פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אני גל בת 23, לפני שבוע נפרדתי מהחבר הראשון שלי (שגם אני הייתי החברה הראשונה שלו) והוא היה בן 29.
בתחילת הקשר היה מדהים. התחברנו כמו שתי נפשות תאומות. דיברנו המון, היתה המון תקשורת טובה ובריאה ביננו, אמפתיה, עדינות, סובלנות. הוא לימד אותי הכל מאפס: איך מתנשקים, מה עושים, איך נוגעים. הייתי לפניו בחרדות של מגע מיני והוא פשוט עזר לי להתגבר עליהן.
אפילו יחסי המין ביננו היו ממש כמו שחלמתי עליהם. ככה זה היה בהתחלה.
הוא היה הכי רגיש שיש, עשה הכל כל כך לאט, ועדין, ובזמן שלי ועם הרבה סבלנות.
היינו מאוהבים.
לאט לאט ירדתי אצלו למקום שני ושלישי מבחינת סדר העדיפויות, הוא כבר פחות השקיע בקשר שלנו ולא הסכים לוותר על דברים שהיה רגיל אליהם כשהיה רווק.
זה אומר שהוא העדיף לצאת עם חברים הרבה פעמים, העדיף להתנדב באיזשהו גוף מסויים שהיה לו כל עולמו לפניי.. וגם העבודה שלו הייתה לפניי (היו דברים שהם קצת ארוכים לספר כאן, אבל דברים שהעיד על זה שאני במצוקה ואין לי עם מי לדבר כי אז הוא יאחר לעבודה.. ד.א הוא פרילנסר, את אף אחד זה לא יעניין אם הוא יאחר כי אני במצוקה).
יחד עם זה שהפכתי להיות מספר 2 אצלו, וגם יותר השקעתי ממנו בקשר שלנו, הוא סיפר לי שהוא כבר שנים מתכנן לטוס עם חברים לתאילנד, זה חלום.
מפה לשם, התברר שאף אחד מהחברים שהוא תיכנן לנסוע איתם, לא פנוי כעת לטיול כזה (לימודים, עבודה, זוגיות וכו') והוא נשאר רק הוא וידידה שלו שעדיין בקטע של הטיול הזה.
אמרתי לו שאני אולי אבוא גם לטיול הזה, והבנו ששלישיה לא תעבוד. בסופו של דבר הוא היה צריך לבחור האם הוא עושה את הטיול הזה איתי או עם הידידה והוא בחר בה.

כעת זה הזמן שלו לחוות את חיי הרווקות, ואיפשהו אני, כבת זוגתו לא נתתי לו את האפשרות לחוות דברים כרווק, זאת אומרת שבבת אחת הפסיקו לו הסטוצים וכל שאר הדברים שנהג לעשות.
לא אכפת לי שהוא כבר בן 29 והרס לעצמו זוגיות נפלאה כי בא לו פתאום לחוות עולם ולוותר עלינו למען זה. ולא אכפת לי שאחרי שהוא יחזור מחו"ל תהיה לו ריקנות פתאום, כי זה גם ככה יהיה כבר מאוחר מדי.
אני פשוט סובלת מזה שהאהבה נגמרה פתאום כרעם ביום בהיר כאשר יום לפני הפרידה עוד ישנו מחובקים ביחד ויצאנו בערב... והכל היה טוב.

מה אני יכולה לעשות על מנת להתמודד עם המצב?
אני מתגעגעת אליו מאוד. הלוואי שהייתי יכולה לדבר איתו ולגרום לו להבין שאולי הוא עושה טעות. מבחינתו הוא שלם עם המצב, הוא רוצה לטוס איתה ומעדיף לוותר עלינו.
אבל זו לא אופציה.

