פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

אני בחורה בת 36 שמנה מאוד. כבר שנתיים אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אך ללא הועיל. לאחרונה פניתי לרופא המתמחה בבעיות השמנה והוא גילה אצלי סכרת. עקב כך התחלתי טיפול תרופתי. הוא גם נתן לי כדור שאמור לסייע בירידה במשקל. רציתי לברר האם אין בעיתיות בשילוב הכדורים שאני מקבלת:
סימבלתה, גלוקופאג', טופמקס, ציפרלקס, דיזותיאזיד, אנלדקס.
בתודה מראש

הבת שלי סובלת מהפרעות אכילה - אנורקסיה עם הקאות ולפעמים התקפי אכילה שאחריהם כמובן היא צמה.
היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי ואין התקדמות במצב. אני חוששת מאוד לבריאותה והמצב גם קשה לנו מאוד, אני לא יכולה אפילו להסביר עד כמה.
אני לא רוצה לשלוח אותה לאשפוז אבל מתחילה לאבד תקווה. הפסיכולוגית אופטימית ומאמינה שעם הזמן והמשך הטיפול מצבה ישתפר, אבל אני לא יכולה להיות אופטימית כשהבת שלי גוועת לנגד עיני.
איך אפשר להחליט עד מתי אפשר לקוות ולהשאיר אותה בבית ומתי זה כבר מצריך אשפוז?

בתי בת 17 גובה 1.51 שוקלת 44.5 .בתי עשתה לפני שנתיים דיאטה מבוקרת ירדה במשקל (היתה 48 )הגיעה למשקל 44 מאז אינה רוצה לעלות במשקל .התחילה בהקאות יזומות. לקחנו אותה למרפאה הפרעת אכילה דרך הקופת חולים, שכוללת תזונאית פסיכיאטר ופסיכולוגית. בתי החלה לעלות במשקל טוענת, שהפסיקה עם ההקאות אבל בזמן האחרון היא בדיכאון. יש לה טענות וכעס כלפי כולם .טוענת, שאינה צריכה אף אחד, שאף אחד לא עוזר לה. לא מעוניינת ללכת למרפאה להפרעת אכילה. מרגישה שאף אחד לא ישנה לה את המצב ,שהיא תמשיך להרגיש ריקנות דיוי עצמי נמוך דיכאון , וששום דבר לא משנה את המצב מבחינתה .אגב היא אינה מקבלת תרופות .אנו מפחדים להוציאה מהטיפול ,שנראה מקצועי ומתאים מה לעשות ?האם להשאירה בטיפול שהיא הולכת אליו בלי חשק או להשאירה אולי זה יעזור לה היא חודשיים וחצי בטיפול.כיצד לתמוך ולעזור לה?

כל חיי הייתי ילדה שמנה מאוד וניסיתי אינספור דיאטות עד שלבסוף הצלחתי והשלתי ממשקלי 30 קילו בעזרת דיאטה וספורט. לאחר כמה חודשים מצאתי " שיטה " להקיא. מאז שנתים של הקאות , קונה אוכל ואוכלת בסתר , מחביאה אוכל , מוציאה עליו את כל כספי , הרבה יסורי מצפון , הרבה הבטחות שממחר זהו והמחר הופך לחלום , הוא נשאר תמיד בגדר עתיד. אני נערה {17} הכי נורמלית בעולם , הכי רגילה והכי לא מתוסבכת . אני בטוחה שהסביבה שלי לא מתארת כלל את מצבי.
לפני כשנה סיפרתי מכיוון שהיתי במצב נפשי ממש קשה בעקבות זה להורי ולאחותי , אך הם בטוחים שזהו . אך זה המשך וממשיך.
אני מרגישה שיש לי כתם ענק בגלל זה , אני מרגישה פגומה , שבולמיה הזו זו בכלל לא אני , עצם העובדה שאני כותבת את זה זה כבר טוב , כי אני בשלבי הכחשה. כי לא טוב לי לדעת שזה מי שאני.
וזה לא אני! בכלל לא אני!
עכשיו אני אחרי אכילה הגדולה וגם ההקאה הפחות גדולה ועכשיו אני כ"כ חסרת אונים ומקווה שמהיום , מהיום , אצליח!
האם אני אוכל להיגמל לבד? ללא עזרה? ללא קרובי? האם עכשיו אצליח לאחר שנתיים??
ולשתף אני לא רוצה , זה יקלקל. כתם מסוים.

