פורום פסיכולוגיה הוליסטית - יש לך שאלה?

קודם כל נחמי אותו, השתתפי איתו בזה שמאד לא נעים לקבל הערות. תנחמי אותו שגם הוא יתפוס גובה עם הגיל. אולי תוכלי לומר לו שילדים, לצערך, לפעמים מעירים הערות מכוערות למי שחדש ועוד לא השתלב, ושזה יעבור להם כשהוא יתרגל לגן וירגיש בטוח. שזה לוקח קצת זמן עד שמרגישים טוב במקום חדש.
תציעי לו אפשרויות: תשאלי אותו האם אולי הוא רוצה לענות שזה לא מעניין אותו, או - שהוא מרוצה ממי שהוא (ובכך יקח מהם את הנשק). בהזדמנות, את יכולה להפנות את תשומת ליבו לכך שכל אחד בטבע שונה – לקחת צילומים של ילדים ולראות את המגוון, שכל אחד מאתנו שונה.
וכמובן, דברי עם הגננת, הפני את תשומת ליבה, כדי שהיא תשים לב וגם תעודד את הילדים הגדולים לעזור בקליטת הילדים החדשים, או תיזום שיחה על הבדלים בטבע ובין ילדים, או אולי תספר סיפור מתאים.
בהצלחה!

שלום רב לך.
אנסה לענות לשאלותייך אחת לאחת.
המילה "יפיופה" יכולה להיות שם חיבה, אבל שמות חיבה משמשים את מי שיש לו קירבה למי שהוא מכנה אותו בשמות חיבה, אלא אם האדם מכנה עצמו כך (כמו מיקי למיכאל, לדוגמה) ומציג עצמו בכינוי ולא בשמו המלא.
במקרה עליו את מספרת, יש בכך נימה של קירבה שלא ניתנה לה הרשות על ידי חברתך לאותו שכן. אי לכך זה מעשה פסול בעיקרו ומלמד על כך שאין זה שם חיבה אלא רמיזה למה שהוא רואה בה – מישהי שניתן לכנותה במילת תואר שיש בה, בשל המשך דברייך, נימה מאד לא הולמת למערכת היחסים שבין אדם מבוגר לבין נערה צעירה שחשה שלא בנוח בקוראו לה כך.
הסיפור על כך שהוא מביט בחזה בכל הזדמנות היא בפירוש הטרדה. והיום קיימים חוקים מאד נוקשים לגבי הטרדה מינית. עצם העובדה שהיא חשה מוטרדת מהתייחסות המינית הזאת אליה, מלמדת על כך מפורשות שזוהי הטרדה מינית.
הצעתך לה להתעלם, איננה נכונה. אין כל סיבה שהיא תמשיך להיות מוטרדת על ידי אדם זר לה, מבוגר ממנה בהרבה ושאין לה כל קשר אליו, להוציא מגורים באותו בניין.
הייתי מייעצת כדבר ראשון שהיא תספר על כך למישהו שהיא בוטחת בו בבית, ובמידה ואין כזה (לא הבהרת אם היא גרה עם הוריה או שמא גרה שם בגפה), יש כתובת מפורשת לפנות אליה כשנתקלים בהטרדה מינית. חפשו את אחת האגודות העוסקות בכך (ניתן למצוא זאת בקלות בגוגל). ניתן להתייעץ איתם, בין בצורה אנונימית, בין בגילוי הפרטים האמיתיים, במידה ומוכנים לכך, והם מומחים במתן עצות והנחיה כיצד לנהוג, על מנת ולהביא את ההטרדה הזו לקיצה.
אני מקווה שעזרתי ואשמח מאד לשמוע ממך איך פעלתן ומה הייתה התוצאה של אותה פעילות. אין שום סיבה בעולם לתת לאף אדם להטריד אותנו, בין נעים לנו או לא נעים לנו להעיר לו.
בהצלחה.

