פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אני בת 22 ויש לי חלום כבר המון שנים והוא לחיות באירופה.
אבא שלי הוא טיפוס שאני לא מצליחה להבין בכלל. יש תקופות שהוא תומך בי ומעודד אותי שזה רעיון טוב לעבור לחו"ל ויש תקופות שקורות הרבה שבהן הוא צוחק עליי וטוען שאלה פנטזיות ושאני לא אצליח להגשים את החלום הזה ואני אשאר בארץ כי לטענתו אין לי את היכולת והאומץ להסתדר לבד כי אני מפונקת
הוא מקניט אותי על זה צוחק עליי טוען שאני חיה ב"סרט" לא מציאותי.
שאני לא אהיה מסוגלת להסתדר בלי אמא שלי כי אני לא יודעת לבשל לנקות לסדר לכבס ו"מי יעשה לך את הדברים האלה שם"
זה נכון שתמיד הייתי רגילה ועדיין רגילה שאמא מבשלת ומכבסת אבל אני לא איזה עצלנית שלא תורמת בשום דבר.
זה מאוד פוגע בי ומביא אותי תמיד לבכי ואני לא נותנת לו לראות אותי בוכה.
לפעמים אני חושבת שבאמת החלום שלי לעולם לא יתגשם
אבל בשביל החלום שלי אני אעשה הכול גם אם אני אהיה לבד
אבל זה פשוט כל כך פוגע היחס שלו אליי.
אני מחכה לרגע הזה שזה יקרה ואני אוכיח לו שכן הצלחתי בלהגשים את החלום שלי.
לפעמים אני מרגישה קצת פחדנית לגבי זה אני רוצה לעשות את הצעד הזה ונכון שזה מלחיץ אבל הוא לא תורם לזה כי הוא בעצמו טוען שאני פחדנית.
אני מרגישה פשוט כאב בלב אבל אני רוצה להוכיח לו שהוא פשוט טיפש.
זה מעצבן שהוא מתייחס אליי בצורה כזו
לפעמים אני מקנאה בבנות אחרות שיש להן אבא עדין שתומך בהן ולא מעליב אותן ומשפיל.

