פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

אני מבינה שאת מבינה את זה, אבל חשוב שתביני שיש אנשים בריאים ולהם יהיה מותר לעשות הרבה דברים שלך אסור עד שתבריאי, כמו לדלג על ארוחה למשל, כי אצלם זה באמת "רק" לדלג על ארוחה, ולא על 15 ארוחות. יש שוני בין מי שחולה למי שלא, אני מקווה שאת מבינה את זה, ואם החברה שלך מרזה אז גם לה כדאי לעשות זאת בליווי מקצועי, תגידי לה זה חשוב בתור חברה.

אני חושבת שאם תדברו על הכל זה יעזור גם לך וגם לה.

!!!!!!!!!!!!!!!!

:-O

היי שירן,
לגבי המחזור, מאד אופייני שאחרי שהוא נעלם הוא חוזר רק במשקל קצת יותר גבוה מכפי שהופיע בו בעבר. זו הדרך של הגוף "לוודא" שהפעם אפשר לסמוך עלייך. מבחינת הגוף מחזור הוא "מותרות", וכל עוד את לא מצליחה לדאוג לעצמך באופן יציב ובטוח, יש הגיון בכך שהביולוגיה לא מעניקה לך את המותרות האלו עד שמצבך יתייצב. לא להתייאש, זה יגיע.
לגבי הקנאה בחברה: זה באמת לא פשוט להסתובב עם כל המחשבות והקולות האנורקטיים האלו בראש כל הזמן, אבל חשוב שתדעי שכשנפטרים מהפרעת אכילה גם הדברים האלו משתנים, ומצליחים לראות דברים אחרת. אני מקווה שאת דואגת לבקש לעצמך תמיכה וטיפול מקצועיים וטובים שילוו אותך בתהליך המשמעותי הזה. בהצלחה.

במשקל של 47 קילו זה אומר שאני אקבל אותו כשאני אשקול יותר מ-47 קילו??
האם אני צריכה להתרחק מהחברה הזאת או דבר איתה על זה???

כן כן אין לי שום ידע בנושא, ואני לא יותר טובה מרופאים זה בטוח אבל טלויזיה אולי יכולה לעזור לפעמים.

ראיתי שם תכנית על ילדים שלא אוכלים בעצמם, במיוחד על ילדה שלא אכלה כלום בעצמה (כלומר הוזנה ע"י צינור ישר לקיבה) עד גיל 7(!) ושם אמרו שבמקרים קיצוניים יש מכון באוסטריה ששם מלמדים ילדים לאכול בעצמם, השיטה אמנם יחסית קיצונית (Cהתאם למצב החולים שמגיעים) אבל יש תוצאות, לפחות כך נראה מהתוכנית.

חפשי אולי זה יעזור לך, אני מקווה.

שלום,

אודה לכם באם תאמרו לי היכן אוכל לראות את הסרט "הילדה שמעולם לא אכלה" ששודר בערוץ 8 לפני כשנה. ילדה זו עברה טיפול באוסטריה.

אחיינית שלי סובלת מבעיית אכילה ומחובר לבטנה צינור שרכו היא אוכלת

יש רצון להעביר אות אותו טיפול באוסטריה לאחיינית שלי.

אודה לכם באם תעזרו לי למצוא את הסרט

בברכה ובתודה מראש
יפעת רוביןl

שלום יונית

ראשית את יכולה להיות רגועה זו בהחלט תופעה שקיימת שבעזרת קלינאית תקשורת בדרך כלל נפתרת.
טוב שתפסת את זה בזמן !!! הייתי ממליצה לבקש מרופא הילדים הפנייה למרפאת אכילה לגיל הרך.
צוות האכילה כולל דיאטנית, קלינאית תקשורת, עו"ס וכו' לאחר צפייה באכילה בזמן אמת מאבחנים את הבעיה ומציעים כמובן טיפול מתאים.

בהצלחה רבה
עדי

ספורטט!!!