היי,

אני בת 21, סובלת מאנורקסיה שהתפתחה לבולימיה ב4 שנים האחרונות.
המשקל שלי תקין, אני לא רזה מדי. אבל אני לא מצליחה להשתחרר מההקאות וזה הורס את חיי בשיטתיות.
התכיפות משתנה- בין פעם ל3 פעמים בשבוע. היו תקופות גם שהפסקתי לחלוטין למספר שבועות, אבל תמיד חזרתי לסורי.
יש לי המון תחומי עניין ושאיפות לחיים, אבל אני מרגישה שאני , איך נאמר, "פגומה" וכל עוד אני לא א
טפל בסיפור הזה אני לא אוכל להמשיך בלב שקט לעבר הגשמת החלומות שלי.
אני תקועה לחלוטין מכיוון שאני שנה לאחר השחרור מהצבא וכל האפשרויות בעולם מונחות לרגליי, אבל ידי קשורות ואינני מסוגלת לעשות דבר, החרדות מפני נזקי מחלתי לא מניחות לי.
גם לטיול לא נסעתי מכיוון שאני מפחדת לעשות בדיקות דם. ממש חרדה מזה.
לאחרונה נרשמתי לחדר כושר ודורשים ממני אישור רפואי, אני מניחה שאני אאלץ לעשות סוף
סוף בדיקת דם ואני פוחדת פחד מוות מהתוצאות.

דבר נוסף- לפני כשלושה חודשים הפסקתי לקחת גלולות למניעת הריון ומאז עוד לא קיבלתי מחזור.

שאלתי היא האם ניתן לזהות בוודאות את מחלתי מבדיקת דם שגרתית?

תודה מראש.

שלום לכולם ,

יש לי אחות בת 24 , בשנתיים האחרונות היא רזתה מאוד (מ- 60 ל- 38ק"ג וגובהה 1.57מ' ) .
המחזור נפסק לה לפני שלושה חודשים , ולפני זה היה יום-יומיים בחודש ולפני שנתיים היה 6-7 ימים בחודש .
היא גם כן משתמשת במשלשלים בכמות גדולה - תמיד אני רואה את הקופסות של הלקעדין בחדרינו - היא כמעט ולא אוכלת ואם אוכלת אז רק שקית במבה או מעדן שוקולד או פירות ,
היא נמצאת בדיכאון בתקופה האחרונה ולכן נראה לי שההפרעות באכילה תוצאה לכך , לא ?!
אחרי ביקורת מהמשפחה וצעקות עליה שלא נראה להם שמצבה הבריאות בסדר היא עשתה בדיקות דם ולצערינו או לטובתינו הכל יצא תקין וה-HB=15.6 ולכן היא תמיד אומרת לנו שאם לא נוכל אז הכל יהיה בסדר ! לא יודעת אם היא צודקת בהז או לא ?!
וגם כן היא מטופלת אצל פסיכיאטר באופן פרטי ( אף אחד לא יודע את זה חוץ ממני ) בגלל הדיכאון כבר חודשיים ללא שינוי במצבה - הטיפול הוא שיחות פעם-פעמיים בשבוע + תרופות קלונקס 1 מ"ג וציפרלקס 20 מ"ג , ובכל פגישה הרופה מעיר לה על תת המשקל וזה מסוכן אבל היא כאילו לא שומעת אותו ...
באמת אני מרגישה שאני מאבדת אותה לאט לאט , אז מה אני יכולה לעשות ?

שכבתי עם חבר שלי לפני המחזור בלי אמצעי מניעה ואז קיבלתי אבל האם יכול להיות מצב שבאותו זמן שאני במחזור אני גם בהריון יכול להיות מצב כזה תענו לי בבקשה אני אוכלת סרטים כבר כמה ימים!!!תודההה

שלום, אני בת 23,
גובהי 155 משקלי 47. בגיל 17 חליתי בשפעת שמנעה ממני לאכול שבוע. עקב כך, ירדתי מעט במשקל וכשחזרתי לעצמי, החלטתי להמשיך. אכלתי מעט מאוד ובסוף השנה כבר הייתי 40 ק"ג אם לא פחות והתגייסתי לצבא. עם הזמן, עליתי מעט במשקל וכל פעם שזה קרה, עשיתי דיאטת כסאח וירדתי בחזרה. עם השנים, גופי התרגל וכעת הוא מסרב לתת לי לרדת יותר. היום, אני פעילה מאוד באימוני ספורט, עושה ספינינג ואירובי, אך איני מרוצה. התזונה שלי לא מאוזנת, אני צימחונית, לא לוקחת תוספים, אוכלת הרים של ירקות שגורמים לי לנפיחות תמידית, גם אחרי צום של לילה, לעיתים רחוקות דגים, ומוצרי דיאט (יוגורט 0%, שתיה, מזונות שונים). אני מרגישה שלעולם לא אצליח לחזור למצב הקודם בו הייתי ואף יותר מזה, אני יודעת שהדרך היחידה באמת להוריד ממשקלי היא לחדול מלאכול. פעם הייתי מסוגלת לעשות זאת, עם כל מה שכרוך בזה, אבל היום משהו מונע ממני לעשות את זה (אולי השכל הישר?). אני לא מרוצה מעצמי. הייתי אצל דיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה אבל עשיתי לה חיים קשים, היא הפכה לחברה שלי וכבר לא יכלה להיות אובייקטיבית.
בנוסף לכל צרותיי, אין לי מחזור מגיל 17, למרות שבזמן שלקחתי גלולות היה לי מחזור מדומה.

