פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום,אנו זוג שחי באושר ומתקדמים בכוחות עצמנו בלבד ונהנים מכך,הבעיה..
בכל פעם שאנו רוכשים משהו חדש כמו רכב,דירה וכו' קשה לי להתמודד עם מה יגידו,בעלי אומר שלא גנבנו מאף אחד ובמדינה הזו כולם מדברים בכל מצב והוא צודק אך לי קשה עם כל השאלות תשובות גם של הקרובים לי ביותר.כיצד לנהוג?תודה לי.

1.השנים האחרונות לא היו קלות וגם כשהדברים מתחילים להסתדר מרגיש שהכל מתנפץ בפרצוץ. בגיל 25 התחתנתי עם מי שהיה החבר הכי טוב שלי ובחור מקסים 5 שנים קודם. בגיל 26 התגרשנו. יוזמה שלו (בגידה מצידו במשך כמה חודשים). בגיל 29 הכרתי מישהו גרוש + ילדה. לא נישאנו, אנו חיים יחד ולנו שני ילדים מקסימים בני 3 ו4. לאורך כל הדרך מערכת היחסים היתה לא קלה וזאת מכוון שאמא שלו מתערבת הרבה ביחסים בנינו. כמו כן, גרושתו תמיד בתמונה, תודות לאמא שלו וכן בתו היא ילדה קצת קשה. כלומר, עד גיל 8-9 היא הייתה מבקשת שינגבו לה לאחר הצרכים ואמא שלו היתה מקלחת אותה. והיא היתה מתעקשת שישנו איתה או יאכילו אותה והכל בסדר איתה, אין לה איזה שהיא בעיה מיוחד. סתם פינוק או תשומת לב. כאשר הייתי מנסה להעיר את תשומת ליבם הוא ואמא שלו היו מתנפלים. וגרושתו גם תורמת לעניין, היא היתה מנהלת שיחות איתו בשתיים בבוקר או מבקשת ממנו בקשות מיוחדת כמו לאסוף אותה או לעשות לה קניות וכו'. היה לי קשה עם זה עד שנפרדנו. כאשר בתי השניה נולדה חזרנו והלכנו לייעוץ זוגי, בדיעבד הבנתי שמדובר בחברה של האם (היועצת), הרגיש שהיא לא הכי אובייקטיבית אבל מודה שדברים השתנו מאז. הילדה שלו כבר בת 12 והיום הרבה יותר בוגרת, סוף סוף עצמאית. עדיין אנו רבים על כל מיני שקשורים בה אבל פחות. אז פה מתחיל הסיפור. בעלי לא הרגיש טוב ואמא שלו בקשה מגרושתו להביא אלינו הביתה לבעלי חגורה מיוחדת לגב. כנראה שרק היא יכולה לקנות אחד כזה... ונורא נפגעתי שאמא שלו פנתה לגרושתו (כאילוט שרק גרושתו מכירה את הדרך לבית מרקחת) וכאשר ניסיתי להסביר לו את זה מיד קבלתי תגובה קיצונית שאמא שלו קדושה וכמה אני לא בסדר. כמו כן, הסברתי לאמא שלו שזה לא נעים לי אך גם ממנה קיבלתי בוז. בסוף אני ה"מפלצת". אני לא יודעת כבר איך להתמודד איתם. ממש קשה לי, מה אתם מייעצים.
2.מתנצלת על האורך אבל דבר נוסף שמעיק.. אחותי הגדולה שאיתה אני ביחסים יחסית בסדר הודיעה חגגית שהיא עומדת לקרוא לתינוקת שעומדת להוולד לה על שם הבת שלי, כן כן זה לא הזוי..כך החליטה. כאשר הסברתי לה שזה מפריע לי ושאלתי אותה מדוע היא בחרה דווקא בשם זה היא ענתה שהשם קרץ לה מאז נולדה בתי בת ה -3. העניין עורר סערה במשפחה ועושה רושם שזה ממש לא מפריע לה. מאז כמה ימים אנו לא מדברות. עושה רושם שזה ממש לא מפריע לה לאבד את הקשר כל עוד היא תשיג את שלה ואני מרגישה שאני לא רוצה לוותר לה ולכן החלטתי לנתק הקשר..
בקיצור הכל יחד גורם לי להיות מאוד לא רגוע, לחוצה, כל היום פרפרים בבטן, אני מרגישה שכל הלחץ הזה כבד. אני פחות סבלנית. אני אמא שבדרך כלל מאוד סבלנית שכל יום יושבת עם ילדיי למשחקי קופסא, פאזלים, קוראים ספרים יחד, עושים עבודות יצירה וחוברות. אבל בימים האחרונים אני מרגישה שאין לי סבלנות וכוח לאף אחד, אני מתוסכלת שמצד אחד אין את מי לשתף כמו בן זוגי(בעלי לא יסכים לייעוץ בלי אישור מאמא שלו) מה ניתן לעש??

