פורום אימון אישי, קואצ'ינג - יש לך שאלה?

שלום,
לפי מיטב ידיעתי, מבחינת החוק, אין דרישה לתעודה/רישיון/תואר.
אך אימון אישי היא בכל זאת מקצוע רציני, מכובד ונושא עמו אחריות רבה כלפי הלקוח והגינות מחייבת (לדעתי) שמי שעוסק בו יעבור הכשרה רצינית של לפחות 250 שעות לימוד.
כל הנ"ל הינה דעתי האישית כבעל נסיון רב שנים במקצוע.
כל טוב!
גרשון.

מיטל יקרה,
ראשית ארגיע אותך ואומר שלא צריכה להיות בעייה כלשהי למצוא עבודה עבור"זקנה" בת שלושים ואפילו ישישים בני 40 עדיין נדרשים בשוק.
מתוך מה שאת מספרת יש הבדל גדול בין מיטל החיה באושר בתוך משפחתה לבין זאת שלא מוצאת עצמה בעבודה. לכן אני "חושד" מיד שיש לבדוק את האיזון בין הפנים (בית) לבין החוץ (עבודה). אחר כך כמובן יהיה עלינו לבדוק עוד דברים בתוך מעגל החים הרחב שלך ובעיקר לבחון עד כמה את רוצה להיות ליד ילדך וכמה זמן את ב-א-מ-ת מוכנה להקדיש לעבודה. או אז ניגש לבחון מה מהות העבודה בה עבדת במעבדה, למה לא מצאת את עצמךשם ומה הן היכולות שלך ומה הם הדברים שאת א-ו-ה-ב-ת בעבודה:כך נגלה איזו עבודה מתאימה לך. אני בטוח שאם תגשי לעבודה התואמת את כישורייך ואת הכיף שלך, ותקדישי לה רק את הזמן המתאים לך בחיים - ההצלחה שלך תהיה מובטחת.
בהצלחה,
איציק

קובי יקר,
אתה מתאר מקרה קלאסי של לעשות דברים מתוך הרגשה של "אני מוכרח" ולא מתוך "אני רוצה". יש אנשים שזה מתבטא אצלם בקיצוניות, מה שנקרא לעיתים "וורקוהוליזם"- התמכרות לעבודה, ויש עוד התמכרויות.
לא אתעמק מדי בשאלה הפסיכולוגית של העניין אבל כמעט תמיד יש בכך סוג של דחף שמטרתו למנוע ממך לחיות את "החיים האמיתיים" ז"א חיים שיש בהם שמחה ושחרור ובעיקר א-י-ז-ו-ן.
ותמיד יחשדו בך ובצדק שאתה בורח ממשהו.
ערך הנתינה והעזרה שבך הוא ערך שביסודו הוא טוב ובדרך-כלל מביא ברכה לכל, אבל כמו בכל ערך, אם הוא מגיע בהגזמה או במנות גדולות או ללא גבולות - הוא הופך למעשה שמזיק לך ולעיתים אפילו לסביבה. איפה עובר הגבול בין נתינה לבין הקרבה?
למשל, אם תיתן ללא גבולות יאזל כוחך, או שלא יישאר לך זמן למי שאוהבת אותך. יש בך את הגבולות וצריך לדייק אותם.
הבשורה הטובה היא שהזמנת לחיים שלך מישהי שאוהבת אותך ויכולה להיות עבורך מראָה. יתרה מכך - אתה מתאר בעצמך את הגבולות שהיא מראה לך ואתה לא סותר את הצורך להגיע לאיזון.
זה לא אומר שאתה צריך לקחת את דבריה כמובנים מאליהם אלא שאתה צריך לבדוק את עצמך. ההצעה פשוטה למדי: בכמה פגישות אימון אתה יושב עם המאמן שלך על רשימת הערכים שלך. יש דרכים טובות למאמן להוציא ממך זיהוי של הערכים החשובים שבך, את הדברים שהם בעלי ערך בחיים שלך, זה יסביר לך מה ההבדל בין עיקר לטפל, בין התמכרות לבין עיסוק במהנה. אחר-כך יכול להיות שהמאמן יבדוק ביחד אתך מה עוצר אותך מלהעניק לעצמך שמחה.
וחשוב לי לציין, אין קשר ל"בגרות" גם אדם מבוגר לא מוותר על השמחה. הוא הופך לאחראי אבל לא סובל מזה. ומה שאולי קצת חסר לך זה כן לקחת אחריות ולהעניק לעצמך את מה שאתה (וכל אדם) ראוי לו.
בהצלחות,
איציק

