לך סיבה טובה...
בהצלחה,
נלי

שלום,
צילום כף יד עוזר כמובן אבל יתכן שיש עוד בדיקות שאיני יודעת לתת עליהן מענה.
אני יכולה להציע לפנות לרופא/ת משפחה ולהתייעץ עמו/ה?
בכל מקרה אם נושא הגובה מטריד כדאי לשוחח עליו עם מי שנגיש לך ובעל ידע בתחום.
בהצלחה,
נלי

תמר שלום,
אכן שאלות מבלבלות המשקפות את התהליך שבתך עוברת. תהליך שיתכן ויש בו עדין בלבול, אך גם יכול להיות שהעמימות המוצגת על ידהה מקלה עליה כרגע... מרחיקה את הדחיפות להצהיר הצהרות ברורות לגבי העדפה מינית כזו או אחרת.
בכל מקרה נשמע שהיא מחפשת דרכים להגדיר את עצמה ואת זהותה, לא רק זו המינית, מול אחותה ובעיקר מול עצמה.
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת פה היא לנסות לשהות עמה בתהליך, עם כמה שפחות ביקורת וכמה שיותר סבלנות. קל להגיד וקשה לעשות - אני יודעת, אבל אם תצליחו במשהו מזה הדבר יסייע לה מאוד.
בנוסף, עזרה נפשית טובה תמיד יכולה לסייע - בעיקר מול הבלבול ולאו דווקא מול נושא הדו/חד מיניות.
בהצלחה,
נלי

תודה על תגובתך דר' שטיין, היא הולכת לטיפול בעקבות תקופה קשה שעוברת בעקבות בגרויות והתנתקות מחברים טובים, האם יהיה זה נכון שהמטפלת שלה תעלה בפניה שאנו יודעים את מה שרשמה בעבודה "שהודיעה על כך שהיא דו מינית וכביכול יצאה מהארון
או כיצד תוכל לעזור לה בבלבול בלי להזכיר את העדפותיה המיניות? הרי במפגשים היא ביתי מדברת איתה על מקרים עם בנים ולא הזכירה בפניה שום דבר בנושא ...תודה

תמר שלום,
איני סבורה שזה נכון שהמטפלת תעלה תכנים שבתך לא מעלה בעצמה. בתך עלולה לחוש שזה חודרני ומאיים, מה שיכול לפגוע בה ובתהליך הטיפולי.
המטפלת יכולה בעדינות לברר, דרך תכנים שהבת מעלה, כיוונים אפשריים של מצוקה/התלבטות ולראות האם בתך מגיבה לכך... אבל לא שום דבר ישיר.
כמובן שכל דברי אלה הם בבחינת תפיסתי את העבודה הטיפולית ויש מקום מרכזי לשיקול דעתה של המטפלת עצמה.
נלי

שרון בוקר טוב,
אני מעריכה מאוד את הדרך בה נקטתם עד כה! ואת הדיאלוג ביניכם לבין בתכם!!! אני גם מחזקת את ידיך שחשוב לא לאבד דיאלוג זה - מחד - ולשים לב לעובדה שהיא ממשיכה לתפקד ולשתף - מצד שני.
נראה שדעתכם חשובה לה מאוד, אך יחד עם זה היא בגיל בו היא מתחילה לבדוק קשרים (כולל רומנטיים) על פי הרגשתה ושיקול דעתה. לאור גילה הצעיר היא בהחלט עלולה לטעות, אך כדאי בו-זמנית גם להחזיק את המחשבה שעליה לקבל מרחב מסוים של חופש ושיקול דעת (ואפילו את הזכות לטעות!). כן, אני יודעת שזה מאוד קשה.
לאור דברים אלה אני מצדדת בעמדתך הסבורה שיש לפגוש אותו, לא להמשיך ללחוץ עליה, "לזרום אתה". אכן, אם תוכלו לעשות זאת ה"אויר יצא בהדרגה מהבלון". התנגדות נחרצת תעשה את ההיפך. קרי, תחזק את הקשר ביניהם ואת עמדתה.
לא כי מה שתאמרו לא חשוב לה אלא כי היא זקוקה לתהליך העצמאות והנפרדות הזה מבחינה נפשית.
להערכתי - הכנסתו הביתה אינה פשוטה אך הכרחית. דרכה היא תוכל לקבל גם מבט עליו - דרך הקשר אתכם - ויתבסס הדיאלוג ביניכם.
ובעיקר - יש לזכור - הרבה סבלנות...!
בהצלחה,
נלי

תודה רבה על ההתייחסות והייעוץ. עזרת לי מאוד!

שלום שרית,
לא פירטת מה, על פי הבנתך, את האינטראקציה, גורם לבתך לא להיות מעוניינת שתבואו.. זה יוצא דופן במיוחד כי רוב ההורים מגיעים למסיבות סיום, למה שאתם תעדרו? זה לא מובן אלא אם יש ביניכם קשר מסובך והיא כועסת עליכם. קשה לי לייעץ לך, האם יש סיכוי קטן שאם גם לא תופיעו היא תתאכזב למרות הצהרתה ההפוכה? האם כך היא בודקת אותכם? האם היא מעוניינת שלפחות חלק מבני המשפחה, כולל אחיה, יגיעו למסיבת סיום של בית הספר? הכל תלוי בגורמים לסירוב שלה.. הנטייה שלי לייעץ לך היא, שלפחות אחד מההורים יגיע ולהגיד לה זאת מראש.
אך מסיבות סיום מסתיימות... הקשר הבעייתי וללא אמון שיש ביניכם נשאר, ובו צריכים כולכם לטפל.

בברכה,
ורדי שלי