בדרך כלל התמודדות עם הפרעת אכילה לבד היא קשה במיוחד ולכן עזרה אף פעם לא מזיקה.
נכון קודם הרעבת את עצמך ועכשיו את מבלמסת, ואלו רק שני פנים של אותה ההפרעה, כמו שאמרת הבעיה היא במחשבות החולות, שאותן ניתן לדכא בעזרת טיפול אצל פסיכולוג/ית המומחית להפרעת אכילה, בדרך כלל בשילוב עם דיאטנית המומחית בהפרעות אכילה (כן, יש בה צורך, למרות שאולי את מכירה בע"פ את הערך הקלורי של כל מנה דיאטנית מומחית להפרעות אכילה היא יותר מזה, הרבה יותר).

גם ראיתי את התשובה ספורט. ספורט זה חשוב ובריא אבל לחולה בהפרעת אכילה (כמוני כמוך) הספורט יכול להפוך במהירות לעוד פן של הפרעת האכילה, ולהיות אובססיבי ולא בריא בכלל. לכן גם ספורט זה טוב אבל רק בשילוב הדרכה של אנשי מקצוע.

ואני לא יודעת מה לעשות.. יש שבוע שאני אוכלת הכל כי אני מרגישה שאם אני לא אוכל אני לא אמצה את השבוע ויש שבוע שבו אני אוכלת מעט מאוד בגלל השבוע הקודם.. אני רוצה לאכול רגיל ולא להיות בתנודות של פעם הרבה ופעם קצת.. חוצמזה עליתי 3 קילו ועכשיו אני שוקלת 42 אבל עדיין לא קיבלתי את המחזור שלי מזה 3 חודשים ואם אני אוכלת זה רק בשביל זה..

אני לא יודעת מה לעשות עוד כדי לקבל מחזור..

לא יודעת כי אין לי מושג בת כמה את וכל הנתונים אבל לי למשל אמרו שאני צריכה להיות במשקל מינימלי של 45 קילו כדי לקבל מחזור והעובדה היא שרק כשהגעתי ל47 קילו, רק אז, המחזור האישי שלי בגוף האישי שלי, כי הכל אינדבידואלי, חזר.

ד"א ככל שתמשכי את הזמן אז המחזור יחזור (אם בכלל) בצורה יותר גרועה (פחות סדיר, עם בעיות, יותר כואב, מנסיון), אז אני מציעה לך להתייעץ עם איש/אשת מקצוע לגבי מה משקל היעד שלך.

אכילה רגשית ולא משנה אם זה הרבה מדי או קצת מדי זה משהו שכדאי לטפל בו בעזרת טיפול, מציעה ללכת לאיבחון כדי לדעת מהו הטיפול הנכון בעבורך.

אפילו שאני על סף יאוש אני ממשיכה לאכול "רגיל" ואני מתעלמת מהמשקל כרגע. האובססיביה שיש לי למשל כבר נעשה מפחיד, כאילו, כל בוקר אני קמה מתלבשת ושוקלת את עצמי. היום כבר הרבה פחות. ועוד משהו, יש תהליך של ירידה במשקל איטית וקלה בעקבות זה שאני פחות מבלמסת..אבל אני לא אשקר ,אני עדיין חווה בולמוסים למרות שאני יודעת שאין צורך. אבל המקרים מתמעטים עם הזמן ולכן אני יותר אופטימית. עדיין יש את הקולות שאומרים לי שלא כדאי לאכול, ואם יש לי אפשרות לא לאכול אני די חושבת על זה אבל עוצרת את עצמי ואוכלת. מקווה להיות ככל האנשים הנורמלים שלא מחשבים כל מה שנכנס להם לפה ופשוט אוכלים.
יהיה טוב..?

את נשמעת לי בהחלט בדרך הנכונה, אל תתני לאובססיה הזאת להשתלט לך על החיים.

