פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

יעל שלום,
מה שאת מתארת הוא עוד דוגמא מדוע לא כדאי להתנגד באופן ישיר, ובצורה שגורמת להתרחק ולעשות דווקא...
מה שנשאר לעשות הוא להבין שהמשך התנגדות לחבר יביא להחרפה של אותן התנהגויות מצד אחותך. כדאי גם להבין שהיא גם צעירה וגם מאוהבת (כנראה) ועוברת עליה חוויה ראשונית מאוד חזקה ובלתי ניתנת לשליטה.
לכן, אני מציעה לשוחח איתה בטוב... לעודד אותה לאחריות... להביא את החבר הביתה... לשוחח גם איתו על אחריות כלפיה. לא בצורה מטיפה וביקורתית אלא כאמור באופן שהם יוכלו להקשיב...
ושוב, לזכור שבכוח זה לא הולך!
בברכה,
נלי

שלום אנה,
הרגשות שלך, תחושת האין אונים והסערה הנפשית בה את נמצאת, היותך "אבודה" עברו אליי מאד דרך המכתב הקצר שלך. אני מתארת לעצמי שההתמודדות עם האנורקסיה שלך מהווה תקופה קשה מאד עבורך וזאת תקופה ארוכה, כשנתיים וחצי, כפי שכתבת. זה טבעה של המחלה הזאת, אריכות השנים שלה. אני מאד מאמינה שאת נאבקת להחלים, ולצאת מהפלונטר הזה שיש בו שני קולות מנוגדים בתוכך: משיכה לאנורקסיה, לאיזו פנטזיה שהאנורקסיה תגרום לך לאושר ולסיפוק שאת מייחלת לעצמך, אך גם יש לך את רצון לצאת מהמאבק האינסופי הזה ולחיות את החיים שקודם היו לך, לפני שהופיעה בחייך הפרעת האכילה והשתלטה במובן מסיים על ההוויה שלך. המשקל הנמוך שאת מציינת ואי האכילה לאורך זמן משפיעים עלייך, על מצב הרוח וגם על צורת החשיבה שלך.
מכיוון שטווח המחלה ארוך מאד- כ 5 עד 10 ש', ברמות שונות של קושי כמובן, ואת היום צעירה מאד, אפשר לומר שיש לך סיכוי טוב שתתרפאי ותתקדמי לכיוון הנכון. אולי מהמצב שלך היום קשה לך לדמיין ריפוי אך כן קורה. ההתקדמות בריפוי היא איטית וחייבת להיות בליווי של טיפולים. אם היית באשפוזים אז אני מבינה שאת יודעת זאת. הטיפולים חייבים להיות משולבים, טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי, מעקב דיאטני חובה, ובעיקר טיפול משפחתי.
הגענו למשפחה ולחשיבות של התמיכה המשפחתית! את מתארת מצב קשה מאד עבורך, את חשה מנוכרת ודחויה. אך האם מה שאת שומעת מהורייך אינו משקף את חוסר האונים שלהם לגבייך, מאשר את הרצון שלהם ל"נטוש" אותך? הם רואים את הילדה שלהם מרזה ומרזה, הורסת את עצמה, ואין בידיהם להועיל. אולי הצורך שתהיי במקום אחר בא כדי להציל אותך? מהניסיון שלי מלים כאלה כמו שהורייך מדברים אלייך אל מועילות, ומזיקות ומאיימות, אני קולטת את האיום במכתב שלך אך אני באמת נוטה גם להאמין שאין בכוונתם רוע או חוסר אכפתיות כלפייך. להיפך בדרך כלל הנכון, מלים כאלה באות להביע תחושה שהם אינם מסוגלים להגן על בתם. בשאלתך אם זה חוקי.. את עדיין תחת אחריותם, ופיקוחם, אך תדאגי, לא תישארי בלי הורייך. במצבך הבריאותי (משקל של 38 קילו) את זקוקה שוב לאשפוז, אני מודעת לכך שזה לא אשפוז פיקניק.. אך לפעמים אין ברירה כדי לעצור הידרדרות נוספת במשקל שתסכן אותך פיזית. אני מאחלת לך ולמשפחתך שתמצאו את הכוחות לשנות משהו במערכת היחסים ומאחלת לך אישית למצוא שוב את כוח חדוות החיים הבריאים כדי שיאבק להרס העצמי שהאנורקסיה גורמת.

