פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

הפורום לא מתאים לשאלות מהסוג הזה. פנה לאחד הפורומים נאחרים בנושאים של רפואה.

שלום לך,
אני מבינה מדברייך שאת מרגישה שיש פערים בתוכך שלא נותנים מנוח. מצד אחד, את כמעט נוגעת במשהו מושלם, יודעת שאת יפה וחכמה, בוודאי מקבלת על כך פידבק מהסביבה, אבל מזהה גם פגיעות וחולשה גדולים אצלך, שלא מסתדרים עם זה.
החוויה הסובייקטיבית לא תמיד צמודה להישגים פורמליים של החיים. בשביל להרגיש יפה וחכמה באמת, צריך לקרות משהו בפנים, שיתכן שעדיין לא קרה לך. אולי בגלל שגדלת בבית ביקורתי, אולי בגלל שהרגשת את כובד הציפייה, אולי בגלל הפחד התמידי לאכזב ולא להצליח ״ לספק את הסחורה״ לכל כך הרבה אנשים שמסתכלים עלייך, מעריכים אותך ומתפעלים ממך. יש איזשהו כובד שנושאים אותו דווקא אלו שמרגישים שיש להם את כל הנתונים להצליח.
אני חושבת שבהחלט יש מקום לעשות ברור מעמיק של התחושות שאת מתארת כאן. לבדוק מדוע הפגיעות הגדולה, ומדוע אינך יכולה להיות שקטה ושלמה עם עצמך. מבפנים. להיות יפה וחכמה, אבל גם להרגיש כך מבפנים, מבלי שתצטרכי לעבוד קשה כל כך כדי שזה לא יתקלקל לך. ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיחזק אותך וילמד אותך לאהוב את עצמך יותר, עם פחות תלות בסביבה.

היי בטוב,
ענבל

ממש שתיארת נשמע שהיתה לך חוויה לא נעימה כל כך בטיפול פסיכולוגי בשיטה הקוגניטיבית התנהגותית. יש גם שיטות טיפול אחרות שעשויות להתאים לך. מקווה שהניסיון השלילי הראשון לא ימנע ממך לחפש טיפול פסיכולוגי בשיטה אחרת.
לבד, לשאלתך, קשה מאוד לטפל בפחד שאתה מתאר. אם היה אפשר, וודאי היית מצליח עד היום לעזור לעצמך.

שלום אחת.
אני אחלק את התשובה לשניים.. מה קורה לך בשיגרה? אז את רוצה שייקרה משהו נוראי שתוכלי להיות עסוקה בו, לדאוג, לכאוב, להיות מחוברת לטלויזיה. אני מניחה שהשיגרה היא סתמית, החרדות האישיות שלך צפות בייתר עוצמה כי אין מה שיימלא את החלק הזה החרד ואז את נאלצת להיות מול עצמך ומול החוויה האישית שלך. שקורה משהו נוראי, הוא כמו מסית את הפוקוס מהחרדות הפנימיות שלך ואת מתעסקת בחרדות המגיעות מבחוץ. לעיתים החרדות אז הן משותפות לא רק לך, לעיתים אפילו חרדות לאומיות, אז את אינך לבד עם חרדותייך, יש לך עם מי לחלוק את חרדותייך וייתכן ואת חשה פחות חריגה כמו "צרת רבים חצי נחמה". אולם, וזה החלק השני של התשובה, שמשהו כזה קורה, העובדה כי את אדם חרדתי גורמת לך להיות מאוד חרדה ומודאגת ממה שקורה. כך את נעה בין הצורך הראשון עליו דיברתי וכשזה קורה, זה מוביל אותך להעצמת הקושי שלך.
אני חושבת שבמידה מסויימת את מתארת מצב טבעי שקורה לא רק לך. כאשר יש חרדה שאינה פרטית יש מעין "אחוות חרדות" ואז יש תחושה של ביחד וגם של עניין מסויים. אולם רוב האנשים אינם רוצים שמשהו רע ייקרה אך כמהים לתחושת האחווה הזאת.
טוב שאת מטופלת בחרדותייך ובמצבי הרוח המשתנים שלך שהם כנראה הסיבה שהמצב הטבעי אותו תיארתי מתרחש אצלך בייתר עצמה. את אינך מתחרפנת וכמובן שאם את חשה שהמצב בלתי נסבל עבורך והתנודתיות הזאת מקשה על חייך בצורה מוגזמת, כדאי שתשתפי את המטפל שלך ותעבדי את החוויה בטיפול.