אני כל הזמן חושב על העתיד ולא מתמקד בהווה.
נגיד עכשיו אני עובד וחושב לעצמי כל הזמן, לעזאזל המשכורת לי לא תספיק לי לגדל ילדים בעתיד, איך אני בכלל אקנה דירה כשהמשכורת שלי היא 5 אלף ושכירות דירה תהייה בטח 3, איפה חשמל מים גז ארנונה ושאר הדברים.
לכן אני מרגיש כל הזמן צורך לחסוך ולשמור ולא נהנה מהמצב כרגע.
מפחיד אותי המצב שבו אני לא יעניק לאישתי ולילדיי את הכל ולכן אני מוכן לחסוך מעצמי הכל כמעט הכל רק בכדיי שיהיה לי להעניק לילדים ולאישה שלי הכל כי מהם אני לא מוכן לחסוך דבר.

קובי יקר,
האומנות האולי גדולה ביותר של האדם היא להשתחרר מהספק.
יפה אמרת שכאשר אתה בספק אתה לא בהווה. ולמעשה הדרך להשתחרר מהספק היא קודם כל היכרות עם מנעמי ההווה.
והדרך להתחבר להווה היא פשוט להתחיל להכיר את האמונה שבך. לא מדובר בהכרח באמונה דתית אלא באמונה שקשורה לעצמך. ללא אמונה אין כוח ועמוד התווך העיקרי בהתפתחות אישית הוא ה-א-מ-ו-נ-ה.
באימון לומדים איך פועלת האמונה, איך האמונה משפיעה על ההתנהגות וכך גם על המציאות.
ושוב בשורה טובה: אתה מאוד חרוץ - באימון שתעבור החריצות שלך תהיה אבן יסוד להגיע להישג.
בהצלחות
איציק

דינה יקרה,
אין ספק שאת יודעת לומר את האמת גם על עצמך, והנה נשארת בחיים. בעצם עם המודעות לכך את עשית את הצעדים הראשונים וההכרחיים בדרך לפתור את הבעייה ואני אכן חושב כמוך שזאת בעיה, שכן הנה, כמו שאת אומרת יש לך יותר אויבים מידידים ואת בטח רוצה עוד קצת ידידים. אבל בעיקר אמירה שלילית לאנשים אינה משיגה דבר ובדרך כלל מעידה על המבקר יותר מאשר על המבוקר.
הדרך לוותר על ההרגל היא כמו בכל תהליך גמילה: שלב אחרי שלב: את השלב הראשון ביצעת בעצם היותך מודעת. אם את מוצאת עצמך ממשיכה בהרגל - אל תתרגשי: פשוט מצאי את הדרך להיות מודעת גם תוך כדי זה שזה קורב. קבלי את עצמך עם הביקורת והזכירי לעצמך כי בפעם הבאה זה ישתנה ואז, בפעם הבאה, תמצאי עצמך עוצרת תוך כדי הביקורת ואולי אפילו מבקשת סליחה מהמבוקר, בהתחלה "בלב" ואחר כך אולי גם במילים.
אל תדחקי בעצמך לעבור שלב אלא פשוט היי מודעת וסמכי על עצמך.
נשמח לשמוע על התקדמותך.
בהצלחה,
איציק

שלום דינה,
חבל שהבחירות חלפו. הייתי ממליץ לך להגיש מועמדות וסוף-סוף שתהיה לנו מישהי שתאמר לנו את האמת ורק את האמת....
עכשיו קצת יותר ברצינות.
יפה כתב לך איציק, הקולגה שלי. אני רוצה להוסיף רק כמה הערות/הצעות.
ראשית, אין שום פגם באמירת האמת. הלוואי שכולם היו בעלי אותה תכונה. הבעיה מסתכמת בכך כאשר האמת פוגעת בזולת או עוברת על גבולות מסוימים.
זה לא אומר שעליך לשקר, חס וחלילה, אלא לשקול באותו רגע האם אמירת אותה אמת עירומה ראויה להאמר.
אני מציע לך לתרגל את המחשבות הבאות לפני שהאמת שלך "מתפרצת" החוצה:
1) האם אמירת "האמת" תפגע באדם שעומד מולך?
2) מה יותר חשוב, "האמת" או האדם?
3) האם העניין המדובר שייך לי, או לא שייך לי?
4) האם אני ח-י-י-ב-ת להגיב??? אם תבדקי לעומק תגלי שלרוב לא חייבים להגיב. הקשבה נדיבה ואמירת משהו כמו "אני מבינה" מספיק בהחלט.
מציע לך לכתוב את השאלות הנ"ל על חתיכת קרטון ולהקריא אותם בקול רם כל יום בבוקר עד שהן תהפוכנה למנטרה שיושבת על בטוח אצלך.
בהצלחה,
גרשון.