כן ירבו כמותך כל מנהלי הפורומים למיניהם. תודה על הפירוט שלך, אני וחברתי קיבלנו חיזוק ממך. וחברתי תשתדל ליישם בשטח את כל מה שכתבת. יישר כח לך על העזרה והתמיכה.

שלום
אכן על פניו הקשר של בתך עם חברתה נראה כתלות יתר. אנסה כאן לעזור לך להבין סיבות אפשריות לדפוס הזה.
1. בכורים נוטים להיות חרדים, מתוך רצון למלא ציפיות של ההורים - להבין, להיות עצמאיים, להיות "ילדה גדולה", להיות "ילדה טובה", ואולי מפתחים תלות יתר בהורים.
2. בגיל הזה - בטווח גלילם 6-10 ילדים מתנסים בקשרים קרובים על בני גילם, כדי לבנות להם "עמדה" מחוץ להשפעת ההורים, שיהיה להם משהו משלהם, להיאחז ולהיצמד אליו. לפעמים הם לא יודעים איך לעשות זאת בקצב ובמינון הנכון. הם מעבירים את התלות למישהו אחר
3. מה שעוזר לילדים לקבל ביטחון ו"לתפוס מרחק" מהתלות בהורים - זה חפצים, בובות, וכאלה,אליהם הם מעבירים חלק מרגשות של קרבה, לפעמים בנות משחקות תפקיד של אמא לתינוק

איזה קשר יש לך/לכם עם בתך? מה מצפים ממנה? נסי לומר כמה מילים וגם תצייני אם ההסברים הכלליים שנתתי עוזרים במשהו, מבהירים או מעוררים מחשבה..

שלום רובי
עבודה סוציאלית הוא מקצוע טיפולי. סטודנטים לעבודה סוציאלית עוברים הכשרה ברמה התאורטית והמעשית שמאפשרת להם לטפל, בד"כ במסגרות טיפולית של בי"ח פסיאטרי, במרפאה לבריאות הנפש, או בלשכת רווחה.

כאשר הם בחרו במסלול טיפולי.

עובדים סוציאליים הם בד"כ חלק מצוות טיפולי שכולל פסיכיאטר, פסיכולוג קליני ועובד סוציאלי.

יש דגשים מעט אחרים מפסיכולוג קליני, בתכנים ובמסלול הכשרה, אבל לא ברמה העקרונית.

לך ולכל המתעניינים

שלום
אני יכול להציע שמות של מתקשרים שהשתתפו בתוכנית TV בנושא "כוחות"..
אפשר לדעתי למצוא באניטרנט
פרדי נאור
תמי יערי
מקווה שזה מה שאת מחפשת
בהצלחה

ישנן מספר שיטות שיכולות לעזור ברגעי לחץ.
אחת השיטות הטובות ביותר היא לעבוד על עצמך בעזרת דמיון מודרך.
במשך מספר הימים שנותרו לך עד הראיון עליו את מדווחת, קחי לעצמך מידי יום ביומו מספר דקות בהן נסי לארגן עבורך אווירה רגועה ביותר, על פי מה שמתאים לך (מוסיקת רקע נעימה, אמבטיה וכו'). היכנסי למצב של רגיעה על ידי הרפיית הגוף ונשימות עמוקות אל הבטן תוך נשיפות איטיות.
כשתרגישי שאת נמצאת במצב של רגיעה, פשוט דמייני כאילו את עוברת כעת את הראיון. חשבי על כל הפרטים האמורים לקרות באותו יום שתגיעי לראיון.
התרכזי בפרטים טכניים, כמו פתיחת הדלת, אמירת ברכת השלום וכו'. ממש כאילו זה נעשה כעת.
ובהמשך, דמייני לעצמך את השאלות שתישאלי באנגלית ועני עליהן במוחך, ובהחלט אפשר גם לומר זאת בקול. תרבי כמה שיותר בשאלות אפשריות (וסביר להניח שאת יודעת מה תישאלי, פחות או יותר), ותעני עליהן, באנגלית.
בתחילה, סביר להניח, תרגישי מתוחה, גם כשאת לבדך, אבל ככל שתרבי לעשות זאת, ביטחונך יגבר.
וכעת לראיון עצמו.
כאן עשי פעולה הפוכה.
לפני שתיקראי לראיון, נשמי מספר נשימות עמוקות ושאפי באיטיות ודמייני שאת בעצם הולכת לעוד תרגיל, ממש כפי שעשית בימים האחרונים.
גם כשתשבי מול המראיין/ת, זכרי לדמיין כי זהו סה"כ עוד תרגיל אחד, רק שיש בו (ייתכן) שאלות שלא נשאלת ע"י עצמך עד כה. אל תילחצי, תתייחסי לכך כאילו את עצמך שואלת אותן את עצמך.
ישנן עוד שיטות, אבל נראה לי שחבל לתת אותן כשנותר לך עד הראיון זמן קצר יחסית.
אין לי ספק שאם תלמדי את עצמך כיצד לחוש רגועה במצב האמור להיות בראיון כשאת עם עצמך, זה יועיל לך מאד בזמן אמת.
המון בהצלחה, ואשמח לשמוע ממך לאחר הראיון המוצלח.