שלום,
אני מבקשת עזרה במקרה שלדעתי נוצרה תלות יתר של חברה בי ואני כבר לא יודעת מה לעשות.
החברה שעליה אני מדברת היא בת זוגתי לשעבר בת 24. לפני כ5 חודשים היא עברה דירה לדירה שבה היא גרה לב כדי ללמוד במכללה.
נפרדנו כי לי באופן אישי היה כבר קשה להכיל אותה היא בן אדם לא פשוט עם חיים לא קלים והיא לא חסכה ממני את בעיותיה ואני בן אדם שנוטה לעזור גם בלי שיבקשו ממני ועזרתי בכל מה שיכלתי בלי להגיד לא ובלי לרצות היא ניצלה את המצב . בכל מקרה זה התחיל כבר לפגוע בי ולכן נפרדנו.
לאחר שנפרדנו היא ממש ביקשה שאני לא יעזוב אותה לגמרה שנשאר בקשר חברי כי היא מרגישה לבד, שאין לה אף אחד , היא מרגישה דחויה על פי דבריה שהיא כלום ואף לא רוצה אותה. כחודש אנחנו עדין בקשר מאז הפרדה. כשבועיים לאחר הפרדה היא פשוט ישבה בבית בדכאון , עישנה ,שתתה, אמרה דברים כמו שהיא רוצה למות ואין לה בשביל מה לחיות . אני גרה רחוק ממנה ולכן לא יכלתי להגיע מיד , ואז היא נסעה אלי בטרמפים בשישי בערב ,שיכורה. טיפלתי בה עד הבוקר , בבוקר דיברנו והחזרתי אותה הביתה כשאמרתי לה שאני יתמוך בה ויעזור לה (היא לקחה את זה כהבטחה ) ומצבה היה טוב יותר. לאחר כמה ימים היא רבה עם שתי חברות שנשארו לה כי הם לא יכלו לעזור לה במצב מסוים ומבחינתה הם כבר לא חברות ושוב לא הייתה לי ברירה אלא לעזור (אם לא היא הייתה ישנה ברחוב). ניסיתי אחר כך להסביר לה שזה קשה להיות היחידה שעוזרת לה ומאז מבחינתה שברתי הכל את כל האמון שלה בי ,שוב דיבורים שאין לה למה לחיות שהיא לא שווה כלום ... אני מנסה להיות שם בשבילה כי יכול להיות שהיא באמת מרגישה לבד ואני באמת מפחדת שהיא תפגע בעצמה.
אבל אני מרגישה שהיא יצרה (וכנראה שאפשרתי את זה) איזה שהיא תלות בי , היא יכולה בזכותי כביכול "לקום על הרגלים" ולחזור ללמוד ולצאת מהדיכאון ובגללי "ליפול" לרצות להפסיק ללמוד ולהיכנס שוב לדכאון . היא פשוט מאשימה אותי בצורה מאוד מניפולטיבית בכל מצב שאני מגיבה לא טוב לדעתה כמשהו ששובר אותה ושאני עושה לה את זה בכוונה ואני בן אדם רגיש וכואב לי לראות אותה ככה.
אני מבקשת איזה שהיא עזרה, מה עלי לעשות , לנתק את ההקשר? לעשות את זה בהדרגה? חשוב לציין שעל פי דבריה היא לא יצרה קשרים חברתיים תומכים במקום שעליו היא עברה והחברות שיש לה לא יתמכו בה ,לכן קשה לי כל כך לנתק את הקשר כי יכול להיות שזה באמת ישאיר אותה לבד

שלום ,אישה נושואה 3 ילדים בת 46 עובדת במקום העבודה כבר 12 שנה אוהבת
את העבודה. אבל....בשנים האחרונות מתעצם רק מול עבודה .לא במשפחה או בסביבית החיים המוכרת ואלה המכירים כבר .
יש לי פחד ובושה אין סופית !בכך שאני מתביישת במראה של בעלי מולי או איתי
כנראה גם עקב זה שהבית עבר שינוי משמעותי בשנים האלה האחרונות(4-5) מפחדת שיראו אותו
מפחדת להראות אותו מפחדת להתראות אתו ליד העבודהיותר נכון עושה הכל שהוא לא "יאמיים "עלי בסביבה זו . וקורה הרבה פעמים שפשוט נמאס לי מכך. ואני רוצה ממש לעזוב את העבודה וברור לי שארגיש אחרת בדף חדש . שזהו זה בעלי (שאני כבר לא כל כך אוהבת וזה האבא של הילדים שכבר לא ממש בא לי לגדל אותם . וזה האיש עם הבלגן שלו שלא רוצה אותו וזה האיש שאני בכל זאת אוהבת אבל רק קצת ורק כשזה מתאים ונוח ואין לי ספק שגם לו זה אותו הדבר ובעיקר נוח לו שיש לו אישה נאה כלים נאים אבל לי לא .!!ואני מחזיקה את עצמי בעיקר בשביל הילדים וסופרת את הימים שיגדלו כבר כי אין לי זכות לעזוב אותם.
הוא בעיני לא נראה טוב ואני מתביישת במראה שלו .מה עושים האם לקחת אומץ ולהתחיל מחדש.איתו כמובן לעזוב את העבודה !לעזוב את מה שמפחיד אותי! ופשוט לאהוב אותו מחדש. כמו פעם. בלי שזה יאיים עלי מדי כמה ימים. בעיקר בימים אלה שחברות מחתנות את הבנים ויש שמחות משפחתיות ומזמינים אותי . אני מדמה איך אני ארגיש כש.. ואיך אזמין אותם כי אני....מתביישת.. ואיך ארגיש אולי בכל זאת לא אתבייש אולי זה סתם לא אמיתי ומי אמר שהוא לא מתבייש בי .תודה

אני בת 31. בימים האחרונים אני חווה התקפי זעם בשל אירוע בחיי. זה קורה בעיקר כשאני לבד, ובא לי פשוט לצרוח או לרסק כוס מזכוכית. (את הצרחה אני באמת צורחת, על שבירת הכוס אני משתדלת לוותר). איך אפשר להתמודד עם זה?

