פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

שלום
אני בת 35..ונולדה לנו תינוקת מדהימה לפני 4 חוד',
מאז הלידה ירד לי החשק בקיום יחסי מין, ואני נורא עייפה בשעות הערב (כשבעלי מגיע),
רע לי עם זה, ואני לא יודעת מה לעשות ..
כיצד אני מתגברת על העייפות(אני כל היום עם הקטנה שלי, )?ומעלה את החשק והתשוקה המינית?
אודה לתשובתכם
תודה!

אח שלי הגדול הוא בן 25, ומאז ומתמיד היה בן אדם שקט, מופנם אבל רק במשפחה, מחוץ למשפחה יש לו חברים מועטים שרק איתם הוא מדבר אבל לא יוצא לבלות..
עם המשפחה הוא בכלל לא מדבר לא עם שאר האחים ובטח שלא עם ההורים, לדוגמא שיושבים לארוחה משפחתית הוא יושב ולא מדבר גם שמנסים לדבר איתו הוא עושה פרצוף חמוץ כאילו "תניחו לי לנפשי", הוא תמיד קם ראשון מהארוחה ומסתלק..
הוא גם עובד בעבודה של אנשים משוחררים כזאת, עבודה לא יותר משנה - שנה וחצי והוא עובד בה כבר 3 שנים!! כי זה נוח לו ועצלנות בשבילו למרות שהעבודה הזאת לא מכניסה כסף!
אין לו תעודת בגרות, אין לו מקצוע, שום דבר הוא בקרוב בן 26 וגם אין לו חברה וגם אף פעם לא הייתה לו חברה...

ההורים שלי לא יודעים מה לעשות איתו הוא פשוט מתרחק מהמשפחה משנה לשנה..

דבר אחרון -- אני מרגיש שהוא ממש לא בוגר שכלית, הכוונה שהוא באמת אחראי לעצמו ובן אדם מסודר והחדר שלו תמיד מסודר ונקי אך מבחינת חשיבה כללית של בן אדם הוא ממש כמו ילד קטן.. לדוגמא בענייני אוכל, לבוש, רצון לצאת, רצון להתפתח בעולם.. ממש לפעמים אני מרגיש שהוא כמו ילד מגודל שלא התפתח.. ודרך אגב אני אח שלו הקטן!

אני לא בנאדם ששומר טינה כלל וכלל לא! אבל, אני מרגישה כל כך פגועה מיחסה של אמי כלפי וכלפי בעלי (כלו כל הקיצין) שקשה לי להיות בקשר עם הורי. זו טעות גדולה כי הם לא יחיו לנצח ואני מוכרחה להתעלות מעל כל הרגשות האלו אבל לא מצליחה. אנא עזרו לי.

בעלי ואני החלטנו לנסוע לחו"ל לשבוע בערב (יום לפני) ראש השנה וכעת אני מלאת רגשי אשם. יש לנו שלושה ילדים - שניים מעל גיל עשרים ואחד בן חמש עשרה. הבן הבכור וחברתו (מאוד נחמדה) ישארו עם הבן הצעיר בבית וכנראה יתארחו לארוחה אצל הסבא והסבתא. הבת הגדולה גרה מחוץ לבית...
איך מתגברים על רגשות אשם? האם הם מוצדקים? כבר מאוחר לתקן כי קנינו כרטיסים וכו'.

אני לא יודעת אם זה המקום לשתף כאן את ההתלבטות הקשה שלי אך בכל זאת אשמח אם תעזרו לי ותאמרו לי מה דעתכם.


אני בת 22, מתחילה כעת קשר חדש וכנראה שזה הולך בכיוון רציני.
אני מאוד שמחה על הקשר החדש הזה אך גם מאוד פוחדת. יש משהו, עיקרון מסוים שאני מאמינה בו ומאוד פוחדת לספר לצד השני.

אני לא מעוניינת להביא ילדים לעולם. לא מרגישה את הצורך האימהי הזה, אני רואה בהבאת ילדים כמעמסה נפשית, פיזית, כלכלית או מה שתרצו להוסיף. מה גם שעברתי הרבה טראומות בחיי שגרמו לי להבין בעצם שהדבר האחרון שארצה הוא לא להביא ילד לעולם בעתיד, ילד שיכול לעורר את כל "השדים" שלי בחזרה ולא עלינו- לגרום לקריסה נוספת שלי בכל תחומי החיים <כאילו שלא היו לי מספיק קריסות בחיי.>

הנושא הזה עלה בינינו לפני כמה זמן בטלפון. ממש במקריות. אמרתי לו שאיני מרגישה צורך בהבאת ילדים מתישהו ושאני לא מעוניינת בכך מהסיבות שכבר אמרתי. הוא הופתע מאוד לשמוע את זה. באישזהו מקום זה שבר אותי ואני עדיין מרגישה רע עם זה.
למרות שאני יודעת שאם לבחור בין לבין אז אני מעדיפה לגמרי להישאר לבד מאשר להביא ילדים לעולם.


