פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

שלום ..יש כ"כ הרבה בלאגן שאני לא יודעת מאיפה להתחיל..
אנחנו מנותקים מהמשפחה של בעלי כבר שנים רבות מה שנשאר זו שלי והיא גדולה עם מספיק בעיות!!!(עם האח הזה הייתי בקשר מצויין עד ש...)
יש לי אח גרוש עם 2ילדים שתקופה ראה אותם אחת לשבועיים רק בסוף שבוע (היה עסוק עם הבחורות שלו)כל פעם שהערנו (כל האחים) אמא גוננה ואמרה שהוא עסוק בצרות שלו למרות שזה בא על חשבון המזונות ולכן הפסיק לקבל את הילדים
יום אחד אמא פתחה מכתב שלו מהבנק וראתה שהוא מסובך בחובות בהזדמנות הראשונה שכולנו היינו אצלה(חוץ ממנו) היא אמרה שכולם חייבים לתת לו כסף לסגור את החוב השיחה נעשתה בטון גבוה ולא יפה כולם אמרו מה שעל ליבם בזבז את הכסף על בחורות וגם מצפה לילד מבת זוגתו שלא ממש מחבבת את המשפחה ..ולא הסכימו לעזור (כי הערנו את עינה לפני..)ההורים מאוד כעסו ופתחו במלחמה (לרקע הורי היו מהמרים שנים רבות והפסידו הרבה כספים עד למכירת ביתם)ולכן לא יכלו לעזור באותה תקופה..
כשאחי הגיע הביתה הם סיפרו לו את שהיה הוסיפו פה ושם וגרמו לנו להראות לא טוב .אחת מאחיותי למחרת דיברה עם אחי סיפרה לו והוא כעס ואמר שאני ובעיקר בעלי לא בסדר פתחנו על ההורים והתחיל לספור מי עזר למי וכמה..(למרות שסגרתי לו חוב של סכום גדול פעם אחת ללא ידיעת המשפחה)הוא הסתדר סגר את החוב ונהיה ריחוק בנינו ההורים הפסיקו לבוא אלינו ורק בשבת אנחנו פוגשים אותם אבא לא יושב איתנו (הוא פגוע).אתמול כשהינו אצל הורי התחילה שוב שיחה אחות אחרת שלי עוברת דירה וביקשה מאח נוסף שיעזור לה(עם רכב גדול) הוא התחמק ואני אמרתי שזה לא יפה אילו היה לי רכב גדול הייתי עוזרת וחוץ מזה הוא עבר לא מזמן והילדים שלה עזרו..אמא התחילה לצעוק בעלי היה מלא על הכל עוד מאז וכולם עלו על גל של צעקות ושוב הכל התחיל יצאנו ממנה עצבנים אני במריבה עם בעלי על צורת הדיבור שלו כלפיה לא יודעת מה לעשות????
הוא צודק בחלק מהדברים אך יש דרך להגיד אותם(למרות שהיא לא יודעת לקבל ביקורת)
איך ממשיכים מפה????
פשוט בא לי לקום ולעזוב הכל נמאס לי כבר מהמריבות והמתח הזה!!!!!!!!!!!!!!

וזה על קצה המזלג..

היי , אני לפני החלטה חשובה וקשה - אני מרגישה שאני בתהום וזאת הדרך היחידה שלי להרים את הראש מעל פני המים.

על הרבה מהדברים בענין הגירושים יש לי תשובות רק דבר אחד מפחיד אותי ומנהל אותי בדרך לעשות את ההחלטה וזה ענין הילדים שלנו.

כילדה להורים גרושים אני מכירה היטב את השבתות בנפרד מאמא ויחד עם אבא.
מנהל אותי הפחד מהפרידה מילדי לטובת ימים משותפים עם בעלי.
אני יודעת שהם יהיו בידיים הכי טובות שיש , אהובים ומוגנים
מטריד אותי אם וכאשר הוא יתחיל זוגיות חדשה - והילדים שלי יצטרכו להיות עם אישה שהיא לא אני ימים/שבתות.

קשה לי נורא לכתוב את הדברים . קשה לי גם לומר אותם בקול - לכן הרשת היא דרך נוחה יותר. הפחד הזה מנהל אותי לעשות את הצעד - החשיבה שאישה אחרת תיהיה עם הילדים שלי.