מה יכולה ליהיות המשמעות הפסיכולוגית של התנהגות שאפרט לעיל של גבר?
מדובר בעמית לעבודה.
נשוי בן 30 עם פעוטות, חובש כיפה ושומר מסורת/דתי.
בן אדם טוב לב, אדיב ולמראית עין תמיד שמח ובעל אנרגיות חיוביות.
1. נוהג לשתות אלכוהול במהלך יום העבודה ומגיע למצב של "סטלה קלה". כפי שנראה לי קורה בחלק השני של היום, לפני סיום יום העבודה.
2. יש לו מן "תקופות" של התאהבויות בעמיתות (אני יודע על 3 שמצאו חן בעיניו). זה תמיד אותו הטיפוס פחות או יותר - בחורה טובה, חמודה ונחמדה, חייכנית, - מה שנקרא "נשמה טובה". כלפן הוא ממש מתנהג כמחזר! לא חוסך במחמאות (לאוזניי כל!), מגע פיזי - חיבוקים חברותיים (ומה עם שמירת הנגיעה?!)...על אחת אף אמר שאוהב אותה, מתנהג כלפיה כמי שרוצה לפתח קשר - וכל זה לעיניי כל העמיתים לעבודה, בפתיחות מלאה וללא רסן!

מן הצד, כמי שמכיר אותו בתור עמית בלבד ובלי לדבר איתו על חייו האישיים או להכירו לעומק, בניסיון "לשחק אותה פסיכולוג" - הוא נראה לי בן אדם עם דימוי עצמי נמוך/חוסר ביטחון עצמי (למרות שלא מתנהג כך כלל, מאוד חברותי ופתוח, שמח ואנרגטי). גם נראה לי שחיי הנישואים שלו לא טובים והוא נשאר עם אשתו רק בגלל הילדים. לכן, לפני שחוזר הביתה, הוא "מתמסטל" קלות בעבודה..לכן, נוטה להתאהבויות בטיפוס מסויים של בחורות...

מה יש לכם להגיד על זה?
תודה

היי,
אני סטודנט
מגיל צעיר קיימים בי סממנים של התמכרות למחשב ולאינטרנט.
בכל תקופה ההתמכרות הזאת מחליפה צורות ומתבטאית באופן שונה.
כיום מדובר בעיקר על התמכרות לפייסבוק/אתרי הכרויות והתכתבויות עם בנות.
זה מתבטא באובססיביות - אם כתבתי משהו או שלחתי למישהו הודעה אני מתקשה לחתוך עד שהוא מגיב לי. רצון להכנס לפייסבוק עבור משהו קטן יכול להמשך זמן רב בלי להרגיש. אין לי פלאפון חכם, וכשאני לא נמצא זמן מסויים ליד מחשב אני חש סממני קריז מסויימים....כאילו סם חסר לי בדם. כשאני מגיע הביתה אני מייד רץ למחשב. כשאני קם בבוקר אני מייד פותח את המחשב.
מתקשה לחתוך גלישה באינטרנט והתכתבויות גם במחיר של הפסד לימודים, שינה מאוחרת וכו'.
הבעיה העיקרית היא שזה פוגע לי בלימודים בצורה מאד משמעותית.
אני על סף תקופת בחינות...חלק בלתי נפרד מהלימודים קשור למחשב (ולפעמים אפילו לפייסבוק עצמו - קבוצת לימודים/התייעצויות)
וזה מסיט לי את הריכוז למקום אחר.