אולי זה נשמע לכם הזוי אבל באמת שעברתי מספיק בחיי כדי להבין שזה משהו שלא אוכל נפשית להכיל אותו. לא לכולם יש מסוגלות הורית ועדיף להודות בכך מוקדם מאשר מאוחר או לעולם לא.

שאלתי היא האם להעלות את הנושא הזה שוב בפני אותו בחור עימו אני הולכת לכיוון של קשר רציני ? או להשאיר זאת כך לעת עתה?
אני מרגישה שאני בסוג של אשליה בכך שלא אספר לו את האמת כולה או אפילו מעבר לזה שאני סוג של מרמה אותו אם לא אספר לו לעומק את עמדתי ואבהיר לא אותה.

מצד שני אני לא רוצה להרוס את הקשר הזה ואני ממש בדילמה.
מה הייתם ממליצים לי לעשות???

נ.ב: אני יודעת שייתכן ותאמרו לי שאני עדיין צעירה כדי לגבש דיעה כזו אך אני באמת איתנה בדעתי ולא מדובר בקפריזה חולפת או בגחמה חסרת משמעות.


תודה.

היי .
אני היום בתסבוכת עם בעלי בגלל קשרים משפחתיים עם המשפחה שלי .
לפני מספר שנים נגרם סיכסוך בינינו לבין קורבי המשפחה שלי ומאז הקשר קר מאוד , שלום וזהו ולא יותר , אף אחד לא מזמין את השני ולכל אחד מטענים משלו .
בעלי מתנגד לקשר איתם וטוען בצדק כי הם פגעו בנו ואינו מוכן לכל קשר איתם עד שלא יתנצלו בצורה מכובדת בפנינו .
למרות זאת בעלי בכל מיני מצבים שבהם המשפחה נפגשת באירועים מנסה להתקרב אליהם אבל הם טיפסו על עץ גבוה ולא יורדים ממנו (משחקי כבוד).
היום אני בבבעיה כי בני הגדול עומד להנשא ובעלי מתנגד להזמין את קורבי המשפחה שלי (זוג בני דודים) לחתונה בטענה שאין לנו כל קשר איתם הם פגעו בנו בעבר מספר פעמים ומתעלמים מאיתנו בכל פגישה משפחתית ולכן לא צריך להזמינם .
עוד טוען בעלי כי כבודו יושפל באם אזמין אותום .
אני רוצה להזמינם למרות הפגיעה כי הם בני משפחה שלי אבל אני מרגישה שאני עומדת בפני פיצוץ בנושא .
איך יוצאים מזה כך שגם אני וגם בעלי לא נפגע .
תודה
חדווה

אולי תדעו לענות לי, ידוע לי שדיסלקציה יכולה לעבור בתורשה, רציתי לדעת עד כמה
-אם למשל לשני ההורים יש דסלקציה כלשהי מה הסיכוי שיהיה לילדיהם,
ובנוסף איפה אוכל למצוא חומר כתוב על עניין התורשה.
תודה

הבעל של בתי כועס עלי כרונית. אנחנו גרים בשכנות ואני עוזרת המון עם הילדה ותוך כדי עוזרת להם בבית. יש לו רק ביקורת ושום תודה ובשבילי זה מאמץ עצום. אלא שבשביל הבת והנכדה אני מוכנה לעבוד קשה. הוא משגע אותה שאצא לו מהחיים אף על פי שאני בקושי רואה אותו אבל עצם הידיעה שאני שם מטפלת בבת שלו ובבית שלו - מכעיסה אותו. יש לו רקע בעיתי מהבית עם אמא שהיום לא בתמונה והוא גדל במשפחה לא מתפקדת. אני כמו בד אדום בשבילו. אבל אני רוצה לעזור לבת. המצב כואב לי מאד. מצד אחד אני חושבת להפסיק לעזור בכלל ומצד שני איך אעשה את זה לבת שלי. איך אני יכולה גם להיות בשבילה וגם שלא יריבו עלי?

בתי בת ה17 וחצי שעולה לכתה י"ב אינה מוכנה להיות איתי בקשר ומקללת אותי ומתחצפת אלי. האם אני אמור לשלם מזונות בהמצב זה עוד שנת לימודים בתיכון ואח"כ תשלום חלקי בצבא?

אחי כבר שנים סובל מסכיזופרניה אבל תמיד מוצא סיבות להפסיק לקחת את התרופות שנותנים לו
אנחנו מיואשים בבית ולא יודעים מה עוד אפשר לעשות?