שלום אני בחורה צעירה אמא לילד בן שנתיים ו-8 חודשים נימצאת במשבר קשה מאוד אחרי אובדן הריון בשבוע מתקדם שברובו הייתי מתאשפזת לעיתים קרובות מאוד ובהליכי גירושין שלא הולכים להסתיים בזמן הקרוב כמו שזה נראה. כתוצאה מהלחץ הנפשי המטורף שאני נימצאת בו המצב הבריאותי שלי גם נפגע( לחצי דם גבוהים מאוד, כאבי ראש, סחרחורות ובחילות) דבר שדיי מקשה עליי בתפקוד היומיומי שלי אבל אני נילחמת בהכל ולא מוותרת לעצמי ממש מתאמצת להישאר חזקה בשביל הילד שלי שהוא הדבר היחיד שמחזיק אותי ומחזק אותי. לפני חודש התאשפזתי בבית החולים בגלל לחצי דם גבוהים והתעלפויות חוזרות(היה חשד לאירוע מוחי) וברוך ה' שהחשד היה ונשאר רק חשד! אני מאוד חוששת ומאוד דואגת שהלחץ ימוטט אותי ובעיקבות כל הסיפור שלי הרופאה שלי הפנתה אותי דחוף לפסיכולוג הבעיה היא שההפניה היא למרפאה לבריאות הנפש של בית החולים דבר שמונע ממני להתחיל בטיפול שאני כל כך זקוקה לו. נורא מרתיע אותי ואני ממש לא מוכנה להיות תחת הכותרת הזאת והמצב הכלכלי שלי ממש רחוק מלאפשר לי לקחת פסיכולוג באופן פרטי אני נורא נואשת הייתי מאוד שמחה אם מישהו כאן יוכל ליידע אותי אם ידוע לו על אפשרות אחרת במסגרת הקהילה שהיא ללא תשלום או במחיר סימלי פשוט נורא מקומם אותי שבגלל שאין לי כסף אני צריכה להיות בהגדרה הזאת זה לא שיש לי מחלת נפש שמחייבת אותי להגיע לשם אני סה"כ עוברת משברים והגוף שלי מגיב בצורה נורמלית לפי המצב שאני נימצאת בו אני בחורה בריאה בדרך כלל רק צריכה מישהו מקצועי שיקשיב לי! בבקשה תנסו לשמח אותי ולעזור לי

אני בת 16 ואני סובלת מחרדה ממושכת ואני חושבת שיש לי גם הפרעת פאניקה ואני כבר הרבה זמן בחרדות ואני עדיין לא הלכתי לטיפול ואני חושבת שהמצב הנפשי שלי מאוד ירוד ומאוד לא טוב ואני מרגישה שאני בקושי מתפקדת
ביומיים האחרונים אני התחלתי לחוש תחושה של חוסר מציאות זה נקרא דראליזציה?אני מפחדת שזה בראש שלי או שזה אמיתי ואני מרגישה שאני לא מעכלת את המציאות והכול נראה לי מוזר ולא אכפת לי משום דבר שאני יעשה ואני ממש מפחדת להיות תקועה במצב הזה אני רואה את הדברים ואני מגיבה לדברים אבל אני מרגישה שהמציאות לא אמיתית ואני אמורה ללכת בעוד שלושה ימים לטיפול פסיכאטרי אבל אני מפחדת שזה לא יעזור ואני ממש מודאגת כי זה רק עוד שלושה ימים ואני לא יודעת מה לעשות בינתיים אני מרגישה שאני לא קיימת אני מרגישה בלבול וחרדה ובכי

היי ... זה כבר פעם שלישית שאני כותבת פה על הנושא הזה.. למרות שנמאס לי מזה כבר מהרגשות האלה .. תזכורת - אני כותבת פה על רגשות שיש לי למישהו שהיה בנינו משהו לפני כמה זמן והרגשות אליו לא עוברים ! לא מצליחה לשכוח ממנו !אני כבר לא יודעת אם זאת אהבה או אובססיה... אבל זה לא עובר.. חברות שלי אומרות שהוא אוהב אותי אבל לא יודע איך לדבר איתי ולי זה לא נראה ככה אבל זה גם מבלבל ... אני כבר מזמן וויתרתי על האפשרות שניהיה בייחד כי נפגעתי ממנו מאוד... אבל זה מוזר לי שבמשך תקופה כלכך ארוכה אני עדיין חושבת עליו , ובמשך התקופה הזאת אני לא בקשר איתו או רואה אותו .. מידי פעם במקריות או שהוא פתאום מחליט לכתוב הודעה או משהו . יותר מיזה לא .. מה אני יכול לעשות?

שלום רב,
אני קצת מבולבלת כי מסתבר שהבן של הפסיכולוג שלי מחזר אחרי חברה קרובה שלי!!

והיא מתעקשת שאני אצא איתם (כלומר איתה,איתו ועם חברים נוספים,והיא לא יודעת שאני בטיפול אצל האבא של הבחור הזה) לבילוי משותף בשבוע הבא ואין לי מושג מה אני אמורה לעשות.
לספר לפסיכולוג שלי? זה רלוונטי? זה אמור להפריע לי? או לו? הוא יספר לבן שלו?