אנחנו הורים שעובדים עם משכורת נאה , יש לנו בן שלא הצליח בחיים מכל הבחינות כי יש לו לקות למידה , וגם חברתית , למרות הכל הוא בן אדם רגיל שיש לו תחומים שהוא מבין בהם
ויש לו פוטנציאל .
השאלה שלי היא כזאת , כמה לעזור לו כלכלית אם בכלל לעזור לו , כסף לא חסר לנו
אנחנו תומכים בו לפעמים אבל לדעתו זה לא מספיק כי הוא בדיכאון מזה שכל משפתחו מצליחה ושהוא לא מסתדר בחברה.
האם לעזור לו בכל מה שהוא מבקש כמה שאפשר למשל הוא רוצה לגור לבד בדירה שכורה של 5000 שקל בתל אביב
אם זה חשוב לציין אני האבא מהנדס מכונות בדרגה בכירה והאמא מנהלת מחלקה בבית חולים
מה אתם חושבים זה נורא חשוב לנו.

תודה על תשובתך המהירה בהמשך להודעתי הקודמת אבקש את דעתך בעניין עזרה כספית לילדים כאשר הם מתחתנים האם לדעתך יש לתת לילדים עזרה כספית באותו סכום ללא כל התחשבות במצב ההתחלתי של הילדה המתחתנת ? כלומר אם הבת הגדולה התחתנה עם בחור שהיה לו בית וללא משכנתא היתה צריכה לקבל מההורים בדיוק את אותו הסכום שניתן לבת השניה שהתחתנה עם בחור ללא אמצעים מלבד רכב חדש שרכש לפני החתונה בכספו שלו אך לרכישת דירה לא היו להם אמצעים כספיים ועל כן הוריו ואנחנו עזרנו בסכום מינימלי כדי שיוכלו לקבל משכנתא לדירה שרכשו 3 חדרים קטנטנים ולקחו משכנתא ל - 30 שנה. את המעשה הזה הבת הגדולה לא מקבלת את ה"אפליה הכספית" שעשינו בין האחיות ועל כן ניתקה איתנו קשר וניתקה אותנו מהנכדים שכן לדעתה אין קשר במצב הכלכלי של הבנות ועל ההורים לתת שווה בשווה עזרה לילדים אציין עוד כי אנו לא בעלי אמצעים והעזרה שנתנו לבת הקטנה היא ע"ח חיסכון שהיה לנו לעת זיקנה אשמח לשמוע את דעתך המקצועית בעניין זה.

יש לי שתי בנות נשואות עם ילדים הבת הגדולה מאז ומתמיד מקנאה באחותה הצעירה יותר וטוענת שהיא הבת המיוחסת שלנו ושתמיד עשינו אפליות ביניהן מה שזה לגמרי לא נכון אלא תחושותיה האישיות והבלעדיות. תמיד השתדלנו לעזור ולתת ככל יכולתנו לשתיהן באופן שווה גם בילדות ההבדל העיקרי שעשינו ביניהן זה שכשהגדולה התחתנה היא קיבלה דירה ללא משכנתא מהורי בעלה ולכן עזרנו לה פחות הבת הקטנה שלנו התחתנה כשבע שנים אחריה ולה ולבעלה לא היו אמצעים כספיים לקניית דירה והאופציה היתה או לשכור דירות או לקנות דירה קטנטונת של שלושה חדרים ולכן אנחנו והוריו של החתן עזרנו במעט כדי שיוכלו לקבל משכנתא לדירה ואכן לקחו משכנתא גדולה ל - 30 שנה מאז הבת הגדולה שלנו כועסת מאוד ורבה איתנו בהתקפי זעם בצעקות ובמילים בוטות ובאיומים לניתוק קשר איתם וכמובן עם נכדותינו ואכן כל כחודש היא נתקפת שוב בהתקף זעם מריבה וניתוק קשר עד לרגיעה וחוזר חלילה עד לריב הבא וכן היא עוקבת אחרינו כיצד אנו מתנהגים עם הנכדה בתה של אחותה ואם אנחנו נמצאים יותר אצלה ואם אנחנו נפגשים יותר איתה ואם קונים לנכדה משהו תמיד יש לה הערות ואיומים שאוי ואבוי אם נקנה לה יותר וכמובן שזה לא נכון כי הנכדות הגדולות יותר של הבת הגדולה מקבלות מאיתנו הרבה יותר מתנות וגם נמצאים איתם הרבה מאוד פשוט קנאה שלא נשלטת ואנו חסרי אונים איך לפתור את הבעיה הזאת אודה ליעוץ

שלום רב
לפני כמה חודשים בני סגר עסק שלא הצליח להביא פרנסה לו ולמשפחתו. כמובן שצבר חוב לבנקים אינו מוצא עבודה כבר זמן רב. היצלחנו לקבל עבורו הלוואה לכיסוי החוב בתנאים טובים יותר וכמובן בתנאי שיחזיר את הסכום מדי חודש לפי פריסה של תשלומים. הוא אינו עומד בזה ומצפה שנבין זאת. באופן עקרוני אננו מסכימים לגישה הזאת וחושבים שצריך לעמוד במחויבות למרות שמודעים למצבו הקשה. מה דעתכם.

