פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

ממש לא - גם לאחר הקאה אחוזים משמעותיים מהערך הקלורי של המזון מספיקים להיספג בגוף, וככל שהדפוס הזה נמשך לאורך זמן אחוזים אלו עולים, כך שזה "פטנט" לא ממש מוצלח, אפילו בלי קשר לנזקים המשמעותיים, לסכנות הבריאותיות ולמחירים הנפשיים שהוא גובה.

היי תמר אני נלחמת בבעיה דומה...יש לי בולמוסים אומנם אני לא מקיאה אחריהם אבל המחשבה על ההקאה עוברת לי בראש כל פעם מחדש.

זה מפחיד, שאני בבולמוס אני מרגישה כאילו אני לא בהכרה אני פשוט אוכלת הכל מהכל !
וההרגשה אחרי זה אי אפשר לתאר עד כמה היא נוראית.

ראיתי שרשמת שכבר תקופה ארוכה לא היה לך בולמוס...איך עשית זאת?? החיים שלי נהרסו בגלל זה, נמאס כל הזמן לחשוב על אוכל...רוצה להיות נוראמאלית...

הי לך . הרבתי לכתוב בפורום הזה על תהליך ההחלמה שלי (שארך כשנתיים ,אחרי כ 19 שנים במחלה הזו ) בגדול , עשיתי טיפול פסיכולוגי ארוך ומקיף שהציל את חיי (לא פחות) . אני ממליצה לך בחום לעשות את אותו הדבר . אני בריאה יותר היום אבל כמו כל ג'אנקית טובה , יש לי נסיגות כמו שהיה לי עכשיו .
אני יכולה להבטיח לך שהמחשבות האלה והרצון הנוראי הזה לאכול הוא כמו כמיהה לסם שמטרתו לטשטש משהו אחר , איזה כאב או חסך.
אני למדתי בטיפול שלי להפריד בין אוכל לרגשות ולאהוב את עצמי הרבה יותר .
בקיצור , לכי לטיפול , תתמודדי עם הסיבות שמביאות אותך לאכול .
שיהיה בהצלחה
תמר

הי תמר, אני תמיד קוראת את ההתגובות המקסימות שלך .. איך שהו אני תיד נמשכת לשם, אני מתעניינת מה קורה איתך וחשוב לי לשמוע ממך, למרות שאני לא מכירה אותך.
הבעיה שהצגת בהודעה הזו מזכירה לי אותי, גם אם אין לי עבר של הקאות וגם אין לי עבר של הפרעות אכילה שנמשך יותר משנה (למזלי..), אבל זה מזכיר לי אותי בהרבה בעיות דומות שקשורות לכל התקופה שעברה עליי(ואולי עדיין עוברת עליי) לגבי ההפרעות אכילה וכל המחשבות האלה.
אז בכל מקרה .. שאלת אם למישהו יש עצה, ת'אמת שאני לא מתמחת בזה יותר מדיי, רק מניסיון רב על עצמי .. ו'רק' מהניסיון הזה אני כבר יודעת המון ויש לי כבר הרבה דעות לגבי ההפרעות אכילה וכל ההשלכות שלהן.
לכן הדבר הכי חשוב לי להגיד לך הוא קודם כל שאת חזקה- ואת יודעת את זה טוב מאוד, לדעתי הדבר הכי טוב לעשות ברגע שנופלים ומאבדים קצת שליטה, לא משנה אם זה קשור לאוכל או לא, הוא פשוט להסתכל קצת אחורה .. תקראי את התגובות המדהימות שכתבת לא מזמן, שאת שמחה שיש לך שליטה על אוכל ושאת שמחה מהמצב ושהוא משתפר.. תזכרי שאת יכולה לחזור למצב הטוב הזה, וברור שזה תהליך ארוך ולכן יהיו לך עוד עליות וירידות, אבל את תמיד צריכה לזכור מה באמת טוב בשבילך וכמה חזקה את, את יודעת שאת מסוגלת ואת תעברי הכל כמו שרק את יודעת .
אז המון המון בהצלחה, מצטערת אם (שוב) לא יצאתי ברורה בחלק מהתגובה.

היי בנות...אני לא יודעת למה לא נכנסתי ולא ניסיתי לקבל תמיכה מהאינטרנט עד עכשיו ..התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית אני עדין סקפטית לגבי העזרה שלה עם הבולמוסים...אני מנסה בכל זאת כי אני לא מסוגלת לחיות עם מחשבה רק על אוכל...לא הגיוני יותר.