אשמח להכוונה,
תודה ושבת שלום:

שלום רב
אני בת 42 נשואה ואמא ל3 בוגרים
שנים שאני סובלת מדיכאונות מצביי רוח כמובן שטיפלתי בנושא אבל זה לעלום לא חוזר להיות כמו שהיה לפניי הדכאונות .
אני מטופלת בכדורים ובעוד מכשיר נהדר לטיפול בדכאונות והמון שנים של שיחות שכרגע פסקו מחוסר זמן וכסף.
אני חושבת שהבעיה שלי היא הסביבה אליה אני חוזרת עשיתי המון שינויים אומנם קטנים אבל משמעותיים אבל ראיתי שהסביבה עצמה לא משתנה מה שמחזיר אותי לנפילות שלי זה כמו נרקומן שעובר גמילה אם הוא חוזר לסביבה שלו הוא שוב צורך סמים .
אתן דוגמא בעלי כל דבר שמצריך תיקון בבית או ניקיון נניח של חלונות מאוד גדולים שרק הוא יכול לעזור לי לנקות אני יכולה לבקש מליון פעם הוא רק מבטיח ואז אחריי שזה מתחיל להטריף אני נכנסת לאטרף של קללות צרחות שבירת דברים ואז אוליי הוא יעשה ואוליי גם לא ואני אשאר עצבנית ואהיה ברוגז ואכנס לדכאון והוא אני אוהב אותך לא רוצה שתהיי ככה אז למה הוא לא עושה דברים מבעוד מועד כדיי שלא אגיע למצב כזה ?ואז אני כבר לא מאמינה באהבה שלו ולא מתקרבת אליו וזה נגרר ונגרר עד שאני נופלת
עברתי המון סדנאות טיפולים כדורים מטפלים וכלום לא עזר כל דבר מפיל אותי איך אני יכולה להפסיק לקלל הילדים שלי לא יכולים כבר לשמוע אותי כשאני מקללת ויותר מזה אני נורא פוחדת שחלילה אחת הקללות שלי תתגשם אנא עזרתכם

שלום
אני סובלת מהפרעת חרדה בערך כ חצי שנה.
אני מטופלת בכדורים ופסיכולות פעם בשבוע.
אבל בדרך כלל אני בן אדם שמח, עד שהתחילו ההתקפים.
אני אמנם מתפקדת ביום יום, עובדת אבל זה עדיין משבש לי את סדר היום....
בנוסף לטיפול התרופתי בתופעות הייתי רוצה להגיע לשורש הבעיה, לגלות מה גרם לתופעות להופיע. איך עושים את זה?
אודה על תשובה

תודה

שלום.
אני בן 20 משרת בצבא, לאחרונה גם בבסיס פתוח. במקביל לשירות הצבאי אני עושה תואר באוניברסיטה הפתוחה. לאחרונה איני מצליח להתרכז בלימודים, ולא מסיבה שניראת לעין. סמסטר קודם גם לא תמיד הצלחתי להתרכז, אך הצלחתי להתמודד עם זה ולעמוד על ציונים טובים. בסמסטר הזה, בעיקר בזמן האחרון, אני לא מצליח לילמוד לבד. אני מתיישב, מנסה להתרכז, לא מצליח, והמחשבה שלי בורחת לחלימה בהקיץ, או שאני יוצא לבלות. יש לי גם התקפי חרדה שקראו בתדירות קצת יותר גדולה בזמן האחרון. וגם מאז שיצאתי לבסיס פתוח אני יוצא הרבה יותר בלילות (יש לי אינוטיאיציה שזה קשור איכשהו). ממה זה יכול ליקרות?