בהצלחה במאבק, מכל הלב

שלי ורדי

שלום שלי ותודה על ההתיחסות המהירה והאכפתית.
היום הייתה לי דיאטנית בבוקר. ירדתי שלושה קילו. ההורים שלי כמובן כועסים ומתוסכלים. אני מאכזבת אותם. אני רואה את זה בעיניים שלהם. אני לא רוצה להיות נטל עליהם.. אני יודעת שיש להם מספיק על הראש.
אני לא יכולה לשקול אפילו אשפוז משום שאני לא רוצה לעלות במשקל. זה מפחיד אותי. אני לא יכולה לדמיין שיכניסו לי זונדה שוב ויאכילו אותי נגד רצוני.
אני חושבת שההורים שלי וויתרו. הם הגיעו למסקנה שאני חולה ואהיה חולה כל חיי. אני יודעת שקשה להם אבל גם לי קשה! אני רוצה לרדת עוד קצת.. אולי אחרי זה אני אשקול אשפוז..
ניסינו בעבר טיפולים משפחתיים והם לא הועילו. הם גרמו לעוד נזק. ההורים שלי קשוחים וקצת מתקשים להבין את המחלה והרצונות שלי.
היום אמא שלי אמרה לי שהסיבה שהיא לא רוצה אותי בבית זה כי היא לא יכולה להסתכל עליי. כואב לה. אני מבינה את זה ולא רוצה לגרום לה לכאב יותר.
אני שוקלת לעבור לגור עם חברה שלי כמה שבועות. לפחות היא לא תציק לי עם האוכל והשטויות של ההורים. אבל בתווח הארוך אין לי פתרון אידיאלי.
אולי עדיף שאני לא אהיה בכלל. אולי זה יגרום לקצת נחת במשפחה. במילא אני לא כלכך רחוקה מזה לפי מה שהרופא אומר.

עצוב לי לשמוע את זה.. אני במקום הורייך הייתי עושה הכל כדי שתיכנסי לאשפוז,.את אמנם היית סובלת שם, היית כועסת, היית מורדת על הזונדה וכו'., אפשרי להורייך להכניס אותך ללא אישורך עם אישור של עו"ס -פקידת סעד. אני לא רואה ברירה אחרת אם רוצים לשמור על חייך. עד כמה שחשובה הרגשתך, היום הכי חשוב זה לשמור על חייך. חשוב שתזכרי שזה לא משהו שאת שולטת כרגע, את לא גורמת בכוונה לכאב להורייך, לך הכי כואב מהסיטואציה. כרגע את במדרון כמו בכל התמכרות קשה. לגבי המגורים עם חברה, אני לא יודעת, נראה לי מסוכן, אני חוששת שללא פיקוח תרזי עוד יותר מהר ואת בעצמך יודעת שהיעד של הורדת משקל אף פעם לא ייעצר ב3 קילו... עצוב לי לשמוע שאת כל כך לא אוהבת את עצמך, ובגלל זה הורסת את הגוף שלך, את עצמך בעצם. אבל תזכרי שיש עוד הרבה דברים בחיים שתוכלי להיות ולחוות ולחזור לחוויות טובות שהיו לך פעם, ושהכול משתנה, לאט , בקושי אך יכול להשתנות. עוד המון עתיד לפנייך יכול להיות. תנסי להיזכר , ולקבל משאבים מזיכרונות טובים , אולי יתנו לך כוח. הייתי רוצה לדעת איפה היית מאושפזת ולכמה זמן.

שלי

ההורים שלי לא היו מפקידים אותי בידי פקידת סעד. הם יודעים שזה יהרוס לי את החיים ואני לא אדבר איתם ועוד יותר לא אשתף פעולה.
אני הייתי מאושפזת 3 פעמים בילדים ג' בתל השומר. המחלקה להפרעות אכילה. בערך שנה וחצי. ועוד פעמיים בגהה במחלקה הפסיכיאטרית במשך 4 חודשים כל פעם.
הם כבר הרסו לי את הלימודים עם כל האשפוזים האלה. השנה אני אמורה לחזור לבית הספר אחרי הרבה זמן שלא הייתי אז הם לא היו הורסים לי את זה..
תודה על העזרה

באמת עברת טיפולים, אני מקווה שבפעם הבאה תחליטי בעצמך אם להתאשפז, כשיבוא ממך ההחלטה הזאת, אולי יש סיכוי טוב יותר שיקרה משהו אחר.אני מקווה שאת עדיין בטיפול פסיכולוגי. אבל כנראה שינוי משפחתי צריך לקרות, חבל שאין למשפחה שלך את הכוחות לעשות שינוי..