אני אובדת עצות. במשקל הנוכחי שלי עליו אני שומרת באדיקות יתר אני לא מרוצה ודיי נשבר לי.

מצטערת אם ההודעה ארוכה, לא חשבתי שתהיה. מקווה שיש לך מה לומר ולייעץ לי. תודה בכל אופן.

שלום רב,

אני אנורקסית ובולמית לשעבר כ - 8 שנים בערך.

כיום אני נשואה ורוצה ב"ה להיכנס להריון... ברצוני לציין שכיום משקלי תקין ואני אוכלת כמו שצריך.

האם חלילה, הרסתי את גופי? - והאם חלילה תהיה לי בעיה להיכנס להריון? - אשמח לקבל תשובה.

ברצוני להעיר לכל אנשי הפורום הסובלים מהפרעות אכילה... אנא טפלו בעצמכם לפני שיהיה מאוחר.

היום בתור אישה נשואה אני מצטערת על כל שעברתי, גם פספסתי את הילדות שלי, וגם היום כאישה נשואה אני חושבת על עתיד אחר, על ילדים, וכלכך מצטערת על טעויות העבר.

הבעיה שכצעירה לא ראיתי זאת וחשוב היה לי להיות רזה (והאבסורד הוא שכל חיי הייתי רזה ושקלתי מתחת ל - 40..... זה חלק מהגנים, אך החיים העבירו אותי תלאות וגרמו לי לכך).

אך אם אוכל להכניס היגיון במישוה מכם ולעזור אשמח.... יש טעויות שנורא קשה לתקן... ואח"כ מצטערים עליהן.

אודה על מתן תשובה לשאלותיי.

תודה!

לפני מספר ,שנים חליתי באנורקסיה ואז בבולימיה ,כיום אני כמעט מחוץ לבולימיה במשקל תקין ובדיקות דם תקינות לחלוטין. עשיתי אולטרסאונד וגם הכל תקין ,בעבר היו לי שחלות פוליציסטיות כרגע לאחר האולטרסאונד לא נראו שחלות פוליציסטיות ,מה יכולה להיות הסיבה לאל ווסת שנמשך למעלה משנתיים בייחוד שלפני שנפלתי לאנורקסיה שלא היתה חמורה יש לציין קבלתי מחזור באופן סדיר וללא כל בעיה

אני בת 15... התחלתי בדאיטה לא מזמן ואכלתי ממש מעט..נכנסתי לתוך הפרעות אכילה. הבעיה היא שפתאום אחרי חודש פחות או יותר מצאתי את עצמי יום-יום ערב-ערב אוכלת ה-מ-ו-ן!!!! ממש כל הערב אוכלת אוכלת אוכלתת..ונמאסס לי!!! אני נהייתי בדיכאון..כל הזמן מפנה עצמי לאוכל כשאני עצובה שמחה משועממת ולא יודעת מה הכל אוכלל..!! ..עליתי במשקל בצורה מטורפת... ואני מפחדת לעלות עוד אני לא מצליחה לצאת מזה..!!..אל תגידי לי ללכת לטיפול כי אין בי את האומץ ללכת ולספר על זה להורי. אולי תפני אותי לאתר עם הסברים או מקום שלא מצריך את ההורים בו. או שתתני לי טיפים איך יוצאים מזהה נמאסס לי. כל החייםם שלי נהרסיםם!!!בבקשהה!! עזרי לי!!! תודה!

