פורום חרדות, טראומות, פחדים - יש לך שאלה?

שלום, שמי זיו ואני בת 22. יש לי בעיה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה שבגללה קשה לי לשמור על קשר זוגי. יש לי חבר כבר 3 חודשים. הבעיה שלי היא שאני יותר מדי קנאית וזה גורם לי לדיכאון. אני לא מפסיקה לחשוב על כך שחבר שלי יראה למשל את החברות שלי שנראות טוב (כי אני יודעת שברגע שהחברות שלי יהיו לידו הוא כן יסתכל וינעץ מבטים הרי זה גבר וזה משהו טבעי).. אני חושבת כל הזמן אם הוא הולך לים ואני לא יראה שהוא מסתכל על בנות. הקנאה שלי היא אובססיבית כי אני "חוקרת" אותו בלי שישים לב כמו למשל בודקת יום יום בפופיל שלו בפייסבוק(אתר חברתי) אם הוא מצרף בנות וזה מציק לי אפילו לראות שיש לו בנות ברשימת חברים. יש עוד הרבה דוגמאות לקנאה שלי אבל זה בלי סוף אז אני לא יציין פה. זה פשוט מדכא אותי שאני לא יכולה לנהל חיים נורמליים בלי לקנא כל הזמן ולדאוג ולחשוד. הוא בסך הכל בחור טוב והקטע שזה קורה לי עם כל אחד ולא רק איתו. אני מודעת לזה שזו בעיה. בבקשה עזרההההההה אני לא מפסיקה לחשוב על זה וזה הורס לי כל קשר עם גבר נמאס לי מזה.

אני סובל מהתקפי חרדה קשים ואני לא יודע מה לעשות אני מטופל בכדורים שלא עוזרים לי כלום

אני בן 28 וסובל מחרדות כבר רוב חיי אם זה חרדה מטיסות שאני לבד בבית בליה אני נהיה חסר שקט ומתקשה להירדם נרתע מהמין הנשי כל פעם שניסיתי להלחם בדברים האלו לבד הרגשתי כי זה חזק ממני ואין לי סיכוי אני מובטל המון זמן ונרתע מללכת למצוא עבודה מתוך אמונה שאני יפשל או יהיה במצב של פאדיחה בנוסף נסיונות שלי לפתוח עסק עצמאי לא הצליחו מחוסר מזל דבר שממש שבר אותי והביא אותי להרגשה של יאוש מוחלט וחוסר תקווה כל חיי הייתי נגד תרופות מתוך אמונה שזה דבר שטחי ושאני לא רוצה להיות תלוי בתרופה כל חיי אבל בינתיים אני מרגיש שהחיים שלי נופלים לי מבין הידיים רציתי לשאול מה האפשרויות שלי במצב שאני נמצא בו תודה

שלום רב אני בת 35, אמא ואשה נשואה לאחרונה חוויתי תקופה שרוויה במצבי לחץ, בני עומד לפני ניתוח שקדים, ואני לא ישנה טוב כלל בלילות מדאגה, עברתי מבחן של משרד הבריאות שנלחצתי ממנו מאוד ואני אף חולת אסטמה. לאחרונה אני מפחדת ונכנסת לחרדה מכל דבר, אני מרגישה שאני לא נושמת, אך למדתי להשתלט על זה. אתמול הרגשתי שאני מאוד בלחץ ועייפה, היו לי כאבי ראש, בחילות, הקאות ולרגע מסוים הרגשתי בתוך ראשי שאני מאבדת את שפיותי, פשוט הרגשתי שהראש שלי נחלק לשניים ומתפוץץ. כתוצאה מכך נלחצתי עוד יותר, בערב הקאתי שוב, וכאב הראש אף גברו. וגם הרעידות. והחרדות, לא יכולתי לשמוע אנשים מדברים ומאז אני רק עסוקה בלחפש בראשי את אותו הרגע שהרגשתי שהוא לא שפוי ובכל רגע אני חרדה לשפיותי ובודקת האם אני בסדר? עכשיו אני רק עסוקה בשאלה מה קרה לי, האם זה נורמאלי לאור המצב? האם עלי לקחת כדורים שיעזרו לי? איך אוכל להרגיע את עצמי? תודה .

