פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

שלום לכולכם,לפני כשנה ביתי אובחנה כחולה במחלה כרונית ובשל כך היא לוקחת תרופות יום יום.
כמובן שהוריי ואחיי יודעים ממני על מחלתה והיא שיתפה את הוריי מרצונה המלא(בת 10).
היא בקשר מצוין גם עם משפחתו של בעלי אך אסרה עלינו לספר להם בטענה שסבתא "פולטת דברים"ןשהיא אינה בוטחת בה.כבר שנה עברה ולי מאד קשה עם "הסוד"הזה
בעלי אומר שבגדול הילדה מכירה את הפה של טימו והוא חושב שיש לכבד את רצונה וכאשר היא תהיה נפשית לספר זה יגיע ממנה .אציין שרק לפני חודש היא שיתפה על דעת עצמה את אחותה ואחייה ולאחר מכן אמרה לי שהם יודעים.ברור לי שאני צריכה לתת לה את הספייס שלה ושלוקח לה זמן לעכל את המחלה ולשתף,מצד שני ,לא נעים לי מחמותי שתשמע על זה במקרה ממשהו (העולם קטן)ואיך אנחנו ניראה בעינייה?!אני חושבת שכמה שנחכה עם זה כך יהיה יותק קשה לספרלפחות מבחינתי.אשמח לדעתכם המקצוית דידי.

אם למישהו יש כמה דקות לקרוא ולהגיב אני אשמח. הרבה מילים.

שלום, אני בן 18 וגר בת"א. המשפחה שלי נמצאת כרגע במצב הכי גרוע שהיינו בו מאז שאני יכול להזכר, אחותי הגדולה פסיכותית לגמרי ולא הצליחה לקבל אבחנה מדוייקת מה יש לה. היא מאמללת להורים שלי ולאחותי את החיים לגמרי, היא עוברת כל גבול אפשרי ואני צריך לעבור מאז שאני בן 14 סוגיות מוסריות שהייתי מתאבד אם הייתי יודע שאצטרך לעבור אותן. ויתרתי לגמרי על החיים שלי, ב4 חודשים האחרונים שעבדתי עניתי רק לשיחות מהעבודה, ואם ידעתי שזה לא בנוגע לעבודה פשוט סיננתי. הפסקתי לצאת עם חברים, אני קם כל יום בדיכאון שאני צריך לעבור את היום הזה. יש לי כבר כאבי בטן ושילשולים מרוב לחץ, הראש שלי נדפק לגמרי אני כבר לא חושב ברור ואני לא מסוגל להבדיל בין מה שנכון ומה שלא נכון או בין טוב לרע. הייתי הילד הכי מקובל עד כיתה יא' עם קבוצת חברים גדולים וחברה ומאז שהתנתקתי מהם בגלל הפרשי שנים (צבא, לימודים..) החיים שלי ממשיכים להתדרדר.
איבדתי כ-ל תקווה אפשרית לחיים, אין לי מוטיבציה לעשות שום דבר אני פשוט מתבאס מהבוקר עד הערב, מדי פעם אני עושה משהו שאני חושב שאבא שלי יעריך ושלא יתאכזב מהבן שלו עוד יותר. אני כבר לא נמשך מינית לשום דבר, אני חושב שאני בנאדם שלא שווה לדבר איתו 2 מילים כי כל מה שיש לי להגיד זה שהחיים חרא והלב שלי שבור לגמרי. יש לי פרצי שנאה כאלה לחיים כל הזמן מרגיש שאחרים יותר טובים ממני ואני פשוט שומר מרחק מהעולם, שומר בבטן את כל החרא והשנאה והכאב והאכזבה מעצמי והאשמה, מחכה שהבעיות בבית יסתדרו ומקווה שאף אחד לא יחטוף פה התמוטטות עצבים כל רגע. הקשר עם אבא שלי דפוק אני לא יכול להתסכל לו יותר בעיניים ואמא שלי כל היום תקועה לי בתחת אני כבר לא מקשיב לשום מילה שהיא אומרת...