טוב מאד שיש לך מוטיבציה להיפטר מההפרעה, אבל לחזור לאיזון זה באמת מטלה והתמודדות לא קלה. היא לא מתרחשת בן לילה. כדאי מאד לקבל ליווי טיפולי בדרך הזו, גם ליווי דיאטני שיסייע לך בהתאזנות מול אכילה, וגם ליווי פסיכותרפויטי שיסייע להבין את הקושי שאת נמצאת בו ולפתח מנגנוני התמודדות יעילים, משום שהמחשבות והחששות שאת מתארת פה אופייניים למצב שאת נמצאת בו, ואני מקווה שהקושי לא ירפה את ידייך בהתמודדות שלך. בהצלחה.

אני מאוד מודאגת ,ונראה לי שכתבתי את שאלתי יותר ברור.

שלום יונית,
לצערי לא אוכל לעזור לך, את צריכה לפנות לאנשים שמתמחים בטיפול בהפרעות באכילה אצל תינוקות. ישנם מרכזים המתמחים בתחום הזה.
בהצלחה

אבל אני חושבת שבצדק. כלומר לא כל דבר בצדק אבל מי שאומר שהחלמה תלויה בחולה צודק לגמרי, זה לא גורל ובגלל זה יש עלינו אחריות. לצאת מזה לבד זה קשה מאוד, ולכן אפשר ללכת לטיפול, אבל טיפול כמה טוב שלא יהיה לא יתקן אותנו (כי אנחנו לא מכונה) אלא רק יעזור לנו לעזור לעצמינו (כלומר שהאחריות היא עלינו לשתף פעולה וגם לקחת את עצמינו בידיים).

זה מאוד מורכב, וחלק מהביקורת נובעת מבורות ואינה מוצדקת, אבל יש כאלה שנשענים על ההגדרה "הפרעה נפשית" כדי להסיר מעצמם את האחריות למצבם, וזה דבר שלא נכון לעשות.

הנה, אני חולה, ויש לי אחריות, וגלל שאני לוקחת את עצמי בידיים אני מסוגלת לצאת מזה (אחרי תהליך, ובעזרת טיפול).

אבל נשראתי אדיוטית באותו מידה שהייתי לפני התהליך, או לפני ההפרעה. שלא לדבר על ההרס הפיסי וכל זה.
נכון שכמרגישים שלוקחים את האחריות הזו על החיים ועושים את השינוי ואז מתרגלים לזה, ואפשר להגיד "מנצחים את ההפרעה", יש תוצאות, הדברים משתנים, אפשר לעשות את זה גם לבד, אבל הדברים לא באמת,באמת משתנים. כאילו , אולי ציפיתי למשהו לא מציאותי, להתבגר איכשהו או להיות משהו אחר, בעצם חזרתי לבערך מי שהייתי לפני, רק יותר פגומה, הסימנים שמשהו כבד עבר עליי, אבל זה כבר לא משנה לי,הגוף, אני מרגישה שהוא לא אידאלי אבל אני יודעת שצריך לקבל אותו וזה בסהכ כלי שמשמש אותנו לעבור מנקודה א' לב' וחשוב לי יותר האיכות והכח שיש לי בגוף לבצע דברים בחיים מהמידה בבגדים או מאנשים אחרים שבוחנים אותי וזה מטריד אותי אני לא אכחיש אבל זה לא רצוני, המחלה או ההחלמה או בכלל הכל אני פשוט לא רוצה להיות נכה ואני רק בהתחלה של החיים ויש לי עוד המון דברים לראות וללמוד וזה מספיק מוטיבציה בשבילי לרצות לקחת שליטה,להלחם בהפרעה, אני לא צריכה עוד אנשים שיחשבו שאני לא בסדר ויבקרו את הפעולות שלי או אפילו ילעגו לי [כן, יש דברים כאלו.] נכון שלפעמים זה יכול לפתוח את העיניים לכמה שהעיניין פתטי, אבל עדיין, זה קשה מכל כך הרבה בחינות כל העיניין,שעד שאנשים לא ירגישו הם לא ידעו,אי אפשר לדעת
\ טוב הגעתי למסקנה שרק חולים יבינו אותי, על כך אני מחלקת את העולם לחולים ובריאים, רק חולים יכולים להיות חברים שלי. כאילו, חולים לשעבר. חולים נוכחיים גם יכולים להיות חברים שלי, אני אתמוך בהם נפשית. (:

