פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

שלום אבי,

נראה שהתאווה של בתכם לאוכל מעוררת בכם פחד. ילדים שונים זה מזה בטמפרמנט ובעוצמות התאווה והתשוקה שלהם לחיים. אני חושבת שאסור לכם להיכנס עם בתכם למאבקי כוח סביב האוכל, היא מרגישה את המאבק (גם אם הוא סמוי), כאשר אתם מצמצמים את כמות האוכל או מביאים לה כמות 'מדודה' , ולכן מגיבה בכעס.
העמדה הרגשית שלכם מאוד חשובה, אתם בעמדה בקורתית/ חרדה סביב האהבה שלה לאוכל, מדוע? האם אתם חוששים שהתאווה תצא מכלל שליטה (ותתבטא בהשמנה?)
מאוד חשוב שלא תווצר אצל בתכם אשמה סביב האוכל.
אני לא חושבת שצריך לפנות לדיאטנית, תנו לה לאכול, כן כמובן ווסתו את סוג המזון , ובמקביל צאו איתה לפעילות גופנית. ( עם ילדים קטנים זה יותר קל, אפשר לעשות פעילות משפחתית משותפת, כמו רכיבה על אופניים, משחק בכדור בפארק וכו') .
אם אתם מרגישים שהמאבק/ חשש שלכם לא נרגע פנו לקבל הדרכת הורים מפסיכולוג.

יקרה,
אני שומעת כמה קשה לך וכמה אנרגיות את מבזבזת על הניסיונות להסביר את עצמך,אנרגיות שכדאי להשקיע דווקא במציאת טיפול מתאים,כזה שיתן לך את האחזקה המספקת שאת כמה כמהה אליה כרגע.
הפרעת אכילה היא מנגנון הגנה שהנפש סיגלה לעצמה כדי להתמודד עם דברים עמוקים וכואבים יותר שקשה מאוד לגעת ולהבין ולצאת ממנה לבד.
הפרעת האכילה היא הסימפטום.בדומה לכאב שיניים שמצריך טיפול שורש אבל אנחנו בוחרים להתעלם ורק לכסות אותו בסתימה,במוקדם או במאוחר הכול עולה.
אני מבינה מדברייך שהיית בטיפול בעברך וממליצה לך לשקול לחזור אליו או אל כל מרפאה אחרת המטפלת בה"א,שם יוכלו להעריך את מצבך ולהתאים לך טיפול בהתאם לכך.אגב,בכל מרפאה יש קבוצות להורים,משפחה ובני זוג,שחבר שלך יוכל להשתבץ בהם עמ"נ להבין ולעזור לך לעבור את התקופה הזאת.
רק את יודעת מה את מרגישה ונכון לעכשיו לא ממש משנה ההגדרה או הלמה,מה שחשוב עכשיו הוא לאפשר את האיך,איך את מוצאת לעצמך טיפול וכמה שיותר מהר כן יטב.
עדכני,
קרן אור.

יקרה,
אני רוצה להתחיל לענות לך בשאלה דווקא-אם למישהו מהקרובים אלייך או מבני משפחתך היתה מחלה פיזית קשה כדוגמת סרטן חלילה והיו אומרים לכם שהטיפול הכי טוב למחלה שלו מצריך הפסד יום עבודה\לימודים ונסיעה מרוחקת האם היית ממליצה לו לא לטפל?האם היית מקבלת את חוסר הנוחות שהוא חש בכך שאולי הוא מטרטר אותך?הרשי לי להניח את התשובה.ודאי שלא.את היית רוצה להיות שם בשבילו ואת לא היית מרפה עד שהוא היה מקבל את הטיפול הכי טוב שהמליצו לו לקבל ולא משנה אילו ויתורים ייאלץ\צו לעשות.
אז במה שונה המקרה שלך?תפקידם של הורים הוא ללוות,לטפל,לדאוג לך.כל מטרתם הוא הרווחה הנפשית והפיזית שלך והם נמצאים שם ברצון בשבילך.
אני לא מכירה אותך ואת הנתונים שלך אבל רק מלקרוא על איך שאת רואה את עצמך ומה שזה עושה לך ברמה הריגשית ,די ברור שיש לך הפרעת אכילה.
אבל גם ברור לי שאת מחפשת תירוצים כדי להמנע מטיפול ואת בעצמך כותבת "אני ממש מרגישה שאני משמינה(בגלל הטיפול)".גם להרגשה הזאת יש מקום במרחב הטיפולי ואני מציעה לך להתמסר לטיפול כדי למנוע התדרדרות נוספת שתדרוש מצידה יותר מיום בשבוע ואת זה את הרי לא רוצה נכון?