אני כותבת פה כדאי לשמוע עוד חוות דעת כי אני נורא מבולבלת. אני שנה בטיפול, אני קשורה מאוד למטפלת שלי, אני חושבת שבמהלך השנה הזו עשיתי צעד מאוד חשוב בחיים שלי, למדתי לתת אמון, להיפתח, כל החיים שלי הייתי כל כך מופנמת ואיתה (אחרי המון מאמצים) זה נפרץ, אני מנסה לשתף אותה כמה שיותר על מנת שביחד נוכל לעזור לי. לצערי לפני כמה חודשים התפתחה אצלי הפרעת אכילה שהגיעה כמעט לאנורקסיה, הייתי מרעיבה את עצמי ואובססיבית לגבי המשקל, גם כשכולם היו אומרים לי שאני רזה לא הייתי רואה את זה. זה התחיל מדיאטה בריאה ולאט לאט התחלתי לאבד שליטה, הרגשתי שמשהו קורה, ניסיתי לשתף את המטפלת ולא ראיתי שהיא מתיחסת לזה ברצינות, היום אני מבינה שהיא לא קלטה שהמצב הולך ומחמיר, אז הפסקתי לשתף אותה בזה. תוך כדי הטיפול התפתחה ההפרעת אכילה, החלטתי לשתף אותה יותר ברצינות אחרי מקרה שבו התעלפתי, ואז הבנתי שהגוף שלי כבר זועק, היא מהר מאוד נכנסה לתמונה, נתנה את כל כולה כדי לעזור לי, וביקשה גם שאפנה לטיפול תרופתי ולדיאטנית, פניתי לדיאטנית ופניתי גם לפסיכיאטר, התחלתי לקבל טיפול תרופתי ובאמת ראינו שיפור, גם הפסיכולוגית, גם הדיאטנית ובעיקר אני, אבל אז שכבר חשבתי שעליתי על הדרך הנכונה, תקף אותי הרצון להרוס לעצמי, והפסקתי עם הכדורים, התחלתי גם לבטל פגישות אצל הדיאטנית והמצב הלך והחמיר. במשך חודש שלם המטפלת מבקשת ממני ליטול את הכדורים אבל אני לא מסוגלת.
בשבועיים האחרונים, המצב ממש החמיר, גם ההפרעת חרדה שאני סובלת ממנה כמה שנים, גם ההפרעת אכילה, הדיכאון,קשה לי נורא לתפקד בבית ובעבודה, השבוע היא נתנה לי מעין אולטימטום ואמרה שהיא לא מוכנה להמשיך את הטיפול ללא ליויי אצל הפסיכיאטר ואצל הדיאטנית, אני מבינה אותה, ומקבלת את זה ובאמת קבעתי תור ואני מאוד רצינית לגבי התחלה של הטיפול. העניין הוא שאני מרגישה שקצת נפגעתי ממנה ויש איזה משבר באמון שלי בה, היא אמרה לי אתמול שאם אני אמשיך ככה היא תאלץ להמליץ על אשפוז ואם אני רוצה להתאשפז אז בבקשה ואם לא אז לא..גם אמרתי לה שאני רוצה לסיים את הטיפול אז היא אמרה לי שאם אני רוצה לסיים אז נסיים...אני מבינה אותה, באמת שכן, אבל אני לא מבינה דבר אחד, מה קורה כשמטופל מגיע למצב כל כך קשה, אני לא מבינה איך היא שכרגע מקור הכוחות שלי (והיא יודעת את זה) חושבת על לעזוב אותי דווקא עכשיו ואומרת לי שאם אני רוצה לסיים אז נסיים, ואיפה כל הקשר שלנו??? ואם כל המצב הזה התחיל בגלל הקושי שבטיפול, אני נאלצת להתמודד עם זכרונות ותכנים של חלומות לא פשוטים בכלל, יש איזה עניין של פגיעה מינית שאני עוד לא יודעת מה באמת קורה שם והכל עכשיו צף אז איך אפשר לעזוב אותי דווקא עכשיו?

מסתבר שהבעיות שלי לא נעלמות אלא רק מיטשטשות מעט ובימים של חוסר מוטיבציה ובדידות ההרגשה הולכת ומחמירה מאוד
האם הפתרון הרצוי הוא טיפול? ואיזה פסיכולוגי או קואצ'ינג
הדברים מציקים לי כבר שנים רבות
אני לא לא יודעת איך לשלב טיפול בחיים שלי, לא ברור לי איך לארגן את הזמן
האם אפקטיבי ללכת לטיפול פעם בשבועיים שלושה?
האם יש אפשרות ואפקטיבי פגישות פעם בכמה זמן?

