פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

היי, בואו נגיע ישר לעניין,
אני בן 15, עולה לכיתה י',
במחצית כיתה ט' הציונים שלי היו נמוכים, לאחר שקיבלתי תעודה של המחצית,
אמא שלי ישר לקחה לי את המחשב בשביל שאני ישפר את הציונים,
המחשב זה היה הדבר הכי יקר לי, באמת העדפתי אותו כמעט מכל דבר אחר.
אפשר להגיד שאני "יד ימינה" של אמא שלי, עוזר לה במה שצריך,
כל יום שהיא מגיעה הביתה מהעבודה היא רואה את הבית נקי,
אבל כבר נמאס לי,
אח שלי הגדול בן 18, שנמצא כל היום בבית , משתלט על הטלוויזיה ואין לי מה לעשות,
כי גם אין לי מחשב, כשאני תופס בשלטים , מתחיל ישר מריבה, אבל מריבה לא בקטע של אחים,
אלא ישר בקטע של מכות, לפעמים זה גם מגיע למקל של מטאטא.
ולמה? כי הוא חודשיים בטלוויזיה, לא זז ממנה, ופעם אחת שרציתי לראות טלוויזיה זה מה שקרה.
לא מספיק לזה שהוא משתלט על הטלוויזיה בבית, הוא לא עושה כלום,
מה זאת אומרת כלום? לא מנקה, לא עוזר בבית , יושב מהבוקר עד הלילה בטלוויזיה ולא עושה כלום.
לפעמים אני חוזר מהבית ספר, אני מתפלל לעצמי אולי היום אני יגיע הביתה וימצא אותו יושן.
אבל לא,זה לא קרה. אני מגיע לבית ואני רואה אותו על הספה, הבית מלוכלך נשאר כמו שהוא היה,
ופשוט לא עשה כלום, זה פשוט מתסכל.
בואו נעזוב את אח שלי עכשיו.
עכשיו עם אמא שלי, כשמגיע לי המחשב, כלומר כשהגיע עכשיו החופש הגדול ותמיד כשיש חופש ויש לי את המחשב כי סיכמנו שאני יקבל אותו בחופשים ובימים שאין בית ספר, אם אני נמצא בו הרבה ביומים, ואני באמת מנקה ועושה מה שעשיתי ביומיום, היא החליטה שהתחרפנתי, ולפעמים זה מגיע למצב שהיא לוקחת לי את המחשב שאין לי מושג למה זה קרה, אולי פשוט היא שונאת את המחשב הזה ואוהבת שאני ישאר כל היום וינקה את הבית?
כמה אפשר? נמאס לי כבר מזה, מה אני יכול לעשות?