שלום רב. בעבר נטלתי סרוקסט במשך כמעט 5 שנים, הוא עזר לי לבעיות חרדה-דכאון (בעיקר חרדה) שהיו לי, וזאת במקביל לטיפול נפשי ארוך שנים שעשיתי. את הסרוקסט הפסקתי בהדרגה במשך חצי שנה ובחודשיים האחרונים אני "ללא כלום". לפני שבועיים וחצי חוויתי משבר בעקבות כמה טריגרים, ופניתי לרופאת המשפחה. היא רשמה לי ציפרלקס, ואני לוקחת כבר 9 ימים ציפרלקס במינון של 10 מ"ג ליום (חוצה כדור של 20 מ"ג). אני מרגישה מאד מאד רע בימים האלה, ואני כבר לא יודעת אם זה עדיין המשבר שהתחיל קודם, או שמדובר עכשיו בהשפעות הקשות של הכדור עצמו. התחלתי לחשוד בכדור, כיוון שאני לא זוכרת תקופה כל כך ארוכה שבכל יום חרדות והתקפי חרדה ברמות שונות. האם לציפרלקס תקופת התרגלות קשה ? שבה החרדה דווקא מתגברת ? לא היה לי את זה בסרוקסט. אודה לתשובתכם.

אנא ממכם מי שיכול להעזור הן בעצה או בהמלצה או כל טיפ אחר שיעזור לי דחוף לפני שיהיה מאוחר מדי... החברה שלי כבר שנתיים סובלת מחרדות לקחת במשך תקופה ארוכה רומטיב בשביל ל"השתיק" את התקפי החרדות שהתלוו בדרך כלל בסחרחורות קשות כאבי ראש עזים לחץ ברקה לחץ בצד אחד של הפנים עייפות שינה מרובה ולעיתים ההפך היא לקחה רמוטיב כמעט חצי שנה-לשנה מבלי להיוועץ עם רופאים\פסיכולוגים כי היא הפסיקה להאמין ברופאים אחרי שניסיתה כמה כדורים נוגדי חרדות ודיכאון כגון סרוקסט וכמה כדורים ולבסוף משהחמיר המצב היא פנתה לפסיכיאטר והמליץ לה לקחת לוסטרל בהתחלה 3 כדורים עד לתקופה מסויימת ואז לעלות למינון של 4 כדורים ובדיוק לפני שבוע וחצי כמעט היא התחילה לקחת 4 כדורים בתוספת גם קסנקט(סליחה אם האיות לא מדיוק) היא המשיכה לקחת קסנקס למרות שהוא קבע לה רק לתקופה של מסויימת אך היא המשיכה מעבר לתקופה שאמרה לה כי זה מרגיע אותה מאוד אבל היא אינה לוקחת זאת כל יום אלא מתי שהיא מרגישה שהיא נכנסת להתקף..מה שמדאיג אותי וימשיך להאדיג אותי עד שלא אדע מה לעשות זה שלפני כמה ימים היא נכנסת לדיכאון רציני מאוד רציני עד שהיא חשבה איך ומתי להתאבד והיא אף תכננה זאת בפרטי פרטים עד שדיברתי איתה ושיכנעתי אותה שלא תעשה זאת אך אני מפחד שזה יחזור שוב ותחשוב על זה שנית,ממה שאני הצלחתי ללקט מכל מיני פורומים ואתרים שללוסטרל יש תופעות לוואי שונות וחלק מהן באמת היא הרגישה וגם קראתי שייתכן כשמעלים את המינון אז ייתכן שהנוטל את הכדורים יתחיל לחשוב מחשבות אובדניות ויכניס אותו לדיכאון, סלחו לי שזה ארוך אך אני רוצה לדעת האם לדעתכם יש קשר בין מה שהיא הרגישה לפני כמה ימים לבין הכדור הרביעי שהיא התחילה לקחת? ואני ממש אברך כל הצעה לאיזה טיפול לפנות וגם שמות של פסיכיאטרים שזמנים וכל דבר שעשוי לעזור.. אנא ממכם מבקש את עזרתכם דחוף תודה רבה..