שלום.
אני בן 35 ויש לי אחות גדולה כבת 40.
מאז שאני זוכר את עצמי היא היתה בת הטיפוחים של ההורים שלי, תמיד השקיעו בה וויתרו לה, קנו לה, פינקו אותה במה שרצתה אך היא אף פעם לא היתה מרוצה, תמיד היה לה קשה בחיים והיא היתה לא מאושרת. מעולם לא עבדה בעבודה רצינית, תמיד ציפתה שיפרנסו אותה ההורים וזה מה שהיה.
היום היא כבר אמא לשניים,התחתנה עם אדם שעובד בעבודה מצחיקה ומרוויח שכר מינימום.
מהרגע שנולדו הילדים שלה, ההורים שלי ויתרו על הנסיונות לדחוף אותה קדימה ועושים בשבילה פשוט הכל. מחזיקים אותה מ-א' ועד ת', אותה ואת המשפחה שלה.
ובקשר אלי - אני אף פעם לא ביקשתי כלום מההורים. הם עזרו ועוזרים פה ושם, אבל לא ברמות האלה. כיום אני במצב כלכלי לא טוב. גם אני נשוי ואב לשניים. אשתי לא עובדת כי היא לא מצליחה למצוא עבודה מאז שילדה לפני שנה ואני משתכר פחות מהממוצע במשק. אנחנו עושים מאמצים עילאיים כדי להתחיל להפרנס בכבוד.
עזרו לנו בסכום מסויים כדי לקנות דירה לא יקרה במיוחד. מצד שני לאחותי נותנים לגור בדירה משפחתית ששווה הרבה יותר מהדירה שלי. הבנתי מאמא שלי שהיא מתכוונת למכור לה את הדירה בסכום מצחיק. בנוסף לזה,נראה שהיא חיה טוב ברמות של כמעט עשירון עליון. יש לה רכב, טיולים עם הילדים, בתי מלון, אני חושד שגם היתה בחו"ל לא מזמן, דירה בבניין חדש עם גינה ענקית, מוציאה כספים כאוות נפשה. קונה מותגים וכו'.
ניסיתי לדבר על זה עם אמא שלי והיא תקפה אותי. אמרה שזה המצב, כי ככה היא הרגילה את אחותי כל החיים ושאני צריך להבין שככה זה גם יימשך.
כשהתעקשתי, היא כמעט התעלפה במהלך ויכוח.
כשניסיתי למנוע ממנה את המפגשים איתנו ועם הילדים - היא פשוט ויתרה עלינו (למרות שאני יודע שזה היה לה קשה מאוד).
היא כל הזמן מנסה לשקר ולהגיד שהיא לא עוזרת לה בכלל. אבל זה ברור שכן.
מאז הויכוח ההורים עוזרים לי מדי חודש ברמה של כמה אלפי שקלים בודדים, אך אם אני משווה את זה לרמת החיים של אחותי - נראה שמשקיעים בה לפחות 15,000 שקל. או אפילו יותר. אפשר לומר שפשוט מחזיקים אותה. וברמה גבוהה.

האם אני צודק בכעסים ובהרגשת הקיפוח שאני עובר?
האם טיפול משפחתי יכול לעזור לנו? ואם כן, מה יהיה הכיוון? לשנות את ההרגשה שלי ולגרום לי לקבל את מה שנעשה מתחת לאפי או לשנות את מה שנעשה מתחת לאפי?