שלום רפאל
השאלה שלך קצת כללית. תנסה לכתוב יותר ספציפית מה אתה מבקש ולאיזו עזרה אתה זקוק. באיזה משבר מדובר, והאם קיבלת עזרה מקצועית.
ענת דינור

לדעתי.. גם וגם.
אדם בא לעולם עם טמפרמנט מסויים, יש תינוקות רגועים ויש כאלו שלא, יש חברותיים יותר ופחות, וכן הלאה. כל תינוק פוגש את הסביבה הספציפית שמותאמת יותר או פחות לצרכיו. אני חושבת שבטחון עצמי הינו שילוב של המפגש הזה, קרי כמה הסביבה שפגש התינוק מותאמת לצרכיו, ככל שהסביבה מותאמת יותר, יש בטחון רב יותר בעולם ובעצמי, זאת...בשלוב עם תכונות אופי שנולדים איתם.

לא הייתי רוצה לאבחן על גבי הרשת אם אלו הם התקפי חרדה או לא. לגבי קשיי הנשימה, קודם כל לכי להבדק אצל רופא שישלול בעייה רפואית.
יש אנשים שדם גורם להם התקפי חרדה , כלומר, תגובות פיזיולוגיות כמו דפיקות לב הזעה סחרחורות בחילות וכד, כתוצאה מדם. ואולי בכך מדובר. אבל בכל זאת, הייתי רוצה שתשאלי את עצמך שאלה נוספת: האם יכול להיות קשר לכך שחברתך חווה את התחושות הללו לכך שאת התחלת לחווות זאת גם? האם יש לה איזשהי השפעה עלייך? הייתי מציעה לך גם לבחון את המשמעות של החברה עבורך ולשאול את עצמך האם זה משפיע עלייך? האם יש גם איזשהו רווח של תשומת לב או מיוחדות שהיא מרוויחה מהתקפי החרדה? האם זה אולי משהו שבאופן מסויים הינו גם חיובי עבורך?
אולי אין קשר, ואולי יש... בכל מיקרה, אם המצב מחריף, מציעה לך ללכת להבדק.

כנראה שבמקרה שלך, הרגשות הם עוצמתיים כלפיו, גם החיוביים וגם השליליים. את עדיין בלב של הסערה שעדיין לא שכחה ועדיין לא פנוייה למערכות יחסים אחרות. יש איזשהו גל טבעי שעולה ויורד ולפעמים הוא לוקח יותר זמן, אם הרגשות מאוד עוצמתיים. בד"כ, בסוף הסערה שוכחת.
אם תחושותייך אינם פוגעות בתפקודך או גורמות לך מחשבות קשות מידי, הייתי אומרת שאת מתארת מצב טבעי שאני מקווה שעם הזמן העצמות יירדו ואת תוכלי להתפנות למישהו אחר. אם את רואה שזה לא עובר ואפילו מתחזק, כדאי שתפני ל\טיפול.
בלי קשר, אל תשארי לבד עם תחושותייך, מקווה שאת יכולה לשתף חברה או אפילו מישהו מבוגר שיעזור לך להוציא ולאוורר את הרגשות שלך.

הם כן עוצמתיים.. וזה לא משפיע על התפקוד שלי , פעם לפני שכל מה שקרה בנינו קרה ועוד הייתי שלמה עם מה שאני מרגישה אליו זה השפיע לי מאוד על התפקוד ... אבל עכשיו אני מנסה לשכוח אותו אז אחת הדרכים שלי היא להמשיך רגיל מבלי לתת לזה להשפיע עליי ליד אנשים או בלימודים.. אבל כשאני עם עצמי אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה ונמאס לי אני רוצה לצאת מזה כי זה לא עושה לי טוב..
חוצמיזה אני לא בן אדם שמשתף את החברים שמסביבי וכן יש אנשים שיודעים מכל מה שקרה בנינו בגלל סיבות שונות ולא בגלל שהחלטתי לבוא ולספר להם.. אבל אף אחד לא יודע מה אני מרגישה כי אני פשוט לא מסוגלת שיראו את הרגשות שלי ושיבינו שלא באמת עברתי הלאה ... בחיים לא בכיתי לחברה על גבר , התפקיד שלי זה שיבכו לי
תודה רבה רבה בכל זאת!!!!

שלום אילנה.
ראשית, צר לי על האבדנים שעברת ואני יכולה להבין שהיום את רואה את הדברים אחרת ומצטערת על החלטות שעשית בעבר. אני מאמינה בכל ליבי כי אדם בכל שלב, עושה את הטוב ביותר האפשרי לו. גם אם הטוב הזה, הוא ממש לא טוב, או שלילי עבורו, זה הטוב ביותר שיכול באותו הרגע, אחרת היה עושה משהו אחר. השאלה אם טעית שחיכית, מאוד טבעית והגיונית שתשאל , אך גם אם היא מטרידה, ומציקה, היא אינה רלווננטית. למעשה, הלכאה עצמית בוודאי מכניסה אותך ללופ של אשמה ושל חוסר שקט שבתורם בוודאי אינו מסייעים למצבך הנפשי.
אם את מתקשה להתמודד עם מה שאת חווה, אני מציעה לך לפנות לטיפול במטרה לעבד את האובדנים שחווית ולמצוא כוחות קודם כל לגידול הילד שייש לך ולמשפחתך וכמובן להריון נוסף ובריא. לגבי שני ילדים או שלושה, אני מציעה לך להתמקד בהתחזקות שלך בהווה, לגייס את כוחותייך להריון הנוסף, ולאחר מכן לראות מה הלאה...
בהצלחה.