אני יודעת שזה קשה.טיפול הוא לא דבר קל,אבל יכולה להבטיח לך שהוא היחיד שמשתלם.
אשמח אם תעדכני,
קרן אור

תרגישי טוב יקרה!!!! שמרי על עצמך....
לא נראה לי שאת רוצה להיות בסרטון הבא של הדוגמניות הנכשלות. תשקיעי במאמצים לטפח את עצמך לא להוריד ממשקלך

ודרך אגב אני בכלל לא מהדוגמניות האלה .
לא עשיתי ואני לא בתוך כך המעגל הזה כדי להתפרסם או משהו .ממש לא .

התכוונתי להגיד שאני לא רוצה שתגיעי למצב הזה של קארין באומן... אנחנו לא רחוקות ממנה בהרבה. אז שיקחו אותך לידיים. אנחנו לא רוצים עוד סרטון כזה כואב :-(
מחזיקה לך אצבעות....

נטע יקרה,

הנוכחות שלך והתגובות שלך בפורום חשובות, אל תבהלי גם אם את קצת תקיפה,
אני חושבת שהגבת בעוצמה מתוך דאגה לרעות.

:-)

התכוונתי להגיד שאני לא רוצה שתגיעי למצב הזה של קארין באומן... אנחנו לא רחוקות ממנה בהרבה. אז שיקחו אותך לידיים. אנחנו לא רוצים עוד סרטון כזה כואב :-(
מחזיקה לך אצבעות....

שלום רעות,

גם אם את לא בתת משקל נשמע שאת סובלת מהפרעת אכילה.
אני מפצירה בך לפנות לטיפול, אל תפסלי מסגרת אישפוזית.
המוטיבציה שמתעוררת מהמקרה של קרין באומן מעידה על כך שאת במצב קשה.

אני לא רוצה אשפוז,ברחתי מהאשפוז הקודם והוא היה האשפוז הראשון שלי .לא מסוגלת להעביר את המחשבה שיעלו אותי במשקל .

אשפוז זה אכן סיטואציה מאדדדדדדדדד מאד קשה של משטר ומאסר איומים והחרמות עונשים וקשים ! אבל שווה...ותאמיני לי שווה גם לטווח רחוק. למרות שקשה לראות את זה.
האם כבר עשית צבא?
תלכי בינתיים לטיפול בלי אישפוז....זה עדיף מכלום.
לא כדאי לך להתעורר במחלקה - כמו שקרה אצלי. עדיף לך ללכת לשם ברגלייך מאשר ליפול לשם בהפתעה.

עד ל-30.1 אני מושעת מגיוס ,לא נתנו לי יותר מידי פרטים רק את המידע הזה.אני חושבת שהצבא גילה על האשפוז שלי או משהו ולכן מעקבים לי את הגיוס .
אני מטופלת .

רעות,

עצוב מאוד לקרוא את מה שאת כותבת.כנראה שאת צריכה לעבור עוד דרך מסוימת כדי להבין שאת במדרון תלול והדרך אליו מובילה רק לגיהנום עמוק וטובעני..
אין לי אלא להצטרף לדבריה של אפרת ולומר לך להתמסר לטיפול ויפה שעה אחת קודם.
ואגב,קרין באומן בסבל נוראי,תאמיני לי,אני מכירה אותה מקרוב.אם היא היתה יודעת את מה שהיא יודעת היום היא לא היתה נותנת לעצמה ולמצב להתדרדר למצב כזה.
הפניה שלך אלינו מאוד מעודדת כי היא מבהירה לי שיש בך קול בריא שמבין שאלו חיים ללא חיים.את בתחילת הדרך הזאת ובידיך השליטה האמיתית להחליט לאן
מועדות פנייך.
אל תוותרי על עצמך,
קרן אור.