בני בן כמעט 4, בחודש וחצי האחרונים החלו בקרבו פחדים שלא היו עד כה. זה החל מכך שראה בטלויזיה את הדמות "המפטי-דמפטי" מתפרקת, ומאז הוא חושש שיש כאלה אצלנו בבית. מאז, הוא לא מוכן ללכת לשירותים בלי שילוו אותו ויישארו איתו (גם באור יום), מפחד לשהות בחדר שלו לבד (באור יום) וכמובן גם לפני השינה דורש שנישאר איתו (סיכמנו על 5 דקות ואח"כ הוא יכול לקרוא לנו). מפחד גם תמיד שיישאר לבד במעלית ולכן מתעקש לצאת ראשון, מפחד שנצא בלעדיו מהחדר וכו'. יש לציין שאינו מפחד מחושך ואף מעדיף שלא נשאיר אפילו אור חלש כשהוא ישן. כמו כן בסלון, שם הוא משחק רוב היום, אינו מפחד לשהות לבד. הוא ילד מאוד נבון, מפותח הרבה מעבר לגילו, ספק מחונן. תמיד היה פחדנצ'יק, אבל לא חשש מדמויות כמו עכשיו. לומד בגן וכל שאר היום עם אמא (רק לפעמים שעות ספורות עם סבתא). יש לו אח קטן בן 7 חודשים שהוא כמובן מקנא בו. אין לו בעיה לשהות בגן ללא ההורים. כדי להרגיע את הילד, אמרנו לו שלקחנו את כל ההמפטי-דמפטי לחדר של אבא ואמא, וזה הרגיע אותו חלקית אבל לא מונע את התופעות שתיארתי. האם ניתן לעשות משהו או פשוט לחכות שיגדל וזה יעבור?

אוף. אני לא מאמינה שזה אמיתי בכלל. אני בת 23, יש לי חבר מקסים בן 27, הכרנו בעבודה בקיץ שעבר ונהיינו זוג רשמי לפני 4 חודשים בערך. ההתחלה לא הייתה קלה בינינו.היה מדהים וניצוצות אבל באיזשהו שלב אני נכנסתי לסרט כפי שכבר קרה לי בעבר בקשרים. פחד וחרדה לא מוסברים, דווקא כשהכל טוב, ואז מחשבות בלתי פוסקות אם אני אוהבת או אולי לא וכו'. אני לא ארחיב בדיבור על עצמי מכיוון שאני כבר בסדר. החלטתי ללכת לטיפול, כי הרגשתי שהחבר הנוכחי שווה את זה, שאני מרגישה אליו משהו שעוד לא הרגשתי, אפילו שהיה לי חבר 3.5 שנים לפניו, ושהחרדות והמחשבות זה דברים שלא קשורים אליו אלא משהו בי. אז אני בטיפול עכשיו והוא מאוד מאוד עוזר לי. מה שאומר שנהיה לנו מדהים. מדהים מדהים מדהים. הצלחתי להשתחרר מכל המחשבות ואני סוף סוף זורמת ונהנית מהחיים ומהקשר הזה. הוא באמת אוהב אותי ואני באמת אוהבת אותו. אמרנו את זה, אנחנו מרגישים את זה, יש לנו באמת קשר לא רגיל- גם רציניים, גם כייפים, יוצאים ורוקדים ומבלים וגם סתם נמרחים מול טלוויזיה והכל כל כך כיף... לפני שבוע וקצת היה יום האהבה, הוא הכין לי ארוחה, שתינו קצת, רקדנו בסלון, הרגשתי כאילו הרגע הזה באמת לקוח מסרט. וגם כל הזמן אמרנו את זה לעצמנו. עד כאן הכל נשמע טוב. כמה ימים לאחר מכן ראיתי שהוא לא כ"כ במצברוח. אחרי ששאלתי כמה פעמים מה קרה לו הוא התחיל לבכות, די בהיסטריה, לא הצליח להירגע, אמר שהוא לא מבין מה קרה, שכ"כ מדהים לנו ביחד אבל הוא כאילו "הסתכל" על הקשר שלנו מבחוץ ועצם זה שהוא עשה את זה- הלחיץ אותו, שכאילו משהו לא כרגיל וזה מפחיד אותו והוא אפילו לא יודע מה. הוא חזר על זה שהוא אוהב אותי כל כך והוא לא רואה את עצמו בלעדי והוא אוהב להיות בקשר, במיוחד בקשר איתי, שטוב לו, שהחברים שלו והמשפחה שלו אוהבים אותי, שהכל פשוט טוב ואז הוא משתגע עוד יותר למה כביכול יש משהו שמציק לו. זה נראה כאילו הוא עובר מה שעבר עלי. אני נורא מבינה אותו, כמעט מרגישה אותו. אבל אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני עוזרת לו, מדברת איתו, מלטפת אותו כשהוא בוכה (קשה לו נורא, עדיין). אבל מצד שני אני חרדה לקשר, אני מפחדת שהוא יעזוב אותי, אני כל כך אוהבת אותו... הוא החליט ללכת לטיפול גם. לא מהיר מדי כדי ללכת לטיפול? רק שבוע ומשהו הוא מרגיש זוועה, ואף פעם לא חווה את זה קודם, וכרגע אין לו כלים להתמודד עם זה לבד. ואולי בכלל הוא עובר משהו אחר ממה שאני עברתי?