היי לימור.
אני חושבת שאת צודקת והחרדה החברתית הינה חלק מהעניין ולא העניין כולו. אולי אפילו אומר, התוצאה ולא הסיבה... את מתארת גדילה במקום מאוד לא בטוח, תוך התעללות מינית של מישהו שעדיין גר בבית הזה. ייתכן ואת "פיצית" את עצמך בדמיון על החיים הככ קשים שחווית, דבר שקורה הרבה פעמים לנפגעי תקיפה מינית שמתרחשת דיסוציאציה, ניתוק מהחוויה המזעזעת אל חוויה אחרת כדי לא לחוש את מלוא העצמה של החוויה הקשה. בוודאי שבמצב כזה, את גדלת עם הערכה עצמית ירודה ביותר ומלאה בחרדה. העניין הוא כעת שהעולם הדמיוני הפך להיות חזק יותר, נעים יותר ואטרקטיבי יותר מהעולם המציאותי. בדמיון את מנהלת את חייך, את שולטת על מה שייקרה וקורים לך דברים שאת רוצה. העובדה שאת מודעת לכך שזה דמיון מרגיעה, והופכת את העניין לבריחה ולא לפאתולוגיה קשה. העניין הוא שאת מודאגת מכך שהתחלת לשכון בדמיון... שיותר נעים שם.. שיותר בטוח. אני חושבת שאת מודעת לכך שהחיים הם כאן, למרות הקושי שבהם ואם זאת באמת הפעם הראשונה ששיתפת בסוד הזה מישהו, הייתי מציעה לך לחזור לטיפול, או לטיפול אחר, עם הסוד שלך, עם העולם הדמיוני שלך, יש כנראה משמעות גדולה לעולם הזה במפתח להבנה שלך ולריפוי שלך. ובעיקר לאינטגרציה שבין העולם של המציאות לעולם של הדמיון וחיפוש של איזשהי פשרה בינהם. לא הטוב המוחלט... וגם לא בצד השני, הרע הגמור.
בהצלחה.

שלום לך,
נשמע שאתה חווה תקופה מרגשת ומסעירה במיוחד, סביב ההתאהבות הזו שאתה מתאר. ויחד עם זה, ודווקא בגלל זה, התסכול הוא בלתי נסבל, כי כפי הנראה האהבה הזו אינה מושגת ואינה ברת מימוש. השאלה היא האם אתה מבין זאת, או שאולי למרות הנסיבות מקווה ומאמין שיוכל להיות ביניכם מגע מהסוג שאתה כמה אליו.
אני חושבת שכאן טמונה התשובה, כי ההקלה תבוא רק מתוך הכרה וויתור על הפנטזיה, מרגשת ומסעירה ככל שתהיה. הויתור, צריך להיות כרוך כנראה בצעדים קונקרטים שייצרו מרחק פיזי, ואחריו אולי גם מרחק רגשי.
קשה לוותר, אני מבינה. יש משהו גם מענג להיות על יד אהובה בלתי מושגת, למרות הסבל והכאב סביב התסכול. אתה תצטרך להחליט. כך או כך ההיצמדות הפאסיבית לדבר הכואב והמענג הזה לא תקדם אותך ולא תביא אותך למקום אחר. אני חושבת שמגיעה לך אהבה אמיתית, מוחשית, שאפשר להתנסות בה ולא רק לחשוב אותה. מקווה שתכוון למקום המתאים והנכון עבורך.

דנה..
מצבך ברור ומובן מאליו. מלבד קשר עימו כאשר הוא יכול, ונסיון שלך להמשיך ולהעסיק את עצמך בשיגרת חייך, ולגייס סביבך תמיכה,אין הרבה מה לעשות. מצב כזה של אי וודאות יכול להכניס לחרדה עצומה.
שותפה לתפילה שהמצב לא יחמיר ושהוא יחזור מהר הביתה.

שלום לך,

השאלה אם מחשבות אובדניות ושליליות עוברות לך פעם ב... או כל הזמן.

האם יש לך רגעים טובים בחיים?

האם את בקשר עם הילד/ה שלך? משפחה?

ההמלצה שלי היא להאחז ברגעים הטובים שבכל זאת עשויים להיות לך.