בתקווה שיקרה משהו טוב,


שלי

יוכי שלום,
אני שותפה לדאגתך. לצערי הפורנו אכן עושה נזקים רבים, ויתכן שגם אם כרגע אינך רואה כיצד לעשות זאת, הרי שהדרך היחידה לפעול פה היא ליצור דיאלוג עם האב - במטרה למנוע נזקים נוספים לגבי ילדיכם.
הנזקים בין היתר כוללים: יצירת גירויים חזותיים של מראות מינים שאינם תואמי גיל באופן שנוצרת התמכרות אליהם. בה בעת נוצרת תפיסה שגויה, מעוותת של יחסים אינטימיים, ותפיסת נשים כסוג של "אובייקט" (אמצעי) לפורקן ולגירוי. זוויות הצילום המטעות, איברי המין המגודלים, השימוש בסמים על ידי השחקנים - כל אלה משרתים את התעשייה ואת רווחיה הכספיים.
בנוסף, בנך יוצר במוחו דמות נשית שאינה ממשית, אליה הוא ישווה כל נערה עמה הוא יצור קשר. במקביל הוא גם יכול להשוות את עצמו לשחקנים כאלה ואחרים ולהרגיש חסר ביטחון מולם בשל גודל איברי המין שלו 0הקטן משלהם).
הפורנוגרפיה פוגעת ביכולת לפנטז, להתרגש לבד על ידי דמיון ומעצם נוכחות האחר ואם מדובר בתכנים קשים, כמו שאת מתארת, הרי היא מהווה סוג של פגיעה מינית לכל דבר.
נסי ליצור שיתוף פעולה בו הפורנוגרפיה לא תהיה נגישה - בכלל או כמעט ולא. נסי ליצור גם שיחה עם בנך. לא ממקום נוזף אלא ממקום דואג ואחראי.
בהצלחה,
נלי

שלום נלי,
בהמשך לתשובתך ,איך לדעתך אפשר למנוע את הגישה לטכנים מיניים בפלפון
ואיך ניתן להגביל צפייה בפלפון.הבן שהיה ממושמע ויוזם מתרחק,לא מקבל את סמכותי,הפסיק לתרום את חלקו במטלות הבית,צופה שעות בפלפון,מתחצף,בקושי לומד ועקב כך יורד בלימודים.
אנו עוברים טלטלה קשה של גירושין ויחד עם זאת יש צורך ליצור הרגלים וגבולות .
תודה,יוכי

יוכי שלום,
שאלת הגבולות היא שאלה משמעותית בתוך הורות. היא קלה יותר לטיפול כאשר יש הסכמה בין שני ההורים, ומורכבת יותר תוך כדי תהליך גירושין.
בנך נכנס לגיל ההתבגרות ומבטא בהתנהגותו כנראה לא רק מרד אלא גם את כעסו וקשייו סביב הגירושין. אני יכולה להציע לנסות להמשיך את הדיאלוג איתו - בכל רגע של שקט בו את מרגישה שיש אפשרות להגיע אליו קצת... לא בלנזוף אלא בלדבר איתו על מה שהוא מרגיש, על זה שבטח לא קל לו, על המשמעויות של מה שהוא בוחר/עושה...
לגבי הפורנוגרפיה - נסי להסביר לו מה שכתבתי לך בתשובה הקודמת. בעיקר על ההשלכות של הצפייה על חייו המיניים כבוגר, על הפגיעה הנפשית שסרטים כאלה יוצרים, על עיוות המציאות. נסי לדבר בטון ענייני, לא מאשים ולא מבקר. רק מביע רצון לעזור לו.
בנוסף, היה רצוי להיעזר בגורם מקצועי... גם עבורך - הדרכה, ליווי ותמיכה וגם עבורו.
בהצלחה,
נלי

שלום לך דר. נלי,
ממשיכה את ההתיעצות אתך לגבי בני בן ה14 שצופה בפורנו.קיימתי איתו שיחה ראשונה ולאחריה אמרתי לו שאביא לו מאמר מהאנטרנט.הבאתי לו מאמר בנושא של צריכת פורנו והוא קרע את המאמר.הפלפון של בני אצלי ואמרתי לו שאני אמתין עד שיקרא את המאמר ונשוחח על המשמעות של הצפייה ואיך ניתן יהיה למנוע את הגישה לטכנים אלו.רציתי להוסיף שבני הבכור בן ה18 מתכתב בשפה מינית אלימה עם נערות ורואה בהן אובייקט מיני ומכנה אותן זונות.זו מכה קשה עבורי לראות את ילדיי מתדרדרים ומושפעים מתפיסת עולמו המעוותת של אביהם הצורך אלכוהול פורנו וזנות באופן קבוע.ילדיי חוזרים נסערים וטעונים מביתו של אביהם וכל פעם מחדש אני משקיעה אנרגייה עצומה לאפס,להרגיע ולקרב אותם.הם עוברים טלטלה בכל פעם שמחליפים אוירת מגורים.אני מותשת ודואגת מאוד.
תודה,יוכי