שלום שולמית 71,

להתנהלות כלכלית לא נכונה אפשר שיהיו לה כמה צדדים ומשום כך כמה תהליכים לפתרון.
אתן דוגמא לשנים:

א) התנהלות טכנית לא נכונה שכוללת אי-שליטה על ההוצאות, חוסר מעקב על זרימת הכסף (פנימה והחוצה, אך בעיקר החוצה), חוסר תכנון וכו'...
לצד הזה יש פתרון טכני הכולל, למשל, לימוד ניהול תקציב ותזרים והתהליך הוא קצר יחסית.

ב) התנהלות נפשית-כלכלית לא נכונה שכוללת התנהלות בזבזנית העונה על צורך נפשי, בדרך כלל כפיצוי על משהו יותר עמוק, וכו'.....
לצד הזה נדרש תהליך אימוני יותר עמוק ויותר ארוך בדרך כלל.

את יכולה להתחיל את התהליך האימוני בעצמך בזה שתחליטי להקציב סכום כסף מסוים לתהליך האימון במקום להוציאו על דבר אחר שהוא לא הכרחי (ולעמוד בכך).
ניתן גם להתחיל ב(א), לראות איך זה משפיע ואח"כ להחליט לגבי ההמשך. כמובן שהאידיאלי הינו לטפל בשני התחומים במשולב.

מקווה שעזרתי ואם יש לך עוד שאלות אפשר להתקשר.
שבוע נפלא וגשום!
גרשון.

שולמית יקרה,
אוסיף מעט על דבריו המדויקים של גרשון:
את י-ו-ד-ע-ת כי המצב הכלכלי הלא מאוזן אליו נקלעתם בא מתוך הרגלים של חוסר גבולות בענייני צריכה מבית ילדותכם. את מכירה את ההרגלים ולכן את עשית את הצעד הראשון והחשוב של מודעות להרגל ספציפי. הצעד הבא הוא לשנות את המעשים בפועל. ניהול ספרים הוא אחד הכלים המעולים לכך כי הוא מאפשר מודעות ספציפית. הכלי הנוסף הוא הצבת גבולות ברורים שמעבר להם לא תחרגו.
אם בן זוגך חושב כמוך אתם בכלל כבר כוח ממשי שיכול ללכת קדימה.
בהצלחות,
איציק

אראלה יקרה,
ברור שבאימון אישי איכותי ניתן ללמוד איך אפשר להתחיל עם בנות, וגם עם בנים.
מסמנים יעד אישי, מתחילים ביחסים עם עצמך וממשיכים אל האחר. לומדים להשתמש בחוזקות וכן לחזק חולשות ולבחור אילו כלים אישיים זמינים ומה עוצר.
בהצלחות,

איציק

שלום קרן,
לשכת המאמנים מאגדת מאמנים מכל מיני בתי ספר ומכל מיני תפיסות.. המבחר רב והבחירה היא מתוך מגוון של אפשרויות. איק"א הוא גוף מלמד וגם מאגד מאמנים. אני מנוע מלהמליץ על בית ספר ספציפי ולכן מה שאני מציע זה קודם כל לבדוק עם עצמך מה השאלות שלך ולרכז אותן ועם זה ללכת לבקר בכמה בתי ספר, להיפגש עם הנציגים וללכת להרצאות מבוא. לאט לאט יהיו עוד תשובות וגם יתעוררו עוד שאלות. לאט תתגבש ההחלטה.
בבדיקה בין בתי הספר אני מציע לבדוקקודם כל מה אורך התכנית ומה היא כוללת וכן עד כמה הליווי לתוך עבודתך כמאמנת הוא צמוד. כמובן שצריך לבדוק האם התעודה היא מקובלת על לשכת המאמנים.