אני מטופלת ,יש לי פסיכולוגית פעם בשבוע,שמאוד כיף לי אצלה .היא יותר נכון פסיכותרפיסטית שמתמחה בנושאי תקיפות מניות וה"א.אנחנו יותר עובדות על התקיפות המיניות מכיוון שאיני רוצה טיפול בה"א.אתמול הגיע מכתב שאמור לעבור לכל המטפלים שלי מהבית חולים שבו הייתי מאושפזת .הייתי גם אצל פסיכיאטרית אתמול והחוות דעת שלה היא שכל מה שמפריע לי עכשיו זה הה"א.היא לא הצליחה בידיוק להבין איזה מין הפרעת אכילה יש לי כי בעצם אף אחד לא קבע,אם אני אנורקסית או בולמית .אנורקסית אמורה להיות בתת משקל,ובולמית צריכה שהיו לה בולמוסים והקאות יזומות .יש לי הקאות יזומות,אך אין לי בולמוסים,ואני ממש לא בבת משקל .נשקלתי שלשום וירדתי קילו והמשקל שלי עומד עכשיו על 52.2.לא הקאתי קרוב לשבוע ,מהסיבה הפשוט שאין לי מה להקיא .

המאבק במחלה הוא מאוד קשה, שומעים אותו דרך המילים הסותרות שלך הרצון לעלות ולהבריא לצד הרצון לרדת וכך תרגישי מאושרת.
הדרך שלי לעזור לך הוא לחזק אותך במאבק, המשיכי בטיפולים שלך,וכמובן את יכולה להיעזר בפורום ולהפנות שאלות לגולשות/ים
מאחלת לך הצלחה ובריאות

בנוסף להכל ,
המחזור מאחר לי עוד מעט בחודשיים ואני לא יודעת אם לספר או לא ,
מכיוון יכריחו אותי לאכול יותר .

יקרה,

ראשית,מחקתי נתונים משקלים מהסיבה שבעבר הדבר עורר טריגרים בקוראים אם כי אני מבינה מה ניסית להמחיש באמצעות ציונם.
שנית,אני לא מכירה אף אחת שהגיעה לטיפול ללא האמביולנטיות שאת מתארת.המלחמה בין שני הקולות,הצד החולה שמפחד לאבד את ההגנות שלו והצד הבריא,זה שמביא אותך לטיפול וזה שבתקשורת איתנו (מתוך הבנה שמה שאת עושה וחווה אינו תקין ובריא עבורך).
עצתי לך היא לא לוותר.להביא את הקשיים הללו לתוך הטיפול כדי שניתן יהיה להבין מה מקומם ואיך ניתן לפרק אותם ולהקל עליך ,הקלה אמיתית,כזאת שלא נשענת על נתון מספרי,שאינו יודע שובע. (אל תשלי את עצמך שזה ישתנה רק אם תרדי עוד קצת כי תרשי לי להניח שבעבר הלא רחוק כשהתחלת רצית להגיע עד מספר מסוים "רק כדי לאהוב את עצמך" וזה כמובן לא קרה וכך זה המשיך לרדת..פרוגנוזה ידועה מראש,לצערי).
העזרי בצוות הטיפולי ,תני להם לקבל כרגע את ההחלטות הנכונות עבורך.
ואנחנו כאן כדי ללוות אותך בין לבין.

הי דנה,

איך ניתן ליצור עמך קשר?

את יכולה ליצור איתי קשר במייל שצירפתי
[email protected]
או בטלפון
0544453483

תודה :)

שלום מרי,

קשה ׳להיפטר׳ מהפרעת אכילה, זה תהליך מייגע, מתסכל, אך אפשרי.
נשמע מתוך תיאורייך שבנית לך מסגרת טיפולית הדוקה. את מיואשת מכך שעדיין אין תוצאות ואת מתקשה לאכול, שתפי את המטפלים בך בתחושות הללו.
זה חלק בלתי נפרד מהטיפול.
את יכולה להשתמש בפורום הזה על ידי פנייה לגולשות אחרות על מנת שתלמדי מנסיונן בטיפול.