מהי הגישה הטיפולית הנכונה להתמודדות עם דבר כזה?
ואני לא מחפש תשובה של "לך לטיפול בלה בלה בלה"... אין לי כוונה כרגע ללכת לטיפול, אני מעוניין לדעת בכמה מילים מה העקרונות העומדים מאחורי גמילה כזאת (כמו שבכל בעיה יש בספרים עקרונות טיפוליים כלשהם...יש עקרונות טיפול בפוביות, בהתמכרויות לאלכוהול וכו' - מה כאן? חייב להעיף את המחשב לגמרי? לשנות דפוס חשיבה? משהו אחר?

בתודה מראש

שלום... אני בת 20, נשואה ואם לילד. אין באפשרותי לא את הכסף ולא את הזמן להגיע לפסיכולוג או פסיכיאטר כרגע ורק רציתי הזדמנות לשמוע ממישהו מומחה עם מה שעובר עלי הוא מוגזם ואפילו סוג של איזשהי הפרעה. אני מניחה שיותר מזה לא תוכלו לעזור לי ואולי רק לתת עצה כלשהי..
בגיל 17 התאהבתי במישהו ואפילו שאחרי שגיליתי שהוא בכלל לא מה שחשבתי עדיין אהבתי אותו. איכשהו העניינים נהיו שהפכתי לחברה של אחד החברים הטובים שלו שחיזר אחרי, בהתחלה עדיין הייתי שקועה באהבה אל אותו האחד ואז התחלתי לאהוב גם את החבר שלי.
נעלמנו ביחד לתקופה של כמה חודשים והתרחקנו מכל החברים שלנו, זאת הייתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי גם כי שכחתי את אותו האחד. ואז חזרנו והרגשות האלה חזרו, כאילו שאני מאוהבת בשניהם. אותו האחד התייחס אלי כידיד רחוק, גם כי יש לי אופי נורא ביישן וסגור וכמעט ולא יצא לנו לדבר.
אחרי שנכנסתי להריון, אם כל הבלאגן שקרה לא היה לי זמן לחשוב, גם לא אחרי הלידה. אבל כיום כמעט שנתיים אחרי הלידה, הסבתות לוקחות את הילד באופן קבוע בסופי שבוע כדי לאפשר לנו להשתחרר ולהנות עם חברים.
אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מידי, אבל בעלי תומך בנישואים פתוחים ואני מסכימה איתו. שנינו סיכמנו שלא היה לנו מספיק ניסיון מיני ואנחנו זקוקים לזה כדי להמשיך ולהיות ביחד (בבקשה תעזבו את זה, זאת לא הבעיה), איכשהו קרה ששכבתי עם אותו האחד. הייתי מאד שיכורה ומאד הצטערתי על זה בבוקר כי זה ממש לא מסוג הדברים שאני עושה. אחרי שנרגעתי והקשבתי לבעלי ולקחתי את זה כחוויה המשכנו הלאה. וכמה שבועות אחרי קרה איכשהו ששכבנו שלושתנו.
כמה ימים אחרי הזמנו אלינו חברים ואיכשהו יצא בטעות שאני ואותו האחד נתקענו לבד לזמן מה עד שכולם יגיעו, ישבנו שקטים וניסינו לעלות שיחות על הילד שלי וכל מיני עד שהוא הכריז פתאום שהוא הרגע חזר מהעבודה והוא צריך ללכת להחליף בגדים ויחזור עוד מעט. ואז מסתבר (אני לא רוצה להיכנס לפרטים), מה שקרה זה שידיד וחברה שהיו אמורים לבוא אלי, הוא קרא להם אליו והם הלכו לשם וישבו שם עד שעה מאוחרת ואפילו לא שקלו לבוא לכאן. בדרך חברה שלי גם אמרה שהוא התכתב עם מישהי כל הזמן ושלח לה סמיילים של לבבות.
עכשיו נכנסתי לדיכאון של החיים שלי, אני יודעת שלא הייתי צריכה לצפות דבר מסטוץ אבל לפחות רציתי קצת כבוד כידידה... אני מרגישה פגועה ועצובה ובדיכאון, לא מתחשק לי כלום. עוד יותר מזה אני מרגישה כמו ילדה קטנה ומטומטמת, אין לי מושג איך הגעתי למצב המשפיל הזה בכלל, אין לי מושג איך זה שאני עדיין אוהבת אותו אחרי כל כך הרבה שנים ואחרי שיש לי בעל כזה נהדר ומשקיע ומקסים וילדה מדהימה, לא טוב לי עם עצמי. אני לא יודעת מה עובר עלי.