אני מכירה אנשים נפלאים שהם לא חולים והם מבינים, כשמסבירים להם.
אחת מהאשליות של ההפרעה זה הבידוד- שלא מבינים אותך, וזה לא נכון בדרך כלל.
מה גם שהטיפול אמור לעזור לבנאדם להחליף את מנגנון הפרעת האכילה (שהוא לא דבר שקורה מרצון בדרך כלל אלא מתוך התגוננות של התת מודע מכל מני דברים) במנגנונים בריאים של התמודדות ולא לעשות אותו לבנאדם אחר.
החיים ממשיכים ובנתיים אנחנו מתבגרים ונעשים שונים ממה שהיינו פעם, גם האנשים הבריאים, ולכן לחזור לאותו מצב של לפני ההפרעה זה לא אפשרי, זו אשליה, מי שהוא אותו הדבר סימן שהוא עדיין תקוע בתוך האשליה שהזמן לא עובר (שהיא חלק מהאשליה של ההפרעה), וזה לא נכון במציאות.

אני לא חושבת שזה נכון לבקר אם לא מבינים עד הסוף, לעצמי אני מרשה לבקר כי גם אני חולה אז אני לא נטפלת לסטיגמות ואני לא חושבת שהחולים הם אנשים פחות טובים או משהו, כי אני מכירה את זה ממקור ראשון. יכול להיות בכל זאת שאטעה, ואז יש להעמיד אותי על טעותי.

אין סיבה להספיק להיות חברים של מי שאומר לנו כשמשהו לדעתו לא בסדר, זה בדיוק מה שחברים אמיתיים אמורים לעשות- להגיד לך מה הם חושבים גם אם זה לא נעים.

ברור שיש אנשים נחמדים שהם לא חולים, סתם צחקתי
אני לא 'כמו' שהייתי לפני ההפרעה, אלא יש קוי דמיון התנהגותיים, וחשיבתיים, התכוונתי שחזרתי להיות אני.נגיד תמיד הלכתי על הספות בדרך לכורסא לראות טלויזיה וכל הזמן שהייתי עם ה"א לא עשיתי את זה, אז זה חזר, ונגיד לא שמתי לב לכלבה שלי אף פעם כשהייתי חולה, אז עכשיו אני שמה לב אליה הרבה, כמו לפני שהייתי חולה,
לא הבנתי מה הכוונה שהזמן תקוע וזה אשלייה של ה"א, זאת אומרת,ברור שכשמטורפים עם ספירת האוכל ופעילות הגופנית וחיים ככה על הקצה כשיגרה יומית התחושות קצת לא נורמליות, ופחות שמתי לב לתאריכים וכאלה, אבל אף פעם לא הרגשתי את זה יותר מדי, כנראה הזיכרון הולך איכשהו אחרת, כי אי אפשר פשוט להרגע, לתהות, מה היה, מה יהיה - בגלל המצב הגופני-פסיכולוגי,[אפשר לנסות להכריח את עצמך.] זו הכוונה באשלייה של הזמן?

כל המנגנונים האלה.. סופו של דבר, או שזה מתפוצץ או שאתה הורס את עצמך, לפני או אחרי, מה כבר אפשר לעשות, או את הדבר הנכון או את הלא נכון, בדרך חוטפים כאב ראש חח
אתה יכול או לבלוע או להוציא חח זה נשמע רע, אתה יכול או להתמודד, או להדחיק, או להרביץ למישהו, או לספוג את זה ולשתוק, זה כאילו... טוב שיהיה
להפוך לבן אדם אחר טכנית אי אפשר. לא אמרתי שזה הרצון של המטפלים, אני לא חושבת שהם בכלל יכולים. לעשות משהו. בכלל.
אמרתי שזה הרצון שלי. להיות אדם אחר.\