יוכי שלום,
ההתמודדות שלך מאוד לא פשוטה, מתישה וכואבת.
אני - יחד עם זאת - שמחה עבור ילדיך שאת נמצאת שם. מהווה קול אחר, מכוון, מרגיע ובעיקר נותן ממשות לנשיות אחרת...
אני מקווה שדברי אלה יחזקו אותך מספיק כדי שתוכלי להמשיך במה שאת עושה...
היה לא מזמן גם מאמר מצוין של העיתונאית דנה ספקטור בעיתון "ידיעות אחרונות" - "אימא'לה פורנו!" מתאריך ה-4.7.14 - בנושא פורנוגרפיה. שווה קריאה (נתתי אותו גם לכמה ממטופלי).
איני יודעת לגבי המאבק עם בנך האמצעי: לא בטוחה שזו הדרך . זה נשמע לי מאוד כמאבק כוח ולא כדיאלוג. תשאלי אותו מה יכול לעזור לשניכם "לרדת מהעץ"?... אולי לקרוא ביחד קטע מהמאמר... או לשוחח. או לראות משהו בנושא באינטרנט... תזכירי לו שאת רוצה את טובתו.
בהצלחה,
נלי

בשמחה!

שלום נלי,
בני בן ה-14 ממשיך לצפות בפורנו קשה בפלפון שלו.ניסיתי לשוחח איתו פעמים רבות וגם לקחתי ממנו את הפלפון לתקופה מסויימת.בני מתרחק מהלימודים,ממני,מהארוחות המשפחתיות וגם מהספורט.בני מתנכר לי מסרב לדבר איתי ונוהג באלימות כלפי סמכותי.אני מתגרשת בקרוב לאחר פרק חיים משותפים קשים עם בעל שמכור למין.שלושת ילדינו חיו וממשיכים לחיות בפיצול עם הורים שמעבירים מסרים מנוגדים ולצערי קיימת גם הסתה והמרדה של בעלי דרך הילדים.השבוע שוחחתי שוב עם בני והצעתי לו לעשות 2 הפסקות של שימוש בפלפון חצי שעה בבוקר כשמתארגן לבי"ס ושעה וחצי כשחוזר מאימון כדי להקדיש זמן ללימודים בכיתה ט.בני סרב באופן מיידי וביקש שאצא מחדרו.אני מתכוונת לקחת ממנו שוב את הפלפון עד שיסכים לקיים שיחה עימי והסכמה לשימוש בטוח
ונכון בפלפון .מה דעתך על כך,אבקש לקבל ממך את הכתבה שהתפרסמה בעיתון ידיעות על צריכת פורנו וגם לקבל מידע על ההשלכות של בנות זוג הנשואות לבעלים מכורים.
תודה רבה

יוכי שלום,
סליחה על האיחור במענה. רק עכשיו ראיתי את הפנייה הנוספת...
את מספרת דברים מאוד קשים, ואני חוזרת ומציעה להתייעץ עם אדם מקצועי בנוגע לתהליכים אלה.
הכיוון שאת נוקטת בו מבטא אחריות הורית, חשיבה על טובתו של בנך ורצון להנחותו בכיוון בריא יותר מבחינה מינית. אין לי ספק בכך, אך אני מרגישה גם שבנך אינו מזהה זאת. הוא רואה אותך נלחמת בו, מנסה לקחת ממנו משהו שחשוב לו. יתכן ובכך הוא מבטא עמדה המסמנת דמיון, שייכות וקרבה לאבא.
נראה לי שכרגע צריך לעבוד על ההתנגדות שלו, על ההתרחקות ועל הדפוס האלים של תגובתו. בהדרגה ניתן יהיה גם לטפל בנושא ההתמכרות לפורנוגרפיה.
בהצלחה,
נלי