שלום עמוס
כפי שאני מבין מדבריך אתה חווה"אובדן, בילבול, חוסר חשק ומערבולת..". נראה לי שאלו הן אותות אזעקה לכך שאולי השתלבת מהר מדי בשגרה הנורמטיבית המוכרת. עד השחרורו מהשרות הצבאי גדלים וחיים במסגרות שמגדירות ציפיות די ברורות .חיים אחרי זה דורשים חיפוש ובירור עם עצמך מה אתה רוצה? מחייך? איך אתה רוצה או לא רוצה לחיות? האם יש משהו שאתה רוצה להגשים?

לא סתם צעירים רבים עוברים מעין "מסלול חניכה" בו הם נוסעים, בודקים את עצמם, את העצמאות שלהם, מכירים מקומות ותרבויות אחרות. זו תקופה של גיבוש זהות של אדם בתחילת דרכו כבוגר. לא שחייבים לנסוע, אבל נחוצה תקופה של חיפוש ובירור

מה שאתה מתאר יכול לבוא מכך שעקפת משהו בדרך שלך ואתה נכנסת לדרך סלולה ומוכרת, בלי שלקחת "חופשה" מהמסגרות בהם גדלת והתפתחת. מציע שתנסה התייעצות עם יועץ או מטפל, שיכול לשמש לך כמראה וכנותן חומר למחשבה. בכל קטע דרך בחיינו כדאי לקחת מדריך מתאים

תחזור לומר מה דעתך
אשמח לעזור

שלום בני
כל זמן הוא מתאים לטפל בטראומות ילדות, וטוב שהגעת לזה שאתה מתחיל לטפל בנושא. מבין מדבריך שאתה מרגיש את הבעיה אבל לא זוכר את פרטי האירועים. זוהי אחת התופעות של ההדחקה. הרגשת החסימה והתקיעות היא תוצאה של עניין לא סגור בפנים שצורך את האנרגיה שלך. כאילו חלק שלך עסוק במקום אחר בפגיעה ובקונפליקט, ונשארת מעט אנרגיה לדברים אחרים בחייך.

מניסיוני בנושא - אפשר לטפל ולעזור, ולהשיג הקלה גם בתקופה קצרה של טיפולים. יש טיפולים שתוכל, תוך כדי טיפול והדרכה, לעשות בעצמך.תוכל לקרוא חומר - מאמרים של תוכן וטכניקות טיפול באתר שמופיע בכרטיס הבקור שלי ושל נורית מרכוס.

בהצלחה. תוכל לחזור לכאן במידת הצורך.

שלום לך
אולי עשית צעד ראשון לצאת מהמצוקה בה אתה נמצא כבר הרבה זמן, בזה שהשמעת קול ואמרת "אני צריך עזרה..". מה קרה לפני חצי שנה שנכנסת להרגשות/מחשבות האלה? מהמעט שסיפרת - אהבתך לחברה מחזיקה אותך..זה עוד צעד. אולי יש עוד דברים בך או בחייך שאתה אוהב ומעריך.