אם את לא רואה בכלל אפשרויות טובות וחיוביות, לדעתי את כן חייבת לקבל עזרה מקצועית.

מדוע את לא מעוניינת בעזרה מקצועית? הם יכולים לאבחן אם את צריכה כדורים שיעזרו לך להתרומם ולראות את החיוב שבחיים.
אולי את יכולה להתגבר רק ע"י שיחות וכוון ואם לא אז כדורים עשויים לעזור לך.

לי נראה שבכל גיל אפשר למצוא עניין בחיים. את אמורה למצוא לעצמך עיסוק מעניין שאת אוהבת/עבודה/משפחה /חברים.

אם את רוצה להיות שמחה ואת לא מסוגלת אולי זה מפני שחסר לך חומר סרטונין במוח,
ולכן עדיף שכן יעזרו לך תרופתית.

בהצלחה ובתקווה.

שלום אלמונית.
באמת נראה שקשה לך מאוד. את שואלת למה יש לך מחשבות אובדניות ונראה שבתגובתך את מפרטת את מצבך הקשה וגם את העובדה שאת חשה דכאון, ייאוש וחוסר מוצא. למרות שפנית לפורום של פסיכולוגיה, אינך מעוניינת בטיפול ואני מכבדת את זה. אולי לאור בדידותך, כדאי שתחפשי קבוצה טיפולית, שהינה מסגרת שונה מטיפול פרטני כיוון שהשיחה אינה רק עם המטפל אלה כל אדם בקבוצה תורם מעצמו וניתן ללמוד ולהתחזק גם מהאחרים. כמו גם לקבל קבוצה תומכת.
בוודאי, אם המחשבות האובדניות קיימות, אני ממליצה לך לפנות לפסיכיאטר ולשקול טיפול תרופתי.

שלום לך,
רציתי להוסיף שאם טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי הוא לא דבר שאת מוכנה לשקול כעת, יש גם מוקדים טלפוניים לעזרה ראשונה נפשית, כמו ער״ן. זה עשוי קצת לעזור להתרומם ברגעי משבר קשים. ובכל מקרה, מאוד חשוב שתדאגי לקבל עזרה, כי באמת נשמע שאת במצוקה. הפורום הזה מוגבל לצערי מבחינת היכולת שלו לסייע לך.

שלום אלי..
מהודעתך עולה כי מה שבוודאי היה טראומטי עבורך וחשת זאת היתה הלידה. לאחר מכן, עוד חוויה טראומטית לפי הבנתי שחשבת שהילדה שלך מתה. לאחר שתי החוויות המטלטלות האלו, כאילו חלון נסגר ואת נאטמת. החוויות הקשות שהגיעו, לא חדרו את מעטה ההגנות שהצבת על עצמך. אלו הן הגנות מאוד אינטנסיביות כי במקרים שהאימה חדרה לתוכך, הייתה זאת אימת מוות. ייתכן ונפשך חשה סכנה כה גדולה לקיומה עד כדי כך שנאטמה לכל תחושה. זוהי תגובה השרדותית כתוצאה מטראומה. העניין הוא שקיים מחיר בכל מיני מקומות. אולי בשלוות רוחך הכללית. אולי בתחושות של עצב ודכאון או אפילו בחוסר היכולת להרגיש- עצב או שימחה כאחד. אני חושבת שכבר בשאלתך, האם זה נורמאלי, את חשה שבמידה מסויימת יש כאו בעייה ואני חושבת שאת צודקת. ייתכן והחוויות הטראומטיות שעברת אינן מעובדות ועלייך לפנות לטיפול ולעבדן שתוכלי לחזור ולחוש את חייך במלואם בלי לפחד מכך שרגש יכול להיות מצמית או ממית.

כמי שמתמודד גם כן עם נעיצת מבטים אבל מסיבה אחרת. אני בטוח שאת צריכה לשוחח על זה בצורה רחבה יותר ביחס לכל התפיסה העצמית שלך וכו..

שלום לך,
אני מבינה שזה וודאי לא פשוט להיות מושא לנעיצת מבטים מסוקרנים ובוחנים. אני מניחה שאת מתמודדת עם התגובה שהגובה שלך מעורר כבר שנים, ואני מבינה את הקושי.
אנשים מתקשים להתעלם ממה שנתפס בעיניהם כחריג. זו עובדה הקשורה לנטיה אנושית בסיסית. מי שנועץ יותר או פחות, זה כבר עניין של אופי, טקט, רגישות בינאישית וכיו״ב. בשורה התחתונה זה לא דבר שניתן וצריך לשלוט בו. העבודה תצטרך להיות בעיקר שלך, דרך התמודדות עם כל מה שהתסמונת שלך קשורה בו, מבחינה אישית ובינאישית, וזו לא עבודה קלה. ממליצה לך לנסות לפנות לטיפול בעניין זה.