אני בת 30 נשואה עם שני ילדים קטנים.
מרגישה הרבה פעמים רצון לחזור אחורה, לבית של ההורים, להוריד ממני את כל מטלות החיים, האחריות הגדולה כלפי הילדים, פשוט רצון לברוח מהכל, רוצה לחזור לחיות עם אחיי באותו הבית, היה לי כל כך כייף בבית עם ההורים.
בבית שיש לי היום עם בעלי והילדים אני עדיין לא מרגישה שזה הבית שלי כמו שאני מרגישה עם הבית של ההורים שלי (הבית בו גדלתי).
בעלי בחור טוב, בסך הכל אין לי על מה להתלונן אבל העבודה הבלתי פוסקת סביב הבית והילדים פשוט גורמים לי להיות עייפה מאוד וחסרת חשק לחיות, אני קמה בשש בבוקר כדי לארגן את הילדים ולפזר אותם בגנים ולהספיק להגיע לעבודה ואז שוב לאסוף אותם מהגנים לפעילויות אחה"צ ואז ארוחת ערב ומקלחות שתמיד מלוות בבכי וצרחות. מגיע הלילה וכל מה שנשאר לי הוא לארגן את עצמי ליום המחרת.
אלו החיים??? אני רק רוצה שהכל יעלם! ואני אחזור להיות רווקה וחופשייה.

שלום רב
מה הפירוש המילים neurosis nos
תודה

אני רוצה להנות מחיי ולחיות חיים מלאים ובטוחים כבר כי הגיע הזמן... זאת התנהגות שמאפיינת את גיל ההתבגרות שלי וניראה שאני מתעקש להישאר באותה תקופה רעה ואני נלחץ מזה עוד יותר.. אני חיי בעולם שאני כביכול מתחרה עם כולם על יופי חיצוני...לא מסוגל לחשוב שיש מישהו שניראה יותר טוב ממני אבל אני בטוח ושלם בזה שיש! לפחות בעיני... אז  אם השלמתי עם זה למה עדיין כל כך קשה לי? האם היופי או משיכה היא בעיני המתבונן? אני לא מצליח להאמין בזה... האם יש מישהו שלא יתרשם מהבחור שאהי אובססיבי אליו כמו שאני מתרשם בכזאת עצימות? זה נורמלי מה שאני מתאר? עד כמה שאני מכיר את עצמי אני לא אדם רדוד ושטחי אז למה היפה החיצוני כל כך משנה לי?  מתי אני אכבד את עצמי ואוהב את עצמי במאה אחוז שאני אסתכל על עצמי במראה ואני אגיד אני אוהב את עצמי ולא זה המראה שלי וזה מה שיש... מגיע לי שזה יקרה לי... אבל זה ניראה בלתי אפשרי.. אני מתוסבך בתוך עצמי ומבולבל מאוד החיים הם בלתי אפשריים כשאני פוגע בעצמי בכל המישורים האפשריים... הצילו