קשה להשאר עם רגשות ומחשבות טורדניות כאלה לבד, ללא עזרה מקצועית.
מציע שתפנה לייעוץ עם פסיכולוג. אוכל לכוון אותך אם תמסור מעט פרטים - גיל, איזור מגורים, והאם אתה יכול לממן טיפול פרטי. כתוב לכאן ואחזור אליך. או תשאיר לי הודעה כתובה לטל. שרשום פה.

דניאל
המצוקה שלך זועקת, אבל גם הרצון שלך לחיות זועק אף הוא.
התאבדות זה מעשה שכולל בתוכו ייאוש, אבל גם הרבה כעס. ויש לך כנראה הרבה סיבות לכעוס.
התאבדות זו דרך של הענשה.. את האדם הנוקט בה, אבל גם של אלו שהביאו אותו לחוש שאין לו חפץ בחיים.
חשוב, דניאל, את מי אתה רוצה להעניש, ומדוע נראה לך כי אינך ראוי להיות במקום של תקווה.
כפי שאמר מר מנשה כהן, עצם הפנייה שלך מלמדת על כך שיש בך בתוכך את הרצון לחיות, רק שאתה מחפש מי יתן לך כוח להתמודד בכל אותם רגשות קשים שמפעמים בך.
אין ספק שרק עזרה מקצועית תוכל להעלותך על דרך המלך. ובמידה ואין בידיך האמצעים לטיפול פרטי, יש בידך האפשרות לפנות דרך הקופה שבה אתה מבוטח.
לפני הכל, אתה זקוק לעזרה ראשונה, ולאחריה לטיפול שיביאך להבין מה הגורמים האמיתיים שהביאו אותך לחוש כפי שאתה חש – כאילו אינך שווה חיים.
עצם היכולת שלך לאהוב, מלמדת כבר על כך שיש בך רגשות טובים ובריאים, מלבד כל אותם רגשות שליליים המפעמים בך.
אבל אינך חי עבור זו שאתה אוהב, אתה חי על מנת לאהוב, לא רק אותה, אלא לפני הכל – את עצמך.
אין דבר כזה שילד נולד חסר משמעות, ישנן נסיבות המובילות אותו לחשוב כך. ואת זה בדיוק אותו טיפול אמור להבהיר לך. שיש לחייך טעם הרבה מעבר למה שאתה מאמין היום.
אני מאד מקווה שהמילים שלי והמילים של מנשה כהן יתנו לך את הדחיפה הראשונה להמשיך הלאה בדרך שהתחלת בה כשכתבת כאן.
הפחד שלך הוא השומר החזק שלך, כי הוא מלמד שבתוכך אתה יודע שזו לא הדרך הנכונה.
היה אמיץ ופנה ישירות לבקש טיפול מקצועי. אני בטוחה שלאחר שתעשה זאת, יהיה בך את הכוח להמשיך.
ועיצה קטנה נוספת.
בלילות שבהם תוקפת אותה התחושה הקשה, היעזר בע.ר.ן. ושם, בצורה אנונימית תוכל לעבור את השעות הקשות תוך היעזרות בשירות שינתן לך.
אני מאד מקווה לשמוע ממך כאן שהחלטת לעזור לעצמך.

שלום לך
אני מבין מדברייך שהסיבות להופעת החרדות הן משפחתיות, כפי שכתבת. התשובה והטיפול בחרדות שמקורם ביחסים, או בתגובה הרגשית למתחים, היא בטיפול נפשי שממוקד בהקלה ובהשגת שליטה על החרדה, וגם, ככל שניתן, בפתרון בעיות ובשינוי ביחסים.