שלום יש לי המון בעיה אני ובעלי מתווכחים ורבים הרבה בעלי הוא בנאדם שאם יש חילוקי דעות או ויכוח קטן ואני רוצה לשבת לדבר איתו על כך וללבן דברים אז אין לו הרבה סבלנות והוא אומר שתמיד אני חייבת להיות צודקת שזה לא נכון והוא מתפרץ באמצע השיחה ולא יודע לכבד וחייב להגיד כל מיני דברים לא יפים עלי באמצע וכמה שאני מדברת זה לא עוזר. ויש עוד בעיות איתו כמו שהוא לא צפוי ומתהפך לפי הקריזות שלו היום הוא יכול לאהוב ומחר לא לסבול. הוא גם שקרן לא קטן. אני רוצה לתת דוגמאעל משהו שקרה אתמול. הייתי עם ביתי בגינה בערך שעה כשעלינו הביתה הוא שמע מוסיקה בעוצמה מאוד גבוהה אז ביקשתי שינמיך קצת אז הוא אמר את רואה רק באת אי אפשר להנות בבית הזה בשביל מה באת היית נשארת למטה אני לא מנמיך אז ביקשתי שוב אז הוא כיבה את הטיפ ואמר לי אשה רעה יש בך רוע את צרת עין כואב לך שאני נהנה ממשהו ,סציומטית,אגואיסטית ומבטים מגעילים מפה עד ירושלים.
היום לא עשיתי איתו ברוגז אבל עניתי לו בקרירות מהרגע שהוא בא מהעבודה הוא עובר לידי ואומר סציומטית אח"כ אגואיסטית אח"כ אשה רעה וכו'... ואפילו ליד ביתי הוא אומר עלי כל מיני דברים לא יפים. היום בערב איך שהוא יצא שדיברנו שתי דקות אני לא זוכרת מה הוא אמר ואמרתי לו שאיך שהוא התנהג אתמול ככה לא מתנהגים וכו' הוא מצדיק את עצמו ואומר שכל השבוע הוא מתחשב בי ולא שומע מוסיקה אז פעמיים בשבוע הוא רוצה לשמוע ולי זה מפריע שאני סציומטית וצרת עין אמרתי לא שזה לא נכון שישמע אין לי בעיה אבל יותר נמוך או שישמע פול ווליום שכאני למטה עם הילדה אז הוא אומר את לא תגידי לי מתי לשמוע את לא תחליטי בישבילי מפה לשם תוך כדי שיחה כעסנית(כי הוא לא יודע לדבר בכבוד ובשקט) הוא קם הלך לחדר ואמר אין לך מה לדבר איתי כבר לפני שנה אמרתי לך שניגמור את הסיפור בנינו ואת התחננת. אמרתי לו תלך אני לא מתחננת לפניך אתה רוצה לשבור את הכלים אז תשבור כרגיל אתה לא מתמודד עם כלום במקום שנשב ונדבר ונבוא אחד לקראת השני זה הפיתרון שלך. אמרתי לו תלך ממחר אם אתה רוצה נראה מי תסבול אותך. כשהוא הלך לישון הוא אמר משהו על הכביסה אז אמרתי לו מה אכפת לך אתה גם ככה הולך מחר(לא שאני לא פוחדת אני מאוד אבל כמה אפשר להראות לו פחד).
אז הוא אמר לי אני ילך מתי שאני יחליט.
אני חייבת לציין שאני מאוד פוחדת אין לי עבודה מסודרת בכלל אין לי הורים ולא אחים (עם חמותי אנו לא בקשר טיפוס נוראי התפוח לא נופל רחוק מהעץ)אנו בני 39 בערב יש לנו בת אחת בת תשע.
אין לנו בית משלנו מה יהייה איתי אני מאוד פוחדת מאוד עצוב לי אני מרגישה לבד ומפוחדת.
אין לי כוח . אפילו את העבודה שיש לי אין לי כוח לעבוד .
כל פעם שאומרים לו משהו זה הופך לריב כמה אפשר בלי חום ואהבה בלי תשומת לב בלי כלום.
כל הזמן אני צריכה להתחנן לתשומת לב לאיזה חיבוק איך שהוא בא הביתה זה טלויזיה או מחשב .
לא להמליץ על יעוץ כי אין כסף ובעלי לא רוצה תעזרו לי כאן בבקשה מה עלי לעשות.

אני ובעלי נשואין כבר 7 שנים, יש לנו ילדה מתוקה בת 6 ואני בהריון כעת
הילדה חולת סוכרת נעורים ואני מצליחה לאזן אותה גם עם אינסולין לנטוס וקצר וגם עם אוכל שאני מכינה
היא, נכנסה לזה ותפסנו קצב טוב
הבעיה שאמא שלי מתעקשת להמשיך לתת לה מתוקים פה ושם ואומרת שבשביל זה יש סבתא
אני כבר כמה פעמים ניסיתי לדבר איתה אבל היא פשוט לא מקשיבה

שלום, אני בן 19 ורציתי לשאול שאלה בקשר ליחסים עם האמא.
יש לנו הרבה מאוד מחלוקות בבית והקשרים המשפחתיים די בזבל לפחות שנתיים ואני לא רואה את המצב משתפר, זה מצב נתון. מאז ומתמיד אמא שלי חולת שליטה ואני מזהה את דפוס ההתנהגות הזה גם אצל נשים מבוגרות אחרות וזה די משתיק אותי וגורם לי לתחושה של אי נוחות.
השאלה שלי האם זה לגיטימי שאני מתווכח ועומד על שלי כשאמא שלי צועקת עלי \ קובעת לי עובדות.
האחיות שלי טוענות שאני בריון ושאפסיק לצעוק, ואבא שלי כבר רגיל לאישיות של אמא שלי ואומר "אין לך מה לעשות, תסבול את זה".. מן שיטה שאני מניח שהוא סיגל לעצמו וכשאני מדבר על זה איתו הוא אף פעם לא עונה כאילו אין מה לעשות עם זה, ואומר שהוא אדיש וככה הכי טוב.
בפנים אני מרגיש קצת אשמה על זה שאני מדבר ככה ולא בטוח במאה אחוז שזה נכון לעשות ולכן רציתי לדעת אם אני פועל נכון. אני לא יודע איך זה אצל משפחות אחרות אבל החלטתי עם עצמי שאני לא מוכן שיעמידו בפני עובדות ויצעקו עלי כאילו אני עבד, והטענה "אני אמא שלך ואתה תעשה מה שאני אומרת" צריכה להמחק מהלקסיקון של אמא שלי או מהלקסיקול של כל אחד שרוצה לקבוע עובדות בשבילי.