בהצלחות,

איציק

שלום ניקוס,
ראשית איחולים על כך ש(כפי שאתה מעיד על עצמך )בורכת במיומנויות כמו הקשבה, ולפי עדותך יש בך גם יכולות לדובב, מה שכנראה מצביע על כך שיש בך תשוקה אמִתית לאחר. אלה תכונות יקרות ערך ויותר מכך, אלה בדיוק התכונות היסודיות כדי לנהל שיחה וכדי לקיים תקשורת בינאישית ברמה טובה.
מתוך כך, אני לא בטוח בכלל שזה שאתה תופס (לפי הרגשתך) "רק" 20-30 אחוז מזמן השיחה - אומר שאינך משפיע עליה. שכן בעצם זה שאתה יודע לדובב - אתה קובע את נושא השיחה או לפחות את "סעיפי" השיחה כי האחר עונה לשאלות ש-ל-ך. יותר מזה, ברור שבשיחה יש ערך גם לשפת הגוף, להבעות פנים למבט בעיניים ועוד. היה ער לכל אלה ותוכל הן לבחון את השפעתך והן להשפיע באמצעות שפת הגוף.
ולעצם השאלה: בכל זאת, הדרך הטובה לדעת מהי השפעתך היא בלבדוק לפני השיחה או בתחילתה מה הנושא שאתה רוצה שיהיה ולזכור כל הזמן לחזור אליו. חוץ מזה - לבדוק מה אתה רוצה להשיג מהשיחה, מהי מטרת השיחה (לעיתים גם "סתם" הנאה משיחה יכולה להיות מטרה לגיטימית).
נראה לי שלבינתיים זה מספיק.
אשמח להתעדכן איך הדברים השפיעו.
בהצלחות,
איציק

שלום שירה,
מציע לך לפנות לבתי הספר לאימון באזור המרכז בבקשה להתאמן אצל אחד המתמחים שסיימו קורס מאמנים ועושים כרגע סטאז' מקצועי. שם תוכלי למצוא מאמן/ת במחיר סביר במיוחד. החסרון היחידי, חוסר נסיון מספיק, אבל בבתי הספר הרציניים הם מאמנים בגיבוי של מנטורים מטעם בית הספר.
פשוט חפשי בגוגל "בית ספר לאימון" או כנסי לאתר של Coachletter, גם שם תמצאי פרטים על בתי ספר לאימון.
בהצלחה,
גרשון.

אריק יקר,
ראשית, ברור שיש מקום לאימון אישי כדי לפתח קשר חברתי עמוק.
וראשית אני רוצה לגעת ברמה של "להיות נחמד". כי למרות שזה נשמע כמו דבר מלאכותי, "להיות נחמד" זה אצלך מיומנות (חברתית) קיימת. למעשה כל מה שאתה צריך כדי לפתח קשר חברת עמוק זה לחבר את זה למקום העמוק ב-ך. אימון אישי עושה את זה על ידי חיבור לערכים האישיים שלך, שכלול השיחה הפנימית שלך, עבודה על האמונות, על הסקרנות ועוד, וכן יציאה מבוקרת לשימוש במיומנויות קיימות ונרכשות על-מנת להעמיק קשרים חברתיים.
חשוב לי לומר שמהמכתב שלך ברור שיש בך תשוקה לקשר חברתי עמוק ומשום כך ברור שחיבור לתהליך אימוני יאפשר לך ללא ספק להגיע.
בהצלחות,
איציק

רני יקרה,
את "סובלת" מהיותך אישה בעלת ערכים אישיים מפותחים. בתור שכזאת את מתקשה להיות במקום בו העבודה אינה הולמת את ערכייך.
אם את רוצה להפסיק לסבול קומי ולכי משם.
השאלה היא מדוע עזבת את מקום העבודה הקודם?
בהצלחות,
איציק

סיבות כלכליות גרמו לי לעזוב,לא הצלחתי להגיע למשרה שאוכל להתפרנס ממנה בכבוד,מעט שעות היו לי.
קיוויתי ועדיין אני מקווה שאוכל "להגיע" לילדים גם בחינוך הרגיל,
מה עצתך ? כיצד עליי להתייחס ולמצוא את הסיפוק?\