שלום,
בעלי ואני, הורים לתאומים בני 8. בעלי עובד שעות ארוכות ומגיע בד"כ כשהילדים לקראת התארגנות לשינה (במקרה הטוב).
ילדיי נבונים ובוגרים, אך יחד עם זאת, מזלזלים בי (בעיקר) ובבעלי - לצערי, אינני יכולה להצביע על אף נורמה שהם אימצו ולא כל שכן, על אף כלל שנקבע והפך באמת לכלל ברזל שאין עוברים עליו ואין מערערים עליו. אני נתקלת פעמים רבות ביום במצבים בהם אני נאלצת לחזור ולהסביר להם למה הם בכלל צריכים לעשות משהו, למה בכלל הם צריכים להקשיב לי וכיוצ"ב.
אציין, כי בעלי נוטה לדבר אליי בזלזול פעמים רבות, בנוכחותם. הוא לפעמים מתנצל על כך אח"כ - אבל הנזק כבר נעשה. בזמן שבעלי עם הילדים הוא דואג לספק את כל מבוקשם (ואף מעבר לכך) בצורה מוגזמת וחסרת פרופורציות ובלי קשר להתנהגותם - כנראה כדי לפצות על רגשי האשם שהוא נושא, מאחר והוא כמעט ולא רואה אותם כל השבוע וכן על רקע הקשר הבעייתי שהיה לו עם הוריו.

בנוסף, מורתו של הבן סבורה שכדאי לקחת אותו לאבחון בשאלה של הפרעת קשב על רקע רגשי.
עוד אציין, כי הילדים רבים בינהם המון והאוירה בבית לא נעימה.

אני יודעת שאנחנו צריכים לפתור את הבעיות בינינו קודם כל, אך אני חשה שגם לבעיות שמתגלעות בקרב הילדים יש להתייחס כמכלול. אני חוששת שאם ניגש לאבחון עם הבן, נקבל פתרון לסימפטומים שעל פני השטח, אך נפספס משהו עמוק יותר.

שמעתי על מכונים שמעניקים טיפול מקיף מסוג זה, אך לא מצאתי כאלו באזור מגוריי. בכל מקרה, הייתי מעדיפה לפנות למטפל עצמאי, משום שאני חושבת שכך יעלה הסיכוי לשיתוף פעולה מצד בעלי.
לאיזה איש מקצוע מומלץ לפנות? (אני יודעת שאינכם יכולים לספק שמות, אך אשמח לדעת מאיפה להתחיל לחפש)
תודה רבה

בן משפחה בגיל 57,לפני שנה נפצע קשה בתאונת דרכים .לפני 15 שנה אובחן כפגוע נפש אך לא טופל.היום שנה לאחר התאונה הוא גר עם הורים קשישים ,יש פגיעה מוחית,מוטורית מתפקד.כל הגופים מתרחקים מהבעייה כולל רופא משפחה.הוא נטל על הוריו.לא מציעים לנו פתרונות.הוא לא רוצה לקבל עזרה מבריאות הנפש.מה עושים? יש כאן תחלואה כפולה ואף אחד לא מכיר בזה.

לגיסתי ילדה עם בעיה בריאותית כלשהי...לדעתי האישית,היא מנסה לטפל בבעיה אבל מרוב עומס רגשי /נפשי לא ממש נוגעת בנקודה הנכונה.
מניסיוני האישי יש טיפול מסוים שעוזר בוודאות לאותה בעיה.

רציתי שתחווה דעות נוספות לדעתי ותתרשם מהצעות מבעלי המקצוע ..רשמתי בעילום שם ושיניתי דברים בכדי שלא יזהו וביקשתי עת עצת אנשי הפורום השונים (למען ההגינות אציין שהצגתי את הדברים בחריפות כמות שהם דרך עיניי והבעתי את דעתי על ההתנהלות שלה) ושוב, הכל בהצגת מישהי אנונימית לחלוטין)

לאחר תגובות , רשמתי לה מייל אישי, עם המון אהבה ורצון לתמוך ולעזור והוספתי קישור של אותו פורום בנושא המדובר.

בערב כשבעלי הגיע הביתה התנפל עליי כועס ,רוגז ומאשים בעקבות שיחת טלפון בצהרים מאחותו שנעשתה כנראה בסערת רגשות,מאשימה, בטענות שלא הייתי צריכה להתערב, שפגעתי ואפילו אין לי מושג כמה נזק גרמתי ...ויומיים הוא בכאסח איתי בשל אותו נושא!

ממנה לא שמעתי כלום. שלחתי לה הודעה גם בנייד וגם באמייל עם התנצלותי הרבה שזו לא הייתה כוונתי לפגוע ,אלא לעזור ואני באמת מתנצלת שפגעתי בה!
מאוחר יותר ניסיתי ליצור קשר טלפוני והיא לא ענתה...

מאז דממת אלחוט.