שלום רב,
אני אם חד הורית ל2. ביניהם פעוט בן 4.
עד עכשיו השארתי אותו בבית איתי למרות גילו.
אני חרדתית עליו מאוד, וכל מסגרת נראית לי מלאת בעיות. ניסיתי לשלוח אותו כמה ימים וישר חלה והגיע לבית חולים עם 40 חום. מאז יש לי פחד וחוסר בטחון בעצמי.
אני מרגישה שאמא שזורקת את בנה על לא עוול בכפו. הוא עצמו בכלל לא רוצה גן, אולי בגלל ששידרתי לו מסר שזה מקום גרוע ולא בטוח, מלא מחלות ושכולם נדבקים שם. אני חושבת ככה ובגלל זה הוא גם מרגיש כך. אני נורא סובלת איתו בבית בגלל שהוא מאוד פעלתן והיפר אקטיבי ומרגישה שאני "משלמת" מחיר עצום שהוא נשאר איתי בבית. מוצאת את עצמי ממורמרת ומרגישה שזה גדול עליי. שאני אמא לא טובה בכך שאני מרגישה צורך "לזרוק" את הבן לגן עירייה מלא מחלות. הגננת שראתה אותי גם אמרה לי שזו אני זקוקה לטיפול ולא הילד, שהוא מסתגל ובסדר למרות שהיה בטראומה והקיא להם מפחד ולחץ. אני רוצה להפסיק את הפחד שלי ולשים אותו להתפתח ככל הילדים ולהחזיר את חיי לעצמי בחזרה, כי כרגע אני מתה מהלכת. אני עצובה עצבנית ומתוסכלת מחיי שלא כך חשבתי שיהיו לי. אין לי אפשרות לממן טיפול אישי. אנא עזרתכם. תודה מראש.

יש לי בעיה של "התקפי דיכאון" פתאום באמצע היום אני נכנסת לדיכאון שעורך בערך כמה שניות או דקות ובזמן הזה אני פשוט מרגישה כאילו חטפתי אגרוף בבטן וכל הרגשות (הרעים והעצובים) שלי יוצאים וזה מתסכל..זה התחיל לי כבר מגיל קטן גיל 6 אני חושבת
זה קורה בלי שום סיבה .. אני לא מבינה את זה ואני רוצה שזה יגמר כי זה מתסכל.

שלום לך לפני כ11 שנים קרה לי מקרה שבו מילאתי טופס לוטו שכנראה לא בדקתי באותה הגרלה קרה מצב שבו היה זוכה שלא הגיע לפדות את הפרס הראשון ועלה לי במחשבה שאולי זה אני הייתי והפסדתי את הפרס מאז ועד היום המחשבות לא מפסיקים לטרוד את מנוחתי שבזמן האחרון זה ממש בצורה חמורה יש לציין שגם היו תקופות של דיכאון רציתי לדעת האם לפי דעתך אני סובל מאיזושהי הפרעה נפשית מכיוון שאני פשוט לא מצליח להשתחרר מזה ואם כן מהו הטיפול המומלץ לזה אני רוצה להשתחרר מזה ופשוט לא מצליח אני בחור בן 29 שרוצה לבנות את חיי וזה פשוט תוקע אותי תודה על ההתייחסות דורון

איך אפשר לטפל ברגישות יתר? אם מישהו אומר לי משהו קטן ונפגעתי, לוקח לי כמה ימים להשתחרר מזה. ההיגיון שלי אומר שאני סתם לוקח את זה ללב, אבל הרגש משתלט ולוקח זמן להשתחרר מזה.
אני אתן דוגמא: מישהו הסתלבט על הלבוש שלי, בסדר, הבנתי שזה לא הטעם שלו, אבל בכל זאת זה נשאר אצלי בלב הרבה זמן. אני מתכוון לדברים ממש שטותיים, אני יודע שהם שטותיים, אבל בכל זאת לא מצליח להשתלט על הרגשות.
איך אפשר לטפל בזה?

יש לי חשש עיקרי מכך שחיי הנישואין שיהיו לא יצליחו כמו חיי הנישואין של ההורים שלי, שבין היתר מה שהשפיע עליהם זו המחלה הנפשית שיש לאמא שלי ...אני פוחדת כל פעם שזה יעבור אליי ושזה ישפיע לי על החיים באופן כללי וחיי הנישואין
אני באה מחברה שמרנית ששם הכל זה בשידוכים...אני כל פעם דוחה ודוחה, ודואגת שבסופו של דבר אשאר לבד...
איך מתמודדים עם דבר כזה, אם אפשר בכלל

בין כמה נעים המחירים אצל פסיכולוג פרטי?
האם יש הרבה רופאים שעובדים דרך קופת חולים מכבי והם לא במבנה עצמו של מכבי אלא במקום קצת יותר נסתר?