מציע שפשוט תתכווני לזה - ותמצאי טיפול שעוסק בזה. בדרך כלל זהו עיסוק של פסיכולוג קליני. אם את זקוקה ליותר הכוונה - חזרי לכאן

אני רוצה רק להוסיף מספר מילים למה שכתב מר מנשה כהן.
על פי הבקשה שלך, את רוצה שמשהו חיצוני יעשה עבורך את העבודה. והיה ואפילו יהיה כדור כזה, הוא אולי יטפל בסימפטומים עליהם את מדווחת כאן, אבל אין בכוחו לפתור את הבעיות האמיתיות שגורמות להם.
אני הייתי ממליצה לך לשנות את ההתייחסות לעצמך ולהגיע למסקנה שאתה רוצה לקחת על חייך את השליטה ולא לתיתה לכדורים אלה ואחרים.
ישנם הרבה סוגי טיפולים נפשיים שיכולים לעזור לך מלבד טיפול פסיכיאטרי, והיה רצוי שתחפשי משהו שיעורר בך סקרנות מלבד עצם המטרה עצמה. טיפול בדרך של אמנות, ביבליותרפיה, או כל סוג אחר שמשלב דיטות אחרות מהטיפול הפסיכיאטרי עצמו.
נסי, אולי תופתעי ותראי עד כמה את יכולה לצאת לדרך חדשה בחייך.\
בהצלחה.

שלום רמי
לשאלתך - נראה לי שההיבט התרופתי הוא לעיתים, או לרוב, רק חלק מהעניין. נכון ש"חרדה חברתית" היא לעיתים כמן מלווה לאנשים שיש להם רגישות כזאת. אבל, יש לה לרוב גם שורשים פסיכולוגיים, שצריך לטפל בהם. כמו כן, אפשר בטיפול לפתח מיומנויות בין אישיות שיכולות לתת הרגשת שליטה ובטחון.
לכן, נראה שבצד הטיפול התרופתי כדאי לנסות ייעוץ פסיכולוגי. אולי להשתתף בטיפול קבוצתי, או בפסיכודרמה - דרכי טיפול בהן אתה יכול לחוות את המגע עם אחרים ו"להתאמן" בלהיות בחברה

נסה

אני יאמר שהייתי מיתגבר על חלק מהבעיות שנבעו במשך חיי אך תמיד הייתה בעייה אחרת שגורמת לחיי ולהרגשתי לא להיות משוחררת,היו רגעים שהייתי מחפש להאשים למה זה קרה לי ובגלל מי,לפעמים הייתי מאשים את הוריי על כך שלא דיברו איתי על הנושאים הללו,לפעמים כעסתי על אלוהים שהביא אתי למצב הזה שאני מרגיש שאני אדם שלא מגיע לו את זה,כל מיני רגשי אשמה כלפי אחרים,גם אבי לא תרם בכלל לשיפור הרגשות אלא רק הזיק תמיד היה קשה כלפיי עם זה באלימות מילולית ואין פיזית,היו תקופות שבכלל לא היינו מדברים ורבים באופן אכזר וקשה ובאיזה שהוא שלב גם אני נהייתי אדם אלים בבית כלפי אחיי אימי או אבי,תוקפני עם התקפי זעם נוראיים שכיום אפשר לומר שהם בכלל כבר לא קיימים כי זה אחד מבין מספר בעיות שהצלחתי להתגבר ולפתור אותם בעצמי,אני גם יגלה שבאיזה שהוא שלב התחלתי לעשן סמים ואני מבין שזה היה מתוך בריחה מהתמודדות עם הרגשות והמצבים והזכרונות הקשים והלא טובים שזה כמובן עם הזמן הפך למיטרד שלא מועיל אלא בדיוק ההפך עשה רק יותר גרוע כיום,כאמור עברתי מספר שלבים ודימויים עצמיים בחיי עד היום,הייתי ילד שמח,טוב וחברמן הפחתי לנער עדיין מיתחבר פתוח משוחרר כראויי לאני האמיתי שלי, אך עם סוד,שעדיין היה לו טוב כי הסוד לא הפריע לו בשלב הזה ואז הפכתי לבחור קשה בדעותיו ושלטן ועצבני עם התקפי זעם נוראיים,וכיום אני אדם מאוד שקט,מאוד מופנם,עם ביטחון ברמה לא גבוהה,ובעיות של חרדות ומתחים,בחיי אף לא אחד מכיר את המקרה שעברתי ולאף לא אחד פתחתי את ליבי בנושא של הרגשות הקשים שעברתי וההתמודדות הקשה שהייתה לי ואפשר להגיד שעד היום קיימת,כמובן שהיו מקרים שבהם שעיתי במצב ממש לא טוב ואין לי ספק שקרוביי ומכריי שמו לב לזאת אך אני באופיי בחור חזק,שלא מוכן להראות חלש,עם אגו ממש ברמות גבוהות כיום אני הרבה יותר מתון לגבי האגו והרבה יותר מבין שמה שחשוב זה להרגיש טוב ולא רק להראות טוב או להתאמץ להראות טוב כלפי חוץ,לכן כיום אני מבין שאני מסוגל לטפל בזה גם לפני זמן הייתי מודע שישנם טיפולים ומטפלים שיכולים להועיל לי אך לא היה לי האומץ להודות בחולשתי ולהתמודד עימה,התיאור שהצגתי כאן זהו תיאור תמציתי לבעייה שלי,אני מקווה שבעזרתהתיאור הנל תצליחו להדריך אותי ולומר לי איזה סוג של טיפול ומטפל יהיה הנכון ביותר לבחור עבורי עלמנת להחל תהליך שיקומי לנפש שלי,תודה.