אני מרגיש שהאישיות שהייתה לי וכל האופי שלי נהרס לגמרי והלב שלי נשבר כל יום מחדש לראות מה ההורים שלי עוברים ולא רוצה להעמיס עליהם גם את הבעיות שלי. הם שמים לב שאני מסתגר בחדר כל היום ואני סתם מעלה תירוצים.

עד עכשיו התכנית שלי הייתה לוותר על החיים שלי לחלוטין, להתאפק ולסתום את הפה וככה להעביר את הזמן עד שאני ימות או לא יודע מה, שמשהו ישתנה, לעבוד לחסוך כסף שיהיה בצד וכשיגיע הזמן או שאני יעלם או שאני אתרום אותו ואגמול את עצמי מהחיים האלה.

עכשיו אני מבין שסתם רציתי להוציא כמה מחשבות החוצה. אם למישהו יש משהו להגיד אני אשמח, ולרדת עלי לא יעזור כי אני כבר לא מחזיר אני פשוט סופג הכל.. אני חושב שכבר אין לי דימוי עצמי בכלל מרוב שהוא נמוך. יום טוב

נ.ב. - בגלל שאני מתגייס עוד חודש בדרך ליחידה מסווגת טיפול פסיכולוגי לא בא בחשבון.. גם כבר לא רוצה לטפל בעצמי לא חושב שיש טעם. צ'או

בעלי אמר לי שלעיתים הוא נמשך מינית לנשים אחרות, ידידות או מכרות, או סתם כאלו שיוצא לו לפגוש.
הוא לא עושה עם זה שום דבר, אך עדיין נמשך מינית. מוזר לו שנאי לא נמשכת מינית לגברים אחרים. האם זה באמת מוזר? האם זה כל כך ברור שגברים ימשכו מינית לנשים אחרות?
תודה רבה

שלום. אני בת 15
לפעמים יש לי מן "מצבים" כאלה שבהם אני פשוט שמחה בלי סיבה נראת לעין. פשוט אושר בלתי מוסבר מציף אותי, ובאמת שאין סיבה לכך. יש לי אנרגיה מוגברת, אני מדברת מהר מלא מחשבות רצות לי בראש, כל דבר מלהיב אותי אני מדברת ועושה דברים בלי לחשוב, אני מרגישה שאין לי שליטה על זה ואני לא מפסיקה לחייך. כשזה קורה לי בבצפר אני יודעת שאנשים חושבים שזה מוזר ובזמן שזה קורה אני חושבת על זה שאנשים חושבים כך, אבל עדיין ממשיכה להתנהג ככה וזה קורה כל כך מהר ואני מאבדת את חוט המחשבה. זה בדרך כלל קורה לכמה שעות ואז המצב רוח יורד בהדרגה עד שאני מרגישה רע או שהוא מתאזן.

תמיד היו לי בעיות חברתיות, קשה לי להתחבר עם אנשים. קשה לי להחזיק שיחה, לפעמים גם עם חברות קרובות. אני רואה אנשים שכל כך קל להם להתחבר עם אנשים ולדבר ולצחוק ואני פשוט חושבת זה לא פייר וזה מעורר בי קנאה. אני בדרך ככל הילדה הזאת שבצד, שלא חלק מהקבוצה, שלא אוהבת לשבת עם הרבה אנשים ולא מרגישה איתם בנוח. אבל חברות קרובות שלי רוצות לשבת עם עוד אנשים, ואני מרגישה שהן לא רוצות להיות איתי ושלא כיף להן איתי. מצבי החברתי מכניס אותי לדיכאון לעיתים די קרובות. כשאני מדוכאת וצריכה ללכת לבצפר זה מבאס אותי ברמות ואני מזלזלת בלימודים. בבצפר אני פשוט אדישה ואין לי רצון לדבר עם אנשים. כשאני נמצאת בבית אני מרגישה עצבות וכעס על עצמי.