תודה,
עמית

המשפחה הרחבה שלי תמיד היוותה עבורי מקום חם ואוהב ותומך ומאז שהילדים שלי גדלו קצת. אני לא יכולה יותר לסבול את השמחות במשפחה של האחיינים חתונות, לידות, התקדמות בקריירה ו/או בניית קרירה, מעבר דירה וכו'.. אני בראשית שנות הארבנים והם בשנות העשרים והם משקפים לי כמו מראה אילו חיים יכלו להיות לי או איזה חיים יכולתי לבנות ומראים לי כמה אני לא מאושרת למרות שאני נשואה ויש לי שני ילדים ויש לי מקצוע מכובד אך לא עובדת ומרגישה בדידות גדולה בעולם.
אך אין לי ברירה אני נפגשת איתם באירועים משפחתיים שונים אבל לא יוזמת איתם קשרים בכלל ובלב עמוק עמוק זה עצוב מאוד כי זו לא דוגמא טובה לילדים שלי שרואים אמא במצב כזה. אני מרגישה שלהם העתיד פתוח מבחינת קריירה ובניית משפחה ולי הוא סגור.
אני מרגישה שאני פוגעת בעצמי ובילדים שלי ובבן זוג שלי. הבית לא מטופל האוטו לא מטופל הילדים לא והכל נראה פצוע וכואב ואני מרגישה אומללה ובודדה.
אני רציתי בגילי להיות מסודרת מבחינת קריירה, להביא עוד ילדים, שהילדים שיש לי יהיו בעלי בטחון עצמי ושמחת חיים, לעבור דירה, לפתח תחביבים, לרזות ועוד ונתקעתייייייייייי

שלום.
אני נשואה מספר שנים ומכירה את בעלי כמעט עשור, שנינו היינו סטודנטים. הכרנו כשהייתי צעירה מאוד (20) והייתי מאוהבת בו, כיבדתי אותו והייתי אופטימית לגבי העתיד שלנו. החלטנו להתחתן מהסיבות הנכונות: אהבה ורצון להקים משפחה.
מאז בעלי סיים את לימודיו (תואר ראשון בתחום ריאלי) ולאחר עבודה ראשונה בחברה מבטיחה הוא פוטר, ועד היום אינו מצליח למצוא עבודה טובה בתחום. הוא עובד במשרות קרובות לתחום שלו, אבל מרוויח מעט מאוד, בעוד שבתחום שלו הוא היה יכול להשתכר משכורות גבוהות. מדובר בשנים של הכנסה נמוכה שגמרה לנו את כל החסכונות מהחתונה.
אני עצמי סטודנטית עדיין, למדתי מספר תארים בעזרת מלגות ואני עתידה לסיים את לימודי בקרוב יחסית (בעוד כשנה) ועבודתי תהיה מובטחת, וגם שכר מעל הממוצע. מדובר בתחום "בטוח" שמרגע שמסיימים ללמוד אין סיכוי לאבטלה, וגם השכר יפה (לא רוצה לחשוף פה יותר מידי על עצמי).
הבעיה - בעלי התגלה כחסר אמביציה, מסתפק במועט (למרות שאני סובלת מזה), לא "גבר" בעיני ולא ראוי לכבוד מצידי. בנוסף הוא ויתר על כל תחביביו מאז שנולדה הבת שלנו (מפגשים חברתיים וספורט), מה שחמור מאוד בעיני.
הוא אוהב אותי ומכבד ומעריך אותי, אבא טוב לילדה שלנו ושותף פעיל בבית, אבל אני לא מחזיקה ממנו כמו פעם. גם בגלל הגישה שלו וגם בגלל הכעס שלי כשאני לא יכולה לקנות מצרכים בסופר בלי לספור כמה מזומן יש לי בארנק כדי לא להביך את עצמי בקופה ולהתחיל לבטל מוצרים.