הבת שלי בהריון ראשון שלה וחווה המון חרדות ומצוקות נפשיות כרגע היא בחודש החמישי להריונה והיא מתקשרת 5-6 פעמים ביום רק כדי לשמוע את קולי בחודש שעבר נסעתי אליה היא גרה בדרום הרחוק ואני בצפון והיא ביקשה שאשאר אצלה נשארתי חודש שלם והשארתי בבית את בעלי ו2 ילדים בוגרים בן17 ובת 22 השאלה היא אם נכון לעשות לבוא אליה לתקופת ההריון מפני שהיא הייתה רגועה יחסית כשהייתי אצלה קמה כל בוקר התאפרה וצחקה והלכה לעבודה וכשאני לא שם היא נתקפת מין הרגשה שהיא צריכה שימשהו מהמשפחה יהיה איתה ולרוב היא חרדה ביום שישי כשהיא מרגישה שאן תחבורה ואני לא אוכל להגיע אליה. לי לא ממש נוח לגור עם זוג צעיר שנישא רק בספטמבר האחרון . ואני גם מתגעגעת לבית שלי ולילדים ל\ולבעלי היה מאוד קשה בלעדי....אבל אני כל הזמן מודאגת לגביה ושהמצוקות לא יזיקו לעובר יש לציין שהבת עברה בשנת 2000 תאונת דרכם רצינית ביותר עם 2 חוליות בגב היו סדוקות . אני רוצה לציין שהבת לא מעוניינת לבוא אלינו לשהות בביתנו עד הלידה או לפחות חודש היא אומרת שלא טוב לה באיזור שלנו מה עושים????

איזה טיפול ניתן לנשימות יתר על רקע מתח וחרדות?

שלום לעיתים כשאני לבד בבית בשעות שכבר חשוך בחוץ, אני יכול לדמיין שיש עוד מישהו בבית (דמות מאיימת, כמו למשל זר שפרץ לתוך הבית ומאיים לפגוע בי). אני יודע שזה דמיון ועושה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ובכל זאת זה מפחיד אותי באותם רגעים. למשל כשאני בחדר אני לא פוחד, אבל אם אני צריך ללכת לשרותים למשל, אז אני מתחיל לפחד להתהלך בבית. אודה לכם אם תוכלו להסביר לי את התופעה ואיך צריך לטפל. תודה רבה

שלום רב, לפני בערך חודשיים הייתי אצל חבר, הוא התחיל להראות לי תמונות של אנשים מפיגועים. סתם ככה. אני מהר מאוד נמנעתי מלהסתכל. אבל בלילה אני לא יכולתי להירדם כל הזמן אני חשבתי על זה, בסופו של דבר נרדמתי מעייפות. מאז ועד היום אין יום שאני לא חושב על אותם תמונות שראיתי ופיתחתי לעצמי בדמיון. גם כשאני לא רוצה לחשוב על זה אני מוסת לשם כמו תגובה בלתי רצונית שכזו. קשה לי להירדם בלילה , כשאני חושב על זה אני חש מן כאבים בשרירי בטני, לאחרונה גם התגלה לי חור בשיער של הראש (רופא עור נתן לי כדורים ומשחה כנגד זה). כשאנ י ישן אצל חברתי קל יותר להירדם. דבר כזה לא קרה לי בעבר ראוי לציין שאני הייתי רואה זוועות עוד הרבה לפני אבל עכשיו פתאום התגובות הם ממש קיצוניות. אני מדבר על הדברים הללו עם הקרובים שלי במטרה שע"י שיתוף חוויות אולי אני יצליח להדחיק זאת. אך זה לא עוזר . אני מקווה שתוכלו לעזור לי . האם בעיה זו מוכרת? איך לטפל בה? ללכת לטיפול אצל פסיכולוג? מה לעשות כדי לחזור לשגרת חיים נורמלית? בברכה רבה לירון