למדתי לקח חשוב לחיים – גם אם אכפת לי ואני רוצה לעזור – אסור להתערב!
רק אם מבקשים את העזרה שלי! לשנות את העולם אני לא אצליח ,למרות החלום שזה אפשרי )-:

כואב לי על היחסים שהתערערו , יותר כואב לי שהיא נפגעה בצורה כזו אבל הכי כואב לי זה בעלי שמאשים , שמעניש בכעס שלו ובאדישות ובעצם במקום להיות עם אשתו , לא משנה מה ...הוא בחר את הצד של אחותו...ואני מכבדת את הצד של אחותו .
ואולי בקטע הזה אני קולטת שעם זה אני חיה , שכל השנים הוא בעצם בוחר סדרי עדיפויות מסוימים שאני , אשתו וילדיו אחרונים ברשימה... אולי מהסיבה הזו זה ממש כואב!

מה אני אמורה לעשות?

שלום רב,
אני פונה אליכם ברוב יאושי.
אני נשואה לבחור מדהים, בעל ובן למופת, שנינו בשנות ה-30 והורים לילד מקסים בן שנתיים. היחסים בביתנו טובים מאוד והמערכת יציבה וחזקה. הדבר היחידי אשר מערער את השלוה ואף מוביל לפגיעה קשה ביחסים בביתנו הינה חמותי. מדובר באישה קשה, אשר כל הבאים במגע איתה מגדירים אותה כשתלטנית, כפייתית, מנהלת את חייה סביב טינה ונקמנות, מחפשת הלוך ושוב מי לא בסדר איתה. היא עצמה מסוכסכת עם בני משפחתה כבר שנים רבות. כל שעשינו כדי לנסות לרצות אותה- עלה בתוהו. היא לעולם אינה מרוצה מהתנהלותנו. כל המשפחה, כולל בנותיה ובניה, חשה כי יש צורך בעזרה מקצועית מאחר ואופיה הקשה גורם לפירוק המשפחה. אנו חשים כי יש התדרדרות במצבה: ככל שבני המשפחה מתבגרים, בונים לעצמם את חייהם, מקימים בתים, מביאים ילדים וכו'- כך היא חשה אובדן שליטה ומנסה להטיף יותר ויותר, לסכסך, להרעיל את בעלי נגדי וכו'.
חשוב לי לציין כי גם אני עוסקת בתחום טיפולי ויחסי עם כל יתר בני האנוש מבוססים אך ורק על דרכי נועם וכבוד, אולם מולה אני אובדת עצות. היא מכניסה מתח רב לחיינו.
היא, מבחינתה, בטוחה שמצבה נהדר, צדקת דרכה מעל הכל, וכל יתר המשפחה אינה מבינה דבר בשום נושא בחיים. כמובן שכאשר לא מקבלים את דעתה הדבר מוביל לעימותים קשים.
כיצד משכנעים אדם שכזה לגשת לטיפול? היא אינה מכירה בכך שיש לה בעיה... נראה כי היא מוכנה לאבד את כל יקיריה ולו רק שהיא תמשיך לפעול ולהתנהל כפי שהיא חושבת שנכון.
תודה!

אני בת 32 אם לבת 3 ובן 6. אמי בת ה 62 עובדת עד15:00 כל יום ואבי פנסיונר. אני גרה ביישוב אחר ואחותי הגדולה גרה לידם. נורא קשה לי ביומיום מאחר ואין מי שיעזור לי עם הילדים(בעלי עובד עד השעה 18:00)והוריו גרים מאוד רחוק מאיתנו. ואילו אחותי הגדולה "מסודרת". היא עובדת ערבים ואמי שומרת לה באופן קבוע על 2 בנותיה בקרוב יוולד השלישי ב"ה. וגם כשהיא צריכה לקפוץ לשעה לאיזשהו מקום אמי שומרת לה. אמי אומרת מדי פעם שקשה לה בגלל שהיא מבוגרת ואני מבינה אותה אך מצד שני היא גם נהנית לשמור עליהן. וזה אפילו מקרב אותה מאוד והיא יותר קשורה באופן טבעי. לי זה מאוד כואב ומפריע ואפילו לפני יומיים רמזתי לה על כך שזה לא פייר, למרות שהדגשתי שאינני מצפה ממנה שתעשה זאת לילדיי באופן קבוע. רק שקשה לי .אפילו בכיתי מעט והיא לא ידעה כ"כ איך להגיב, ואמרה לבסוף שאין מה לעשות שהיא מורווחת מהעניין שהיא גרה לידה ואני במקום אחר. ושהיא לא מתכוונת להפסיק לשמור על ילדיה של אחותי.מה אני יכולה לעשות עם הרגשות האלו? איך להתמודד והאם זה הוגן מה שקורה כאן?אשמח לקבל חוות דעת.