שלום לך דפנית,
באמת נראה שבנך חסר בטחון, כפי שאת מתארת, וגם פסיבי ותלותי בכל הנוגע ברצון וביוזמה שלו לבצע דברים ומשימות שנראות לו קשות (לימודים ומטלות בית). אך יש לא לשכוח שיש לא מעט תחומים מחוץ לבית בהם הוא חש ככל הנראה יותר מחוזק ואהוד ויוצר קשרים תקינים הן עם מוריו והן עם חבריו. ניתן להבין מכך שההרגשה הלא נעימה שלו מתמקדת בבית. הבן מרגיש "פחות ערך וקטן". אולי המעמד שלו בין האחים והמעמד שלו מולכם, ההורים, בעייתי עבורו ומתסכל אותו. את מזכירה שאחיו מעירים לו כי הוא מעצבן אותם. אך למה הוא צריך לעצבן אותם? להתנהגות הזו יש סיבות ומניעים. האם הוא רוצה להתבלט ביניהם, להיות בעל מילה ודעה? האם הוא מרגיש שאחיו לא מחשיבים אותו ושהוא לא מעניין אותם ודרך ההצקות מבטא את התסכול שלו וגם מנסה ליצור עמם קשר או לחוש שליטה מסוימת עליהם ? בנוסף, אינו מצליח להשתחרר מהתלות בך, הוא חושש להעז ולנסות דברים חדשים, חושש מיד שלא יצליח. אתם כהורים צריכים למצוא דרך לחזק אותו, להפחית את התלות שלו בכם. אני לא יודעת מדוע אתם לא מצליחים דרך חיזוקים והערה לתכונות ולכישורים הטובים שלו להעצים אותו , ייתכן שאתם צריכים לבדוק עם עצמכם אם אתם ביקורתיים מדי כלפיו, או מרחמים עליו מצד שני יתר על המידה. לגבי שיעורים צריך להעביר יותר אחריות עליו, גם בסיכון שלא יצליח בהתחלה ויפספס מעט,וגם והעביר יותר את הפקוח על המורה שלו. שימו לב האם מתפתח דפוס משפחתי לפיו כל בני המשפחה לא מעריכים אותו וחושבים שהוא הילד הבעייתי בבית. הייתי ממליצה על כמה פגישות של ייעוץ משפחתי, בהשתתפות כל האחים. במספר פגישות בהחלט ניתן לעזור בהתבוננות אחרת של המשפחה על עצמה ועל הבן, ובכך בהתבוננות אחרת וחיובית יותר של הילד על עצמו.

בהצלחה!

שלי ורדי

הי שלי,
שמחתי לקרוא את תגובתך אבל לפי מה שאת מתארת את אומרת שכאילו אנחנו ההורים נותנים לו הרגשה שהוא פחות משני הילדים האחרים. ממש לו, כל הזמן אנחנו מחזקים אותו גם בשיחות וגם בחום ואהבה. בעניין ההצקות יש לציין שיש לו שני אחים אח בן 9, שהם חברים טובים מאוד ומסתדרים ברוב הזמן יפה, משחקים ביחד ונשארים גם כל החופש ביחד לבד בבוקר. אחיו מאוד מעריץ אותו. האחות הקטנה בת 5, רואים שהוא אוהב אותה מאוד אבל יכול להיות שבאמת רואה שבגלל שהיא קטנה אז יותר מוותרים לה. בעניין מטלות הבית: הוא יכול לפעמים לסדר את הבית ולבקש אפילו לעשות כלים, שואב אבק. ויותר מכולם רוצה לעשות לנו הפתעות. לפני שבועיים היה יום הולדת לבעלי והוא החליט שהוא עושה לו הפתעה. קנינו לו מצעים עם תמונות שלנו והקדשה על המצעים. הוא קנה בלונים וכל מיני דברים ומאוד התרגש (הוא ילד מאוד רגשן) ולא הסכים שאני ישתתף בהוצאות של המתנה (450 ש"ח).
יש לציין שאתמול, דיברתי איתו ואמרתי לו שאני רוצה שנעשה את העבודה שהוא צריך להגיש לחטיבה בתחילת השנה. ישבתי אתו בהתחלה והוא המשיך לבד (למרות שמידי פעם אמר שהוא ימשיך מחר) אבל בסוף הוא המשיך וכל הזמן נתתי לו מחמאות. גם בערב ישבנו על חוברת באנגלית וזה הלך הרבה יותר טוב.
אני לא חושבת שבבית הוא מקבל יחס פחות מכל האחים. להפך, אנחנו משתדלים להגיד לו שהוא הבוגר ומתייחסים אליו יפה. אני חושבת שזה דווקא גיל ההתבגרות שמשנה אותו לאדם אחר.