האם מדיטציה יכולה לסייע לדיכאון, או דווקא להפך, להחמיר אותו?

שלום, רציתי לשמוע את חוות דעתכם.
אני בת 43 רווקה, בן זוגי בן 44 גרוש + ילדה בת 14. לא גרנו יחד מבחירה של שנינו, היינו יחד 5 שנים.
נפרדנו לפני כשבועיים ביוזמתו,5 שנים שניתן לומר שבהן הסתדרנו טוב. והוא הרעיף אהבה גדולה. בחור מקסים.
במהלך השנים הללו, טרם הכרתי את ביתו, גם כשרציתי הוא טען, שהוא ניסה כמה פעמים לשכנע אותה והיא לא היתה מוכנה בשום אופן להכיר אותי, ומכאן ששבתות כמעט שלא בילינו יחדיו מהסיבה שהילדה היתה איתו כל שבת, אל תשאלו אותי איך זה שהאמא וויתרה על הילדה בשבתות, אבל אלו הסדרי הראיה שהם קבעו מלכתחילה מאז הגירושים, הילדה אצלו כל שבת ובמהלך השבוע אצל האמא.
יש לציין שהוא היה בחור מדהים, אוהב ומעניק ללא גבולות. (עלי העיב מידי פעם העניין שהבת לא היתה מוכנה להכיר אותי כי זה מנע מאיתנו לעשות דברים יחדיו בשבתות וחגים, ועיצבן אותי עוד יותר שהוא לא פותר את העניין אולי בייעוץ מקצועי איך לעשות זאת נכון) לפני כשבועיים הוא ביקש פסק זמן (מבחינתי פרידה) היות וסיפר שהעובדת הסוציאלית מבית סיפרה של הבת קראה לו לשיחה ונאמר לו בשיחה שיש ירידה משמעותית בלימודים, שהבת אינה אוכלת (אני לא יודעת אבל אולי מדובר בסוג של אנורקסיה אבל לא בטוחה), מגיעה עייפה מאוד לבית ספר, והוא מבחינת הילדה הדמות הדומיננטית והמגוננת, וכנראה יש לה חרדה שיעזוב אותה, או שמרגישה שהוא לא מספיק איתה ,לי בעצם אין מושג מה חומרת הבעיה עם הילדה, אך הסביר שכעת הוא חייב להקדיש את כל כולו בביתו, וזה אומר בתקופה זו ייקח אותה כל יום אליו, לדבריו הוא לא רוצה לעשות לי עוול ושאהיה מתוסכלת מהמצב, או שאהיה איתו כשהוא מוטרד ולא מצליח לשמח אותי, הוא בחר בנתק מוחלט בטוענה שלא רוצה להפריע לי בחיים גם אם אחליט לצאת עם אחרים, היות וביתו תצטרך בתקופה זו להיות אצלו כעת יום יום.
מספר ימים לאחר הפרידה היות והנושא הציק לי מאוד ונשארתי עם סימני שאלה, רציתי לאמת את הנושא שאכן הסיבה לרצון שלו להיפרד זה ביתו ולא דברים שנוגעים אלי שגרמו לו להחלטה הזו.
באותה שיחה אמר הוא שהוא אוהב אותי ושלא אתעסק בכלל בניתוחים לגבי, והסיבה היא נטו ביתו היות וצריך להקדיש את כל כולו, ואמר ש:"אם אנחנו נצטרך להיות ביחד אנחנו נהיה בסוף".
אני מרגישה שליבי נשבר, ומאוכזבת מאוד שלא בחר להתמודד עם הקושי יחד איתי, גם אם זה אומר שאצטרך לוותר ולראות אותו מעט מאוד, גם שיחות טלפון אין ביננו כעת, פשוט נתק.
מה אתם חושבים ? אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
איריס