חשוב לי להגיד לכן ובכלל לכל מי רושם את הרגשות והבעיות שהוא נתקל בהן...זה עוזר , זה עוזר לדעת שאני לא לבד...שיש כמוני שמתמודדים עם אותו דבר...אני רושמת את זה ויש לי דמעות בעיניים. בחיים לא חשבתי שיש אנשים שסובלים כמוני מבולמוסי אכילה....אז פשוט רציתי להגיד לכן תודה..משום מה אתן מחזקות אותי...אז שוב תודה ...ולפי מה שרשמתן אני מרגישה צורך להגיד שאני גאה בכן כי מי כמוני יודעת עד כמה קשה להיות עם הפרעת אכילה...וזה מצחיק להגיד, אבל זה ממש התמודדות יום יומית עם המקרר..

אני מכירה את התחושה של לחשוב שאת לבד, ואני מקווה שאחרי שאת רואה שלא אז תביני שאת מסוגלת, כמו שיש הרבה בנות שהצליחו ומצליחות להתמודד.
אני מאחלת לך המון בהצלחה, את חייבת תמיד להאמין בעצמך ולהבין שנכנסת לאיזה שהו ממאבק או תהליך .. ואת מבטיחה לעצמך שאת עומדת לעשות אותו "כמו גדולה", למרות כל הקשיים.
הקשיים והמכשולים האלו לא נועדו להפיל אותך, הם רק נועדו להראות לך כמה חזקה את כשאת עוברת אותם !!
בהצלחה :)

היי בנות...אני לא יודעת למה לא נכנסתי ולא ניסיתי לקבל תמיכה מהאינטרנט עד עכשיו ..התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית אני עדין סקפטית לגבי העזרה שלה עם הבולמוסים...אני מנסה בכל זאת כי אני לא מסוגלת לחיות עם מחשבה רק על אוכל...לא הגיוני יותר.

חשוב לי להגיד לכן ובכלל לכל מי רושם את הרגשות והבעיות שהוא נתקל בהן...זה עוזר , זה עוזר לדעת שאני לא לבד...שיש כמוני שמתמודדים עם אותו דבר...אני רושמת את זה ויש לי דמעות בעיניים. בחיים לא חשבתי שיש אנשים שסובלים כמוני מבולמוסי אכילה....אז פשוט רציתי להגיד לכן תודה..משום מה אתן מחזקות אותי...אז שוב תודה ...ולפי מה שרשמתן אני מרגישה צורך להגיד שאני גאה בכן כי מי כמוני יודעת עד כמה קשה להיות עם הפרעת אכילה...וזה מצחיק להגיד, אבל זה ממש התמודדות יום יומית עם המקרר..

מנסה יקרה , תודה על התגובות שלך . הם מעודדות ומחממות את הלב. עשיתי בדיוק מה שהצעת לי וחזרתי להודעות הקודמות שלי , לקרוא אותם , להיזכר באפטימיות וביופי של ההחלמה . זה עזר לי מאוד ואני מרגישה הרבה יותר טוב, יותר בשליטה .
ולך מבקשת עזרה , צפוי לך תהליך ארוך מאוד ולא קל אבל בסופו יש אור . אני נורא מתחברת לתחושת הלבד שלך . הבולמוסים וההקאות היו הסוד הכי כמוס שלי במשך כמעט 20 שנה .
אף אחד לא ידע . הייתי כמו בן אדם אחר בבולמוס האכילה ובהקאות מאשר הבן אדם שהייתי בכל תחום אחר בחיים שלי .
אני חוזרת ואומרת ושלא תחשבי אחרת : את לא אשמה או עצלנית או חסרת כח רצון . את אוכלת מתוך צורך עמוק אחר שאותו תגלי בטיפול שלך ותמודדי איתו . אחרי זה הכל יהיה הרבה יותר קל אבל זה לא יקרה מייד . אני הפסקתי קודם כל להקיא . אבל הבולמוסים המשיכו והעלתי במשקל . עכשיו אני בלי בולמוסים כמעט והמשקל יורד ויורד ויורד אבל בצורה בריאה , איטית שקולה ומחושבת . ותוך כדי אני ממשיכה את התהליך עם עצמי , מתמודדת עם הפחדים והכאבים. כל מוקש שאני מתמודדת איתו (לדוגמא היחסים עם אמא ) ומשלימה איתו ,הולך ופוחת הרצון שלי לאכול כשרע לי . אני פחות עסוקה במחשבות על אוכל . אני לא חושבת שהייתה לי תקופה בחיים שהייתי בה יותר שלמה ומאושרת מאשר עכשיו . הדבר היחידי שאינ מתחרטת עליו הוא שלא עשיתי את כל התהליך הזה לפני . שיהיה לך בהצלחה בטיפול ותבואי פתוחה וחיובית כי זה עובד. בהצלחה . תמר