אני לומדת ולא תמיד ברור לי או יודעת מראש איפה אני נמצאת אם בצפון או במרכז
ובצפון יש בעיה להתנייד
ויש את העומסים של הלימודים אז לא יודעת מראש מתי אוכל להפגש... ויש עוד בלת"מים

שלום,
אני סובלת כבר שנים רבות מאוד מחרדה חברתית מאוד קשה ומורכבת.
זה התחיל ביסודי, ממש מכיתה א' שהייתה ילדה שניטפלה אליי, השפילה אותי, הציקה לי מאוד. מאז הביטחון שלי ירד, וילדים היו נטפלים אליי כי כבר הייתי חסרת ביטחון וביישנית. כך זה נמשך בכל כיתה, ועד לתיכון. גם בתיכון היו בנות שהיו אומרות דברים בלי לחשוב, גם מורים. בקיצור כולם רמסו אותי, עם או בלי לשים לב, וגרמו ל לחרדה חברתית מאוד מאוד לא פשוטה.
אני טיפולתי בה כמעט בכל דרך אפשרית, אבל שום שום דבר לא עוזר לי!
אני לקחתי פרחי באך, עשיתי היפנוזה, דמיון מודרך, שיחות עם פסיכולוגים, וכלום לא עוזר לי.
אני מתוסכלת אני לא מצליחה כך לחיות.
אני מלאת פחדים וחרדות בלי סוף. פחד בלימודים, מהמורה, מקריאת שמות, מהבנות במכללה, בעבודה, בעיקר ישיבות צוות, אני מפחדת לדבר, מפחדת שיראו אותי, מפחדת לצחוק, מפחדת לאכול, מפחדת לענות לטלפון ליד אנשים, מפחדת לענות לו בכלל, מפחדת לקנות בסופר, מפחדת לשלוח אסמס אם רואים, מפחדת לדבר ליד אנשים, מפחדת מפחדת ומפחדת... כל החיים שלי זה פחד אחד גדול. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמ ואיך לעזור לעצמי. אני רוצה לחיות נורמלי, ולא לחיות-לא לחיות. זה מנווט לי את החיים, אני לא יכולה לעשות כלום, אני לבדי בעולם ללא חברים, ללא אנשים קרובים, רק שתיים שגם להם יש חרדה חברתית ואנחנו יחד מנסים לעודד אבל זה לא פותר כלום.
מה עוד אפשר לעשות?
אני מרגישה ייאוש עמוק ואני קרובה מילימטר אחד מלהרים ידיים מהחיים האלה.

איך אני יכולה להתגבר על הרגשות השליליים שאני מרגישה עקב דחייה חברתית? ניסיתי במשך תקופה ארוכה יחסית להיות חלק מקבוצה, ופשוט לא הצלחתי להשתלב, בגלל כמה וכמה דברים.
ההרגשה היא מאוד ברורה: אני לא רצויה שם. זה גורם לי כאב של ממש, ועצב. באמת באמת שעצוב לי, מבפנים. קשה לי עם העובדה שלא רוצים אותי, ושזכיתי לזלזול ולהתעלמות.
יש לכן עצות התמודדות בשבילי? איך אפשר להפוך את זה ליותר קל? :(

שלום,
כמו מטופלים רבים אני מניחה, גם אני משוטטת מדי פעם באינטרנט בחיפוש אחר מידע אודות המטפל שלי. יש לי צורך לפעמים לקרוא עליו, על פועלו..מסיבות שונות. נחשפתי השבוע למידע אישי אודות מצבו המשפחתי. הדבר משפיע עלי במובן הזה שעד עכשיו הוא לא חשף בפניי מידע אישי אודותיו או אודות משפחתו. כמו כן אני לא יודעת אם המידע אמין. האם להעלות את הנושא בפגישה הבאה שלנו? האם זה חשוב מספיק? או שזה ייתפס על ידו כחדירה לפרטיותו?
תודה רבה

יש לי בעיה שכל פעם שאני צריכה לדבר פנים מול פנים, טלפנית ואפילו במחשב, אני תופסת לעצמי איזה חפץ וממש נתפסת עליו כ"הגנה".
בלי זה, אני מרגישה כאילו אין לי משהו שמגן עליי ועוזר לי.
נניח אני רואה את הטלפון מצלצל, אני דבר ראשון לוקחת איזה שהוא חפץ - קליפס, גומיה, עט. לא משמה מה, ואז עונה לשיחה.
מה זה יכול להיות?
יש לציין שיש לי חרדה חברתית, זה קשור?
תודה.

אני אף פעםלא יודעת איך להתחיל את הפגישה עם הפסיכולוג שלי,והוא תמיד מצפה ממני להעלות את הנושא..
אנחנו אמורים להמשיך לדבר על התכנים שעלוו בפגישה הקודמת?משהו חדש?

תודה