שלום לך. ההודעה המפורטת שלך אומרת שיש לך הרבה מה לשתף ולספר, ושעוברים עליך חוויות מאד חזקות. אני מבין מדבריך ומתוך דבריך שעברת טלטלה רגשית שעד היום מהדהדת בך ומשפיעה עליך. וכל פעם סוחפת אותך למקום אחר. נראה שאתה עובר די לבד את הכל, משימה בלתי אפשרית, הייתי אומר. מה דעתך?
העיצה הטובה ביותר שיש לי לתת לך שתיעזר בשיחות עם איש מקצוע. יעזור לך לעשות סדר. להרגיע. להתמקד. לצאת מהבידוד ומהבדידות. את ביציאה מהשפעות של גיל ההתבגרות עם כל השינויים הדרמטיים שמתרחשים בגילים אלה. בונים בשלב זה את הזהות הנפשית והמינית. צריך פשוט מלווה, כמו שהיית לוקח מדריך טיולים כדי לעבור ביער סבוך.
מה דעתך?

תודה על התשובה מנשה. בהתיחסות לדבריך הייתי אומר שלגבי מדריך טיולים עלמנת לחצות יער סבוך הייתי יכול לוותר ואולי להסתדר בכוחות עצמי,אך לגבי המצב שבו אני נימצא אני הבנתי שרצוי להעזר במדריך ,ממש לא קל להתגבר על המצב לבד,למרות שאני מטיבעי בנאדם מאוד אופתימי ומאמין,במקרה הזה השנים הועילו וחיי הישתפרו מבחינת הבעייה אבל עדיין הם לא משוחררים בצורה שהם אמורים להיות עלמנת לחיות חיים טובים. אני אשמח להיתייעץ עם איש מקצוע ולהעזר בו,בי יש את הכוח והפוטנציאל להשתנות ולהשיג את החיים שאני רוצה,אין לי ספק בכך,אני זקוק לרופא-פסיכולוג שיודע שהוא יוכל לעזור לי במקרה שלי לסדר את הראש ולעזור לי להשתחרר ממועקה גדולה שאני סוחב איתי הרבה שנים,שגרמה לחוסר ביטחון ולעוד מספר דברים לא נוחים. ד"ר מנשה כהן אתה מרגיש שאתה יכול לעזור לי אחרי שקראת את הבעייה שהצגתי בשאלתי?