כל המצב הזה מאוד מטריד אותי. אשמח לתגובות

שלום
יש לי 3 אחים. שניים גרים כאן בארץ והקשר איתם טוב, אנחנו מבלים הרבה זמן ביחד כמשפחה
ויש לי אחות שגרה בחו"ל כבר 8 שנים היא נסעה ללימודים וכשסיימה מצאה עבודה ונשארה.
יש לה בן קטן אחד (נכד ראשון להורים שלי).
אמא שלי כל הזמן דורשת (!) שנדבר עם האחות בחו"ל, היא כל הזמן מדברת עליה ועל הנכד - מה הם עושים, מה הם עשו ומה הם יעשו - ממש מעקב ודיווח יומיומי. וכמעט כל שיחה שנייה איתה מתחילה ונגמרת בהם. בימי ראשון בכלל אי אפשר לדבר איתה כי היא מקדישה את כל היום לשיחות איתם והיא מצפה שגם אנחנו נפנה זמן לדבר איתם. וכשאחותי מגיעה לביקור בארץ אמא שלי דורשת שנצא כולנו לחופשה יחד (מה שמצריך מאיתנו להתפנות מחיי היומיום) וכמובן אמא שלי מתעצבת כשאנחנו לא מקיימים אחר הדרישות שלה.

הבעיה היא שקשה לעמוד בצפיות האלו ואני אישית חושבת שזה ממש לא לעניין כל הדרישות שלה. אני מרגישה שקשה לי לשמור על קשר יומיומי עם "אדם" שלא באמת חי כאן איתי את היומיום כמו שאר המשפחה. ההרגשה שלי בגדול היא "רחוק מהעין - רחוק מהלב". ואני בעיקר מרגישה כעס על אחותי שקמה ועזבה אותנו ובעצם כופה על ההורים שלי ועלינו האחים קשר וירטואלי איתה ועם הבן שלה.
אף פעם לא אמרתי לאמא שלי מה אני חושבת על הנושא כדי לא להכנס איתה לעימות. המצב היום הוא שאני ואחיי פשוט סובלים בשקט את כל השטויות האלו. ואנחנו לא אומרים כלום שוב בשביל לא להכנס לעימותים. והסבל הזה רק גורם לי עוד יותר לא לאהוב את אחותי.
האם ההרגשה שלי הגיונית? האם מה שאמא שלי עושה הגיוני? מי אשם בכל המצב הזה?

מצטערת שיצא קצת ארוך
תודה רבה.

בילדותי ונערותי (תקופות חשוכות בחיי מבחינות רבות) היו כמה אירועים של התקלות עם פדופילים, ותקיפות מיניות כלפי, אני נמצאת בטיפול כשנה וחצי, רק לאחרונה ציינתי בפני הפסיכולוג שהיו מס' אירועים כאלו אך לא פרטתי.
לדעתו של הפסיכולוג אני צריכה לספר לו על כל מה שהתרחש, אני חשה עם זה מאוד לא בנוח, יש לי הרגשה שהוא דורש "בעלות" על המידע הזה ומלבד זאת הזכרונות די קטועים. אני לא מצליחה להבין את התועלת בהעלאת הזכרונות הללו, וממש לא בא לי לדבר על זה. מה דעתכם?