השאלה היא על איזה רקע ה"לא אוהב" - האם היה קיים תמיד או שהתפתח בשלב מסוים על רקע בעיה אחרת? בכל מקרה ניתן לשלב טיפול תזונתי עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי כדי להכניס מידה רבה יותר של גיוון לאכילה, אני ממליץ להתייעץ עם תזונאי/ת.

שלום לך,
קודם כל, טוב שאת מעוניינת לטפל בבעיה, כי המצב הנוכחי לא בריא לך ולגופך.
לפני 4 שנים, לאחר שירדת 18 ק"ג, לאיזה משקל הגעת? מה גובהך? לעיתים קרובות , בגלל שהגוף בחסך עולה הצורך בבולמוס לכן אני שואלת פרטים על משקלך וגובהך.
בנוסף, קיים גן כמובן פן ריגשילצורך ולדחף בבולמוסים ואותו יש לברר בטיפול. אני מבינה שהיית בטיפול בעבר שלא הניב תוצאות, אך לעיתים יש להגיע לטיפול במצב של בשלות לכך ולהתמודדות הלא פשוטה הכרוכה בכך.
אני ממליצה לפנות לטיפול במרפאה המתמחה בהפרעות אכילה, שם מתבצע טיפול כוללני הכולל טיפול פסיכולוגי וטיפול דיאטני, במידת הצורך הדרכות הורים ועוד.
המון בהצלחה

היי יעל,
לאחר שהורדתי ממשקלי הייתי במשקל 58 והגובה שלי: 1.72
כיום משקלי 66.

איפה יש מרפאה כזו באזור המרכז? תוכלי להפנות אותי?

איך מגיעים למצב כזה, שכל דבר שקורה לא משנה עצוב,שמח, מרגש, מלחיץ,מכאיב, מצחיק כל דבר גורר התקף אכילה בלתי נשלט? למה זה קורה? חשוב לי לציין שלפני ההורדה הדרסטית במשקל לא זכורים לי בולמוסים.

שלום,
כפי שתיארת, כל חייך היית בדיאטה, כלומר נושא האוכל תמיד היה עניין עבורך. יתכן שהירידה במשקל היתה יחסית קיצונית (18 ק"ג) עבורך ועבור גופך והיית צריכה סוג של פיצוי. וכמובן, כפי שציינתי, קיים גם הפן הריגשי המתלווה לאוכל ולאכילה.
איני יכולה להמליץ על מרפאה ספציפית אך קיימות אופציות של מרפאות כאלה ששייכות לקופות החולים השונות, או שאת יכולה לפנות לטיפול באופן פרטי אצל מטפל/ת ודיאטנית המתמחים בתחום הפרעות האכילה.
המון הצלחה

האם את/ה בטיפול?

איך מתגברים על חשיבה של שחור ולבן, פרפקציוניזם,

שלום עמית,
שומעים את הסבל שלך , הסבל שהגוף כבר לא חזק כפי שהיה. בנוסף, התחלת לדבר על החשיבה וההתנהלות- הפרפקציוניזם, החשיבה הקיצונית וכו'. אני ממליצה מאוד לפנות לטיפול ושם להבין מדוע את זקוקה לחשיבה מסוג זה, להתחיל למצוא את האמצע ולא את הקצוות, להבין מדוע יש עיסוק במראה/משקל עד כדי פגיעה בגופך וכו'. בטיפול, זה המקום לברר את הדברים האלה ועוד הרבה.
בהצלחה