יש לי ילדה בת 19 יש לה פחד נוראי מזריקות !!!!
אין כזה דבר משהו נדיר ביותר!
יום שלם בבקו"ם ולא הצליחה לעשות חיסונים ,חתמה וויתור
בשבוע שעבר דרכה על ברזל בבסיס ונחתכה קלות חויבה לעשות חיסון טטנוס נשלחה למיון,
יום שלם במיון תחת כדור הרגעה נכנסה לפאניקה ולא הצליחה לעשות חיסון
כמובן האחיות וגם הרופא בבית החולים היו נוראים ותרמו להחמרת המצב .
היום אחד המפקדים לקח אותה למרפאה האזוריות ולא הצליחה לעבור את החיסון.
היא נכנסת לפאניקה ומושכת את היד
בעיית החיסון היא בעיה עכשווית אבל מה יהיה בהמשך הדרך אני
לא יודעת איך מתמודדים אני ממש מיואשת מישהו יכול לייעץ מה אפשר לעשות
האם יש טיפול פסיכולוגי שיכול לעזור ????
אודה לכם מאד דורית

שלום,
כן, אני מאלו שצריכות עזרה להתרומם חזרה....
אז מה הבעיה?
אני בת 47, נשואה באושר גדול לאהבת חיי, אמא לשני ילדים בוגרים ומדהימים, יש לי בית יפה ביישוב נחמד... ואני - מובטלת.
אני בעלת 2 תארים (בהצטיינות) - כל חיי עבדתי... עשיתי הסבות מקצועיות כי האמנתי שאני צריכה להיות מאושרת במה שאני עושה... והצלחתי בכל מה שעשיתי. יש לי שני מקצועות חופשיים באחד מהם בחרתי שלא לעסוק והתמקדתי בשני.
עד לפני חצי שנה עבדתי בחברת בוטיק קטנה ומאוד נהנתי מהעבודה (קשור לאירועים) והחלטתי לעזוב כיוון שלא הסתדרתי עם אחת מהמנהלות, ברמה שזה ממש פגע לי בנשמה (אגב, בגללה עזבו עוד רבים ולכן התחלופה בחברה הזו גדולה אך זו רק הערת אגב). הייתי בטוחה שאמצא עבודה בקלילות... הרי אני כ"כ מוכשרת, אנשים כ"כ אוהבים אותי, תמיד הצלחתי במה שנגעתי, אני נראית טוב... אין ספק שמיד אשתלב במקום עבודה אחר.
היום, חצי שנה מאז - איני עובדת ואיני מוצאת עבודה.
מה לא שמעתי? שאני אוברקאוליפייד, שאני מבוגרת מידי (!!!) ואם כבר היה משהו נחמד ביקשו עבור עבודה 6 ימים בשבוע (כולל שישי ולעיתים שבת ) באזור המרוחק 50 ק"מ ממקום מגוריי - 4000 ₪ ברוטו לחודש (דלק עלי כמובן...).
והבעיה?
נאבדה שמחת החיים שכה אפיינה אותי.
רוב היום אני הולכת עם פרצוף חמוץ. מאוד לא סימפטית לבעלי ולילדיי (שבחיי מנסים להבליג ולהיות בסדר אבל אני פשוט "מחפשת" אותם כל היום), הדמעות שוב ושוב זולגות - מרגישה ממש אפס.
ברור שגם הקטע הכלכלי מטריד (דמי האבטלה מסתיימים) הורגלתי לשכר נאה ורמת חיים סבירה. בעלי אומר שיהיה בסדר ונסתדר - זה לא עוזר לי.
אני יכולה לסכם זאת כך - אני מרגישה כ"כ לא חיונית אחרי שכל חיי הייתי כה חיונית שזה מטריף אותי.
בקיצור - אני לא אני.
איך מתרוממים?
כן, זקוקה לקצת עזרה.
תודה