לא עושים השוואות בין אנשים בכלל. אף אחד לא טוב מהשני באופן גלובלי כאילו, הם עדיפים אמרתי כי הם מבינים את העיניין הזה אבל בכל מקרה אמרתי שלא התכוונתי לזה, וגם אם כן זה רק סובייקטבי, עדיפים בשבילי, הם לא 'טובים יותר', יש לי חברים שאין\לא היתה להם הפרעות אכילה, והם יותר בוגרים\חכמים\חזקים ממני אבל הם עדיין לא מבינים את הכאב, אבל זה לא משנה

עמית
זה חלק מאיתנו וכנראה תמיד יהיה .
תמיד נהיה מודעות לאוכל , לגוף , למידות .תמיד נהיה רגישות יותר לנושא הזה מאנשים אחרים
השאלה היא כמה נותנים לזה לנהל את החיים וכמה זה משפיע על האהבה הבסיסית שיש לך לעצמך
יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות
אבל בסופו של דבר את מסתכלת שנה אחורה ומבינה שהפכת לבן אדם קצת יותר מאושר .

תמר

שואלת- יש לך מסנג'ר?

הפרעת אכילה לא מאבחנים דרך האינטרנט. במידה ואת חשה שההתנהלות מול אכילה ומזון הופכת להיות לא בריאה, כדאי לפנות לרופא משפחה בקופת חולים ולבקש ממנו הפניה למומחים בתחום. בכל אופן, שינויים בהרגלים תזונתיים אסור לעשות באופן עצמאי וללא פיקוח, מה גם שבדרך כלל זה לא מוביל לתוצאות הרצויות. שינויים כאלו חשוב לעשות אך ורק בהתייעצות עם דיאטנית קלינית.

לא לדחוף לפה מחשבות חולות סתם, גם ככה אפשר למצוא אותן בכל מקום, פה צריך להיות מקום יותר בטוח עבורינו להחלים (כועסת מאוד מאוד).

זו הבועה שלנו.

בתור אחת שאינה אשת מקצוע שההגדרה פחות משנה, אם יש לך בעיה (וכמו שאת מתארת את עסוקה בזה כל היום, זה נראה כמו בעיה) אז צריך לטפל בה. האם ניסית לפנות לטיפול?

שלום ליאת,
לא ציינת בת כמה את? כמה זמן נמשכת הבעיה הזו?
חשוב לציין שהתקפי אכילה נובעים לעיתים מחוסר שקיים, אצלך זה החוסר באמצע השבוע, ויתכן והצורך שיש בסוף השבוע - של התפקי האכילה- קשור לכך.

אני מבינה שאינך רוצה לפנות לפסיכולוגית, אך כרגע את פוגעת בגופך ובעצמך, אי קבלת מחזור חודשי זה דבר מאוד לא בריא לגוף....
אני ממליצה לפחות בתור התחלה לפנות לדיאטנית שמומחית בהפרעות אכילה שתעזור לך לאזן את התפריט ותלווה אותך בתהליך הזה. מאוד מומלץ ללוות את התהליך בטיפול פסיכולוגי.
בהצלחה

והבעיה הזאת נמשכת כ-חודש וחצי.
אני הלכתי לתזונאית אך התפריט שהיא בנתה לי לא כולל מתוקים. היא אמרה לי שאני יכולה לנשנש באמצע אך כשאני לוקחת עוגייה אחת זה נגמר ב-3 חבילות ולכן אני מעדיפה לא לקחת בכלל...
אני לא יודעת מה לעשות כי אני יודעת שאני פוגעת בעצמי ואני רוצה לקבל מחזור אך יש לי בעיה בראש שאם אני רואה שעליתי חצי קילו ואני שוקלת יותר מ41 אני ישר מתחילה לקצץ באוכל