טיפול חינמי, עד גיליי 18. וחינם כלומר לא מקצועי מן הסתם. לא בראש של ההורים שלי לסדר לי משהו רציני. ההורים שלי מאד "פרו-אנורקטיים", כאילו.. לא ישירות, אולי לא במודע גם. אבל יש להם הערות על הגוף וכאלה, ובבית שלנו יש הבדל ענק בין בנות לבנים, כלומר, נגיד, לאבא שלי יש כרס ענקית, ואף אחד לא חושב שזה משנה משהו, אבל אם לבת יש אפילו חצי כרס זה מאד משנה. הוא מעודד את אמא שלי להתאמן, בזמן שהוא שוכב לו על הספה ואוכל תפוא מטוגן עם שומן חזיר, ומספר לה שאם הקו מותן-צלעות לא רזה, זה מצביע על אדם לא בריא. היא חיה תסרט שהבטן שלה גדולה וכל החרא הזה, בקיצור המשפחה הכי דפוקה שיכולה להיות.
עכשיו.. נראה לי שהבעיה שלי היא נרקיסיזם. ואולי גם חוסר בחיים רוחניים כי אני תמיד רק חושבת איך אחרים חווים אותי.
בגלל זה ציינתי קודם את הקטע של השחור לבן, שמעתי שזה קטע של נרקיסיסטים. יש לי איזה קטע של אובססיה למראה שלי והכל.. בעצם אולי אני מדברת ככה כי הבטחון שלי גבר בזמן האחרון. אולי יותר מדיי.

יש קשר בין אנורקסיה לסכיזופרניה?

טיפול חינמי, עד גיליי 18. וחינם כלומר לא מקצועי מן הסתם. לא בראש של ההורים שלי לסדר לי משהו רציני. ההורים שלי מאד "פרו-אנורקטיים", כאילו.. לא ישירות, אולי לא במודע גם. אבל יש להם הערות על הגוף וכאלה, ובבית שלנו יש הבדל ענק בין בנות לבנים, כלומר, נגיד, לאבא שלי יש כרס ענקית, ואף אחד לא חושב שזה משנה משהו, אבל אם לבת יש אפילו חצי כרס זה מאד משנה. הוא מעודד את אמא שלי להתאמן, בזמן שהוא שוכב לו על הספה ואוכל תפוא מטוגן עם שומן חזיר, ומספר לה שאם הקו מותן-צלעות לא רזה, זה מצביע על אדם לא בריא. היא חיה תסרט שהבטן שלה גדולה וכל החרא הזה, בקיצור המשפחה הכי דפוקה שיכולה להיות.
עכשיו.. נראה לי שהבעיה שלי היא נרקיסיזם. ואולי גם חוסר בחיים רוחניים כי אני תמיד רק חושבת איך אחרים חווים אותי.
בגלל זה ציינתי קודם את הקטע של השחור לבן, שמעתי שזה קטע של נרקיסיסטים. יש לי איזה קטע של אובססיה למראה שלי והכל.. בעצם אולי אני מדברת ככה כי הבטחון שלי גבר בזמן האחרון. אולי יותר מדיי.

יש קשר בין אנורקסיה לסכיזופרניה?

נשמע שאת עסוקה בהרבה שאלות סביב מה שקורה לך וסביב העזרה והתמיכה שאת יכולה לקבל לעצמך כרגע. בוודאי שאין לי יכולת להציע לך אבחנות דרך האינטרנט, אבל בכל מקרה חשוב להבין מה המצוקה שלך כרגע ואיך ניתן לסייע לך, לא פחות מלתת לזה כותרת אבחנתית כזו או אחרת. טוב לשמוע שאת כן בטיפול, וטיפול חינם בוודאי לא אומר טיפול לא מקצועי. אולי ניתן להעלות חלק מהתהיות האלו בטיפול, כדי לנסות להבין איך מסייעים לך כיום לקבל את התמיכה והעזרה שאת זקוקה לה.

הי מרינה , קראתי בכאב את דברייך . החיים שלך היו המציאות שלי עד לפני כשנתיים . דבר אחד אני יכולה להגיד לך : זה לא באשמתך . את לא אוכלת יותר כי את עצלנית או חסרת משמעת וכוח רצון .
משהו עמוק בתוכך , איזה חסר , איזה כאב גורם לך לפנות לאוכל כפתרון למצוקה , בדיוק כפי שאנשים אחרים פונים לאלכהול וסמים . אני שמחה לשמוע שאת לא פונה להקאות או למשלשלים ומודעת לנזק העצום שהם גורמים .
אני ממליצה לך מקרב לב לפנות לטיפול פסיכולוגי על מנת להבין מה הוא הדבר הפנימי שגורם לך לאכול ככה , ללמוד איך לטפל בחסכים האלה וללמוד איך לא לברוח לאוכל .
בתהליך ארוך ועמוק אני בטוחה שתצליחי לפתור את הנושאים האלה, לשלוט באכילה שלך ולהיות אדם מאושר יותר .
בהצלחה !
תמר