שלום אני בחורה בת 28 נשואה ואמא לשני ילדים , הבעיה שלי היה שאני אף פעם לא יודעת מה טוב לי ולא עושה הדברים שטובים בשבילי שמקדמים אותי בחיים , אני לא נותנת עדיפות לעצמי על דברים אחרי למשל מגיל 19 אני עובדת לא חסכתי כלום כל הכסף שלי הולך על עזרה לאנשים קרובים במשפחה אני בן אדם שלא אומר לא , מי שמבקש עזרה אני עוזרת אם זה עזרה כספית או כל עזרה אחרת , אני תורמת הרבה מכספי מזמני ומהכוחת שלי לאחרים , אני מתחשבת באחרים על חשבון עצמי . בנוסף אני חולה במחלת סוכרת ולא דואגת לעצמי אני דואגת רק לאחרים ואין לי זמן לעצמי . בנוסף אני לא עומדת על שלי ויכולה לוותר בקלות לאחרים , אני לומדת לתואר ראשון וקשה לי כי אני לא נותנת חשיבות ללימודים . אין לי בטחון עצמי בכלל למרות שבעלי אוהב אותי מאוד ותומך ותמיד מפרגן לי אבל תמיד יש לי הרגשה שאני פחות מנשים אחרות ושאני לא יפה כי העור שלי טיפה כהה למרות שכולם אומרים שאני יפה והגוף שלי יפה אבל אני לא משתכנעת מפנים .
אני רוצה להצליח בלימודים לשפר את הביטחון העצמי שלי ולהתחיל לדאוג לעצמי

שלום , יש איזה מישהו שאני מרגישה אליו משיכה , וכשאנחנו מתראים אני מרגישה גם מהצד שלו את אותו דבר...אני יודעת שהוא חושב שאני מצחיקה וגם יצא לו לרמוז שאני יפה... ופעם היינו מידי פעם גם מדברים קצת בפייסבוק. יומיים לפני היום הולדת שלי הוא שלח לי הודעה ״עוד מעט יום הולדת״ בשיחה ירדנו קצת אחד על השניה כי זה סוג הקשר שלנו וכמובן הכל בצחוק אבל הרגשתי שהוא קצת יבש ושונה ... לא יודעת איך להסביר. אבל פתאום באמצע השיחה הוא שלח לי שיר , בלי שום קשר לשיחה ולא ברור גם למה ,שיר דיי רומנטי. את השיחה הוא סיים ב״תיהי בקשר יפה שלי״ שהוא בחיים לא אמר לי משהו דומה או בסגנון הזה , השיחה בילבלה אותי , מצד אחד יבש אבל מצד שני הוא גם חמוד . יום למחרת הוא התחיל שוב שיחה שהייתה קצת עוקצנית גם ממני וגם ממנו , והסתיימה בלי שאף אחד מאיתנו אמר שהוא צריך ללכת או משהו. סתם ככה באמצע. ופשוט לא שלח לי שום דבר מאז .. אפילו לא ביום הולדת שלי שהייתה יום אחרי... יצא לי לשלוח לו הודעה שהתפתחה ממנה סתם שיחה רגילה ולא מועילה , וגם ראיתי אותו פעם אחת ביום הולדת של חבר, הסתכלנו אחד על השניה הוא סימן לי לבוא לשבת לידו ואני סימנתי לו לבוא לשבת ליידי , בסוף אף אחד לא קם. ביום הולדת הייתה עוד מישהי שאני יודעת שהיא ידידה שלו.. היא התיישבה עליו והם ירדו ללמטה . מה שלא היה שם זה לא רציני כי היא כזאת , סטוציונרית. ומאז לא דיברנו... אין לי מושג מה הוא רצה ממני וזה מבלבל אותי מאוד ,... כל זה היה סתם?

יש לי בעיה שאני לא מבינה אותה אולי זה משהו פסיכולוגי.בזמן האחרון אני נמשכת רק לכהי עור אפרואמריקאים מוקה וכל אלה והלבנים כבר לא ״עושים לי את זה״ למה זה?