שלום שוב דפנית,
מהפרטים שהוספת, מתבהרת תמונה של ילד אחראי ורגשן, הוא הבכור ומקבל עליו תפקידים של מבוגר לרוב. זה ילד בהחלט בעל אופי ולב טוב, שרוצה לרצות את ההורים שלו ואוהב אותם. השאלה שעלתה לי בראש עם הוספת הפרטים על התנהלותו ומקומו בבית בין האחים, היא האם הוא מרגיש שלעתים עליו לקחת יתר אחריות ולרצות יתר על המידה? האם יש לו אופי וותרן ולאחר מכן הוא מרגיש תסכול כי לא ביטא את התחושות שלו האמתיות?
אפשר תמיד לומר שהתנהגותו גם נובעת משלב טרום ההתבגרות, בעיקר עקב עליית הדחפים בגיל הזה שמחלישים זמנית את הכוחות וגורמים לקושי להשתלט על הרגשות. חשוב לזכור אבל שהאופן בו יעבור הבן שלך את השלב החשוב הזה בחיים מבחינת מה יחשוב על עצמו ואיך ייראו יחסיו הבין אישיים, יתרום לגיבוש הייחודי של אופי ואישיותו, גם אחרי שההתנהגויות המעצבנות והמציקות יחלפו.
אז שלוש עצות: כפי שאמרתי בהודעה הראשונה שלי -אין מנוס מלעודד אותו ולא לוותר לו לגבי שיעורי בית, כאשר כדאי שגם המורים שלו יהיו יותר מעורבים,כדי לצמצם קונפליקטים מיותרים עם הבן. רק דרך מאמץ, יחווה הצלחה, והביטחון העצמי יעלה.
עצה שנייה: בחלק מההתנהגויות תתייחסו בסלחנות מסוימת= אם זהו שלב חיים שיחלוף בעתיד. מדובר בילד מעורב ולא אדיש ולא עצלן באופיו הבסיסי. עצה שלישית: דווקא בתקופה בה הבן מתקשה לווסת את הרגשות ומביע תסכול בדרך "המעצבנת: שלו, הוא יותר אותנטי, תנצלו זאת על מנת להתקרב אליו, להכיל את הרגש שלו ולהבין מה קורה לו.

בהצלחה,

שלי ורדי

סליחה אבל זה לא הפורום המתאים לנושאים כאלה.

שושי בוקר טוב,
אכן זה מאוד קשה עבורנו ההורים לראות את ילדינו לא מסתדרים... ואפילו שונאים. יחד עם זאת, גם אם זה ישמע לך מאוד קשה, אני מציעה לראות את הקושי כתקופה שיכולה לחלוף ולהשתנות. תקופה בה לבן הבכור חשוב להבדיל את עצמו, והוא גם עסוק בקונפליקטים פנימיים של קנאה ותחרות, ביטוי עצמי וחיפוש אחר ייחודיות.
בנוסף, בקשרים אנושיים יש גם אהבה ושנאה, ידידות ותחרות. אני מציינת זאת כך כדי להציע לך לראות את המכלול, ולנסות קצת פחות לחשוש מגילויי הקנאה והשנאה... הם חלק מהקיום האנושי, ואם אתם כהורים לא תתמוטטו/תהרסו מהם יחזור האיזון - בהדרגה - לחייכם. אם לא, הרי שבנך הבכור ימשיך לחוות את עצמו כ"רע", כ"קנאי" וכמי שמרגיש תחושות שאין להן מקום והן - בעיקר - שליליות.
זה קשה אני יודעת אבל באופן פרדוקסלי תני להן דווקא הכרה וסבלנות.... ולא רק גינוי וביקורת.
בנוסף, אם תמשיכי לחוש קושי רב, הרי שתמיד כדאי להיעזר מקצועית באיש/אשת מקצוע. הן עבור בניכם והן עבורכם כהורים.
בהצלחה,
נלי

נגה שלום,
אני מבינה לליבך. זה אכן מתסכל ומתיש שלא לומר מאכזב באיזו מידה... כי הרי אלה הבנות שלבטח השקעת רבות בחינוכן...
לא ספרת מה הן אמרו והאם הן הגיבו בזמן השיחה שערכתם איתן... אבל מה שאני כן מתרשמת זה שהמציאות לא השתנתה - משני הכיוונים. הן ממשיכות להתעלם ואתם ממשיכים לטרוח, לעשות במקומן ולקטר. נכון?
אבל, בחינוך כמו בחיים, אין "זבנג וגמרנו". שיחה אחת לא מספיקה... התייחסות מתמדת, שאינה מוותרת היא הנדרשת כדי להעביר מסר ברור ועקבי. חשבו ביחד - את ובן זוגך - על מה להרפות ועל מה להתעקש...
בנוסף, נסי כרגע להרפות מלהיכנס ולהעיר על החדרים שלהן. אם הן לא זורקות לכביסה (אלא על הרצפה) הבגדים לא יכובסו, בגדים חדשים לא יינתנו וכך הלאה... בעשייה ודרכה הן גם יבינו את המסר.
היו תקיפים, אך לא אלימים. חד משמעיים ומתמידים אבל בלי לתקוף... כן זה דורש כוחות אבל זו הדרך.
בהצלחה,
נלי

רונית שלום,
התחושה של חוסר הדדיות למרות השקעתך בבתך היא לא נעימה ומאכזבת. יחד עם זאת, אני מציעה ליצור בתוכך דיאלוג עם תחושת הפגיעה תוך שאת מזכירה לעצמך שאין הדדיות מלאה, אלא הדדיות פורמאלית. כלומר, שאת האם נשארת המבוגרת האחראית ולמרות שהשקעת ונתת מזמנך ומכוחך עדין לא בהכרח ההשקעה תחזור וכל כך מהר...
אני מציעה להתוות חוקים ברורים ולהשתדל לשמור את הסנקציות רק למצבים מסוימים. זאת משום שהן גם גורמות לאווירה לא נעימה וגם הופכות לפחות יעילות אם משתמשים בהן יותר מדי.
שמירת דיאלוג, עד כמה שניתן, היא החשובה ביותר - תוך שאת ואתם לוקחים בחשבון שהיא בשלב בחייה בו היא שקועה בעצמה ובחברותיה... זה חזק ממנה.
בהצלחה,
נלי