שלום רב,

אנחנו זוג עם שני ילדים בני 3.5 ו1.5 ולבעלי ילד מנישואים קודמים בן 8.5 .
הילד הגדול מגיע אלינו פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני.
יש לנו בעיה עם הילד הגדול בן 8.5 ו הילד בן 3.5 , הגדול, אפשר להגיד לרוב לא מתייחס יפה , או שהוא עונה לו לא יפה או שמתעלם ממנו או שמתעצבן עליו על כל דבר קטן שעושה לו, לפעמים מגיע לשלב כזה שכואב לנו הלב על בילד בן 3.5 מהיחס שהוא מקבל מאחיו ( לא מגיע ל אלימות פיזית) , בעלי מדבר עם בנו ומנסה לקרב בין שני הבנים אך זה תמיד חוזר לאותו מצב, נכון להיום הילד בן ה- 3.5 לא מחזיר לו באותו יחס, הוא מאד אוהב אותו ומחכה שיבוא אלינו אך אנו מפחדים שהוא יגדל קצת ויתחיל להבין את היחס "המגעיל " שהוא מקבל מאחיו ויחזיר לו באותה צורה ואז היחסים ביניהם ,"יתקררו", יש לציין שהיות והם לא גדלים ביחד באותו בית אנחנו מנסים לטפח את היחסים על מנת שירגישו אחים לכל דבר, בעלי מנסה לדבר עם בנו ולהעיר לו אך הכל עם "פינצטה" מחשש שלא יכעס ולא ירצה לבוא אלינו או לא יפגע.
עם הילד הקטן בן 1.5 היחס שונה לגמרי, יש לו סבלנות אליו , נותן לו תשומת לב.

שאלתנו איך לגרום שיחס זה יפסק, איך לעזור לגדול להבין שהוא אחיו וההתנהגות שלו לא יפה ולא נעימה.

תודה רבה

כולם יעצו לי להעמיד עובדה מוגמרת ,הבעייה שלי שאני מביטה גם על הצד שלה שהמקום באמת רחוק מבית הספר ,ואני חוששת לגרום לה לבעייה נפשית קשה יותר עקב כך ,האם יכול להגרם דבר כזה עקב מעבר כי את היום התגוררה רק איתי ואם אחותה ,או פשוט לעבור וזהו ,עוד שאלה לי אלייך האם ישנו איזה פסיכולוג שיסכים להגיע אליי הבייתה לדבר איתה או שלא קיים דבר כזה ,בתודה

למה אנו זורקים את הורינו לעובדים זסרים כאשר נהיים חלשים?
ממש כואב לי הלב על זה
אצלכם במיוחד היהודים המצב קשה.....כל ילד גר בעיר אחרת.....האישה חושבת שאסור לאימא לדבר עם בנה והיא הכי חשובה ומיוחדת
איך לבנאדם יתחשק ככה ללדת ולגדל ילדים? ועוד מתפלאים בסוף שאיך הורה מסוגל להרוג את ילדו? הרחמנות והרגישות צריכים להיות הדדים לא< ולא שהבן והבת יעזבו הבית בגיל 18 והטובה שהם עושים שהם באים לאיזה ארוחה בשבועיים.....וגם אז הכלה עושה פרצופים.
אני אישית כבר לא מתפלאת למה לאימהות אין רגשות רחמנות לילדיהם.......
נדמה לי שאנשים מתכחשים למצב המגעיל שהם נמצאים בו.....והחליטו שזהו המצב האידיאלי......
באמת ציפתם שאיזה עובדת זרה (שרובם אפילו לא מאמין באלוהים יירחם על הורינו אם ככה אנו מתייחסים אליהם) היתי רוצה לשמוע על דעתכם בעניין

שלום לכם אני גרושה פלוס 2 בנות במשך שנות גירושי אב הבנות נפטר אני יוצאת אם חבר זה 7 שנים הבת הגדולה בקשר טוב איתו היא בגיל 21 וייש לה חבר קבוע הבת הצעירה עוד מעט 16 מתמרדת נגדו ,ברצוני לעבור לגור איתו אצלו בביתו בגלל גודל הבית אך ביתי מתמרדת בטענות שזה רחוק לה מבית ספר שלא סובלת אותו ,אך מדברת איתו ואף צוחקת ,יש לה בעיות מאז הגירושים והמוות נפשיות של התקפי זעם ,מסרבת בכל תוקף ללכת לפסיכולוג ניסיתי לדבר על ליבה אך אינה מוכנה להקשיב או לקבל מעבר מהדירה שלנו למרות שהוא גר באותה עיר, הוא ואני מאד רוצים לגור כבר ביחד אך אני פוחדת לכפות עלייה שמצבה לא יחיר והיא מאיימת שאם אעבור תלך לפנימייה מה שלא רצוי כי היא ילדה לא עצמאית ושקטה חוץ מהתקפי זעם כשמדובר עליו ,אם יש לכם איזושהיא עצה טובה אנא ממכם ניסיתי יועץ משפחתי וגם סרבה ללכת כלום לא עוזר לי,תודה שרה

שלום.