שלום מרינה,
אני קוראת את דברייך ושומעת את הקושי והתסכול, את הלופ שנכנסת אליו ולא מצליחה לצאת ממנו לבדך. לא ציינת את גילך ואת רמת התפקוד שלך, האם את עובדת/ לומדת, מה מצבך החברתי/ זוגי, האם היית בטיפול בעבר?
נשמע שהאוכל ממלא משהו שחסר לך בפנים, וכשאת חווה קושי נפשי כלשהו, את פונה לאוכל. אני מציעה לפנות לטיפול במקום המתמחה בהפרעות אכילה מכיוון ששם תטופלי גם פסיכולוגית וגם תזונתית בהתאם למצבך. יש לכך חשיבות רבה מכיוון שאנשים המתמחים בתחום זה יוכלו לעזור לך בדרך המתאימה לך ביותר (כמו למשל לא לתת לך דיאטה אלא לעבוד איתך במטרה להבין מה גורם לך לאכילה כזו).
אני חושבת שטיפול מסוג זה יכול מאוד לעזור לך.
בהצלחה

שלום רב,

יש לי אחות כבת - 40, אמא לילדים , אנורקסית למעלה מ-20. עובדת בעבודה מסודרת, הרזון שלה בולט וניראה לכל עין, (לדעתי שוקלת בערך 35 ק"ג). לענתה טוב לה עם המראה שלה ואין לה כל בעיה. היא מכחישה את בעייתה.כל בני המשפחה שוחחה עימה אך ללא כל תועלת.

אשמח לקבל עצה בנידון.

דנה

צר לי , אבל שכחתי לציין (כתבתי את ההודעה באישון לילה) שאחותי צועדת לפחות כ-6 שעות בכל יום (בערך כ-30 ק"מ) כאשר כלל השעות התחלקות ל-3 יציאות מהבית (מוקדם מאוד בבקר, צהריים ולילה).

היא אינה רואה צורך בסיוע של גורם מקצועי - אני שוב חוזרת ואומרת שטוב לה עם איך שהיא ניראית.

מצפה לתגובה בהקדם האפשרי

השאלה היא לא רק אם טוב לה עם איך שהיא נראית, אלא מה המחירים שהיא משלמת על אורח חיים זה. מדברייך ברור שמדובר בהתנהלות קשה ומזיקה, אך כשמדובר באישה בוגרת לא ניתן לרצות או לבחור עבורה (אלא במקרים קיצוניים מאד). מה שכן ניתן לעשות זה להתעקש על מסר שאומר: "אנו הקרובים לך מזהים בעיה, בעיה שמדאיגה אותנו ונדמה לנו שאולי גם אותך, אפילו אם אינך מודה כך. במידה ובכל שלב תרצי סיוע, אנחנו כאן עבורך, ונסייע לך למצוא טיפול מקצועי לבעיה." אפשר גם להציע לה להתקשר לקו הסיוע להפרעות אכילה, שמספרו 08-9357035. בהצלחה.

סליחה שזה לא הכי קשור להודעה\
תמיד אנשים חושבים שההפרעת אכילה היא הסיבה לדאוג, ה"א היא התוצאה. אנשים אף פעם לא מתעוררים בזמן לסבל של אנשים, הם לא רואים\לא רוצים לראות, הם נזכרים לדאוג [או אולי 'נאלצים'] רק מתי שהוא במצב ממש רע, ואז הם עוד חושבים שזה קשור לזה שהוא מנסה לשפר את המראה שלו, תאמינו לי שהם לא עושים את בגלל שהם חושבים שזה יפה, אולי הם אומרים את זה, אבל זה לא יכול להיות האמת.

כדי לענות לך צריך לדעת קצת יותר פרטים, כמו למשל על איזה רקע התקפי הזלילה האלו הופיעות מכלתחילה, ואיך נראתה האכילה באופן כללי אז וכיום. אם התקפי הזלילה האלו הופיעו על רקע של אכילה מצומצמת מאד בשאר השבוע, מן הסתם לעיסת מסטיקים אינה הפתרון. בכל אופן, כדאי להתייעץ על כך בשלב ראשון עם תזונאי/ת, כדי להבין לפרטי פרטים את ההתנהלות שלך מול אכילה ולסייע לך להתנהל באופן מאוזן ומווסת. במידה ומדובר בהפרעת אכילה יש צורך גם בטיפול נפשי/רגשי נלווה, אבל כאמור לשם כך כדאי להתייעץ קודם כל עם מומחים בתחום על מנת להבין את התמונה המלאה.