תודה מראש, כל עצה תתקבל בברכה.

אני ובעלי נשואים 4 שנים שמיתוכם ידענו עליות ובעיקר מורדות הורים לילד בן 3 והגענו לצומת דרכים מכרנו בית וקנינו שטח בהתנחלות אך יש עתה הקפאה ולכן אי אפשר לבנות אנחנו צריכים ללכת לשכירות למשהו כמו שנתיים ומעלה ובעלי לא רוצה ( בעלי מובטל) הוא רוצה ללכת לגור בסלון של אמא שלו כי בשני החדרים השניים גרים היא והבת שלה ובעלה. בעלי רוצה להיות עצמאי ולא מבין את כל ההשלכות. הוא רואה לדוגמא את האח שלו שכן עצמאי אבל חי בבית משלו. במשך כל שנות הנישואים שלנו גרנו 3 שנים אצל ההורים שלי (בעלי למד שנה טבחות עבד בזה קצת עזב עבר לפאלפון, עבד שם שנה וחצי ופיטרו אותו, עבד בעוד מקום חצי שנה ועזב). אני באמת מאמינה שהוא יצליח להיות עצמאי אך לא מוכנה לגור אצל חמותי ( אני בקושי שהולכת אליה) בעלי אומר שאם לא נלך עכשיו נלך יותר מאוחר במצב קשה יותר (כלכלי או שאפילו זה יגרום לנו להתגרש ואני אומרת שאם נלך אנחנו נתגרש (אני ממש נגעלת להיות אצלה או לשתות בכוסות שלה) אני לא מתנשאת או משהו אנחנו פשוט לא מסתדרות) מיותר לציין אך עשינו חוזה שכירות שבעלי מקוה שהוא לא יצא לפועל.
נואשת.

שלום יש לי בת מתוך 4 ילדים היא הקטנה והיא בת 34
אינה עובדת במהלך חייה עבדה מעט מאד והכל מתוך לחץ מצידינו זה לא בא לה מיזמתה היתה במזרח הרבה זמן חזרה ובסך הכל ילדה טובה מחוץ:
היא מרבה להצטלם בצורה אובססיבית כל הזמן בלי הגבלה
הופכת את היום ללילה ואת הלילה ליום כשיש לה חבר היא קנאית בלי שום הגיון היא משבשת את החיים של כולם כולל חייה ולא נחמד לנו איתה בהמעטה אני מאד דואגת לה ולעתידה אנחנו לא צעירים ומה יהיה כשלא נהיה פה יותר?
הלוואי והיה לי אפשרות לתמוך בה בטיפול אבל אין לי שום דרך לתת לה טיפול פרטי אנחנו חיים עם הרבה חשבון וידינו קצרה מלשלם
מישהו יכול לענות לי מה זה מצביע ההצטלמות האובססיבית הזו?מישהו יכול להפנות אותי לאיזשהו מקום ששם תקבל עזרה למרות שלא נראה לי שהיא תסכים אני מרגישה שהיא ממש זקוקה לעזרה
בתודה

שלום!
אני מזה שנתיים חיה עם החמה, אנחנו לא ממש מסתדרות למרות שהיא עוזרת לי המון ואף פעם לא מתערבת בחיינו.
אך עצם העובדה שהיא חיה איתנו מקשה עליי, אני כבר לא יודעת מה לעשות אני כל הזמן על עצבים ואפילו רזיתי המון.
כבר ארזתי כמה פעמים את הדברים שלי והתכוונתי ללכת מהבית אך אין לי את האומץ לעשות זאת.
יש לנו ילדה בת שנתיים ואני לא רוצה שהיא תגדל ללא אב.
אודה לך על ייעוץ ועזרה כמה שיותר מהר

ילדי עזבו את הבית. במשך שנים גידלתי אותם לבד והשקעתי בהם הכל. עקב השפעות חיצוניות הם מפגינים כלפי קור, זלזול, התרחקות וביקורת. אני חייבת מישהו שידבר איתם. לבד הם לא ילכו לשום טפול משפחתי, ואותו אדם חייב להגיע אליהם. איך מוצאים אדם כזה?