שלום רב! רציתי לדעת אם יש פיתרון לאגרופוביה כבר קרוב ל5שנים שאני סובל מאגרופוביה ועדיין לא מצאתי פיתרון יעיל למרות שניסיתי ברצוני לדעת אם יש טיפול שיוכל לעזור לי כי אני כבר חסר אונים

הבעיה התחילה לפני כחמש שנים - כן , התחילה אחרי שהרופא אמר לי היום את חופשית ממיני ! את סיימת כל הטיפולים והניתוחים האפשרים שבידיי ! את לא צריכה לבוא הנה עוד ! ... נו , באמת , האם כך נפרדים ?! אחרי 15 שנה - טיפולים שונים ואישפוזים מתמשכים וביקורי במרפאות - כך נגמר הכל - ! מאז הילדות ולא זוכרת את עצמי אלא בבה"ח ( נכוויתי מגיל 5 מאש גלויה ב60% מגופי ) אני רואה את עצמי מכורה לבה"ח - כאב זה חלק ממני שבלעדיו לא יכולה לחיות , אז כך נגמלים ?!... הבעיה היא כך - מאז זה ואני "הורסת את עצמי" ! עושה "שטיות" כדי ללכת לבה"ח . מזיקה לעצמי רק כדי להתאשפז . עושה הכל כדי לצחוק על הצוות הרופאי אפילו אם זה מלווה בכאב ! איזה כיף לראות את הרופאים תוהים במצבי !אפילו רופאים בכירים ופרופ' קשה להם לאבחן את "מחלתי" ! ממש נורא לראות רופאים צוערים וקטנים מזיזים את ראשם ואומרים בקיצור לא יודעים ! אפילו לקיחת דם והכנסת עירוי זה כמעט בלתי אפשרי בדרך הרגילה !... אוקי - זה הוא סיפור קטן מהסיפורים שלי - אבל שיושבת לבדי וחושבת על כך - אז, מתחרטת על הכל , איזה טיפשות עשיתי ? האם נזק והרס עצמי זו חוויה גדולה ? בא לי לצעוק בקול רם " נמאס לי, מספיק , די אני מצטערת על הכל - בא לי להגיד לרופאים סליחה אני זאת שגורמת לגופי ונפשי את הכאב והסבל הרב הזה , ... " את האמת , נמאס לי מהשטיות שאני עושה , בא לי להפסיק הכל , אבל לא מצליחה... אפילו לספר למישהו לא יוכלה ולא חושבת שאני אעיז ...

שלום רב! איך אני יכולה לדעת אם התגברתי עד סופם על כל ההשלכות שנגרמו כתוצאה מסוג של טראומה ולאחריו היו תופעות חרדתיות למשך 4 שנים. התופעות נעלמו עם הזמן (הימנעויות לצאת מהבית ולחזור לחיים), ללא טיפול מיוחד (למרות שניסיתי מס' טיפולים אך אלה לא עזרו לי בזמנו). העניין, שבתחושתי כאילו עדיין חסר משהו שאבד שאני לא יכולה להגדירו אבל ייתכן כי התחושה נובעת בגלל שנותקו הקשרים החברתיים מאז וכיום אני לבד, ללא בן זוג. בנוסף, לעיתים אני מתעייפת מהר ובקלות ובעיניים יש מעין ערפל. בוא נאמר שייתכן כי לא חזרתי לעצמי באופן מלא כמקודם. מאחר ועברו מאז 4 שנים אני לא מאמינה כל כך שניתן עדיין לעשות עם זה משהו באופן שיספק אותי ולכן המוטיבציה שלי מלמצוא טיפול הולם חלשה. אני עדיין מאשימה עצמי שהדבר יכל להימנע ולרוב אני משווה עצמי איך אני הייתי לפני ואיך אני עכשיו. בגלל שרוב הכנסותי ירדו פלאים מאז, זה גורם נוסף לחוסר המוטיבציה לטיפול ביחס לתוצאות האפשרויות. זאת ועוד, אני כבר לא נמנעת כמו שהיה לאחר המשבר אז אני תוהה בשביל מה. ואם כן, אני חושבת על טיפולים אולי אלטרנטיבים. בקיצור, בגלל שעבר הרבה זמן נראה לי שזה לא יהיה כ"כ רלוונטי עבורי בהתחשב בתוצאות. בגלל שקראתי הרבה תיאוריות שמסבירות את הסימפטומים הרבים והכרונים שיכולים להשאר, אני מניחה שמשהו מתוך כל זה קיים, נשאר וישאר.