שלום רני,
יש מי שמגדיר את האושר בהתאם לפער בין הציפיות של האדם למציאות שהוא חי בה.
כמה שהפער יותר גדול, האדם יותר אומלל ופחות מאושר. ולהיפך, כמה שהפער יותר קטן האדם יותר מאושר ופחות אומלל.
כנראה שהפער שנוצר בין ציפיותיך לבין המציאות שלך הלך והתרחב וזה בהחלט גורם לך להרגיש אומללה.
האם את חושבת שאת יכולה לצמצם את הפער?
אם הבנתי נכון, המציאות הינה שאת חייבת כרגע את המשרה הזאת לפרנסתך. אבל את היית רוצה למלא אותה בתוכן מעבודתך הקודמת, דבר שכנראה לא ניתן לביצוע, לפחות במלואו.
אולי בכל זאת אפשר להגיע לפשרה כלשהי שתאפשר לך לשפר את הרגשתך? מנסיוני, למשל, הצבת גבולות זה לא דבר שבהכרח מתנגד ביחס אישי. לפעמים זה דוקא מה שהיחס האישי דורש.
אני מציע לך לנסות לקבל את המציאות כפי שהיא אך בלי לוותר על הנסיון להעניק לילדים הללו את מה שכנראה את יודעת כל כך טוב להעניק. אולי זה לא יהיה 100% כפי שזה היה, אולי זה יהיה רק 80% או 70%, אבל עבור כל ילד זה יהיה עולם ומלואו.
מקווה שתצליחי.
גרשון.

רני יקרה,
בהמשך לתשובתו של גרשון: אחת האפשרויות להיות נאמנה לתשוקה שלך לעבוד עם נוער עם צרכים מיוחדים היא בלמצוא את המשמעות בעבודה הנוכחית.
הערך החשוב לך הוא נתינה. מ-ה-נ-ת-י-נ-ה את מ-ק-ב-ל-ת את הסיפוק הרב ולכן נכון קודם כל, כל עוד את עדיין נשארת במקום הזה, ל-ח-פ-ש את העניין והמשמעות בעבודה הנוכחית.
בנוסף - נכון גם "לחפור" ולחפש מקום בו הנערים התואמים יותר את יכולות הנתינה שלך ואשר שם גם תהיי מתוגמלת היטב. לצורך כך גייסי את אמונתך - כדי למצוא את המקום הזה: שנני משפטי אמונה כמו: "יש מקום בו אפשר גם לעשות את הדבר המדויק וגם להיות מתוגמלת" וכן: "מגיע לי לעבוד במקום אותו אני אוהבת ועדיין להיות מתוגמלת כספית" וכן: "אני יכולה ליהנות וגם לתרום וגם להיות מתוגמלת בכל מקום" וכדומה.
בהצלחות,
איציק

יקירתי,
את מתארת את עצמך שאת נשואה ואני שואל עצמי לפני הכל מה עם יחסייך עם בן-הזוג שלך?
כך או כך את מתארת מצב של זמן רב אשר בו אינך מוצאת מה לעשות, זה מצב בו את זקוקה לחברה. התשוקה הזאת מבורכת אבל בואי לרגע נביט בזה מן הכיוון ההפוך: החברה זקוקה לך, לכישרונות ולמיומנויות ולאהבה שבך.
נסי לחשוב היכן את יכולה ל-ע-ז-ו-ר ו-ל-ת-ת - שם הפתרון שלך.
ולצד המעשי - הכיני רשימה של דברים בהם את יכולה לעזור לאחרים, זה יכול להתחיל בעזרה לילדים עם הנכדים, זה יכול להמשיך בהגדלת המשרה שלך או בהתנדבות בתחומים בהם את טובה ובעלת יכולות. את עדיין מצעירה ואת יכולה גם קצת לדמיין "מה הכי עושה לך את זה" - ז"א איזה עיסוק יביא לך שמחה וללכת על ז-ה.

בהצלחות,

איציק

שלום איריס,
מאיזה מקום את בארץ?

ישנו מוסד המתמחה באימון אישי לבני נוער ותלמידים. המחיר הוא גם מסובסד ומוזל בכ-50% מלימודי קואוצ'ינג רגילים ומוכר כגמול השתלמות לעובדי הוראה.

הדבר הנכון ביותר לאדם לעשות זה לימודי קואצ'ינג כדי שיוכל לפתח את האישיות שלו ולהצליח בחייו כבר בגיל צעיר.
לימודי קואצ'ינג מפתחים את האישיות וגם מקנים מקצוע איכותי לחיים.