שלום,
שמי נעמה בת 25 ,הכרתי בחור מקסים לא מזמן והקשר שלנו די התחלתי.
אתחיל מיתרונותיו של הבחור: הוא טוב לב , הוא מבין אותי, דואג ותומך בי, מפרגן ללא הרף, רגוע, איש שיחה נהדר, הוא אף פעם לא משעמם אותי, הוא חכם, רגיש בעיקר אלי ולצרכים שלי, אוהב מכבד!! מבחינתי האופי שלו מושלם ומעולם לא יצא לי להיתקל בכזה בחור זהב. מבחינת המראה שלו יש בו גם דברים שאני מאד אוהבת, מאד נעים לי המגע שלו, החום שהוא מעניק לי. יש לי משיכה אליו (אומנם עדיין לא 100%) גם פיזית בעיקר במצבים של אינטימיות ומגע.

ולעומת זאת יש בו דברים שאני פחות אוהבת ואף נרתעת מהם- כמו למשל חוש אסתטיקה פחות מפותח וכמה דברים בחיצוניות שגם קצת מרתיעים. כמו כן דבר נוסף שקשה לי מאד להתגבר עליו זאת שפת גופו העדינה. אני חייבת לציין שלאחרונה אני אכולת מחשבות וספקות- אני מסתובבת ברחוב ומתחילה לעשות השוואות בינו לבין גברים אחרים-חסונים וגבריים ושואלת את עצמי שאלות רבות כגון: 'למה הבחור שלי לא גברי כמוהם?, האם אני מפספסת או מפסידה משהו כשאני איתו? האם לא מגיע לי בחור גברי כמו אלה שאני נתקלת בהם ברחוב? למה הוא לא נראה כמותם?'וכו' וכו' וזו פשוט מערבולת של ספקות שאני נבלעת בתוכה ואני לא יודעת מה לעשות כדי להתגבר על זה. אני אומרת לעצמי פעמים רבות שיש לי בחור טוב ושגבריות וגוף חסון לא בהכרח מעידים על אדם איכותי בעל מעלות.

אבל נורא קשה לי עם זה ואיני יודעת כיצד עוברים את המחסום הזה. כמו כן, אני מאד פסימית ועולות בי מחשבות רבות של ייאוש ואולי אף פרידה (מה שאיני רוצה שיקרה!!! קשה לי אפילו לחשוב על זה!) כי אני מתחילה לחשוב שאולי תמיד תהיה לי איזו בעיה עם המראה שלו או שפת גופו ומעולם לא ארגיש מסופקת איתו בקשר.(למרות שבסה'כ טוב לי איתו).

עזרו לי ליישב את הבלבול והספקות הללו אני כבר אובדת עיצות ורוצה שכל ההתלבטות הזו תחלוף. אני באמת לא יודעת מה לעשות. סליחה על האורך ותודה רבה!!!!

שלום רב לכם
היני בת 31 בן זוגי בן 35 אנו ביחד כ- 10 שנים עם הרבה ירידות מעט עליות. בשנתיים האחרונות נולדה לנו ילדה. כשנודע לי שאני בהריון רציתי להתחתן אבל משהו עצר בעדי. אמרתי לעצמי זה רק בשביל הילדה (שזה המון) אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להגיד ,הנה הוא בן זוגי,. אז ביטלתי. (רק כדי להכניס אותך לתמונה, הוא טיפוס טוב אבל הוא מרבה לפגוע מילולית ונפשית )המון פעמיים עד לא מזמן רציתי לעזוב ותמיד הוא היה עושה משהו טוב או דווקא רק מאיים כדי שאני לא יעזוב ואז למחרת הכל היה בסדר וכך זה ממשיך.
היום אנחנו גרים ביחד בגלל הילדה אמרנו שננסה כי גרנו אצל הורי תקופה. אנחנו בבית כחודש וקצת, שלושה שבועות מתוכם אנחנו רק רבנו ברמה שלראשונה הוא הרים יד וזרק דברים בבית וצעק כשהילדה ישנה וממש רציתי לעזוב את הבית לילה אחד מאוחר. אבל הלכנו לישון ולמחרת הוא ישב איתי בשיחה אישית ואמר לי טוב אני ממש ממש מצטער אני מתכוון לא לקחת כלום יותר קשה אני הולך להשתנות תנסי אותי צ'אנס אחרון, אין יותר קללות אין מריבות אין כעסים תנסי, והאמת ששבועים בערך הכל מצויין הוא ממש מתנהג יפה. אבל אני מרגישה כאילו אני מחזיקה רימון ביד ועוד מעט מישהו ימשוך את הניצרה וגם אני מרגישה שעמום בבית , אפרופו הוא לא סובל את המשפחה שלי גם לא המורחבת אז איני מזמינה אף אחד אלי אני פשוט הרבה אצל אמא או הולכת לדודים עם ילדים בגיל הבת שלי.
לא יודעת מה לעשות אני כל הזמן אומרת בלב בא לי להיות עם מישהו אחר בא לי להרגיש באמת סיפוק ואהבה ומצד שני אני אומרת לא יודעת אני אולי טועה . מה עושים עוזבים ממשיכים אני ממש כמו מת מבפנים