אשמח לקבל הצעה .

אני נשוי + ילדים , הבעיה שאני מבקש הצעה היא כזו :

יש לי ולאשתי חילוקי דעות אני טוען א והיא טוענת ת , היינו ביעוץ וביעוץ אמרו לה כי עליה ללכת איתי ולהתגמש על מנת ללכת ולפעול יחד ולא כל אחד בנפרד .

כשאני טוען משהו שלא מוסכם עליה או לא מקובל עליה לא עונה לי וקשה לי לדעת אם היא מסכימה / מבינה או לא ואת האי הסכמה או חוסר ההבנה אני רואה בשטח לאחר מספר ימים כאשר היא פועלת באותה דרך ושיטה שלדעתי לא נכונה וגורמת רק לנזק לדוגמא בשיטת חינוך הילדים בהצבת גבולות למשל וכו"י .

בזמןם האחרון הגעתי למסקנהשאם אני לא רוצה להתגרש עלי להשלים למצב כי אני לא מצליח וגם לא היעוץ לשכנע אותה שהיא טועה במחשבה / בדרך ובהתנהגות .\

היא נעולה על דרך מסוימת ולא פתוחה לקבל הצעות / רעיונותושיטות אחרות גם מגורם שלישי מומחה בשטח הזה .

אשמח לקבל הצעה איך לנהוג .

תודה

בני בן 21 כרגע בצבא, מראה סימנים של דיכאון (התנתק מכולנו, בקושי מתפקד, הרזה מאוד)
אני מאוד חוששת לו ולא יודעת למי לפנות או עם מי להתיעץ
אני צריכה עזרה

הי
אני ואחותי בשנות השלושים לחיינו והפרש הגילאיים בינינו הוא שנה וחמישה חודשים בלבד
לאורך כל השנים המערכת יחסים שלנו מאוד חזקה אך לא פשוטה וגורמת לסבל לשיתינו
האם יש כזה דבר טיפול אחים? כמו טיפול משפחתי או זוג?
תודה

בבקשה אני אבודה תעזרו לי
אישתו של אלכהוליסט תעזרו ליייייי

אני נשואה ואמא ל3 ילדים בן(16) בת(12) בת(7)
אני מאוד מודאגת ולא יודעת מה לעשות בעניין של הבן הגדול.
באחת הפעמים שהוא לא היה בחדרו מצאתי זוגות תחתונים שלי ושל הבנות.
העניין היה לי מוזר מעצם העובדה שהם שם,והחלטתי להתעלם מזה ולראות מה קורה.
שמתי לב שהוא מחזיר אותם,אבל אני צריכה לציין שהוא ממשיך לקחת שוב זוגות חדשים.
וזה תמיד קורה אחרי שאני או הבנות מתקלחות,שחזרתי אחרי המקלחת ראיתי שזה נעלם מסל הכביסה, אני מבינה מזה שהוא ככל הנראה אוהב להריח אותם,אני מאוד מוטרדת ונבוכה מהעניין הזה,
מה אפשר וצריך לעשות במקרה כזה,אני לא רוצה לחשוב שהוא איזה סוטה או משהו,כי הוא הבן שלי ואני מאוד אוהבת אותו מאוד קשה לי כל העניין הזה.ואני צריכה לציין שלא שיתפתי עדיין אני בעלי בנושא.
בבקשה תעזרו לי.