שלום רבקה,

ישנה רשימה מצורפת באתר של מרכזים להפרעות אכילה , גם של קופת חולים כללית.
( הכנסי לשאלות נפוצות ).
אני חושבת שבמקרה של הפרעת אכילה לילית רצוי להיות מטופל במרכז להפרעת אכילה על מנת לקבל טיפול משולב של דיאטנית, פסיכולוג וגם טיפול תרופתי.

בהצלחה,

שלום ליאן,

ניתן בהחלט ' להתגבר' על בולמוסי אכילה, על ידי טיפול של פסיכולוג שמומחה בהפרעות אכילה. לרוב, בולמוסי האכילה מבטאים קונפליקט רגשי שמתבטא באמצעות האוכל,הם גורמים סבל רב ומצוקה. בדרך כלל, כאשר הקונפליקט מדובר בטיפול הפסיכולוגי בולמוסי האכילה פוחתים ואף נעלמים. (אני מציגה זאת באופן 'פשוט וקל' , כמובן שמדובר בתהליך שלוקח זמן).

הי כן אפשר לצאת מבולמוסים אשמח לתת לך טלפון של המטפלת שלי אים תרצי , מייל [email protected]

שלום ליהי,

ההתקפה של ההורים של חברתך עליה אינה מוסיפה לדימוי העצמי שלה ולתחושת הערך שלה, ישנו סכון שתפתח הפרעת אכילה, אך זה לא וודאי.
העובדה שאת וחברותייך תומכות בה ומעודדות אותה מהווה גורם תמיכה חשוב.
אם את מתרשמת שמצב רוחה ירוד, היא מרבה לבכות ויש פגיעה בתפקודה ( הפסיקה לעבוד, ישנה הרבה וכו') עודדי אותה לפנות לטיפול. את יכולה גם להפנות אותה לפורום על מנת להתייעץ ולקבל עזרה.

בהחלט כן!
לא יודעים מה קדם למה.אבל יש שכיחות גבוהה של דיכאון בחולים עם הפרעות אכילה,שיכול להגרם עקב ירידה בסרוטונין במוח(=הורמון שאחראי על מצב רוח) כתוצאה מחוסרים תזונתיים .כמון כן,דיכאון הוא לעיתים אחד המאפיינים שגרמו להפרעת אכילה.בדר"כ מדובר בשילוב של השניים.
רוצה לספר יותר היכן את\ה רואה את עצמך ?

קרן אור.

כמובן, התמכרות לספורט אינה 'תנאי' לקיום אנורקסיה. כך גם הקאות.

האם תרצה/י לשתף?

אני 39.6 על 1.55 ומאיימים לאשפז אותי .
לא אמרו לי איזה סוג של ה"א יש לי .
הפסיכיאטר רוצה לתת כדורים להעלאת תחושת הרעב
ולהורדת החרדות [ כי אני ממש מפחדת לעלות ולאכול מאכלים מסוימים ] .
אני לא רוצה להיות מאושפזת ובמיוחד לא לקחת כדורים .
קשה לי מאוד ואני מנסה לאכול יותר ולעלות במשקל -
אך בסופו של דבר אני נשברת ומגיעה לחוסר הצלחה .
אני אשמח אם תגידי לי איזה סוג של ה"א יש לי ותסבירי קצת מה הוא בעצם אשפוז .
תודה מראש ..

שלום,

מה שאת מתארת נשמע קרוב יותר לאנורקסיה.
המטרה באשפוז הוא מתן של טיפול אינטנסיבי בהפרעת אכילה הכולל טיפול בהבט הפיזי ( שהמערכות בגוף יעבדו, שהגוף יקבל את החומרים להם הוא זקוק על מנת לחיות) וטיפול בהבט הנפשי שכולל: טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי פרטני, לעתים יש טיפול משפחתי ( מתחת לגיל 18) . הפחד שלך לעלות במשקל הוא חלק מהפרעת האכילה, גם אם את מתאמצת לעלות , אם לא תטפלי במה שעומד בבסיס ההפרעה אז המאמץ מועד לכישלון.
לעיתים אין מנוס מאשפוז, במיוחד אם ישנה סכנת חיים או חשש לפגיעה במערכות חיוניות בגוף.