שלום רב,
אמנו בת כחמישים, כבר שנים רבות סובלת מבעיות פסיכולוגיות רבות. והדבר מתבטא במובנים רבים:
חרדה מוגזמת שכולם במקום עבודתה עוקבים אחריה ומנסים להרע לה, ובכללי- אמונה שכל העולם נגדה.
הסרת אחריות מכל מעשה שהיא עושה- בין שלילי, ואמונה שכולם חייבים להקשיב לה.
חוסר יכולות להקשיב לנו הילדים, ואמונה כאילו גם אנו שונאים אותה ורוצים רק להרע לה.
ילדותיות יתר מול הוריה- היא בוכה לאמה על כל דבר, ובמקום לעזור להוריה החולניים היא מכניסה אותם לדאגות יתר לגבי מצבם הרפואי- מנפחת כל דבר, ועוד היד נטויה...
כמו כן היא מזניחה את עצמה מבחינה חיצונית, לא מתקלחת באופן קבוע, לא לובשת בגדים נקיים וכדו'.

הבעיה העיקרית הרבה יותר רצינית ומפריעה לנו:
אבינו נפטר לפני מספר שנים, ואמנו גרה לבדה כיום.
הסיבה שעזבנו את הבית היא גם הסיבה שהחלטנו להתייעץ לאחר שנואשנו למצוא פיתרון סולידי
שיטפל בבעיה שלה- הבעיה העיקרית, שלא נותנת לנו כלל את האפשרות לגור עימה.
אמנו אגרנית יתר- ז"א שום חפץ בביתנו לא מגיע לפח. היא גרה כיום בבית עמוס לעייפה בחפצים-
על מיטתה (היא עברה לספה בסלון בגלל זה), על הרצפה, השולחנות, המטבח. מכונת הכביסה שלה התקלקלה,
וכך גם המקרר שעמוס בזבל שהיא לא זורקת. הכיור עמוס בכלים מלוכלכים וכדו'...
לסיכום- הבית נראה כמזבלה ששום בן אנוש מלבדה לא יכול לגור שם, או למצוא מקום לעבור.

יש לציין שכל הבעיות הללו הוחמרו עם השנים, והחלו עוד בתקופה שאבינו היה חי.
(אבינו נפטר מ"המחלה ההיא"- שגם לאורכה היא לא בדיוק תמכה ועודדה אותו)
אין לנו מושג מה גרם לבעיה הזו, אנו חושדים שיש שתי סיבות-
דבר ראשון ייתכן וזה נגרם כתוצאה מהיותה בת לניצולי שואה, אך מצד שני אחותה הקטנה יותר היא אשה נשואה, מסודרת
וחיה בצורת חיים תקינה לחלוטין.
השערה נוספת היא שזה כתוצאה מדיכאון אחרי לידה שלא טופל לאחר לידתו של אחינו.
אין לנו מושג האם זה החל לאחר מכן מכיוון שהיינו קטנים בזמנו, אך ברור לנו שמצבה מחמיר עם השנים,
אז ייתכן וזה גם השפיע.

אני מתאר לעצמי שנשמע כאילו אנו ילדים מזניחים, אבל- ממש לא.
ניסינו לשוחח איתה בדרכים שונות על כך, קבענו פגישות בזמנו עם כל מיני מגשרים - ללא הועיל.
היא לא הקשיבה לאף אחד ורק טענה שהיא מושלמת וכולם פשוט סתם נגדה.
העובדת סוציאלית של השכונה מכירה אותה ומדי פעם נפגשת עימה אך אך ורק מחוץ לבית, וזה כלל לא עוזר לה.