שלום לך
נראה לי שאני אכן יכול לסייע לך.
להמשך תקשורת
כתוב לי דרך האתר שמופיע בכרטיס הביקור שלי
בברכה

שלום לך
נראה שנוצר מתכון חברתי: מזמינים ואת מצטרפת; לא מזמינים - את לא באה. כאילו המפתח נמצא אצל אחרים. אולי הזמינו אותך פעם-פעמיים וככה פתחו לך שער..השאר תלוי בך, ובקשר שאת מפתחת עם אחרים. דרושה מעט יוזמה. אפשר לגשת, לקחת אוכל ולהצטרף, או להצטרך תוך כדי שאלה: אפשר? כאילו פיתחת תלות ב"הזמנות"..
מה דעתך לנסות?
תוכלי לחזור לכאן ולשתף..ואולי נמשיך את הדיאלוג

למיטב ידיעתי אין מסלול לימודים אחד. הכל לפי משאלת הלומד להעמיק ולהרחיב. האפשרויות מגוונות. ניתן ללמוד במכללות שונות הנותנות מסלולי לימוד לא מאד ארוכים תחת השם הזה, ניתן ללמוד טיפול הוליסטי כנדבק על ללימודי טיפול באמנות, עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה.
בהצלחה!

שלום לך
אתה כנראה מתכוון למאבקי כוח? אתה שואל איך מתמודדים - איך משתחררים מזה? בזוגיות?

הנה כמה מחשבות

כשיש מאבקי כוח - מנצחים או מפסידים. הנאבקים מנסים כנראה לא להרגיש פריארים או חלשים;
כנראה שזה נורא להרגיש חלשים, אולי מושפלים, לוזרים, כאלה שלא יאהבו אותם, לא יעריכו אותם;

אולי לא רוצים להגיש "צריכים", תלויים, או needy . מעדיפים להיות בצד השני - כאלה שצריכים אותם;

יש שלב בהתפתחות שהאדם [ילד, ילדה] לומדים לרצות ולעמוד על שלהם, לומדים כללי משחק בתחרות. חשוב ללמוד לשרוד לפי הכלל של הילל "אם אין אני לי - מי לי?" אבל יש עוד ערכים כמו למען מה, למען מי, לאיזו מטרה ההישרדות..והילל אכן אומר בהמשך המשפט הנ"ל "ואני כשלעצמי - מה אני?"

יכול להיות שמתמכרים לזה. מתאהבים בריגוש ובתדמית העצמית של "אני חזק", " אני winner "

אבל כשמדובר בקשר, חברות, אינטימיות וקרבה לאנשים [לא רק זוגיות] זה לא מביא הרבה תועלת;
אלא אם כן אדם אוסף סביבו מעריצים ומסתפק בזה..

מה שאתה מכנה "אגו" - הוא ישות דמיונית שתמיד רעבה. צריכה אספקה חדשות לבקרים, כמו בהתמכרות לסם. כמו בסם, פוגשים ריקנות אחרי האופוריה

מנגד - ישנה האפשרות להתחברות ולשיתוף פעולה עם אחרים. לעומת מצב התחרות התמידי בו נמצא "האגו". זה יותר מסובך ומורכב מתחרות, אבל זוהי האמנות של החיים עם אחרים. מה זה שיתוף פעולה? זה לא כניעה וכאלה..זהו עולם ומלואו..זהו מעין שער לחיים מעבר לאגו שפעם המציאו אותו...

מקווה שיש בדברים חומר לתובנות
מוזמן להגיב ולהתייחס
.

ברצוני להוסיף לתגובתו המפורטת של מר מנשה כהן שהאגו לכשעצמו קיים על מנת לשמור עלינו.. אך כמו בכל דבר, ברגע שנוהגים בהקצנה, המטרה האמיתית מפנה מקומה לתופעות שבסופו של דבר מזיקים לנו.
אין צורך במאבקי אגו, אלא בשמירה על העצמי שלנו מבלי לפגוע בזולתינו. במידה ונדע לשמור על איזון, נצא מורווחים.