שלום יעלה,
אבא שלי ז"ל תמיד היה אומר לי "חשבונות ברורים שומרים על ידידות" ונוכחתי בחיי שזה אכן נכון.
אין כמו שמירת שולחן נקי ביחסים בין אנשים. תמיד. שמירת דברים בבטן ברוב המקרים לא מוסיפים ליחסים אלא פוגעים בהם.
אם יש לך בעיה עם ההתנהלות של אמא בקשר אליך עליך להבהיר זאת איתה.
אבל שימי לב, הדבר חייב להיעשות ממקום של אהבה, של כיבוד, של התחשבות ובנסיון להגיע להסכמה ביניכם ולהבנה מצידה ללא שתפגע.
אני הייתי מביע בשיחה כזו מה אני מרגיש בלי לבוא בטענות לצד השני ושואל את הצד השני איך הוא חושב שאפשר להגיע להסכמה.
שקלת את האפשרות שאולי אמא בכלל לא מרגישה/יודעת איך את מרגישה?
אם יש ביניכם אהבה (וכך זה נשמע מכאן) נראה לי שתוכלו למצוא את שביל הזהב תוך כיבוד הדדי.
בהצלחה!
גרשון.

שלום יעלה,
עזבת את הבית של אמא אבל אמא לא עוזבת אותך...
את לא רוצה לפגוע, את רוצה ש-ה-י-א "קצת תשחרר" אבל אולי גם לך (קצת) קשה לשחרר?
איך אני יודע שקשה לך לשחרר? את כותבת: "אני צריכה לשבת איתה כאילו זה 'ביקור' ". רגע, יעלה, האם זה לא ביקור? אם עדיין היית גרה שם זה אולי זה לא היה ביקור אבל כאשר הלכת משם את באה ל-ב-ק-ר, הלא כן? ברור שזה ביקור!
את מכירה ומספרת על הצד שלך אבל היי בטוחה כי גם באמא יש רצון לשחרר, שהרי איזו אמא לא רוצה שביתה תהיה עצמאית.
יש כאן שני מרכיבים עיקריים שמכבידים עליך לעזוב ב-א-מ-ת :
ראשית, קרוב לוודאי ששתיכן שרויות בהרגלים של חיים ביחד ודואגות זו לזו, במובן מסוים אפשר להשוות את זה לגירושין בהם אחד מבני הזוג עוזב את הבית. בעניין הזה אין לך ברירה אלא ליזום התרחקות מדוּדה: תגדירי לעצמך (תמיד הכי טוב בכתב) כמה זמן את מוכנה להקדיש לביקור עם אמא ומה את רוצה לעשות בזמן שאת שם. אם תתמידי אז לאט לאט זה יקרה.
שנית, לא סיפרת מדוע עזבת את הבית דווקא עכשיו. אבל עליך למלא את חלל הזמן בתוך הבית בו את נמצאת. חשבי לשם מה בחרת לעזוב את בית אמא והתחילי או המשיכי ליזום (זוגיות? חברים? עוד...)

במידה ואת בת זקונים או האחרונה שנותרה בבית נסי לתאם עם קרובים (אחים, דודים) להיות קצת עם אמך, כי גם החלל שלה צריך להתמלא.