מה לעשות? הבעיה רק אצלי? או שגם הוא לא בסדר? אני כבר לא יודעת אם הוא הגבר הנכון בשבילי ואני צריכה לחכות בסבלנות עד שארוויח בעצמי או שהתקופה מאז שהתחתנו מוכיחה לי שטעיתי והוא לא מי שחשבתי שהוא.
אני מנסה לחשוב שהוא טוב עבורי וזה בסדר שהוא לא שאפתן כמוני, ואפילו נוח, כי בעתיד אני אצטרך לעבוד שעות ארוכות וטוב שאנחנו לא מתחרים אחד בשני מי יוכל להישאר בעבודה ומי ייאלץ לוותר על קריירה גדולה, אבל מגעיל לי שאני חיה עם גבר שאני לא יכולה להעריך ולהתגאות בו.
אני מרגישה שמצד אחד אני ביצ'ית שאני לא מעריכה את ההקרבות שהוא מוכן לעשות בשבילי, אבל מצד שני אני ממורמרת שבעלי משעמם אותי, לא שואף גבוה בשום תחום ולא גורם לי להעריץ אותו. אני רוצה לרצות להרוויח אותו, לפחד לאבד אותו, אבל אני לא. אני בכנות בטוחה שהוא לא יעזוב אותי לעולם ואני לא צריכה לעשות כלום כדי "לשכנע" אותו להישאר. כאילו אני כבר לא בליגה שלו. אני מטופחת ומשכילה יותר עם פוטנציאל השתכרות פי שניים לפחות ממנו. אני קרה ורעה? או שגם הוא אמור לגרום לי לרצות להרוויח אותו? למה אני מרגישה שהתפשרתי כשעל הנייר כל חלומותי התגשמו (חוץ מהמצוקה הכלכלית בשנים האחרונות)? והחלומות שלי גדולים. לא דברים של מה בכך.
אני רק רוצה להיות מסופקת בנישואים שלי כמו שאני מסופקת מבחינה מקצועית ועם הילדה שלי.
תודה למי שקרא עד הסוף... אני יודעת שזו חפירה קשה, אבל יש בי מלחמה פנימית כבר שנים בנושא הזה.

בעלי התקשר ואמר למנהלת ביה"ס שהוא במצוקה וצריך עזרה כי הבן שלנו בגיל 9 לא מקבל אם אבא אומר " לא"!!
הוא אמר שהילד צילם אותו ערום במיקלחת,ואמר שהילד הרים עליו סכין,ואמר שהילד רצה לגזור לו את הכרטיס אשראי.
אני אמרתי וזה נכון שלי ולאחותו אין שום בעיה .רק שבעלי חוזר בהעבודה אז יש מלחמה ביניהם!! הפנו אותנו לטיפול משפחתי.
מי לדעתכם אשם בכל הסיפור הזה??? ואיך ניתן לטפל ולפתור פה את הבעיה??
הילד חרוץ בבה"ס.ואין לו בעית התנהגות בבה" ס!!
לתשובתכם אןדה.

היי. .. אשמח לעזרתכם.
אמא שלי מאוד ניהלה אותי עד היום , לא זזתי ימינה ושמאלה בלי לבקש אישור גם אם הוא סמוי , בתחושה שלי הייתי צריכה את האוקי של אמא שלי כדי לצאת לדרך
וכל זאת אל אף שאני הרבה אחרי גיל 30.
אני נשואה + 3 חיי בזוגיות טובה , חזקה ומעצימה.
בשנה האחרונה עקב נפילה עסקית המשפחה שלי די התלבשה על בעלי
סביב תפאורה יפה מאוד של דאגה אך עם הרבה מאוד ביקורת
הטענות שלהם נעות על ציר רחב של : למה הוא מזניח את טיפוח החצר, והוא לא עוזר לך , את הכול עושה לבד, למה הוא שמן , למה הוא מעשן , למה הוא לא דואג לעתיד הבריאותי שלו שיש לו ילדים בבית , מה יהיה עם הפרנסה, מה יהיה עם הפנסיה... הרבה למה ולמה ולמה בזמן שאנחנו נלחמים להרים את הראש ולצאת לדרך חדשה.
אני מאמינה בו ! אני אוהבת אותו ואני סומכת עליו שהכול יעלה חזרה לדרך המלך
הם שרפו אותו ! מעקמים פרצופים, מרעילים אותי בלי סוף עליו ואני כמובן חוזרת נסערת הביתה וברוב טיפשותי מוציאה את זה עליו ואומרת לו את כל מה שאומרים עליו
כול הזמן אנרגיות שליליות וביקרתיות אינסופית .
לאחר חילופי דברים לא יפים בין בעלי למשפחה חל ניתוק שמאוד לא פשוט לי רגשית
בעלי פשוט אמר להם שהם חייבים להפסיק להרוס לנו את הבית , הם באים זורקים הערה והולכים ואני נשארת ומתבשלת בזה ונאכלת מבפנים וגם פוגעת בו מאוד אחכ.
הם כמובן נורא נפגעו ולא מסכימים לראותו ,בטענה שאיך הוא מעיז להגיד להם שהם גם אנשים מבוגרים בנוסף לכל שהם הורסים לי את החיים.
בקיצור סלט. אני נקרעת ומבינה שאני במלחמה על הבית שלי . אבל מרגישה שזקוקה לעזרה, כוחות הכוונה ... אשמח לכיון ..