שלום ג'ני

בכל מיני דרכים את אומרת שאת לא מרוצה ממי שאת. על אף שאומרים לך שיש לך גוף יפה זה לא מרגיע זה לא מספק. את נמצאת על קו התפר בין סכנה שתפתחי הפרעת אכילה לבין יכולת בריאה שלך שיודעת שכך תזיקי לעצמך.
אני ממליצה לך בחום לבקש מהוריך לפנות לקבלת עזרה מקצועית עבורך. הטיפול יכול להרגיע את החלקים בהם את לא מרוצה ממי שאת, מאיך שאת נראית. בטיפול את מסתכלת על עצמך יחד עם הפסיכולוג/ית ובוחנים יחד מה עולה , מה רואים.
מה הרצון להיות 'שלד' מבטא?

ברוכה הבאה !
בהחלט את יכולה לגשת לטיפול דרך הקופת חולים. בת כמה את?
תפני לרופא המשפחה או ילדים, תסבירי את הקושי שלך ותבקשי הפניה למרפאה להפרעות אכילה דיאטני או פסיכולוג..
ב ה צ ל ח ה@

כל קופות החולים היום מאפשרים סיבסוד חלקי של טיפול פסיכולוגים (ולדעתי גם פסיכיאטרים)
תכנסי לאתר של הקופה שאת שייכת אליה, תחפשי מטפל באזור מגורייך ולדעתי את לא צריכה אפילו הפנייה...
אני הייתי מטופלת ככה על ידי פסיכולוגים של הקופה

בהצלחה

שלום לירון,

בהמשך לדבריה של נטע, השאלה היא בת כמה את? אם את מתחת לגיל 18 , מבחינה חוקית, אין אפשרות לקבל טיפול ללא הסכמת ההורים ( בין אם זה דרך קופת חולים ובין אם זה טיפול פרטי).
חשוב שתביני שגם אם ההורים נותנים את הסכמתם לטיפול/משלמים עליו, אין זה אומר שהם חשופים לתכנים שיעלו בטיפול, אילו נשארים בינך לבין הפסיכולוג/ית.

במידה ואת מעל לגיל 18 הענין פשוט יותר, את פונה דרך רופא המשפחה או ישירות למרכז לטיפול בהפרעות אכילה (תלוי בקופת החולים אליה את משתייכת), או לטיפול אצל פסיכולוג הנמצא בהסדר עם קופת החולים. איני יודעת מה התעריף לפגישה.

את מוזמנת לשתף בהתלבטות שלך , בקושי לספר להוריך (במיוחד אם את מתחת לגיל 18)
אם את צריכה הכוונה נוספת אל תהססי לפנות,

אני בת 20.. עדיין חיילת אבל משתחררת ממש בקרוב..
אני מתכוונת להתחיל בטיפול לאחר השחרור כי ממש לא בא לי על כל הפרוצדורות האלה בצבא..
בינתיים המצב רק מחמיר.. אני בין בולמוסים להרעבות..
המחשבות האובססיביות רק גוברות מיום ליום..
אין לי ספק שאני במצב הכי גרוע שהייתי מאז שההפרעה התחילה (אני נמצאת במערבולת הזאת קרוב לשלוש שנים וזה מרגיש כמו 20)..
מה שאני צריכה עכשיו זה בעיקר תמיכה כי אין לי אף אחד שאני יכולה לדבר איתו על זה..
אני לא מצליחה לשבור את מעגל הבולמוסים האלה..זה פשוט נורא.
אני יודעת וזוכרת היטב כמה רע אני מרגישה אחרי אבל אני פשוט לא יכולה לעצור בעצמי.. זו תופעה בלתי מוסברת! איך אפשר לעצור את זה???

שלום לירון,

מדוע את מחכה עד לאחר השחרור? את יכולה להתחיל טיפול באופן פרטי, ואין לך מחויבות לדווח על כך לצבא (בנגוד לעבר בו היה צריך לדווח) .
מדברייך נשמע שאת מאוד לבד עם ההפרעה , האם הורייך מודעים לכך?
אני מזמינה אותך להשתמש בפורום ולהפנות בקשה לתמיכה מצד הגולשים/ות .
לצערי זה לא מספיק,
את חייבת להתחיל בטיפול פסיכולוגי מקצועי על מנת לטפל בהפרעה הזו שמאמללת את חייך ולא מאפשרת לך לחיות חיים של בחורה צעירה שמיטב שנותיה לפניה
אם יש קושי לספר להוריך, מה הקושי, אנא ספרי

.