בהצלחות,

איציק

ליאת יקרה,
"כאשר רומזת לך האהבה, לכ(י) אחריה אף שדרכיה קשות ומכבידות", כך ג'ובראן חליל ג'ובראן בספרו "הנביא" (ואם תעתיקי את המשפט הזה ותחפשי באינטרנט תוכלי לגלות את המסה כולה שהיא אחת המסות המרגשות ביותר אודות אהבה).
מהתיאור שלך את הקשר שלכם ברור לי שיש בך וביניכם אהבה רבה.
לעתים קרובות אנחנו שואלים עצמנו "מה זאת אהבה?" האם היא פיתוי? האם היא ציווי? האם אנחנו ראויים לה? וכמובן שהיריעה הזאת (ובעצם כל יריעה) קצרה מלהכיל דיונים אודות אהבה.
בסופו של דבר את שואלת כאן שאלה במה ל-ב-ח-ו-ר וכאן אנו נדרשים לכלים בעזרתם נוכל לבחון האם חיבור ממשי ביניכם הוא ב-ח-י-ר-ה ט-ב-ע-י-ת.
מהי בחירה טבעית? בחירה שלא מתוך פ-ח-ד ולא מתוך פ-י-ת-ו-י.
אז ראשית, בואי נביט בפחד (את מציינת - "קיבלתי רגליים קרות") - פחד הוא מרכיב חיוני בחיים שתפקידו להזהיר אותנו מסכנה של נפילה או נזק, אבל לעתים אנחנו נותנים לפחד מקום רב מדי בתהליך קבלת ההחלטות כי התרגלנו בחיים לא לאפשר לעצמנו שמחה והתרגלנו לחשוב כי אולי אנחנו "לא ראויים" לאהבה אמתית. סיבה נוספת להיענות לפחד היא שאולי בעבר אהבנו אהבה שהייתה בה תלות ולכן נפגענו ממנה ומי רוצה להיכוות שוב?
בתהליך אימוני אנחנו פורטים את הפחד לפרוטות ועושים רשימה של מרכיבי הפחד. עשי רשימה מה מ-פ-ח-י-ד אותך בחיים משותפים עִמו, ואז, בתהליך אימוני, נבחן האם/ממה באמת נכון להיזהר ומה לא רלוונטי והוא סתם הרגל של חשש. בתהליך אימוני נראה עד כמה הפחד הוא ממשי או סתם תירוץ מכדי ליהנות מהחיים.
אחר-כך בררי האם יש פ-י-ת-ו-י בחיים משותפים עִמו - כי לפיתוי אין תוחלת, תמיד נשלם עליו ביוקר: עשי רשימה של דברים עִמו שכאשר את בקרבתו - את הולכת לאיבוד ובחני גם אותם (ואולי אין כאלה).

כמובן שכבר במכתב שלך את כותבת דברים רבים שמתארים תכונות מיוחדות שלך ושל הבחור וכמובן את מה שביניכם. אלה ישרתו אותך במתן תשובות לשאלות האם בחירה בו תהיה מתוך פיתוי או מתוך פחד.

התהליך האימוני ראוי לחניכה מדויקת ולכן בכל דרך שתעשי אותו היי עקבית ודאגי לקבל משוב והכוונה. אפשר להמשיך בפורום הזה או לעבור לתכתובת אינטימית יותר.
לאחר שתעשי את הפעולות הללו התבונני בעצמך והאמיני שאת ראויה לאיש כלבבך וכי אהבה נקייה עם תקשורת איכותית היא אפשרית בעולם הזה.

לסיום, אני יכול לרמוז לך שתנאי לבחירה טבעית הוא בראש ובראשונה כמות עצומה של אורך רוח: לתת לאיש שלך מקום (space) לעשות את התהליך שלו בפרידה הממשית (מול אשתו) במנוחה ובאופן ט-ב-ע-י. רק כך יגיע אליך נקי ושלו והבחירה ביניכם תהיה טבעית ושניכם תרוויחו.

ובקשה קטנה שלי (ושל קוראי הפורום הזה) הסיפור שלך מרתק וכולנו רוצים לשמוע מה הסוף. אנא המשיכי ועדכני אותנו באופן בו הוא יסתיים (ורצוי שכמו בכל סיפור אהבה היי גיבורה, אל תפחדי ואל תתפתי וכך הוא יסתיים ב-Happy-End).

חיבוקים להצלחות,

איציק

שלום ליאת,

מה אני אוסיף על תשובתו המלומדת והרחבה של הקולגה שלי? רק כמה משפטים.

ראשית, אם את לא רוצה לוותר על הקשר הזה שאת מתארת אותו בצורה כל כל חמה, תכתבי באותיות קידוש לבנה "סבלנות משתלמת!!!" ותתלי זאת על המקרר....
אני אומר זאת (לא בצחוק) כי את נמצאת במצב שמכאן נראה שסבלנות זה שם המשחק.
הייתי מציע לך לשבת בשקט במקום נוח, לעצום עיניים ולשאול את עצמך האם האיש הזה הוא האיש שהיית רוצה לבלות איתו את שארית ימייך לאחר שתקופת "ההתאהבות" תחלוף לה ואם התשובה היא "כן", אז תני לו גם את הקרדיט שהוא עושה את מה שצריך לעשות ותני לו את הזמן לעשות זאת בצורה נכונה. כמובן שהזמן הזה אמור להיות זמן סביר, אולי מספר חודשים, ולא מספר שנים...
בקיצור: אם הבטן שלך אומרת "כן" לשאלה, לכי על זה עם סבלנות. סבלנות משתלמת. אם התשובה היא "לא" או "לא בטוח" את בוודאי יודעת איזו עמדה לנקוט.

בהצלחה,
גרשון.