אני בזוגיות של מעל שנה וגרים ביחד
אני באה ממשפחה של חיה ותן לחיות
ואמא של בן הזוג יותר מתערבת
זה מפריע לי אנחנו בני 25+
מעצבן אותי שהיא מתערבת
בדברים של הוצאת כספים היא לא יודעת
מה מצבי ואין סיבה שתדע אז אם אנחנו מבלים
ואני בןחרת להזמין את החבר שלי זה לא עניינה
הוא חיהעל חשבונם שזו התנהלות לא נכונה בעייני
אבל אפ זה מהכסף שלי מה היא מתערבת
גם שןאלת כמה עולה וכו
איך מורידים אןתה מהגב?

היחסים טובים חוץ מזה אבל מעצבן
אותי שהיא לא משחררת את הבן שלה
הוא כבר לא ילד היא מתערבת לו בחיים
גם בנושא הלימודיפ שממנים אותו. וגם במה שהוא עושה...ראבאק הילד גדול כבר!
הוא גם פחות עצמאי מבחורים צעירים יותר שהכרתי

אני בת 30 פלוס נשואה עם ילדים ובעבר הייתי ממש קרובה לאחי אנחנו 5 אחים כולם נשואים פלוס ילדים והיחסים עם השאר טובים איך לא מצוינים.ואחד הסיבות שהכיסאות תמיד מתערבות אין מצב שנדבר בין האחים על ההורים שזה נושא שעולה תמיד על הפרק כלומר תורנות מי ירח אותם לרופא או מי היה איתם בשבת שלא יפות הכל על טח אחד .ותמיד יש גיסה שחייבת להיות נוכחת ותמיד אחי לא מסיים פגישה הלי ויכוח שהיא מתחילה ניסינו לדבר עם אחי וכמובן התשובה שלו שבלי הנוכחות שלה או בלי הגעה שלי הוא לא סוגר כלום ולא מוכן להחזיר תשובה אחרי כמה ימים.שככה תמיד היא נוכחת ומלאה בשנאה שאפילו שלום לא אומרת לנו ולהורים אין מצב דתנה אליהם שזה סיפור מטורף ומגעיל שבכלל לא מגיע לרמה של אנושיות
וממש מזלזלת בהורים ואחי מבחינתו שמגיע להם כי הם עשו להם את החיים קשים שהם היו חברים ומאז עברו כמעט יובל ואף פעם לא דיברו על זה אחרי החתונה
בכל אופן אני מאחלת לה רע אין יום שאני מתפללת שיקרה לה משהו במיוחד שעכשיו היא בהריון ואני רוצה שאלוקים יחזיר לה רע על כל מה שהיא עושה לנו ולהורים שלי
כואב לי שההורים מבוגרים והם כואבים כאב כזה ויחס מזלזל מהבן ויותר כואב לי שאני לא יכולה להתגבר על הכאב ולאחל למשהו רע
אני כל כך שונאת אותה ולא מצליחה להתגבר על הכאב ולחשוב על דברים משמחים ולשכוח מהם כי הם לא שווים את המחשבה והכאב איך אני לא מצליחה היא דוחה וזה כואב שאני לא מצליחה להיות שמחה עם המשפחה שהקמתי בעלי יודע שאני מתיסרת ולפי דעתו שיחה עם האח וכמובן עשיתי והמצב החמיא כי הוא סיפר לאשתו שיצאה עלי בהזדמנות הראשונה שהייתה לה
נמאס לי מימנה פליז כל עצה תתקבל

שלום,

אני בת 20 ויחסיי עם אחיי לא קרובים ,אחי 22 ואחותי 18 וכשיוצא לנו
לדבר השיחה קצרה ועניינית בלי שאלות כמו מה נישמע וכו.
ואני רואה אצל אחרים מהמשפחה ומכרים,שהיחסים יותר קרובים וזה ניראה לי מוזר .
וגם התגובות של אנשים אל המצב שלי ושל אחיי ,וקשה לי לדמיין איך זה יהיה בעתיד,
האם זה מוכר טיבעי?

תודה

שלום אני אמא לילד בן 7.והוא בטיפול פסיכולוגי אישי.האם זה בסדר להקליט את השיחות בינו ובין המטפלת ללא ידיעתה?מטרת ההקלטה היא לברר אם כשהילד שלי מספר על המפגש,הוא נותן דיווח אותנטי.וגם מתוך סקרנות לשמוע את תשובותיו לשאלותיה.