שלום אני רוצה להקשיב לעצתך אבל אני לומדת בביה''ס שבו א ס ו ר ללעוס מסטיקים מה תציע לי בנידון?

אנה שלום,
גם אני הייתי לועסת מסטיקים כדי לא לאכול הרבה (לא ממש עזר לי אבל לא על זה רציתי לדבר איתך) ועשיתי זאת במשך שנים רבות, כולל בבית הספר (כתבו על זה בספר המחזור של התיכון).

אבל -
לפני כחצי שנה החלו לי כאבים משמעותיים, שאני בטוחה שיש גם לך, בלעיסה, כאבים בזמן פיהוק וקנאקים בזמן לעיסה של ארוחה רגילה.
בבדיקה עם רופא פה ולסת הוא אמר לי שיש לי דלקת, הפנה אותי לפזיוטרפיה וציווה עלי להפסיק ללעוס.
זה היה כמו לצוות על מישהו להפסיק לעשן/לקחת סמים/לשתות אלכוהול (מחקי את המיותר) מעכשיו להרגע!!
ובכל זאת, בשל הכאבים עשיתי זאת, והכאבים פסקו לאט לאט.
מעבר לסוגיות הדיאטה, חבל לך להרוס את הלסת. לתשומת ליבך

שלום שי
לא כל כך ברורה לי השאלה שלך, אך יש לבדוק מה את אוכלת, האם אוכלת בצורה מאוזנת. בנוסף, יש תקופות בהן הגוף צריך יותר אנרגיה ויש להיות קשובים לאותות הרעב והשובע של הגוף (ולא של הנפש)
בהצלחה

אני רוצה את הילדה הזו חזרה, אני רוצה את שמחת החיים שלה חזרה, אני רוצה את הרצונות השאיפות והחלומות שלה חזרה, שתחזור להיות מי שהייתה, ככה לא יהיה לה הרבה זמן, אני יודעת שהיא לא תוכל להמשיך ככה הרבה זמן...היא הורגת את עצמה.

שאלתי אותה שהייתה בבית חולים מה היא רוצה, והיא ענתה לי, לא הפתיע אותי, אך למען האמת אני לא חושבת שיש ביכולתיי להשיג לה את רצונה משום שזה קשור לבנאדם אחר, אינני יכולה לכפות עליו את רצונה בו, את קירבתו, ואני מרגישה אשמה ע"כ שאינני יכולה להיות עבורה ולתת לה את המקום הזה שהיא הרי מרגישה ששם היא יכולה לחיות באמת.

מצב אחד אני לא יכולה לעזור לה ולתת לה את מה שהיא רוצה מפני שאין זה בשליטתי, ומצד שני אינני יכולה לתת לה למות, לתת לה להרוג את עצמה, היא סובלת יותר מדי, אסור לסבול יותר מדי, אני מרגישה שהיא רוצה רק שליבה יהפך לאבן, ולמען האמת אינני יודעת מה עדיף.

בבקשה ממכם, עזרו לי לעזור לה,

אני מרגישה חסרת אונים לחלוטין אל מול מצבה, אני מרגישה שאסור לי לתת לה למות, אסור לי לתת לה לוותר אבל אין בידיי את האור הזה שהיא מבקשת,

היא מסוג האנשים שיגידו עליהם "חבל" אם היא תמשיך ככה, משום שעברה כ"כ הרבה בחייה, לא מגיע לה ככה להעלים את ליבה, להכות בעצמה ולתת לעצמה לקבל מכות כה כואבות, היא תיגמר, אני מרגישה אותה כבר נגמרת.

עזרו לי בבקשה,

למרות כל הידע הרב שלי בנושא ההתמכרויות והטיפול, קשה לי לעזור לה, אני בקושי שואלת אותה אם אכלה היום, גם זאת קשה לי לעשות, כדי שלא אתקל בתשובה שלילית וגם כי אינני רוצה להיתקל בשקר ממנה, אז אדע שהיא במצב ובמקום הנוראי של ההכחשות, שהרי אני יודעת שזה כבר המקום הכי נוראי שיש בו, אני רוצה להאמין שהיא עוד במקום השפוי ולא בתוך המחלה כמו בעבר.