שלום שוקי,
אני שומעת שאת לוקחת סוג של אחריות הורית לגבי אחותך. מצד אחד, אני מעריכה את האכפתיות, אבל מצד שני - כדאי לך לא להיכנס יותר מדי עמוק לתוך הדברים... תני להוריך לפעול ולהיות המבוגרים האחראים. הם אלה שאמורים להציב לה גבולות, לשוחח אתה, לדאוג לה...
נשמע שקשה ליצור עמה קשר. היא שקועה בעצמה, והחלק החברתי הוא החשוב לה ביותר. איני יודעת באמת עד כמה יש לה שיקול דעת, אבל יתכן שהמצב לא גרוע כל כך כמו שאת מתארת. הרבה בני נוער הופכים את היום והלילה בחופש הגדול...
העובדה שהיא סגורה אכן יכולה להדאיג, אבל חשבי שאולי היא לא רוצה לספר לך כי היא יודעת שהיא צפויה לקבל ביקורת מצדך. לכן, אני מציעה לך לעודד אותה כמה שניתן, פחות לבקר, להציע להיות כתובת לכל דבר ועניין מבחינה רגשית (ואם צריך מעשית) - על פי בחירתה.
סבלנות. כדאי לעקוב, לשתף את ההורים ולפעמים קצת להתרחק ולשמור על עצמך...
בברכה,
נלי

שלום לך מיכל,
מדברייך המצב המשפחתי והתקשורת בבית בכלל לא קלים, הבת כבר בוגרת אך מתנהגת כפחות בשלה מגילה.יתרה מזו, מאד קשה לה, נראה כי אינה מצליחה לווסת את עצמה והיא מוצפת מאד ריגשית.לפעמים קורה שבעקבות טיפול פסיכולוגי יש הצפה של משקעים רגשיים שהודחקו בחלקם בעבר, וייתכן שהיום היא יותר כועסת או מורדת או מחפשת את הנפרדות שלה. לא תיארת למה להבנתך היא מרגישה כך כלפי בני המשפחה- כלפיים וכלפי בנך עד כדי שהיא לא יכולה לשמוע את קולכם...תנסי לקחת מרחב ממנה עד כמה שאפשר, נראה שהיא זועקת לעצמאות, לרצוי להסביר לה שיש לה את כל הזכות לא לתת דין וחשבון כבן אדם מבוגר, אך מכיוון שאתם גרים באותו הבית, את דואגת אם אינה חוזרת הביתה בזמן סביר ולא מודיעה. תבקשי ממנה לבחור בדרך מינימלית של דיווח ויצירת קשר בסמסים למשל,בדרך שהכי פחות תפריע לה. בנוסף טיפול משפחתי היה מאד מועיל לכם, אפשר לפנות לבקש טיפול זה באגף הרווחה של היישוב בו אתם גרים, ולהזמין אותה להצטרף, בלי להאשים אותה כאחראית לקושי בתקשורת בבית. כי לתקשורת המשפחתית כולם אחראים ולא רק בן משפחה אחד בלבד.

בהצלחה,

שלי ורדי

תודה על תשובתך.

שלום לך,
מהתיאור הקצר שתיארת אני מתרשמת שבתך נמצאת במצוקה וכנראה בדיכאון. החשש לצאת מהבית מוכר קלינית, כמו גם השינה המרובה, הקושי לתפקד ולו בנוגע למטלות היומיומיות ביותר והניתוק החברתי. לא ציינת כמה זמן המצב הזה נמשך, אך נראה שברור לך שהוא אינו תקין ואינו מותאם לגילה.
אני מציעה לא לכעוס אלא להבין שזה חזק ממנה.
בנוסף, אני גם מציעה לפנות לטיפול נפשי. היא זקוקה לעזרה (אולי אף לאשפוז...).
בברכה,
נלי

תודה לתשובתך. נראה שהיא אינה בדכאון, אלא במצב רוח מרומם. במלאכות הבית היא תמיד מסרבת להשתתף והדבר נראה מתוך עצלנות ולא מתוך דכאון. איך כדאי לפעול, מלבד הדרך שהצעת?