שלום ליאת,
את נמצאת בגיל ההתבגרות ולכן המצב עוד יותר קריטי כרגע, כי הגוף זקוק מאוד לתזונה טובה.
אני חושבת שענית לעצמך בתשובה שלך כשכתבת שיש לך "בעיה בראש"- ולכן אני כן ממליצה לפנות עוד עכשיו לפסיכולוגית שמומחית להפרעות אכילה בליווי טיפול תזונתי. יש מרכזים ומרפאות שזו המומחיות שלהן, גם דרך קופות החולים.
בגלל שהקושי הזה התחיל רק לפני חודש וחצי, אני ממליצה לפנות מיידית, כי ככל שמטפלים בשלבים מוקדמים יותר, כך יש יותר סיכוי לצאת מזה במהירות.
בנוסף, אני ממליצה לשתף את ההורים (אם אינם יודעים עדיין) כי כדאי לעבור את תהליך הריפוי בעזרת תמיכה וליווי.
המון הצלחה

בתור חולה אני אומרת, לא בתור אשת מקצוע, שאת חייבת עזרה כדי לפתור את הבעיה שנמצאת אצלך בראש (לא שופטת, כמו שאמרתי גם אני חולה), והפתרון הטוב ביותר בדרך כלל כולל טיפול בנפש (פסיכולוגית המתמחה בהפרעות אכילה לדעתי זה הדבר הכי מומלץ כי מה שאת כותבת זה לא דבר שיש רק לך והיא הוכשרה להתמודד בדיוק עם דברים כאלה ותוכל לעזור לך מאוד) וטיפול בגוף (שבדרך כלל עדיף עם דיאטנית שמומחית בהפרעות אכילה, למרות שדווקא רופא הנשים שלי הוא זה שעזר לי להתמודד עם הגוף הכי הרבה).
חשוב לי להגיד לך מנסיון שאת צריכה למצוא דיאטנית שמומחית בהפרעות אכילה כי לי הייתה דיאטנית רגילה והיא לא הייתה יכולה להתמודד עם מה שהיה לי כי במקרה נפלתי על אחת שלא הבינה בנושא ורק עשתה נזק, וכשאת הולכת למישהי שמתמחה בזה אז אין סיכוי שתפלי על אחת שלא תין את מצבך.

למה שמישהו יתנדב לדבר כזה, אנורקטיים בעיקר, חסרי בטחון ברמות מטורפות

אז זהו אולי מישו ירצה לא חובה מישהו שעכשיו במצב הזה אלה אולי משהו שעבר את התהליך או משוווו....

האנשים שיתנדבו לזה הם אנשים בעלי ביטחון עצמי שמוכנים לעמוד מול מצלמה ולספר את הסיפור שלהם.....אבל לצערנו כיום קשה מאוד לתת משהו מעצמך מבלי לקבל תמורה.....

אה, אלא אם כן אתם משלמים טוב.

איך מגיעים ?

תראי את התגובה שהוספתי למטה בשם דריה.
ושוב תודה גם לך:)

למה התכוונת ?

אממ אז ככה העקרון הוא שאנחנו יוצרות סרט דקומנטרי לבגרות התקשורת אנחנו בנות 17-16 קוראים לנו מלי ודריה ואנחנו לומדות בתיכון בכיתה י"א.
אז ככה אנחנו רוצות לראיין מישהיא הקשורה באיזשהו אופן לכך...כלומר,שתספר איך היא עברה את התהליך תראה את הסיפור שלה אם יש אולי תמונות או וידאו או משהו....
אנחנו מאוד נשמח אם תתשתתפי אז מה את חושבת?

שצריך מאוד להזהר. אל תעשו סרט על בעיה רגישה, בעיקר אם אתן לא מכירות אותה מקרוב, בעצם גם אם אתן כן, לפני שתתיעצו עם איש מקצוע בתחום, זה יכול לגרום להרבה נזק, ולווא דווקא לתועלת. הפרעת אכילה זה לא סתם סיפור מעניין אלא סיפור מורכב ומסובך, ואתן לא רוצות ליפול במלכודות של ההפרעה הזו ולדרדר אחרים ואחרות על מצפונכן.