אודה לכל מי שיוכל לסייע לי בעיניין, עזרו לי להציל אותה, לא מגיע לה למות.

ו.

הקרבה והאהבה שלך לאחייניתך ניכרת, ויש לה מזל שיש בחייה קשר כה משמעותי, אך כמי שמעידה על עצמה שהיא עוסקת בתחום הטיפולי, את ודאי יודעת כמה חשוב לצד התמיכה החשובה הזו לקבל גם טיפול תואם מקצועי. כשם שלא היית ממליצה לבן משפחה של מכור לנסות ולטפל בו ללא עזרה מקצועית, אני ממליץ לך להשתמש בקרבה ובקשר כדי לגייס את אחייניתך לקבל טיפול מתאים. האשפוז בבית החולים בדרך כלל מהווה רק חלק מהתהליך, ויש צורך בטיפול ממושך יותר לאחר מכן, שיכול להיות במסגרת מרפאת המשך בבית החולים, במסגרת טיפולים מסובסדים בקופת החולים או במסגרות פרטיות. את מוזמנת ליצור קשר דרך קו הסיוע או להפנות אותה אל הקו במידה ותרצו ייעוץ נוסף. בהצלחה.

שוב אני אגיד, את כלכך מקסימה.
אני מסכימה איתך, צריך להיות מודע לעצמך בראש ובראשונה, ורק אחרכך לדעת מי צודק, מי אומר את האמת, מי בכוונה לפגוע ..
זה דורש המן אומץ, אבל זה מראה על כך שאת חזקה ומאמינה.
שמחה בשבילך !

שלום עדי,
אני שומעת את הפחד בכתיבתך, אך ישנם פרטים שאינם ידועים לי. האם מישהו מודע למצבך, להקאות לבולמוסים וכו'? (הורים/ חברים/ מישהו בצבא...)
אני מציעה לשתף אדם או אנשים קרובים אליך שיעזרו לך בתהליך. אמנם לא ייחסת חשיבות גדולה להפרעת האכילה אך כעת, גופך מאותת לך לשים לב ולטפל.
חשוב מאוד לפנות לרופא (יש אפשרות לפנות גם לרופא פרטי), ולהתחיל לערוך בדיקות. חוץ מזה, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי מכיוון שגם אם מקיאים בתדירות נמוכה, זה לא מעיד על כך שלא קיימת בעיה שמחייבת טיפול.
שיהיה המון בהצלחה

היות ויש לך היכרות מהעבר עם הפרעת אכילה, אני מניח שאת כבר מכירה את דרכי הפעולה שלה: לגרום לך להתייאש, להוביל אותך לבידוד, לגרום לך להדוף את הדאגה של האחרים, לגרום לך להאמין שאין תקווה ולא ניתן להיפטר מההפרעה ונידונת לחיים כאלו. מול כל הקולות המדכאים של ההפרעה אני קורא שעדיין יש בך גם חלק שקורא לעזרה ומתעקש על חיים כפי שאת רוצה לחיות אותם. אני מאחל לך שתוכלי לגייס מספיק כוחות כדי להתחבר לחלק הזה שלך ולהמשיך לבקש ולקבל עזרה, בטיפול מקצועי מותאם להפרעות אכילה.
מעבר לכך, לא צריך להיבהל או להתייאש מכך שההפרעה שהיתה קיימת בעבר מרימה שוב ראשה. כמו בהרבה מחלות אחרות, לפעמים לוקח יותר מ"סיבוב" אחד כדי לנצח.

אין ספק שהתנהלות כזו היא מדאיגה ומזיקה, גם במהלך הריון וגם במהלך החיים בכלל (יש מחירים גם ללהיות אמא עם הפרעת אכילה). נשמע שאת מאד דואגת ממצבך, אבל שהפרעת האכילה אינה מרפה ממך בתקופה המורכבת הזו, ואולי אף להפך, מנצלת את דאגתך כדי ללכוד אותך עוד יותר. הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם הפרעת אכילה היא בטיפול מתאים, דרך הרבה מחויבות, מאמץ ועבודה משותפת. אם את אכן נמצאת בטיפול אינטנסיבי דיו, אצל אנשי מקצוע המומחים לנושא, זה המקום למקד בו את מאמצייך למגר את ההפרעה. בהצלחה.