שלום לך,
קשה לקבוע דיכאון דרך אתר אינטרנט. הצעתי זאת משום שהתמונה הכללית של לא לצאת מהבית, לא יצור קשרים חברתיים ולא ללכת לבית הספר אכן מדאיגה.
אם איני טועה דברת גם על שינה מרובה...
היא במצב רוח מרומם משום שלכאורה היא מצליחה להימנע ממאמץ. מה שאומר מלחיות את החיים מחוץ לבית, תוך התמודדות עם האתגרים המחכים לה...
לא הייתי שמה הכול תחת הכותרת "עצלנות". כדאי להיזהר...
בכל מקרה אני שבה וממליצה על טיפול עבורה ועל הדרכת הורים עבורכם.
אפשר גם טיפול משפחתי שיכרוך את הדברים ביחד, ויוכל לסייע בהתוויה של תוכנית עבודה - אישית ומשפחתית.
בהצלחה,
נלי

שלום לך,
זה אינו הפורום המתאים לשאלות אלה אבל בכל זאת אענה.
המיניות שלנו מורכבת ויכולה לכלול בתוכה כל מיני מושאי תשוקה (מה שמושך אותנו). יש לכך הרבה פעמים הסבר, עמוק יותר, לגבי תהליכים לא מודעים שמתרחשים בעולם הנפשי שלנו.
אז כן, אפשר להימשך לנשים יותר מבוגרות. גם כי הן מייצגות את הנשיות, גם - אולי - כי יותר בטוח להימשך אליהן (מייצגות גם סוג של ביטחון, "אימהות", לא בהישג ידך...).
לגבי הפורנוגרפיה - לטובתך - ממליצה להתרחק ולשמור את נפשך! על תעשה לעצמך כל מיני מבחנים ובעיקר כדאי לא להתרגל ולא להתמכר.
מקווה שתיקח את דברי ברצינות. לטובתך.
נלי

קרן שלום,
אני מבינה את הגדרותיך לגבי חוצפה, "שמה קצוץ" ושאר התייחסויות לעובדה שבתך חוצה כל גבול אפשרי. מעבר לכך שזה בטח מרגיז ומקשה זה גם מדאיג...
לא ברור לי אם ניסית לשוחח אתה. מה היא אמרה? כיצד היא מסבירה את המשיכה לאנשים מסוג זה? האם הם נראים לה מגניבים, מושכים באיזו צורה?...
נראה לי שהקפדה ברורה על הגבולות חשובה עבורה, לתת תחושה שיש פה אדם מבוגר - אחראי (שזו את כמובן) ושגם אם היא מנסה לבעוט ולהתריס את לא מתפרקת.
יחד עם זאת, הייתי מציעה לך לקחת אותה לטיפול נפשי הכולל בתוכו גם הדרכת הורים. זאת במטרה לברר את התנהגותה, מניעיה וצרכיה הנפשיים ולסייע גם לך.
בהצלחה,
נלי

שלום לך, באמת זה לא הפורום הזה, חפש בפורומים רפואיים. תוכל גם להיוועץ עם רופא המשפחה שלך.

שלי ו.

תמי שלום,
אני מבינה - מחד - את דאגתך והצורך ללוות את בנך. מצד שני - אני חשה מלאת כבוד כלפי כוחותיו הנפשיים! אני יודעת שקשה לו עכשיו מאוד, אבל נשמע שעם הכול הוא מתמודד. השנים האלה, עם כל הכאב והקושי, יכולות גם לתרום לו כאדם: להיות מעניין, עמוק ומורכב יותר, ובעתיד - אפילו יותר רגיש כלפי זולתו.
איני יכולה לתת פה שמות מומלצים כאלה או אחרים, אבל הכיוון הוא טוב מבחינת לחזק אותו ולתמוך בו. את יכולה למצוא באתרים שונים, מקצועיים, המלצות של שמות מקצוע ולברר גם עם מקורביך ו/או צוות בית הספר (היועצת למשל). אפשר לפנות לפסיכולוג/ית חינוכ/ית אך גם למישהו מהתחום הקליני שעובד עם בני נוער - פסיכולוג/ית קליני או עובד סוציאלי/ת קליני/ת.
אני מעריכה שיתכן שעדיף לו להיות מטופל אצל מטפל גבר... אנא חשבי על כך יחד איתו.
מעבר לכך, עם המעבר לחטיבה, תוכלי להיות בקשר עם הצוות החדש, לדאוג שגם הם ילוו אותו, לפחות ישימו קצת לב...
(אני מניחה גם שאם יש צורך - הוא מטופל מבחינה רפואית-הורמונלית).
אכן מחכה לו דרך לא קצרה אבל עם תמיכה הורית, מקצועית וחיזוק שלו עצמו הוא יוכל לצלוח אותה...
המון בהצלחה,
נלי