לא אומרת שאי אפשר לעשות סרט על הפרעת אכילה, לדעתי אפשר, פשוט צריך שיהיה איש מקצוע שיעזור וייעץ בכל צעד של הדרך, כולל הבחירה איפה זה בסדר לשדר את הסרט ולאיזה קהל יעד. תקראו לי אשת צנזורה, זה לא נכון, כי אם רוצים לעשות סרט זה מבורך לגמרי, פשוט שלא יהפוך לסרט חולה, שיהיה סרט שמכוון לבריאות.

יעל, לירן- מה אתם חושבים?

תראי קודם כול אנחנו לא עושות שום דבר לבד ויש לנו איש מקצוע לידשזה המורה שלנו....והוא תמיד מייעץ לנו הוא אמר שנמצא מישהו שיסכים לכך ובנתיים יש לי מישהי שאולי מסכימה לא בטוח עדיין...
כלומר וזה גם סרט של מתכונת הוא לא הולך להיות משודר בטלוייזיה או משהו זה דיי תחום בית סיפרי ותחרויות ליוצרי סרטים שהם ילדים..
זה לא הולך להישדר בטלוויזיה (אלא אם כן נזכה בהמון דברים ואז אולי....אבל גם מאוד קשה לנצח..)

אבל לא התכוונתי איש מקצוע בתחום החינוך ולא בתחום הקולנוע אלא בתחום הפרעות אכילה, ומורים הם אינם אנשי מקצוע בתחום.
לא מפקפקת ביכולתכם בתחום הקולנוע, ממש לא, לא לרגע.
הכוונה שלי הייתי להתייעץ עם פסיכולוג/ית מומחה/ית להפרעת אכילה בשביל הסרט, למשל, זו הייתה הכוונה.

כן לדעתי את צודקת...
אני ינסה למצוא מישהו....

אם אחשוב שזה למטרה טובה. אני צריכה לדעת עוד פרטים, יש אפשרות לקבל אותם?

היינו צריכות למצוא נושא שירגש ויעניין אותנו ואת הקהל שיצפה בו...במיוחד במציאות של הנוער כיום שהולך לפי הרוב ולא חושב על עצמו או על הבריאות שלו....
הסרט הזה אמור לתת משמעות לאנשים ולכן בחרנו בנושא הזה והיינו שמחות מאוד אם מישהו יהיה מוכן לספר את הסיפור שלו,לא בישביל להרוויח מיזה כסף אלא כדי ללמד ולעזור לאנשים אחרים...

ככל הידוע לי משלבים את זה עם טיפול פרטני. האם את הולכת לטיפול פרטני כלשהו?
יש הרבה מקומות שמציעים את כל הסוגים של הטיפולים, בטח לירן או יעל ידעו להגיד לך יותר ממני, אבל נראה לי שבשלב ראשון יש ללכת לסוג של אבחון ואז למצוא את הטיפול הכי מתאים בעבורך.

ובמידה שגם תכירי אותה במציאות בקרוב אז לעשות את הדבר הכי מעצבן וקשה ולפנות להורים שלה.
אני לא אשת מקצוע לכן אני כותבת לך בעירבון מוגבל אבל בתורה חולה שמחלימה אני חושבת שלהורים יש חלק מאוד גדול גם בגורמים להפרעה אבל גם בהחלמה, ולכן ליידע אותם ולדבר איתם זה אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לעשות בתור חברה.

אני יודעת עליה רק מה שהיא כותבת- הודעה אחת ביום, שבו היא מספרת פחות או יותר רק מה שהיא אכלה איזה ספורט היא עשתה, ואיך היא מתקדמת בלימודים. ותכנון כללי למחר.

יש מלא אנשים כאלה
באינרנט לא באמת אפשר להכיר בנאדם, רק את החלק שהוא חושף
ובגלל זה את לא יכולה לעזור, בטוח יש עוד מליון אנשים כאלה שמטיפים לה שטויות כאלה ואחרות על מה שהיא עושה באכילה ובספורט,סופו של דבר מי שחולה חולה הוא יודע שהוא פוגע בעצמו אבל הוא חושב שהוא ישרוד והכל.זה מה שעושה אותו חולה.או מה שזה לא יהיה שמשאיר אותו עקשן בדרך הזאת.