אני ממש לא מסוגלת לספר להורים, קודם כל כי אמא שלי היא האישה הכי לחוצה ביקום. ברגע שאגיד לה משהו כזה היא לא תתן לי לצאת מהבית ותשתגע מדאגה! מספיק שאני אומרת לה שיש לי איזה כאב בטן קטן היא משגעת אותי כל היום ומתקשרת כל שנייה לבדוק שהכל בסדר.
דבר שני, אני צריכה להסביר פה משהו. כל חיי הייתי הילדה הרזה הזאת שכולם מקנאים בה כי היא אוכלת כל כך הרבה ולא משמינה. לעולם לא חשבתי על אוכל, לא ידעתי מה זה קלוריות, מה זה תזונה, לא עניין אותי בכלל המשקל, אם אני מעלה קילו או לא, אם מכנס נסגר עליי או נהיה קטן. זה כל כך לא הטריד אותי!!
אני פשוט זוכרת שיום אחד שמתי לב שקצת השמנתי (זה קרה כמה חודשים לפני הגיוס) והשתגעתי מזה! לא שהשמנתי הרבה, עכשיו למשל אני הרבה יותר שמנה מאז!
(הגובה שלי 165 ס"מ ואני שוקלת 54, כשהתגייסתי שקלתי בערך 51-52).
מאז המצב כמובן רק החמיר ככל שעוברים הימים זה רק הולך ומחמיר, אני מתעסקת בזה יותר ויותר, מצמצמת באכילה, מורידה במשקל אבל אז מעלה הכל בכמה ימים של בולמוסים קשים (אני לא מקיאה).
ליד המשפחה והחברים אני מתנהגת רגיל ומסתירה את הבעיה ממש טוב. זה גם לא שאני מרעיבה את עצמי או משהו, אני אוכלת טוב, פשוט שמה לב למה שאני אוכלת ומשתדלת לא לעבור 1000 קלוריות ביום..

לירוני, האם אנחנו מכירות???

שמות בדויים בפורומים, את יודעת איך זה...
;)
דברי איתי נטוש, אני מתגעגעת!!!

חחח איך עליתי עלייך , יפה שלי הרגשתי אותך כל כך !
אני איתך בלב. את יודעת איפה אני....
נדבר לנו מחר בפייס....נשיקותתת!!!
אוהבתותך

הי לירון,

על פי דברייך יכול להיות שלאמא זה יהיה מסובך יותר לספר. מה עם אבא?

מבחינתי זה אותו דבר..
כי אבא שלי מיד יספר לאמא שלי, פשוט כי הוא לא ידע איך להתמודד עם זה..
אני גם לא נוהגת לדבר איתו יותר מידי על עניינים פרטיים ולשוחח איתו שיחות נפש..אז איך אני אפיל עליו פתאום פצצה כזאת??

היי לירון,

תמיכה משפחתית היא מרכיב חשוב בהחלמה מהפרעת אכילה,כי לרוב מדובר בדינמיקה משפחתית בעייתית שחשוב לעבוד עליה הן בטיפול פרטני והן משפחתי.
יחד עם זאת,ברור לי שישנם מצבים שאינם מאפשרים או "ששכרם יוצא בהפסדם" בשיתוף המשפחה בטיפול.אם כך המצב אצלך,זאת לא סיבה לא לפנות לטיפול(ולעיתים אפשר וניתן לעבוד עליו בתוך הטיפול) ובגלל שאת כבר לא קטינה את יכולה לפנות לטיפול מבלי לידע את הורייך.המטפל מחויב מצידו לסודיות.
אל תחכי.הפרעת אכילה נוטה להחמיר ללא טיפול,וקשה מאוד להחלים ממנה לבד.
אני חושבת שאת מבינה את זה.
יש בשימושון למעלה מרכזים,הן פרטיים והן ממשלתיים,שניתן לפנות אליהם לשם קבלת טיפול משולב בהפרעת אכילה.
אם את צריכה עזרה ספציפית ונוספת אל תהססי לפנות שוב.

הרבה הצלחה,
קרן אור.

או אמא, או דודה או מישהי/מישהו שאת סומכת עליו....
תנסי, את אולי עוד תופתעי....