יש לי שאלה לאחד מהד''ר פה,
אז ככה קוראים לי ענבל ואני בת 15. לפני כחודשיים התחלתי דיאטת "כאסח", הייתי אוכלת כ-500 קלוריות ביום ואחרי זה גם הולכת להקיא אותם, הקפדתי על ספורט 5 פעמים בשבוע כל פעם שעה וחצי. אני גובה 1.65 ושוקלת 50 קילו, לפני זה שקלתי 59. עכשיו אני יודעת שאני לא בתת תזונה (אני חושבת) אבל הבעיה שגם עכשיו שהפסקתי להקיא אני לפעמים הולכת להקיא לבד מתוך הרגל של הגוף. וגם כשאני מקיאה יוצא לי כאילו גושי דם כאלה.. אני לא רוצה לספר להורים שלי. ואני גם לא מתכוונת לעשות את זה. אז רציתי לשאול מה עוד אני יכולה לעשות?? (את הספורט הקבוע שלי אני ממשיכה לעשות.. אבל גם אני אוכלת בערך 1000 קלוריות ביום ואני לא מצליחה לאכול יותר..)
אשמח לתשובה,
תודה ענבל

שלום,
אני אמא לילדה בת 9, ילדה שמנה. הבוקר לא הלכה לבית הספר מכיון שאתמול הציקו לה וקראו לה בשמות גנאי (זו הפעם הראשונה שלא הלכה לבי"ס בעקבות ההצקות).
היא כבר הודיעה שמחר היא כן תלך.
בגיל 3 הייתה מאושפזת, לאחר האשפוז טופלה בקורטיזון שגרם לה לצרוך כמויות אוכל לא מציאותיות ובשעות לא סבירות.
היום היא עדיין מטופלת בתרופה - ברפאפן, הקורטיזון הופסק כבר אז.
הייתי מבקשת לקבל עבורה עזרה וטיפול פסיכולוגי, אני מאמינה שאם נפתור את בעיית הנפש נוכל לפתור את הבעיה הפיזית, למי עליי לפנות?
תודה מראש.

טוב אז ככה.. אני קוראת פה את כל ההודעות כבר כמה ימים.. ובכל הודעה אני מרגישה הזדהות וקצת כאילו אני כתבתי את זה בעצמי...
אני בת 19, חיילת.. הכל התחיל כשהייתי בת 17. חברה טובה שלי חלתה באנורקסיה.. אכלה תפוח או מלפפון ליום וירדה לאט לאט למשקל של כמעט 40 קילו. בנוסף גיליתי שחברה טובה אחרת שלי בולימית והגיעה למשקל 45 קילו.. שתיהן היו חולות מאוד.. למזלן הצליחו לצאת מזה (עד כמה שאפשר), לעלות במשקל ועד היום הן בטיפול פסיכולוגי...
ועכשיו איפה אני בתמונה!? באותה תקופה ממש לא הבנתי מה זה אומר להיות חולה בהפרעות האכילה האלה!? הייתי תמימה וקלוריות זה הדבר האחרון שעיניין אותי כשאכלתי.. מעולם לא הייתי שמנה, להפך, תמיד הייתי רזה וזכיתי למחמאות על המראה שלי.
וכמו ברוב הסיפורים, זה התחיל מדיאטה תמימה.. אולי הושפעתי מהחברות שלי.. והחלטתי שאני מתחילה "לשמור" על מה שאני אוכלת כדיי לרדת איזה 2-3 קילו.. באמת שסתם מתוך מושפעות יתר... וככה עם הזמן זה הפך לאובססיה. כיום אני עושה דיאטה בלי הפסקה, כועסת על עצמי אם אכלתי משהו "משמין", מכורה לספורט.. אם אני לא עושה ספורט אני נכנסת לדיכטון וממש כועסת על עצמי.. אני מרעיבה את עצמי, נמנעת מארוחות לפעמים אני גם טוחנת ברגע אחד ללא שליטה (בולמוס).. כל זה מלווה במצבי רוח נוראיים.. כעס על עצמי.. ואני ממש מרגישה שנאה כלפיי עצמי!
מצד אחד אני יודעת שאני רזה ותמיד מחמיאים לי.. מצד שני אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי.. זה כל הזמן בראש שלי, כל קלורייה נספרת בקפידה..

אני כל כך שונאת את זה.. אני רוצה לאכול בכיף ולא לחשוב על כל פירור.. אבל אני פשוט לא מצליחה!!! אני חושבת לפנות לטיפול אבל אני מפחדת בעצם להודות בזה שאני סובלת מבעיה.. אני לא רוצה שהמשפחה שלי תחשוב שאני איזו חולת נפש.. תמיד ההורים שלי היו שמחים על כך שאני ילדה בריאה ונורמלית לעומת החברות החולות והלא ממש שפויות שלי..
אני מרגישה ממש אבודה.. אני מפחדת שזה ידרדר ובסוף אני באמת אגיע למצב של תת משקל.. כרגע אני עדיין בסדר.. אבל אני מפחדת שזה ימשיך ובסוף אני באמת לא אצליח לשלוט במחשבות הנוראיות האלה. נמאס לי להיות בדיכטון בגלל זה. אני יודעת שזה לא נורמלי וזה לא מגיע לי!

אני באמת אשמח לכל תגובה.. זה ממש חשוב לי..
תודה על ההקשבה.