לצערנו, אמנו לא מסכימה שנעזור לה ונפנה אותה למטפל. אפילו בניקיון הבית היא לא מסכימה שנטפל,
ואנו מפחדים לנקות אותו כשהיא לא תהיה, מפחד שהדבר יחמיר את מצבה הנפשי.

אנו נואשים וזקוקים בדחיפות לרעיון כלשהוא מה ניתן לעשות, אפילו רק עם חלק מהבעיות שפירטנו לעיל.
אנו דואגים לה, לא רוצים שאמנו תהיה מוזנחת, ולא רוצים שהיא תתגורר במקום שורץ חיידקים, מחלות וזוהמה.

נשמח לעצתכם, והאם יש לכם רעיון חכם כיצד לטפל במצב- חוץ מלפנות לפסיכולוג שאליו היא לא תלך.

האם יש מייל שאפשר לפנות בו אליכם? יש לי בעיה, אני צריכה עזרה עליה אבל אני לא יכולה לפרסם אותה פה באתר (אני אציין במייל למה).
תודה, רותם .

שלום רב,

אבקש להתייעץ בסוגיה משפחתית.

אני נשואה +, עם גיסה מהגיהנום.

עוד בילדותם גיסתי קנאה באחיה (בעלי), ולאחר טיפול פסיכולוגי כושל שלה, כשהתבגרו היא הפכה אותו ואותי לכבשות השחורות של המשפחה (כדי להרגיש יותר טוב עם עצמה), בעקיצות פוגעות ומתוחכמות "מתחת לחגורה".

שנים הבלגתי, יזמתי שיחות "סולחה" - אולם דבר לא השתנה, גם לא שהיה לה טוב בחייה מבחינת זוגיות ועבודה.

במפגש המשפחתי האחרון לא יכולתי יותר, והגבתי בעדינות עניינית, והיא כמובן תקפה בחריפות.

כמובן, שהכתם שוב נדבק עליי ואליי, ואותה איש לא שופט.

האם טעיתי? כיצד עליי לנהוג כעת?

בתודה מראש,

אני

שלום לכולם,
אני כותבת לכם,שוב...מנסה לתקוף את הבעייה מכיוון אחר.
הבעייה שלי קשורה למשפ' המורחבת יותר,אמא אבא ואחים.
כל חיינו,אימי העדיפה יותר בנים כנראה בגלל המנטליות המזרחית שלה ומאיך שגידלו אותה בעצמה,הבנות תמיד נידחקו לפינה ובעיקר אני שתמיד ניראיתי לאמא שלי שונה כ"כ וגם תמיד היתמרדתי בה ולא הסכמתי לקבלה כמו שהיא.
כשהתבגרתי חיפשתי כל הזדמנות לברוח מימנה אבל לאחר שהתחתנתי ונולדו הילדים,אני מאוד רוצה להיות איתם בקשר וגם עם אחיות שלי אבל מאידך,מצידם אין שום היענות והם לא מזמינים אותי או מנסים לשתף אותי בכל דבר הקשור למשפ',ממש כאילו עשו עליי קרוס ,יכול להיות גם שהעניין הכספי קשור לזה מכיוון שהם נחשבים למשפ' אמידה ואני כרגע לפי בקריטריונים שלהם מוגדרת כ"ענייה" והם גם קצת סנובים חברתיים שכאלה.
אני מאוד עצובה מהעניין הזה וזה ממש מדיר שינה מעיניי,אני מתגעגעת אליהם וגם לאורח החיים שלהם שאין לי אותו יותר וגם לקירבה של אחיות שלי,אני מואת את עצמי אפילו מתקשרת ומתחננת שיזמינו אותי(כן הגעתי לשפל המדרגה הזאת) אבל תמיד הם אומרים שאין מקום או שזה לא יוצא,זה שובר אותי מבפנים,אני לא מבינה איך אם יכולה להפנות כך עורף לילד שלה,בשר מבשרה שהיא ילדה,אני יודעת שלעולם!!!!אני לא אוכל לעולל זאת לאחד מילדיי,להיפך,תמיד אדאג לקרב אותם אליי בכל היזדמנות,איך היא מסוגלת לעשות את זה? איזה לב מאבן.....

תודה וסליחה כרגע אני בסערת נפשות ממש

יש לי חבר מזה כשנה, הוא מתארח אצלי מספר פעמים בשבוע, אוכל, מתקלח, ישן. אתמול לראשונה שאלתי האם בא לו לעשות כלים (שנינו אכלנו) כי רציתי לבשל והוא אמר שבתור אורח אין לי זכות לדרוש זאת ממנו.מה דעתכם?