אני בשנות ה- 30 לחיי. מגיל צעיר מאוד סבלתי מהתעללות פיזית ונפשית מצידו של אבא שלי. התחושה שלי כלפי אבי מאוד קשה. אני שונא אותו ברמות מאוד מאוד גבוהות עד כדי כך שאני לא מסוגל להסתכל לו בעיניים ומשתדל שלא להימצא בקירבתו. אני שוכר דירה, אבל בסופי שבוע אני מגיע לביקור אצל ההורים והשהייה שם קשה לי מאוד. מה שהכי מטריד אותי זה שאני מרגיש תחושות שלא בסדר! מצד אחד- אבא שלי עבד מאוד קשה כדי לפרנס אותנו. עבד מהבוקר ועד שעות הערב המאוחרות. מעולם לא חסר לנו דבר מבחינה כספית. אבל ההתעללות הנפשית והפיזית שספגתי אני במיוחד (בתור בן בכור) ויתר אחיי במשך השנים גרמו לכך שאני מרגיש שנאה יוקדת כלפיו. השנאה כ"כ עזה שהחלטתי לא להתחתן ולא להביא ילדים כל עוד אבי בחיים, לא רואה מצב שהוא ייגע בילד שלי בידיו הטמאות. העניין שלשמו פניתי- אני לא מצליח לקבל אישור שהתחושות של השנאה והזעם שלי נכונות. הרי יש לי את כל הסיבות בעולם לשנוא את האבא הזה שגרם לי לצלקות קשות בנשמה. למה אני מרגיש רע כאילו שאני עושה לו פשע, זה מגיע לו. למה אני מרגיש שאני לא בסדר? אפשר הסבר? תודה.

שלום,
אני בטיפול כבר כחודשיים וחצי,ואני מרגישה שמאד קשה לי להפתח.
למעשה,אני פשוט לא מצליחה לדבר על שום דבר שמציק לי,עצם המחשבה על לשתף מישהו ברגשות שלי ולהחשף כ"כ מפחידה מדי.

מה עלי לעשות?

יש שאלה חשובה אשמח למענה:

אני הולך לפסיכולוג אחד שאמור לטפל בחשיבה טורדנית ,זאת אומרת הוא לא מתעסק בתרפיה ,תחום המומחיות שלו זה בנושא הזה בלבד וגם לשם כך אני מעונין בטיפול אצלו.
מאידך אני חש צורך ללכת לפיסכולוג לצורך תרפיה ושיחה רחבה על כל מה שעובר עלי מעבר לזה.
שאלתי האם נכון ללכת לשני מטפלים באותו הזמן כאשר לדעתי אין קשר בין שני התחומים בצורה ישירה.
ומה כאשר הפסיכולוג השני מסרב לטפל כאשר עוד מישהו בתמונה,האם להעלים ממנו או שזה לא יהיה נכון.
אשמח לתשובהה ותודה מראש

שלום האם יש דרך להשקיט מחשבות? לי המון מחשבות מפוזרות אני מאוד לא ממוקדת, זה מתבטא גם בפעולות שלי אין לי סדר עדיפויות נכון ואני קופצת בין דברים. הבעיה שהמחשבות מציקות,מטרידות כי זה חוסר ריכוז בדברים אם זה באמצע שיחה עם חברה או בזמן המשגל וכו'. ולפעמים אני חושבת קצת בלי הגיון אני חושבת שיש לי דמיון מפותח ולפעמים קצת מופרע :P מה עושים

אניודעת שאני מדרדרת מיום ליום מבחינה נפשית רגשית.
אתמול בעלי (נשואה עם 3 ילדים) אמר שהוא לא יכול לעזור לי ושאני מקלקלת את הילדים.
אני יודעת שזה נכון, אני רואה הכול שחור שנים לא עלו לי המחשבות האלה אבל לא בא לי לחיות , אני לא אלך והתאבד , מודעת למעשיי ואפילו מפחדת למות. אבל מרגישה שאני לא תורמת לאף אחד.
אני לא אמא חכמה וחזקה שהילדים שלה יכולים להשען .
אני לא עובדת כבר כמה שנים רק תקופות קצרות, נכנסתי למעגל שקשה לי לצאת ממנו מעגל של כעס עצמי וכמובן על בעלי (הוא טוען שהוא לא יכול להחזיר לי אהבה בגלל כול הירידות שלי עליו)
אני לא רואה את עצמי מצליחה לעבוד , במה ואיזה תחום , אין לי מקצוע ולא ניסיון,
תמיד עוד לפני שהתחתנתי תמיד היה לי נטייה ואני והולכת ומדרדרת גם במצב הפיסי. אני בחורה צעירה שעוד לא הגיעה ל 40.
אני אלך לפסיכולוג אבל השאלה שלי כזאת וזאת אני שואלת בגלל שבעלי הציע: אולי אני אעבור לאמא שלי (למרות שאני מסתייגת כי אני לא אוהבת להיות שם)לתקופה בלי הילדים עד שהתחזק, התיישר אולי אמצא עבודה . האם זה רעיון טוב? נטישה לצורך חזרה מחודשת עם כוחות?