גם לחברה שיש איתה קשר במציאות לא פשוט לסייע, על אחת כמה וכמה כשמדובר בקשר וירטואלי. הדבר היחיד שאני יכול להציע לך זה להמליץ לה להיכנס לפורום הזה או לבלוג שלי בישראבלוג (שנקרא "לנצח את הפרעת האכילה") ואולי דרך זה להתחיל לנהל דיאלוג על הבעיה ממנה היא סובלת.

שהיא לא מודעת לזה שזה בעיה. כלומר- היא כן, אבל לא אכפת לה מזה.

שלום קרן,
מהתיאור שלך עולה כי אכן עשית דיאטת "רצח" קיצונית. לגבי ההגדרה שביקשת, חשוב לשים לב שירדת במשקל בצורה מאוד מהירה וקיצונית, מה שבהכרח גורם לכך להיות לא בריא לך ולגופך.
האם קיימות מחשבות לגבי המראה שלך? האם יש רצון לרדת עוד במשקל? האם את מפחדת לאכול מאכלים מסויימים? האם את מקבלת מחזור חודשי?
כל אלה שאלות שיעזרו להבין אם זו אכן הפרעת אכילה. אך בכל מקרה, הדרך שירדת במשקל ודפוסי האכילה שלך כיום אינם בריאים, ולכן אני ממליצה בכל מקרה להתייעץ עם גורם מקצועי כגון דיאטנית כדי לאזן ולהזין את גופך.
בהצלחה

את נמצאת בטווח הנורמה, ומנסיון לא כדאי להתחיל להילחם בגוף ולהוריד משקל כי זה יהיה לשווא.
וכדי לחשב כמה קלוריות את אמורה לצרוך ,יש מחשבון פשוט באתר אולימפוס ששם את מכניסה שעות בפעילות (כמו שעות שינה..)וזה מראה כמה את שורפת קלוריות ב24 שעות במינימום.
את רוצה לרזות? למה?

להיות במשקל של 40 קילו ולא להשמין, ורציתי לדעת אם אני אוכל 1400 קלוריות ביום אניאשמין (אני לא יכולה לעשות פעילות גופנית מסיבה בריאותית..)

אין כזה דבר משקל אידיאלי, יש טווח תקין להימצא בו. מעבר לכך, בגיל ההתבגרות חשוב לבדוק את המשקל ביחס לאחוזונים של המשקל שלך בלידה ובשנות הילדות ולא באופן מוחלט. בכל מקרה, אני ממליץ לא להסתמך על "אמרו לי", ובמידה ויש רצון לקבל ייעוץ והכוונה בתחום התזונתי לעשות זאת בצורה מסודרת אצל תזונאית מוסמכת (ניתן לפנות דרך קופת חולים).
בהצלחה

שצריך לאכול יותר מהמינימום שצריך כדי להתקיים (כי צריך אנרגיה גם כדי לחשוב, להתרכז, ללמוד, למשל). ובכלל המשקל שלך לא נראה לי רע, נראה לי את מתאמצת לשווא. בכלל בגיל 17 (וגם בגילי) יש דברים יותר חשובים ודחופים להתעסק בהם מאשר ההבדל בין 55 ל-50 קילו.

בגוף, מה לא בסדר איתי וככה הידרדרתי לתת משקל שעלה עם הזמן..
אבל גם אם החלטתי לוותר לגוף שלי אני לא אצליח לאכול מאכלים כמו בורקסים פיצות לחם לבן, בעיקר בגלל שאני יודעת כמה זה לא בריא
מצד שני אני אנסה לא לחשב קלוריות הרי אני מאמצת אורח חיים בריא לכל החיים ואני לא אספור כל חיי קלוריות..
אני מקווה שהרצון לרזות יצא לי מהראש ואני אקבל את הגוף ה"נשי" הזה כנורמלי

כי גוף נשי הוא נורמלי- לאישה.
ואת צודקת- זה בהחלט לא בריא ולא טוב לאף אחד לספור קלוריות כל החיים.