להורים יש המון השפעה, אז טוב שאתם עם היד על הדופק ועוד יש לכם המון סיבות לתקווה. ככל שידוע לי בהפרעת אכילה בדרך כלל מטפלים בשילוב של שניים או יותר מן הבאים- פסיכולוג המתמחה בהפרעות אכילה, דיאטנית (כדאי שגם תתמחה בזה), פסיכיאטר, וכו'. הכל לפי איבחון מסודר של הילדה. בגלל שהיא הרבה מתחת לגיל 18 יש לכם את כל הזכויות לשלוח אותה למומחים שיוכלו לאבחן ולעזור, מה גם שזה עוד שלב מוקדם.

אצל הרבה בנות, כך הבנתי, הבעיה מתחילה בגלל התפתחות פיזיולוגית מוקדמת ביחס לסביבה, או רגשות שליליים כלפי ההתפתחות הגופנית, האם זה כך אצל ביתכם? אם כן- סביר שטיפול אצל פסיכולוג יועיל למדי, הוא (או היא) גם בטוח ישתפו אתכם בכל התהליך ותהיו חלק מרכזי ופעיל בו.

חשוב שאתם דואגים לביתכם ושאכפת לכם, זה אחד הצעדים הכי חשובים בטיפול, הורי מתכחשים והתכחשו לבעיה, וזה יצר חלק גדול מהסחבת בנושא הטיפול שלי.

טוב שאתם מודעים ונכונים לטפל בבעיה מיידית. היות ומדובר בגיל כה צעיר, אני ממליץ לכם לנסות לבדוק אפשרויות טיפול ו/או הדרכת הורים במרכז שניידר לרפואת ילדים, שם מתמחים בטיפול בהפרעות אכילה בגילאים כאלו. ניתן לבדוק פרטים בטלפון 03-9253663. בהצלחה.

אז בסופו של דבר מתחילים להשבר . כמה אפשר עם הניג'וסים האלה של הגוף ? עם הרעב והתשישות ? אז האישה ההיא שדיברנו עליה , מתחילה לאכול . וחוזרת לתפריט של 2,000 קלוריות ביום
וכאן מגיע האבל הגדול ... קודם היה לה גוף ש"ביזבז" 2,000 קלוריות ביום . עכשיו יש לה גוף יעיל שעושה את אותם ביצועים , אבל על 900 קלוריות ביום .
ועוד לא הכנסתי לתמונה חסכים נפשיים שגורמים לה לאכול עכשיו את כל הגלידות שהיא לא אכלה קודם . אז אנחנו מדברים כבר על 3,000 קלוריות ביום ..
אם היא לא הייתה מרעיבה את עצמה , היא הייתה ממשיכה לקבל 2,000 ולשרוף 2,000 . אבל עכשיו היא צורכת 2,000 ומוציאה 900 .. והפער הזה של 1,100 קלוריות ביום הולך ישר לשומן ולקילוגרמים עודפים . והמשקל הזה עולה מהר מאוד .
לכן כל כך הרבה אנשים שעושים דיאטות כאסח , לתקופת זמן מוגדרת ומורידים 10 קילו בחודש , כמעט תמיד מחזירים אותם , בדרך כלל עם ריבית של 2-5 קילו נוספים .
אחרי שנים ב "ביזנס" , לדעתי הצנועה - הדרך היחידה לרדת במשקל היא לבצע שינוי מהותי ויסודי בדרך החיים שלנו . להבין בראש ובנפש שככה אנחנו הולכים לחיות .
להתייעץ עם דיאטנית ולבנות תפריט שפוי שיגרום לגוף לאבד משקל בלי להכנס למצוקות והתייעלות . לעשות הרבה כושר . והכי חשוב , להבין שזה לא יקרה מהר . זה יקרה לאט אבל בטוח . והמשקל הזה לא יחזור יותר . אני כבר שם . באות איתי ?

וואו זה מדהים, ורק עכשיו נופל לי האסימון למה קרו לי כל מיני דברים בקשר למשקל. כנראה שהחכמה לא פועלת בכל התקופות הנוראיות האלה.

ממש טוב לקרוא את זה, אני שמחה לשמוע שלמדת את זה ושאת מתקדמת לאט לאט.
אני בהחלט רוצה לבוא איתך (: